לפניי בקשה לחייב את התבעת בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע בהתאם לס' 519 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

בענייננו שעה שמדובר בתובעת אשר הינה חברה ישנו סעיף מקביל בחוק החברות תשנ"ט-1999 , ס' 353א ,הקובע כדלקמן:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

כעולה מתכלית חוק החברות המקיים הסדר ספציפי, והאמור בהלכה הפסוקה בבחינת היחס הראוי שבין ס' 519 לתקנות לבין ס' 353א לחוק החברות , חזקה היא כי יש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם נסיבות העניין מצדיקות שלא לעשות כן.

בפס"ד רעא 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ , בית המשפט העליון מפי כב' השופט חנן מלצר, מסכם את האופן בו יש לבחון בקשה להפקדת הערובה שעה שמדובר בחברה:

"מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק). זאת ועוד – על פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר – על דרך ההיקש –כי שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות – אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). עם זאת, ראוי להוסיף כאן שתי הערות:

(א) בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת – להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות (עיינו: פרשת אויקל).

(ב) בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד (השוו: The White Book, 624).

משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים ( השוו: The White Book, 620 para. 25.12.7)."

בענייננו, אין מחלוקת כי מדובר בחברה אשר אינה פעילה וכי החברה חדלת פירעון. מכאן כי על מנת ליתן את הפטור מהפקדת ערובה ולסטות מן הכלל לחייב את החברה בהפקדת ערובה, יש לבחון האם ישנן נסיבות המצדיקות את הפטור.

כאמור לעיל, בבחינת נסיבות אלו ישנם מקרים בהם בית משפט יבחן את שאלת סיכויי ההליך, במקרים בהם סיכויי ההליך הינם גבוהים במיוחד או קלושים במיוחד, אלא שבענייננו שעה שהבקשה דנא הוגשה בשלב מאוחר, לאחר הגשת הראיות בתיק ושמיעת עדויות הצדדים וטרם שמיעת סיכומי הצדדים בע"פ, סבורני כי אין זה ראוי להיכנס לסיכויי ההליך כלל ועיקר משום שבחינה כזו עשויה להתפרש כחריצת הדין לפני שמיעת הסיכומים.

באיזון הנוגע למתן החלטה בבקשה זו אני סבורה כי אין זה ראוי לבחון בשלב כה מאוחר לאחר שמיעתה עדויות את סיכויי ההליך במיוחד במקום שיש להידרש לשאלת מהימנות העדים.

באיזון בין מכלול השיקולים הרלוונטיים והזכויות החוקתיות של הצדדים, אני קובעת כי לנוכח מועד הגשת הבקשה ולאחר שלמעשה התיק כולו כבר נשמע למעט שלב הסיכומים בלבד, אני קובעת כי על התובעת להפקיד את הסכום של 5,000 ₪ כערובה להבטחת הוצאות, וזאת בתוך 20 יום.

ניתנה היום, כ"ג תשרי תשע"ו, 06 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.