ביום 12.4.11 הגישה התובעת, חברה לממכר רהיטי ילדים , תביעה נגד הנתבע ,בסכום של 94,809 ₪. לאחר מחיקת כותרת הוגש כתב הגנה.

בתיק התקיימו שני מועדי הוכחות.

מטעם התובעת העיד מר רמי זיכרמן מנהלה (להלן: מר זיכרמן"), הגב' מרחום דורית (להלן: "הגב' מרחום") מי ששימשה בזמנים הרלוונטיים מנהלת החשבונות, ומר ברזסקי ירון (להלך:" מר ברזסקי") אשר שכר את החנות מהנתבע עד שנת 2005 טרם הועברה בחזרה לחזקתו של הנתבע.

מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו, כמו כן הוגשו על ידו מסמכים שונים, במסגרת הודעה על הגשת מסמכים, מיום 17.6.12.

סיכומי הצדדים נשמעו בעל פה, ופס"ד זה ניתן לאחר שמיעת התיק לגופו של עניין.

טענות התובעת:

התובעת טוענת, כי ניהלה עסק לממכר מוצרי ריהוט לחדרי ילדים, וכי הנתבע רכש את מוצריה במסגרת ניהול חנותו ברחוב הרצל 55 בתל אביב, ( להלן: "החנות"). התובעת טוענת כי הנתבע שימש כזכיין של מוצריה.

התובעת טוענת, כי ביום 24.1.08 נשרף כל בית העסק שלה, לרבות המלאי כולו , הסחורה, והמסמכים הקשורים להנהלת חשבונות (להלן: "אירוע השריפה"), וכי כתוצאה מכך, נאלצה לבצע שחזור מתוכנת גיבוי של הנהלת חשבונות לכרטסת הלקוח של הנתבע.

התובעת טוענת, כי בהתאם לעותק הכרטסת שצורפה על ידה כנספח א' לתצהיר מנהלה, נותרה יתרת חובה בכרטסת שטרם נפרעה בסכום של 7,767 ₪ נכון ליום 31.10.17.

התובעת טוענת, כי בנוסף נותר הנתבע חייב לה בגין רהיטים שנותרו בחנות לצורכי תצוגה ולא שולם בגינם מאומה, בסכום של 57,475 ₪ נכון ליום 31.7.08.

לטענת התובעת, התצוגה נמסרה למר ברזסקי, ולאחר שמר ברזסקי עזב את החנות והעבירה לניהולו של הנתבע, נותרה התצוגה בחנות בידי הנתבע. התובעת טוענת, כי במועד עזיבתו של מר ברזסקי את החנות סוכם בין הצדדים כי הנתבע ישלם עבור התצוגה, ולאחר אירוע השריפה, במסגרת סילוק חובותיו של מר ברזסקי כלפי התובעת, סוכם, כי מיתרת חובו של מר ברזסקי יופחת שווי התצוגה שהותרה לרשותו של הנתבע.

התובעת טוענת, כי לאחר בדיקה וחישוב משותפים הוסכם כי שווי התצוגה הינו בסכום של 57,475 ₪ וכי יצאה חשבונית בהתאם.

התובעת טוענת, כי במסגרת השריפה, נמסרו לה שיקים של לקוחותיו של הנתבע, על חשבון חובו, אלא ש-5 שיקים מסדרה של 11 שיקים בסכום של 17,500 ₪ , נשרפו, ומשכך לא הופקדו, והתשלום שהיה אמור להיפרע מהשיקים האמורים לא נפרע. על כן , על הנתבע לשלם את החוב שנוצר ממשיכת הסחורה, ואי התשלום בגינה.

לאור האמור לעיל, עותרת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום מלוא סכום התביעה.

טענות הנתבע:

הנתבע טוען, כי אכן היה הבעלים של החנות , וכי בתקופה שמשנת 2005 ועד 2007 ניהל בחנות עסק למכירת רהיטים.

הנתבע מאשר כי קודם למועדים אלה, השכיר את החנות למר ברזסקי, וכי מר ברזסקי היה זכיין של התובעת, אלא שלטענתו הוא מעולם לא היה זכיין של התובעת, ומעולם לא רכש ממנה כל סחורה.

הנתבע טוען, כי מכר ריהוט מסוגים שונים של סוחרים שונים, כשהואיל ובמשך שנים ארוכות נוהלה בחנות חנות זכיינות של התובעת, הסכים להמשיך ולהציג את החנות כחנות המפעל של התובעת, כדי שהתובעת לא תפסיד לקוחות.

