ההליך שלפני וגדרי המחלוקת

1. לפני תביעה שתחילתה תביעה לביצוע שטר שנמשך על ידי הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") ובערבות הנתבע מס' 1 (להלן: "קרש").
2. הרקע למסירת השטר הוא הסכמי חכירת רכב שנכרת בין התובעת לבין הנתבעת כאשר קרש היה ערב להתחייבויות הנתבעת על פי ההסכם. במועדים הרלוונטיים היה קרש מנהל ובעל מניות יחיד בנתבעת.
3. השטר שהוגש הינו שטר חוב. השטר אינו נוקב בסכום יחד עם זאת צוין כי הוא מוגבל לתקרה של 36 כפול 3,408 ₪ (שהם 122,688 ₪) ועל פי הבקשה לביצוע הוא הוגש על חלק מסכום זה כאשר לבקשה צורף תחשיב בו פורט כיצד הגיעו לסכום הנתבע על פי השטר. השטר הוגש לביצוע על רקע טענת התובעת לפיה הנתבעים הפרו את הסכמי השכירות כפי שיפורט בהמשך.
4. לאחר שהוגשה התנגדות, שמנתה שלל טענות, על ידי הנתבעים ניתנה החלטה ביום 4.8.2014 של כבוד הרשם צ'יזיק (כתוארו אז) לפיה:

"לאור כל אלו, סבורני כי מוצדק ליתן רשות להתגונן בפני התובענה, ואולם בעילה אחת בלבד – והיא השאלה האם ההסכם הופר על ידי הנתבעים (שאז חבים הם בפיצוי בשל הפרת הסכם ויתר הרכיבים על פי תחשיב התובעת) אם לאו."

1. ביום 19.11.2014 נשמעו עדויות הצדדים כאשר מטעם הנתבע (שפתח בהבאת הראיות) העיד הנתבע ומטעם התובעת העידה גב' ימית כרמל.
2. טענות התובע להפרת הסכם מורכבת משלושה ראשים: בעת ההודעה על ביטול הסכם החכירה הנתבעים הפרו אותו בכך שלא עמדו בתשלומים החודשיים. טענה שניה היא שרכב מסוג מאזדה שהוחכר במסגרת היחסים החוזיים הועבר לשטחי הרשות במעורבות הנתבעים ולכן הדבר מהווה הפרה להוראות הסכם החכירה. מעורבות הנתבעים בגניבת הרכב והעלמתו לשטחי הרשות אף מהווה כשלעצמה הפרה של הסכם החכירה.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הנני סבור כי דין התביעה להידחות כפי שאסביר ואנמק להלן.
2. על פי הסכמי החכירה הנתבעת החכירה שני רכבים: הראשון, מסוג איסוזו והשני מסוג מאזדה. לגבי רכב האיסוזו הוסכם כי תקופת החכירה היא ל- 60 חודשים החל מיום 30.8.2007 ועד ליום 29.8.2012, כאשר דמי החכירה הם בסך של 153,420 ₪ ואלו ישולמו ב- 60 תשלומים חודשיים ורצופים בסך של 2,557 ₪. באשר לרכב המאזדה תקופת החכירה היא ל- 36 חודשים החל מיום 8.7.2009 ועד ליום 7.7.2012. תשלום ראשון יהיה בסך של 38,961 ₪ בתוספת מע"מ והיתרה ב- 36 תשלומים שווים ורצופים על סך של 3,408 ₪ כ"א החל מיום 20.7.2009 וכל 20 לחודש שלאחריו.
3. בחודש 8/09 , כחודשיים לאחר קבלת רכב המאזדה לידי הנתבעים, חוללו הוראות הקבע בגין שני הרכבים מהסיבה שאין כיסוי מספיק. בהתאם לכך, התובעת הודיעה ביום 8.9.2009 על ביטול העסקה והשבת רכב המאזדה לחזקתה. לאחר מכן ולאחר שרכב המאזדה נתפס התובעת העניקה לנתבעת הזדמנות להשיב את העסקה למסלולה על ידי תשלום כל הפיגורים והוצאות התפיסה. ואכן ביום 10.9.2009 נכרת הסכם פשרה (נספח ב' לתצהיר ימית) לפיו הנתבעת שילמה סך של 7,579 ₪ והעסקה הוחזרה למסלולה.
4. בסמוך לאחר חתימת הסכם הפשרה הנתבעת נתנה הוראה לבנק לבטל את הוראת הקבע אשר אמורה הייתה להיות מוצגת בחשבון הבנק ביום 20.9.2009 בעבור התשלום המגיע לחודש ספטמבר 2009 ואכן הוראת הקבע לא כובדה (ראה נספח ג לתצהיר ימית אישור על ביטול הוראת קבע). הנתבעת שילמה את המגיע בעבור דמי החכירה לרכב המאזדה לחודש 09/09 רק ביום 4.10.2009 אולם החיובים בעבור שני הרכבים בגין דמי השכירות לחודש 10/09 אף הם חוללו על ידי מתן הוראות ביטול.
5. ביום 22.10.2009 נשלחו על ידי התובעת מכתבי התראה לנתבעת על יתרת הפיגור שנצברה כאשר נאמר במכתב כי אם לא תסולק יתרת הפיגורים התובעת תהיה רשאית לנקוט בכל ההליכים המשפטיים לגביית החוב לרבות תפיסת הרכבים.
6. שני מכתבים אלו אינם מהווים הוראת ביטול להסכמי החכירה כפי שטוענת התובעת בסיכומיה. התובעת טוענת כי תשלום החיוב באיחור ביום 22.10.2009 לאחר הסכם הפשרה לא ריפא את ההפרות היסודיות של ההסכם על ידי הנתבעת. וכך נטען במסגרת הסיכומים:

