1. לאחר שנשמעו בפנינו עדויות, מונה מומחה יועץ רפואי (ד"ר ניר פלד, מומחה ריאות; "המומחה") והועברו לו העובדות הבאות:

"א. התובע יליד 1960 עובד עיריית לוד.

ב. משנת 2002 התובע עובד במחלקת אשפה כעוזר נהג פינוי.

ג. שעות עבודתו של התובע בפינוי אשפה הן משעה 03:00 (לפנות בוקר) עד השעה 06:30. התובע עובד 6 ימים בשבוע.

ד. עבודתו של התובע מבוצעת באופן הבא: מגיע עם המשאית (נהוגה ע"י הנהג) למכולה של אשפה, יורד מן הרכב, אם יש פסולת מסביב למכולה אוסף אותה בידיים (לעיתים עם כפפות) או באמצעות את/מטאטא ומשליך למכולה. פעולה זו נמשכת בממוצע 10-15 דקות תלוי בכמות הפסולת שנדרש להרים מסביב למכולה.

ה. בהמשך המכולה מורמת על המשאית. התובע והנהג נוסעים לתחנת המעבר מרחק 5-7 דקות נסיעה. בתחנה המשאית נשקלת, התובע יורד מן המשאית, פותח דלתות המכולה, המשאית מתקדמת לעבר בור השפיכה ומרוקנת את תכולת המכולה. אחר כך המכולה שוב מורמת, המשאית מתקדמת והתובע סוגר את דלתות המכולה, עולה למשאית ונוסע עם הנהג להשיב את המכולה הריקה למקומה. משם נוסעים לטפל במכולה מלאה אחרת וחוזר חלילה.

ו. פינוי המכולה בתחנת המעבר אורך 5-10 דקות במהלכן התובע מחוץ למשאית וחשוף לאבק רב הנמצא במקום כתוצאה מריקון הפסולת של המשאית ושל משאיות נוספות הפועלות במקביל באתר וכן לריח חומרי הפסולת באתר.

ז. בסך הכל ביום עבודה מפנה התובע בין 10 ל- 15 מכולות.

ח. אזור הפינוי בו עובד התובע הוא אזור תעשייה ולכן מדובר במכולות של מוסכים בהן נזרקים פחי צבע (לעיתים פתוחים) וכן מכולות של מסעדות ומשחטה בהן פסולת של פגרי עופות ושאריות מזון.

ט. לעיתים נדרש התובע לפנות מכולה שהוצתה (לאחר שכיבוי אש טיפלו במכולה).

י. החל משנת 2010 התובע חדל לעבוד במתכונת האמורה שכן עובד אחר חשוף לאבק וריקון המכולה ושיטת הפינוי שונתה.

יא. התובע עישן בעבר לפי הרישום בתיק הרפואי".

2. בחוות דעתו מ- 28.3.13, לאחר שסקר הרקע הרפואי של התובע ובהתייחס לעובדות שנקבעו, מציין המומחה כדלקמן:

"הנ"ל סובל מתחלואה נשימתית משמעותית כרונית (COPD) ובעיקר מתסמונת STRAUS CHURG אשר מתבטאת בעיקר בתסמינים ריאתיים אך יכולה להתייצג גם באיברים אחרים הכוללים תהליכים ווסקוליתיים ודלקתיים נוספים כלל גופיים. הגורמים למחלה זו הם מערכת החיסון העצמונית, גורמים גנטיים וחשיפה לתרופות מסויימות (UPTODATE 2013).

המאמר המצורף מצביע על קשר אפידמיולוגי בין חשיפה סביבתית לבין מחלות ווסקוליטיות כולל המחלה ממנה סובל הנ"ל. עם זאת, המאמר מתאר קשר לחשיפה ארוכת שנים ולתחומי החקלאות ואינו קושר סיבתיות בין הדברים. במקרה דנן, הנ"ל התחיל עבודתו בשנת 2002 כאשר מחלתו העיקרית הופיעה בשנת 2007/8, כלומר כחמש שנים לאחר תחילת עבודתו. זמן זה הוא קצר על מנת להצדיק קשר סיבתי בין השניים. כמו כן, עצמת החשיפה המוערכת לה היה חשוף הנ"ל היא מועטה, שכן המכולות ממוקמות באוויר הפתוח, זמן החשיפה המתואר הוא קצר וניתן להניח כי רובן של המכולות לא כללו חומרים מסוכנים. עם זאת, מהיותו סובל ממחלה נשימתית משמעותית, יתכן כי החשיפה יכלה להקשות על איזון מחלתו לאחר הופעתה.

לפיכך, אני מוצא כי:

1. הופעת מחלתו של הנ"ל היא טבעית.

2. אינני מוצא קשר סיבתי בין הופעת מחלתו של הנ"ל לבין עיסוקו.

3. מהיותו סובל ממחלה משמעותית של דרכי הנשימה, החשיפה

הנשימתית המתוארת עלולה להחמיר (או אולי החמירה) את תסמיני המחלה לאחר הופעתה.

4. נדרשת התאמה תעסוקתית בהתאם.

עלי לסייג את קביעתי זו בכך שזו מתבססת על תיקון הרפואי בלבד ולא על בדיקתו של הנ"ל או על לקיחת היסטוריה רפואית ממקור ראשון, דהיינו מהמטופל עצמו".