הנתבע טוען, כי מטעמים מסחריים של שמירת לקוחות ומאחר ולחנות היו מגיעים לקוחות שרכשו בעבר מוצרים של דניר, יצר הנתבע קשר בין התובעת לבין הלקוחות, כשהתשלום עבור הריהוט המוזמן נעשה ישירות בין הלקוח לבין התובעת, וכל הוצאתה לפועל של ההזמנה נעשו ישירות בין התובעת לבין הלקוחות שהופנו אליה על ידי הנתבע.

הנתבע טוען, כי לאחר שמכר את החנות, ולא נותרו בידיו כל מסמכים הצליח לאתר קלסר ומצא בו מסמכים שתומכים בטענותיו, כי הוא שימש כאיש ביניים בין התובעת לבין הלקוחות.

לטענת הנתבע, המסמכים שצורפו לתצהירו מצביעים על כך, שכל לקוח שרכש מוצר מתוצרת התובעת, רכש את המוצר ישירות, אומנם באמצעות הנתבע, ואולם לא הנתבע הוא שרכש את המוצרים אלא הלקוחות. התשלום היה מועבר ישירות לתובעת בעבור המוצרים והיא שטיפלה בהזמנות.

הנתבע טוען, כי כרטסת התובעת הינה מסמך שנוצר על ידה ללא הסכמתו ועל פי רצונה , מבלי שהיא משקפת את מערכת היחסים בין הצדדים.

הנתבע טוען, כי לא רכש סחורה ולא שילם בעבור הסחורה , ולכן אינו חייב בכל חוב, כשהחוב אינו חובו אלא של כל לקוח בהתאם להזמנות של הלקוחות אשר הופנו לתובעת, ואשר התובעת קיבלה מהם את התשלום.

הנתבע טוען, כי היה על התובעת לפנות ללקוחות שלא שילמו את חובותיהם ושרבובו נעשה לשם יצירת רווחים שלא כדין על חשבונו.

הנתבע טוען, כי אין כל שחר לטענת התובעת, כאילו הועברה אליו תצוגה, הסכום הנתבע אינו משקף כל הסכמה, אינו ברור, ואינו מבוסס, והוא נטען בעלמא בשל מערכת יחסים שהייתה בין התובעת לבין הזכיין שלה, ואילו הוא אינו זכיין , לא היה זכיין וכלל לא רכש מהתובעת כל מוצרים.

הנתבע טוען, כי הזכיין הקודם מר ברזסקי ששימש כשוכר בחנותו, נותר חייב לו כספים רבים ונתגלע ביניהם סכסוך שהוביל לתגרת ידיים ומכאן היחסים העכורים בינו לבין מר ברזסקי. הנתבע טוען, כי מעולם לא רכש תצוגה, לא קיבל תצוגה ממר ברזסקי ובוודאי שלא הסכים לשלם בעבור תצוגה בת חמש שנים.

לאור כל האמור טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה ולחייבו בהוצאות.

דיון:

מערכת היחסים בין הצדדים;

ב"כ הנתבע בסיכומיו הקדיש לנושא זה את מירב זמנו, ובצדק טען, כי בראש ובראשונה יהיה על ביהמ"ש לקבוע מה הייתה מערכת היחסים שבין הצדדים, האם הנתבע היה זכיין של התובעת, או שמא הנתבע שימש רק כמתווך בין התובעת לבין לקוחות מזדמנים שהגיעו לחנותו.

לאחר ששמעתי את העדים, בחנתי את הראיות ועיינתי בסיכומי הצדדים כפי שנשמעו ביום 20.10.15, הגעתי לכלל מסקנה, כי בין התובעת לבין הנתבע היה קשר עסקי ישיר, וכי לטענתו של הנתבע כי שימש כמתווך בין לקוחות מזדמנים לבין התובעת, אין כל שחר.

אסביר את מסקנתי.

אין חולק, כי לתובעת אירעה שריפה שכילתה את כל עסקה. למעשה היו שתי שריפות, באוקטובר 2007 ובינואר 2008, אלא שלאחר השריפה מינואר 2008 לא נותר מאומה לתובעת מבחינת מלאי סחורה או מסמכים כלשהם, וכי התובעת נדרשה לבצע שחזור של מסמכים בהתאם לתוכנות גיבוי ומסמכים שאיתרה מהבנק לשם הגשת תביעה זו.