"כמובן שתשלום החיוב שנעשה 'ערב ההעלמות המחשידה של המאזדה', היה מאוחר מדי ולא היה בו כדי לרפא את ההפרות היסודיות הנ"ל, שכן, בנסיבות אלו, בהם מיד לאחר חתימת הסכם הפשרה, הנתבעת חזרה לסורה והפרה את ההסכם, לא ניתן היה להתעלם ולהעלים עין מההפרות הכרוניות של הנתבעת שנבעו מקשיים כספיים ואי תשלום החיובים במועדים בהו"ק, במיוחד עת התווסף להפרות, הנסיבות המחשידות של העלמות הרכב אשר הצביעו על מעורבות הנתבעים בהעלמתו."

1. דא עקא, שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם המכתבים שנשלחו לנתבעת ביום 22.10.2009 ובהם נאמר:

"4. דע, כי במידה וחובכם השוטף לא יסולק לאלתר (עם קבלת מכתב זה), תיאלץ חברתנו לנקוט כנגדך בכל ההליכים....

5. אין במכתב זה משום ויתור על טענה מטענות חברתנו ו/או על זכות מזכויותיה. עם זאת, היה ויתרת החוב כאמור תשולם לאלתר, תסכים חברתנו לחזור בה מביטול הסכם השכירות, בכפוף לחתימת הצדדים על הסכם מתאים."

