1. העניין שבפני, התנגדות הנתבעים לבקשה לביצוע שטר אשר הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה, ובקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות.
2. השטר אשר הוגש לביצוע הינו שטר חוב אשר הוגש לביצוע, עשוי בידי הנתבעת 1 ובערבות הנתבע מס' 2. שטר החוב אינו נוקב בסכום אלא מציין כי הוא מוגבל עד לסך של 36 כפול 3,408 (שהם 122,688 ₪), ועל פי המתואר בבקשה לביצוע שטר (חלק ד' לבקשה), הוא הוגש על "חלק מהשטר מתאריך 31.12.2009". עוד יצוין כי התובע צירפה לבקשה לביצוע שטר, כחלק מחובת פירוט נסיבות התובענה, תחשיב יתרת חוב מיום 31.12.2009, המפרט כיצד חושב הסכום הנתבע.
3. הנתבעים הגישו בקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות, והתנגדות לתובענה לגופה.

הארכת המועד

1. על פי רישומי לשכת ההוצאה לפועל, האזהרה נמסרה לנתבעים כבר ביום 4.5.2010, ולפיכך, לכאורה הוגשה ההתנגדות באיחור.
2. לטענת הנתבעים, נודע להם על כך כי ננקט הליך, רק במסגרת קבלת כתב טענות בהליך אחר אשר נוהל בין הצדדים, ולפיכך נודע להם על תיק ההוצאה לפועל רק ביום 23.3.2011, ובהתאם טענת הנתבעים הינה כי יש לראות את ההתנגדות ככזאת המוגשת במועד. התובעת, מצדה, נסמכה על אישור המסירה של מר שלומי ניסן, מבצע המסירה, מחודש מאי 2010.
3. מבצע המסירה העיד בדיון אשר נתקיים בפני ביום 6.5.2012, והבהיר כי הגיע לביתו של הנתבע מס' 2 (מנהל הנתבעת מס' 1), ומאחר והנתבע לא היה בבית, נוצר בין השניים קשר טלפוני, ובהתאם הגיע מבצע המסירה למלון הייאט (שם לדבריו, היה הנתבע באירוע), ולאחר תיאום טלפוני מסר לנתבע 2 את האזהרה.
4. כאר נתבקש מבצע המסירה להוכיח את יצירת הקשר הטלפוני, הציג מספר טלפון בו יצר קשר עם הנתבע 2 לכאורה, והוא מספר 0546299523. הנתבע 2 העיד והשיב כי זהו אינו מספר הטלפון שלו, אלא מספר שאינו שלו.
5. אוסיף לאמור, את השוני הקיים לכאורה בין החתימות ע"ג אישור המסירה לחתימות בהסכם שבין הצדדים. אין באמור הבעת דעה שבמומחיות לזיהוי כתב יד, ואולם כאשר השוני הוא ניכר ופשוט, אין מניעה שביהמ"ש יכלול שיקול זה בין מכלול השיקולים.
6. אפנה על ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל נ' עיזבון הורוביץ ז"ל (ניתן ביום 15.3.2011, מצוי במאגר "נבו"):

"בית המשפט רשאי לסמוך על מראה עיניו במצבים מעין אלו והסקת מסקנות על בסיס זה היא אפשרית, אך ניתנת להתערבות על-ידי ערכאת הערעור (ראו ר"ע 530/82 עטר חברה למסחר בע''מ נ' מדינת ישראל, פ''ד לח(2) 337 341-342 (1984) (להלן: פרשת עטר); הרנון, עמוד 145; דורון מנשה הלוגיקה של קבילות ראיות 185 (2008); קדמי, עמוד 878)). יודגש כי אין בית המשפט הופך להיות "מומחה" לכתבי יד בהשתמשו במראה עיניו, אלא מוסיף הוא בין שיקוליו את מה שעיניו רואות (ראו פרשת אבו סאלח, עמוד 504; יעקב קדמי על הראיות ב' 878-881 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) (להלן: קדמי)). "