מהראיות שהוצגו לפניי, ובמיוחד מחקירתה של הגב' מרחום והתרשמותי מעדה זו שהינה עדה אמינה ביותר אשר השיבה בצורה גלויה על השאלות גם אם התשובות לא היו נוחות לתובעת , כפי שאבהיר בהמשך פס"ד זה, עולה כי התובעת ניהלה כרטסת הנהלת חשבונות על שמו של הנתבע (ראה נספח א' לתצהיר).

עוד עולה, כי התובעת מסרה לנתבע חשבוניות על שמו, חשבוניות שבו לידי ביטוי בכרטסת כחיובים, ומבהירה זאת הגב' מרחום בעדותה בתשובה לשאלת ב"כ הנתבע כך:

"ש. כשאת פתחת את הכרטיסייה לפי הוראות המנהל שלך זה היה בהסכמתו של הנתבע?

ת. כן. הנתבע נתן לי פרטים שלו עוסק מורשה, אני לא יודעת מה העוסק המורשה שלו. הוא גם היה מקבל מאיתנו חשבוניות, קבלות, זה ל א משהו שהחבאתי אותו זה היה נשלח אליו ולפעמים נמסר לו ביד כשהוא היה אצלנו במפעל, אני אישית מסרתי לו כמה פעמים. אני אפילו זוכרת שהוא הביא לי סדרת שיקים ואני הוצאתי לו את הקבלה מסרתי לו אישית את הקבלה."

(פרוטוקול הדיון מיום 16.2.15, עמוד 11 שורות 8-14).

כלומר, מעדותה של מנהלת החשבונות עולה, כי בזמן אמת, כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבע אצל התובעת הייתה על שמו של הנתבע כעוסק מורשה, ולא על שמות הלקוחות כטענת הנתבע, הנתבע היה מקבל חשבוניות בגין רכישת הסחורה וקבלות בגין התשלום על שמו.

לעומת עדותה המהימנה של הגבר מרחום, והכרטסת המשוחזרת ואשר נעשתה בזמן אמת על שמו של הנתבע, הנתבע לא טרח להמציא את הנהלת החשבונות שלו. והמציא מסמכים שונים מהם לטענתו עולה כי לא התקיים קשר ישיר בינו לבין התובעת.

אני סבורה, כי המסמכים שצורפו על ידו אינם מצביעים על העדרו של קשר ישיר, נהפוך הוא.

נספח א' לתצהיר הנתבע הינו מסמך הזמנה, הנושא את הכותרת "דניר עיצובים", חנות מפעל רחוב הרצל 55..."

כבר מכותרת המסמך, שהינו מסמך מבית היוצר של הנתבע וצורף על ידו, עולה בצורה ברורה, כי המדובר במסמך הזמנה שבו מוזמנת סחורה בחסות התובעת, של התובעת, כשהחנות של הנתבע מוצגת באותו המסמך כחנות המפעל של התובעת.

הנתבע טען, כי הסכים להציג את חנותו כחנות המפעל כטובה לתובעת, ואולם, אין הדבר מבהיר מדוע הנתבע מכין מסמכי הזמנה כשהלוגו של התובעת מופיע בהם, וכשחנותו מוצגת כחנות המפעל.

זאת ועוד, על גבי המסמך, מופיע מספר עוסק מורשה, ושמו של הנתבע.

לא ברור כיצד ניתן לקבל את טענתו של הנתבע להעדר קשר ישיר בינו לבין התובעת , שעה שלקוח היה מגיע לחנותו , בוחר רהיט, והנתבע היה מוציא הזמנה כשהלוגו של התובעת מופיע עליה, כשחנותו מוצגת כחנות המפעל של התובעת , וכאשר שמו ומספר עוסק מורשה שלו מופיעים על גבי ההזמנה.

יותר מכך, בהזמנה מצוין מספר המוצר.

מעיון בנספח א' עולה, כי הוזמנה, לשם הדוגמא מיטה, כשמספרה מופיע B5760. על פניו נראה כי עסקינן במספר קטלוגי, נתון העולה בקנה אחד עם טענת התובעת כי הנתבע רכש את מוצריה באופן ישיר ולא כמתווך בעבור לקוחות מזדמנים.

עמוד 2 לנספח א' הינו מסמך תיקון הזמנה, כשבתחתית העמוד מופיעה חתימת המוכרת מטעם הנתבע, במקרה זה "קארין", ובצידה נרשם באותיות דפוס: "סוכנות", ובכתב יד: "ת"א". אם כך, בהזמנה מבית מדרשו של הנתבע בעצמו, ואשר הינם חלק ממסמכי הנהלת החשבונות של הנתבע, עולה, כי הנתבע הציג עצמו בזמן אמת במסמכיו כסוכנות של התובעת, כחנות המפעל, כשהוא משווק ללקוחות מוצרי התובעת על פי מספר הקטלוג של הדגם, עם ציון הלוגו של התובעת ומספר עוסק מורשה של הנתבע.