1. אמנם על פי תנאי ההסכם הוסכם כי אי תשלום דמי השכירות החודשיים מהווה הפרה יסודית של הוראותיו המזכה את התובעת לבטל את ההסכם באופן מידי. יחד עם זאת, הסיפא של המכתבים מיום 22.10.2009 מהווה אורכת חסד לקיום ההסכם ולתיקון ההפרה שהתובעת הסכימה לתת. לאור זאת, ומשהנתבעת תיקנה את ההפרה כבר ביום 23.10.2009 והפקידה סך של 5,500 ₪ (ראה נ/2) ויתרתה הייתה יתרת זכות היא תיקנה את ההפרה והתובעת לא הייתה זכאית לבטל את ההסכם על סמך העילה שלא שולמו דמי שכירות לבדה. התובעת לא הייתה רשאית לחזור בה מאורכת החסד שניתנה אם רק היה מדובר בהפרה ש להסכם בגין אי תשלום דמי השכירות.
2. גם בהפרה יסודית יכול הנפגע לתת ארכת חסד ומשהחליט לנקוט בדרך זו הוא אינו יכול לאחוז במקל משתי קצותיו ולבטל את החוזה לאחר שהמפר תיקן את החוזה על פי האורכה שניתנה לו (לאפשרות של מתן אורכות חסד בהפרה יסודית ראה: ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין והשקעות בע"מ נ. הוך, פ"ד לז(3) 393).
3. לכן לאור זאת, אינה יכולה להסתמך על הפרת ההסכמים בגין אי תשלום התמורה החודשית המוסכמת.
4. ביום 23.10.2009 נודע לתובעת באמצעות חברת "איתוראן" כי הרכב נגנב כאשר נמסר לה כי מי שהודיע על הגניבה היה אדם בשם עימאד שחאדה (להלן: "שחאדה") שהצדדים אינם חולקים כי היה עובד הנתבעת במועדים הרלוונטיים. אין חולק בין הצדדים עוד כי הרכב אותר בשלב מאוחר יותר בכפר ליד רמאללה בשטחי האוטונומיה כאשר הצדדים חלוקים באשר לנסיבות הגעתו של הרכב לשם. התובעת טוענת כי רכב המאזדה הגיע לשם במעורבות הנתבעת או מי מטעמה והיא מטילה ספק בגרסת הגניבה בעוד הנתבעת טוענת כי הרכב נגנב ללא כל מעורבות מצידה.
5. אולם התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת או מי מטעמה היו מעורבים בהעלמת הרכב. הנתבעת נסמכה על גרסתה בדבר מעורבות הנתבעת או מי מטעמה על ראיות שהובאו מטעם חברת איתוראן שמצביעים לטענתה כי מי שעשה שימוש ברכב והעבירו לשטח הרשות ידע את הקוד בנוסף נסמכה התובעת על בדיקת פוליגרף שנעשתה לשחאדה לפיה ולטענתה הוא נמצא דובר שקר בכל הקשור לטענה כי לא היה מעורב בהעלמת המאזדה. דא עקא, ראיות אלו נפסלו על ידי מאחר ולא הובא עורך הראיות לעדות או שלא אושרו להגשה לאמיתות תוכנם. בדיקת הפוליגרף אף היא לא הוגשה מאחר ואינה קבילה.
6. מאחר ועל פי הסכם השכירות שנכרת בין התובעת לנתבעת ביום 22.6.2009 לגבי רכב המאזדה מותר לעשות שימוש ברכב זה בשטחי האוטונומיה אלא אם כן נאסר על כך בביטוח (סעיף 10.11 להסכם ולא הוצגה לפני פוליסת הביטוח של המאזדה (רק של האיסוזו הוצגה) ולא עלה בידי התובע להראות כי רכב המאזדה הגיע לידי צדדי ג' בשטחי הרשות בהסכמת או במעורבות הנתבעת או מי מטעמה ולא נסתרה גרסת הנתבעת לפיה הרכב נגנב הרי לא הוכח כי קמה עילה לתפיסת הרכב.
7. עוד נטען בתצהיר ת/2 כי קיים חשד בליבה לפיו הנתבעים מכרו את המאזדה לאותם אנשים שברשותם נתפס הרכב וכי מחזיק הרכב הפלשתיני טען כי הנתבע מכר לו את הרכב. עדות זו מהווה עדות מפי השמועה כאשר בא כח הנתבעים התנגד לה בפתח עדותה של גב' כרמל מטעם התובעת. אותם מעקלים מטעם התובעת לא הובאו לעדות והדבר פועל לרעת התובעת. לכן מלבד חשדות הדבר לא הוכח בדרך אחרת ויתרה מכך טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה לפיה הנתבעת שילמה ביום 22.10.2009, באותו יום בו נטען שהרכב נעלם, סך של 5,500 ₪. ונשאלת השאלה אם ידם של הנתבעים התיה במעל איזה אינטרס יש להם לשלם את אותו סכום לתובעת?
8. באשר לרכב האיסוזו נטען כי בבדיקה אל מול חברת "איתוראן" עלה כי נעשה שימוש ברכב האיסוזו בשטחי הרשות הפלשתינית.
9. סעיף 6.5 להסכם בין הצדדים קובע:

"החוכר מתחייב כי במשך כל תקופת החכירה הוא ו/או כל נהג שינהג במכונית ברשותו ו/או מטעמו:

.

.

.

6.5 ישתמש במכונית, לפי תנאי הסכם זה, אך ורק בשטח מדינת ישראל והשטחים המוחזקים על ידי צה"ל, ולא להוציאה או לגרום ו/או להסכים להוצאתה, כולה או חלק כלשהו ממנה, אל מחוץ לשטח המדינה."

1. אולם משנפסלו ראיות "איתוראן" הרי לא הוכח כי נעשה שימוש בשטחי הרשות הפלשתינית ומימלא לא הוכח כי ההסכם הופר.
2. ההפרה היחידה שנותרה על הפרק בנוגע לרכב האיסוזו הייתה בגין אי תשלום התמורה החודשית אך לגביה ניתנה אורכת חסד והנתבעת ניצלה את האורכה ותיקנה את ההפרה. לכן לא הייתה כל עילה לתפיסת רכב האיסוזו מהסיבה הזו. בשים לב לכך לא הוכח כי קמה עילה להגיש את הבקשה לביצוע השטר ודין תביעת התובעת להידחות.
3. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עו"ד בסך של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ. בנוסף תיק ההוצאה לפועל נשוא ההתנגדות ייסגר.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, י' חשוון תשע"ו, 23 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.