1. כאשר הפער בין החתימות השונות הינו ברור, כאשר ישנה הכחשה לגבי קבלת כתב התביעה, כאשר הנתבע 2 לא נשאל לגבי אותה פגישה במלון הייאט בירושלים, וכאשר שיחת הטלפון עם השליח מוכחשת ואף מספר הטלפון אליו לכאורה פנה השליח מוכחש גם הוא, סבורני כי די בכך כדי להטיל ספק בעצם ביצוע המסירה במועד בו בוצעה על ידי מר שלומי ניסן.
2. לאור כל האמור, ובהיעדר ראיה לידיעה אחרת על קיום ההליך, ולאור הספק בדבר ביצוע המסירה בפועל לידי הנתבע 2, סבורני כי די בכך על מנת לאפשר הארכת המועד להגשת ההתנגדות.

טענות ההגנה לגופו של עניין.

1. הנתבעים טענו כי שטר החוב פגום, שכן לא מוללאו בו פרטים מהותיים. כמו כן נטען, כי העסקה מכוחה נמסר השטר, בוטלה הופרה וסוכלה ע"י המשיבה. הנתבעים הפנו בהקשר זה לתובענה אשר נקטו, ת.א. 47115-01-11, תובענה בעילת לשון הרע אשר הוגשה לבית משפט השלום בחיפה.
2. כמו כן טענו הנתבעים כי התובעת מבקשת להיפרע יותר מפעם אחת בגין אותה העסקה, באמצעות הגשת השטר לביצוע, שכן לגישתם, נסיבות הפסקת הסכם השכירות מצדיקות שלא להקים את הדרישה לביצוע השטר (שכן לעמדתם, שטר החוב הוגש לביצוע כאילו כלי הרכב המושכר נותר בידי הנתבעים, בעוד בפועל כלי הרכב אשר נגנב מאת הנתבעת 1, הוחזר לתובעת על ידי משטרת ישראל עוד ביום 27.12.2009).