הנתבע טען, כי מעיון בכרטסת של התובעת, וממסמכיו עולה, כי התשלומים נעשו ישירות בין התובעת לבין הלקוחות, אלא שהמסמכים לא מאשרים זאת.

בעניין זה אציין כי אני סבורה שהאופן בו משלם סוכן או זכיין אינו מעיד כשלעצמו על טיב הקשר העסקי, וכפי שהעידה הגב' מרחום בענייננו בקש הנתבע לשלם באמצעות שיקים או כרטיסי האשראי של הלקוחות.

עיון בחשבונית שהוציא הנתבע ללקוח בעבור רכישת מוצר על פי הזמנת מפעל 2542 הזמנת חנות 377 (נספח א2 לתצהירו של הנתבע) דווקא ניתן ללמוד כי התשלום לא נעשה ישירות מהלקוחות לתובעת.

ראשית, ניתן להיווכח כי הנתבע נתן הזמנה אחת ללקוח ואחת לתובעת. אם התובעת היא שהתקשרה ישירות עם הלקוח, ואם התובעת קיבלה באופן ישיר את התשלום מול הלקוח ולא מול הנתבע, מדוע הנתבע מוציא חשבונית ללקוח?

שנית ניתן להיווכח כי הסכומים הנקובים בהזמנות הינם שונים כך שבעוד בהזמנה ללקוח הסכום הינו 2,000 ₪ בהזמנה אשר נשלחה לתובעת הסכום הינו 1,328 ₪, כשהנתבע לא נתן הסבר המניח את הדעת להבדלים בין הסכומים (שם, עמ' 33 שורות 6- 17).

אם לא די בכך, ניתן ללמוד מעמוד 3 בנספח א'3 לתצהיר הנתבע, כי בזמן אמת, כשנעשתה טעות בחיובו של לקוח במספר התשלומים, פונה התובעת לנתבע בהודעה מתאימה, ומבהירה את שנעשה. אם הקשר עם הנתבע היה קשר של תיווך, ולמעשה העבודה השוטפת הייתה בין התובעת לבין הלקוחות המזדמנים לחנותו של הנתבע באופן ישיר, מדוע מפנה התובעת את ההודעה, בזמן אמת, לנתבע ולא ללקוח?

מעבר לכך, גרסתו של הנתבע בנוגע לאופן ניהול העניינים אינה מתיישבת עם תכתיב השכל הישר. לגרסת הנתבע לא הייתה כל תצוגה של התובעת בחנותו, מי שנכנס לחנות ורכש מוצרים של התובעת היו לקוחות ישנים שהכירו את התובעת מרכישות קודמות, ואשר הגיעו לבצע הזמנות נוספות. מאחר ולא היה בידיו כל קטלוג של תמונות, אלא קטלוג של שרטוטים (ראה עדותו מיום 19.7.15 עמוד 31 שורות 19-22).

מעדותו זו עולה, כי לקוחות הגיעו לחנות, לא ראו כל מוצר או תמונה של מוצר, אלא הזמינו על יסוד זיכרונם את המוצרים, ועל יסוד שרטוטים. ברי כי השכל הישר אינו יכול לקבל גרסה כזו. באופן טבעי, חנויות רהיטים מכילות רהיטים, ובאופן טבעי, אנשים רוכשים את הרהיטים בחניות העוסקות בממכר רהיטים בהתאם למוצר שהם רואים בתצוגה. הטענה כי לא הייתה כל תצוגה המכילה מוצרים של התובעת, ובכל זאת לקוחות הגיעו, לא ראו כל מוצר, ביקשו מוצר לפי זיכרונם ובחנו את המוצר על יסוד קטלוג של שרטוטים ובהתאם לכך הזמינו את המוצר ישירות מהתובעת, כשהם מבצעים הזמנה בה נכתב כי החנות הינה חנות המפעל של התובעת, אינה מתיישבת עם תכתיב השכל הישר ואינה יכולה להתקבל.