3. בסיכומיו טוען התובע כי המומחה מנמק חווה"ד בנימוק שהוא הנחה עובדתית שאינו יכול להיות רלוונטי (ההנחה כי רוב המכולות לא כללו חומרים מסוכנים) וכך אף ביחס לזמן החשיפה, תוך שאינו נותן דעתו לבערה של הפסולת, לפסולת תעשייתית, לאבק הרב בזמן ריקון המכולות בתחנת המעבר ואבק המשאיות הנוסעות וכך אף לא התייחס לכך שהתובע ניגש למכולות שרופות, למכולות בהן פסולת תעשייתית לרבות חומרי צבע מדללים (בטעות נאמר: מדלדלים), פסולת רפואית ופגרי עופות.

כך גם טוען הוא כי עסקינן בתקופה קצרה של 5 שנים בהשוואה לחשיפה חקלאית בה לא ברור אם חשופים העובדים 6 ימים בשבוע, בודאי שלא לתוצרי שריפה.

בנסיבות אלה טוען התובע כי יש לקבוע קשר סיבתי ולחלופין, עפ"י קביעת המומחה כי החשיפה בעבודה החמירה מצבו / תסמיני מחלתו לאחר שפרצה, ולהכיר בתובע כנ"ע, תוך חיוב הנתבע בהוצאות ושכ"ט.

4. הנתבע בסיכומיו עתר לדחות התביעה בהעדר קשר סיבתי כאמור בחווה"ד.

להערת המומחה כי ייתכן שתנאי העבודה החמירו המחלה – אין בהערתו כדי הכרה בתביעה משאינה מבססת קשר סיבתי (עב"ל 738/08 המל"ל נ' אלטיט, 18.11.10; עב"ל 11988/08/11 המל"ל נ' מוניס, 22.11.12).

משלא נקבע כי היו חומרים מסוכנים כלל אין מקום להנחה (ס' 7 לסיכומי התובע) כי רוב המכולות הכילו חומרים מסוכנים, והמומחה מסיק כאמור בחווה"ד מעובדות ההחלטה.

ככל שסבר התובע כי חרג מהעובדות – היה עליו לפנות בבקשה לשאלות.

המומחה נימק הגורמים למחלת התובע, שאינם קשורים לתעסוקה.

המומחה התייחס לעובדות (שהיית התובע 5-10 דקות ליד כל מכולה), ריקון המכולה באזור פתוח וקבע כי סה"כ החשיפה מועטה. הוא הדין לטענה בדבר חשיפה "לאבק רב".

בעובדות נקבע שרק לעיתים פינה מכולה שהוצתה ולאחר טפול של מכבי אש, משמע לא מדובר בשגרה.

המומחה הפנה לעובדות שהובילו למסקנתו ואין פגם בחווה"ד.

המומחה קבע חד משמעית כי המחלה לא נגרמה עקב תנאי העבודה ולגבי החמרה היה מסוייג כאמור.

הנתבע מזכיר כי העובדות נקבעו בהסכמה וממילא, אין רלוונטיות לתצהירים, שצורפו משום מה, לסיכומי התובע.

5. ולהכרעתנו –

א. המומחה היה ער לכל העובדות שנקבעו, אותן תימצת ברישא חווה"ד ("מושא התביעה"), כשהונח בפניו תיקו הרפואי של התובע.

המומחה מפרט הרקע הרפואי, האבחונים ודן בנתונים שבפניו בפרק הדיון.

המומחה קבע כי התובע סובל מתחלואה נשימתית משמעותית כרונית (COPD) ובעיקר מתסמונת (CHURG STRAUS), לתסמונת המתבטאת בעיקר בתסמינים ריאתיים.

המומחה מציין כי המחלה העיקרית הופיעה כחמש שנים לאחר תחילת עבודתו, תקופה קצרה מכדי להצדיק קשר סיבתי (קביעה רפואית שבמומחיותו), ולאחר חשיפה מועטה (בשטח פתוח) וזמן חשיפה קצר (כפי שנקבע) וכשניתן להניח כי רוב המכולות לא כללו חומרים מסוכנים (כעולה מהעובדות שבפניו, בהן לא נקבע אחרת!).

אין כל פגם איפוא בחווה"ד. המומחה לא חרג מהעובדות שנקבעו, לא סטה מהן והבהיר עמדתו.

בהתאם, קבע המומחה כי אין קשר סיבתי בין המחלה לחשיפתו התעסוקתית, עפ"י העובדות שבפניו.

משחווה"ד ניתנה כדין, עפ"י העובדות שנקבעו ובתחום מומחיותו – אין לנו אלא לדחות התביעה.

ב. לטענה בדבר "החמרה" – המומחה איננו קובע קשר סיבתי של החמרה.

כל שציין כי החשיפה הנשימתית עלולה הייתה להחמיר את תסמיני המחלה, את תופעותיה, אך לא את המחלה עצמה (כלומר, גרמה אולי להחמרה בתחושותיו אך לא להחמרת המחלה עצמה). המומחה אינו קובע כי בשל החשיפה התעסוקתית, התחלואה/התסמונת שנקבעו – שונתה דרגתם.

גם זאת, ציין, כהתכנות בלבד ולא כקביעה בדבר החמרה.

כך, במסקנותיו; כך גם, בדיון, בקובעו התכנות כי הקשתה על איזון המחלה, לאחר שהופיעה.

גם לאור האמור – אין לנו אלא לדחות התביעה.

ג. לאור כל האמור – נדחית התביעה.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ד טבת תשע"ד, (17 דצמבר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נחתם ע"י נ.צ. ביום 17.12.13.