דיון והכרעה

1. בכל הנוגע לפגמים הנטענים בשטר החוב, אשר לכאורה לא מולא, הנתבעים לא חזרו על הטענה בסיכומי טענותיהם, ולפיכך דינה של טענה זאת להידחות. אוסיף כי אף לגופו של עניין, סכום שטר החוב הוגבל, והסכום אשר נתבע היה במסגרת אותו תחום, ולפיכך ממילא לא הייתי נוטה לקבל טענת הגנה זאת.
2. בכל הנוגע להליך הנוסף אשר התנהל בין הצדדים, ת.א. 47115-01-11, אציין כי בדיקה העלתה כי הנתבעים פעלו להפסקת התובענה כאמור בתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, ולפיכך איני נדרש לטענות אשר הועלו באותו הליך.
3. להבדיל, בנושא שאלת הפרת ההסכם אשר הקימה (ככל שהקימה) את העילה להגשת התובענה, סבורני כי די בטענות המועלות כעת, כדי להצדיק את קבלת ההתנגדות והעברת התובענה לפסים של סדר דין מהיר, ואבהיר טעמי.
4. מן הבחינה העובדתית טענה התובעת, כי ביום 10.9.2010 נכרת בין הצדדים הסכם פשרה, לאחר שכלי הרכב נשוא המחלוקת, נלקח לידיה עקב הפרתו של ההסכם. במסגרת אותו הסכם טוענת התובעת, כי היו פיגורים אשר הביאו לביטול ההסכם, ובעקבות תפיסת כלי הרכב, נכרת הסכם הפשרה (מושג מש/2), אולם הנתבעת 1 שבה לסורה, וביטלה את הוראת הקבע לחודשים ספטמבר ואוקטובר 2010, יצרה פיגור חדש המהווה הפרת ההסכם. התובעת אף ציינה בסיכומי טענותיה כי ביום 23.10.2010 נשלחו מכתבי התראה בגין הפרת ההסכם.
5. שאלת הפרת ההסכם, הינה למעשה השאלה המהותית ביותר, והיא נותרה שנויה במחלוקת, מחלוקת המצדיקה עריכת בירור עובדתי, לגופו של ענין.
6. לגישתי, טעם רב יש בדברי התובעת, בכל הנוגע לשאלת "פירעון החיוב פעמיים", שכן סבורני כי הנתבעים מפרשים את מעמדם כלא נכון ולא מתאים, בעת שקושרים הם את כלי הרכב והשבתו, לחובה החוזית מכוחה הוגש שטר החוב לביצוע. מעמדם של הנתבעים היה כשוכרים בעסקת שכר-מכר (ליסינג) ולא כרוכשים מקבלי מימון, ובהתאם העובדה שכלי הרכב הושב לתובעת, אינו מאיין את הסכם השכירות או את הפיצוי המוסכם מכח הסכם השכירות.
7. אין מדובר בפירעון כפול, וככל שהצדדים הגיעו להסכמה חוזית לגבי הפיצוי המוסכם בגין ביטול ההסכם בשל הפרה (סעיף 13 להסכם השכירות), הרי שהדבר מהווה הפיצוי שהצדדים העריכו כפיצוי הנכון והראוי בגין אובדן דמי שכירות פוטנציאליים, ככל שהחוזה לא ישלים את מלוא תקופתו. התערבות בתניה חוזית מפורשת וברורה שכזאת, תהא שלא על פי כללי הפרשנות הנכונים מכח סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) אשר תוקן אך לאחרונה.
8. לפיכך, השאלה המהותית הינה, האם הסכם השכירות הופר על ידי הנתבעים. טענת הנתבעים הייתה המכונית נגנבה (ואותרה ברמאללה בחלוף תקופה קצרה), וכי לא הייתה יתרת חוב נכון לאותו מועד בו נגנבה (ראה עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 5-9); התובעת מצדה, לא הציגה כרטסת הנה"ח על כך כי נוצרו פיגורים, ולא הציגה את מכתבי ההתראה מיום 23.10.2013 אליהם הפנתה בסיכומי טענותיה (סעיף 22 לסיכומי הטענות), כך שלגישתי, בהיעדר הוכחה להפרת ההסכם בהקשר של אי פירעון התשלומים השוטפים, לא הוכח כי הנתבעים הפרו את ההסכם.
9. טענה התובעת, לעילת ביטול נוספת, והיא מתן כלי הרכב לשימושו של צד ג' שאינו מורשה, ואשר לתובעת היה ספק לגבי מעורבותו של אותו צד ג', עובד הנתבעת 1, בגניבת כלי הרכב. בירורן של שאלות אלה מחייב קביעת ממצא עובדתי פוזיטיבי, המצדיק מתן רשות להתגונן בפני התובענה (ככל שלא הוכחה הפרה אחרת המקנה עילה לבטל ההסכם באופן המאפשר דרישת הפיצוי המוסכם).
10. בשלב זה לא נקבעים ממצאים עובדתיים, ולא ניתן לומר שההפניה לספקות שהועלו בעבר (או לבדיקת הפוליגרף אשר נזכרה בטענות הצדדים), מהווה הוכחת ניצחת להפרת ההסכם (או שמא, סוכל). גם ההפנייה לתיק המשטרה אשר לא צורף, מצדיקה כשלעצמה עריכת הבירור העובדתי בהקשר זה.
11. לאור כל אלו, סבורני כי מוצדק ליתן רשות להתגונן בפני התובענה, ואולם בעילה אחת בלבד – והיא השאלה האם ההסכם הופר על ידי הנתבעים (שאז חבים הם בפיצוי בשל הפרת ההסכם ויתר הרכיבים על פי תחשיב התובעת) אם לאו.
12. אני מורה על העברת התובענה לפסים של סדר דין מהיר. המזכירות תנתב התובענה לצורך קביעת מועד לדיון.
13. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח אב תשע"ג, 04 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.