ב"כ הנתבע הפנה למאזן הבוחן של התובעת, (חלק מנספח ב2), שנמסר לידיו ב מסגרת כל המסמכים שהועברו לחברת הביטוח, במסגרת אירועי השריפה, שם לדבריו מופיעה רשימת זכיינים והנתבע אינו מופיע כאחד מהם. אלא שעיון במאזן הבוחן מלמד אחרת. הנתבע מופיע כאחד הסוכנויות של התובעת, ומופיעה יתרת חובה של הנתבע התואמת את דרישתה של התובעת כעת. עוד מופיעה התצוגה בחנות הנתבע, (אומנם ביתרת זכות של מעל 200,000 ₪), אולם ב"כ הנתבע בהגינותו הבהיר כי אין טענה לנתבע שהתובעת חייבת לו בגין סכום זה.

שוב ממסמך שנערך בזמן אמת נראה כי הנתבע הוגדר כאחד מסוכניה של התובעת.

ב"כ הנתבע הדגיש את העדרו של הסכם זכיינות, כשמנגד התובעת טענה כי היה קיים מסמך בעניין זה , אולם המסמך נשרף. ב"כ הנתבע ראה בהעדר פרטי הסכם הזכיינות כפגם בהוכחת טענות התובעת, ואני סבורה כי לא כך הדבר. לטעמי אינני נדרשת לקבוע כי הנתבע שימש כזכיין של התובעת, אלא די בכך שייקבע על ידי שהקשר העסקי בין הצדדים היה קשר ישיר, והנתבע לא שימש כמתווך בין לקוחות שנכנסים לחנותו לבין התובעת בלבד.

לטעמי, מהראיות שפורטו על ידי לעיל, ומהעדויות, עדותה של הגב' מרחום שהייתה מהימנה עלי כמפורט לעיל והקושי בקבלת גרסתו של הנתבע באשר לאופן רכישת מוצרי התובעת על ידי לקוחות שנכנסים לחנותו, די כדי לבסס את המסקנה כי בין הצדדים נוהל קשר עסקי רגיל וישיר, שבמסגרתו רכש הנתבע מוצרים של התובעת בעבור לקוחותיו ועל מנת לדחות את גרסתו כי לא היה קשר ישיר בינו לבין התובעת.

אציין עוד, כי בעוד שהתובעת לא הציגה את כל המסמכים הרלוונטיים אולם הצביעה על הנימוק לאי הצגתם, היינו השריפה, שאין מחלוקת כי ארעה, הנתבע לא טרח להמציא את הנהלת החשבונות שלו. הנתבע סגר את חנותו, ואולם, אין ספק כי הנתבע ניהל ספרים כדין ושילם מס כדין. אם כך, לנתבע בוודאי הייתה הנהלת חשבונות כלשהי ששיקפה בצורה מהימנה את החובות והזכויות שלו מול הספקים ומול הלקוחות, הנהלת חשבונות כזו אמורה להישמר במשך 7 שנים, ואם לא נשמרה אמור להיות לה גיבוי מתאים. הנתבע לא רק שלא המציא את המסמכים שאמורים להיות בחזקתו ובשליטתו, אלא לא נתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא המציא מסמכים אלה, כל שהסביר הוא שסגר את חנותו ולא נותרו בידיו מסמכים. בכל הכבוד, אין די בכך שהרי מסמכים אלו אמורים להימצא במסגרת הנהלת חשבונות כלשהי, כשהנתבע אף לא המציא אישור רואה חשבון או מנהל חשבונות כי החומר לא בנמצא, ולא נתן הסבר מספק לאי המצאתו.

מכל האמור אני קובעת כי מערכת היחסים בין הצדדים הייתה מערכת יחסים של ספק לקוח, כך שהתובעת הייתה הספק והנתבע היה הלקוח, קרי כי הנתבע רכש סחורה מהתובעת.

החוב והשיקים;

התובעת עתרה לחייב את הנתבע בעבור יתרת חובה בכרטסת, ובעבור שיקים שנמסרו ולא הופקדו בשל השריפה.

הנתבע טען, כי אין די בראיות שהומצאו כדי לבסס את קיומה של יתרת חוב שכן הכרטסת משוחזרת והיה על התובעת לפנות למוסרי השיקים.

אינני שותפה לדעה זו.

אני סבורה כי המשמעות שנותן ב"כ הנתבע למונח כרטסת משוחזרת, אשר כביכול יש בה כדי להטיל דופי באמור בכרטסת , אינו נכון. ראשית, החוב מופיע גם במאזן הבוחן כפי שהבהרתי לעיל, שנית, כרטסת משוחזרת כפי שהסבירה הגב' מרחום הינה כרטסת שהוצאה מתוך מערכת הגיבוי של הנהלת החשבונות, ולא ניתן לעשות בה שינוי, ושלישית, הנתבע לא הציג גרסה עובדתית פוזיטיבית, מעבר להכחשה כללית, לגבי החוב והשיקים, למעט העובדה שהוא לא היה בקשר עסקי ישיר, גרסה שדחיתי כאמור לעיל.

התובעת הציגה את הקבלה עבור השיקים, שהוצאה על שמו של הנתבע, (שוב בניגוד לטענתו בדבר העדר קשר עסקי ישיר), את שחזור ביצוע ההפקדות של השיקים, שאין חולק שנפרעו, וטענה כי חמישה שיקים שלא הופקדו נשרפו באירוע השריפה.

עדי התובעת נחקרו בעניין, ואישרו את האמור, ובסופו של דבר, הועלתה הסברה, כי התובעת ביצעה חילופי שיקים או שמסרה את השיקים האמורים לצדדי ג' לפריטה אצל גורמים אחרים ולא הבנק. אני סבורה, כי כל השתלשלות העניינים, והמסמכים שמוצגים על ידי התובעת מחזקים ומבהירים את המסקנה כי טענת התובעת נכונה. כך למשל, התובעת טרחה והמציאה את העתקי ההפקדות של כל השיקים המפורטים בקבלה, למעט אותם חמישה שיקים שנשרפו לטענתה. את הקבלה המופנית לנתבע, בעוד שהנתבע לא טרח להמציא את המקבילה מהנהלת החשבונות שלו, על מנת שביהמ"ש יוכל לראות כיצד העסקה האמורה נרשמה בספריו, האם בוצעה רכישה מהתובעת? האם קיימת כרטסת ספק אצל הנתבע של התובעת? האם הנתבע מופיע בה ביתרת חובה או בזכות?

ב"כ הנתבע טען, כי הכרטסת שצורפה מראה יתרת פתיחה של סכום בחובה, והתובעת לא הוכיחה את יתרת הפתיחה וממילא את היתרה הסופית. אני סבורה כי לו היה ממש בטענה זו היה הנתבע עותר להמצאת כל הכרטסות מתחילת העבודה המשותפת, אלא שהכרטסת משקפת את ההתקשרות השוטפת ונוהלה בזמן אמת, והנתבע לא המציא מטעמו כל מסמך נוגד.

לאחר שקיבלתי את גרסת התובעת באשר לאופן הקשר העסקי הישיר, שבמסגרתו הנתבע הינו הלקוח ורוכש את הסחורה מהתובעת בעבור לקוחותיו, הרי ברי כי הנתבע הוא שאחראי לביצוע התשלום לתובעת. אופן התשלום, באמצעות שיקים של הנתבע או שיקים של לקוחות, הינו בחירה של הנתבע, ואינו מעלה או מוריד לעצם הנטל לשלם את החיוב המוטל על הנתבע משרכש את הסחורה.

הקושי הראייתי האובייקטיבי של התובעת שנוצר בשל אירוע חיצוני, שריפה, מאמציה להמציא מסמכים, ועדותה המהימנה של הגב' מרחום, שכבר אינה עובדת של התובעת, למול הגרסה המופרכת של הנתבע באשר לאופן ההתקשרות והעדר המצאת מסמכים על ידו בצורה גורפת, כל אלו מצביעים על כך שיש לקבל את גרסת התובעת ולפיכך אני קובעת כי הנתבע חייב לתובעת בעבור יתרת החוב ובעבור השיקים.

התצוגה;

הנתבע טען, כי לא הייתה בחנותו כל תצוגה של התובעת.

אני דוחה טענה עובדתית זו. אני סבורה כי אכן לאחר שהחנות הוחזרה לניהולו של הנתבע מהשוכר מר ברזסקי, נותרה בחנות תצוגה של התובעת. לא בכדי כונתה החנות על ידי הנתבע בעצמו במסמכיו כ"חנות המפעל" של התובעת.

אני מבססת את מסקנתי זו על העדר צורם של מסמכים וראיות מצד הנתבע. הנתבע בקלות יכול היה להביא לביהמ"ש מסמכים וראיות שיוכיחו כי הייתה בחנות תצוגה של ספקים אחרים.

מעבר לכך מר ברזסקי, העיד, כי לאחר שעזב את החנות וסיים את הסכם השכירות, נותרה התצוגה בחנות הנתבע. מר ברזסקי הציג בפני ביהמ"ש תמונות המצביעות על התצוגה שהייתה בחנות במועד עזיבתו את החנות.

על פי עדותו של מר ברזסקי הנתבע בקש ממנו להותיר את התצוגה בחנות, נערכה ספירת מלאי והמלאי צולם ובהתאם לכך הוציאה התובעת לטובת מר ברזסקי חשבונית זיכוי, ובמקביל חשבונית חיוב לנתבע, היא החשבונית נשוא דיוננו.

בחקירתו, נשאל מר זיכרמן בנוגע לתצוגה והשיב, כי בזמן העברת החנות ממר ברזסקי לנתבע נערכה רשימה של המוצרים שהיו בחנות, רשימה שנשרפה, על יסוד רשימה זו הוצאה החשבונית, (ראה עדותו מיום 19.7.15 עמוד 29 שורות 7-11).

הנתבע ביקש מביהמ"ש לדחות את גרסתו של מר ברזסקי בשל סכסוך כספי בינו לבין מר ברזסקי, אשר לטענת הנתבע, הובילה לתגרת ידיים ממנה יצא מר ברזסקי חבול, (ראה סעיף 27 לתצהיר הנתבע).

ב"כ הנתבע הרבה לשאול את מר ברזסקי בעדותו, אשר לאופן הצילום, למצלמה, להעדר תאריך על גבי הצילום, ואף הוצג לביהמ"ש צילום של המצלמה בשאלה אם ניתן לקבע במצלמה זו תאריך אם לאו.

מר ברזסקי הסביר בעדותו כי בטל את הפונקציה של התאריך במצלמה מאחר והמצלמה שמשה לתמונות משפחה ולא היה צורך בפונקציה זו, כמו שלא ראה אף צורך בתאריך במועד בו צולמה ספירת המלאי, אולם הוסיף ואמר שבתמונות ניתן לראות את ענת, (אשתו של הנתבע) מצולמת בחנות דבר המעיד לטענתו על מועד הצילום. ב"כ הנתבע טען כי אין בתמונות שצורפו כל תמונה של ענת. בתמונה מספר 10 נראית דמותה של אישה כלשהי, באופן חתך שאינו מאפשר זיהוי של הדמות המצולמת.

אשר לשאלה מדוע נאמר בתצהיר שהוא צלם מלאי ולא תצוגה, השיב מר ברזסקי בעדותו כי המדובר בפרשנות של ב"כ הנתבע כשהוא צלם את כל מה שהיה בחנות ומלאי ותצוגה היא מקשה אחת (ראה עדותו בפרוטוקול הדיון מיום 19.7.15 עמוד 23 שורות 1-6).

אני סבורה כי ממכלול הראיות והעדויות ניתן לקבוע בצורה ברורה כי בחנות הנתבע הייתה קיימת תצוגה של התובעת. מסקנה זו מתקבלת הן מהתמונות, הן מעדותו של מר ברזסקי שהעיד כי הותיר את התצוגה בחנות הנתבע, הן מעדותו של מר זיכרמן שהעיד, כי במועד העברת החנות ממר ברזסקי לנתבע נערכה רשימה של התצוגה בחנות, הן מתכתיב השכל הישר שמחייב כי בחנות מפעל תהיה תצוגה, הן מהעדר כל ראייה פוזיטיבית אחרת שתעמוד בסתירה לכך כגון נתונים בדבר רהיטים של ספקים אחרים שנמכרו על ידי הנתבע, הן מאי הבאת עדים כגון עובדת של הנתבע שעבדה בחנות בזמן אמת והייתה אולי יכולה לתמוך בטענתו בנוגע לאופן היחסים ולקיומה או העדרה של תצוגה בחנותו הן מחמת הטענה המופרכת לטעמי כי הרהיטים של התובעת נמכרו על ידי הנתבע ללקוחות ללא תצוגה וללא קטלוג תמונות אלא על סמל זיכרון של הלקוחות את המוצרים. כל אלה מצביעים על כך שבחנות הנתבע הייתה קיימת תצוגה של התובעת.

שווי התצוגה;

התובעת הציגה חשבונית חיוב שהוציאה לנתבע בשנת 2008, לאחר השריפה.

התובעת הביאה שני עדים לאמת את הנושא, את מר ברזסקי, שקיבל חשבונית זיכוי, ואת מר זיכרמן שהעיד כי החשבונית הוצאה על פי רשימה שנשרפה.

הגב' מרחום בעדותה, אישרה לשאלות ב"כ הנתבע, כי את סכום החשבונית הוציאה על פי הוראת מנהלה (ראה פרוטוקול הדיון מיום 16.2.15 עמוד 17 שורות 17-31).

ייתכן והייתה רשימה מוסכמת של תצוגה, אולם, אף לא אחד מהעדים יכול היה לומר מה הכילה התצוגה, ומה היה שווי כל אחד מפרטיה.

יותר מכך, מעיון בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת, עולה בצורה ברורה, כי הנתבע שילם לעיתים עבור תצוגה, (ייתכן והמדובר היה במכירת פריטים מתצוגה, או ברכישת מוצרים לתצוגה, הדבר לא ברור) . כך ראה למשל שורה "מספר 5443 תקבול בסכום של 20,071 ₪, בעבור תצוגה ת"א", בנספח א לתצהירי התובעת.

העובדה כי בכרטסת נרשם תקבול בזמן אמת עבור תצוגה, ואין זה משנה אם המדובר ברכישת תצוגה לחנות, או במכירת מוצר שהיה בתצוגה ללקוח, מצביעה הן על כך שהתצוגה לא הייתה דבר קבוע, עניין אשר אף עולה מעדותה של הגב' מרחום, ( שם, עמוד 15 שורות 25-28), והן מאשרת את מסקנתי לעיל בדבר היות הקשר העסקי בין הצדדים קשר ישיר כטענת התובעת ולא עקיף כטענת הנתבע.

עוד עולה מהעדויות, כי לכאורה, מר ברזסקי בזמן אמת, היינו בשנים שבהם היה זכיין של התובעת חויב בתצוגה, ולכן העברתה לטובת הנתבע לוותה בזיכויו מחלק מיתרת חובו, אם לא תאמר כך יימצא כי התובעת מסרה למר ברזסקי תצוגה בחינם והיא מחייבת את הנתבע בגינה. אם כך, התובעת הייתה אמורה להמציא את כרטסת הנהלת החשבונות של מר ברזסקי כדי להצביע על חיובו בעלות התצוגה, ומשם אולי ניתן היה לגזור את שוויה.

התובעת טענה, כי לא דרשה את מחיר התצוגה בעת העברתה לנתבע, בשל נסיבותיו האישיות של הנתבע, ייתכן וכך, אולם אי הוצאת חשבונית בזמן אמת עומדת לתובעת לרועץ.

אני סבורה כי אכן הועברה לנתבע תצוגה, ובעניין זה יש להעדיף ללא ספק את גרסת התובעת ועדיה על פני גרסתו של הנתבע, אולם התובעת (ייתכן בשל השריפה), לא יכולה להראות מה היה בתצוגה, מה שווי המוצרים שהיו בה, מה היה גילם של המוצרים הללו, מדוע הנתבע לא היה שותף לקביעת המחיר של התצוגה, ואם היה שותף מדוע נסיבות העניין לא פורטו.

כל זאת, כשבכרטסת התובעת נראים זיכויים ושורות בהם מופיעה המילה תצוגה. על פניו נראה, כי בזמן אמת ככל הנראה נמכרה חלק מהתצוגה, וכפי שהבהירה הגב' מרחום תצוגה הינה דבר דימני ורהיטים המסופקים לחנות בתחילת עבודתו של מר ברזסקי בשנת 2000, אינם המוצרים שנותרים בחנות בסיום עבודתו בשנת 2005.

לאור זאת, מסקנתי היא כי התובעת כשלה מלבסס את חובו של הנתבע בעבור התצוגה שנותרה בחנותו בעת העברת החנות לנתבע על ידי מר ברזסקי.

סוף דבר:

אני דוחה את טענת הנתבע אשר לאופן ההתקשרות בין הצדדים.

אני מקבלת את טענת התובעת בנוגע לאופן ההתקשרות בין הצדדים וקובעת, כי התובעת הייתה ספק והנתבע היה לקוח ורכש מהתובעת מוצרים.

אני קובעת, כי הנתבע חייב לתובעת בעבור יתרת החובה בכרטסת בסכום של 7,767 ₪ יתרת חוב וסכום של 17,500 ₪ בעבור השיקים שנשרפו נכון ליום 31.10.07.

אני קובעת, כי התובעת מסרה לידי הנתבע רהיטים צורכי תצוגה , אולם לא הרימה את הנטל להוכיח מה היה שווי הרהיטים לתצוגה אלו, ואני דוחה את התביעה בעניין זה.

לאור מסקנותיי, הנתבע ישלם לתובעת את הסכום המפורט לעיל בסך 25,267 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 31.10.07 ועד התשלום בפועל.

בנוסף יישא הנתבע בהוצאות הדיונים בתיק כדין, ובנוסף שכ"ט עו"ד זה בסכום של 10,000 ₪.

ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ו, 26 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.