כנגד הנתבעים ניתן פסק דין בהעדר התייצבות. הנתבעים עתרו לביטולו וביום 8.4.12 קבעתי כי למרות שזומנו לדיון כדין, אני רואה לבטל את פסק הדין מחמת שיקול דעת. הנתבעים צוו לשלם 800 ₪ הוצאות כתנאי לביטול.

בהתאם לשאילתת המסירות במחשב, החלטה זו הומצאה לנתבעים ביום 15.4.12.

ביום 29.7.12 פנו הנתבעים לבית המשפט וטענו כי שלחו לתובעת המחאה בדואר רשום אך הדואר לא נדרש. התובעת הכחישה את הדברים. לבקשה צורף "אישור דואר רשום" שאינו חתום על ידי הדואר וללא תאריך, מה גם שצורף מכתב של הנתבעים לתובעת מיום 20.6.12.

בהחלטתי מיום 8.9.12 הוריתי לנתבעים להודיע מתי קיבלו את ההחלטה על ביטול פסק הדין והפקדת ההוצאות, ונעניתי כי הנתבעים קיבלו ההחלטה ביום 2.9.12, דבר שלא ייתכן, ולו רק בשל כך שלשיטת עצמם, הם פעלו לביצוע התשלום הרבה לפני כן.

התנהלות הנתבעים לאורך כל הדרך מלמדת על זלזול בהליך ובהחלטות בית המשפט, שתחילתה באי ההתייצבות לדיון.

היה על הנתבעים לשלם ההוצאות עד 30.4.12 והם לא עשו כן, אלא רק לפני שבועות ספורים, תוך הפקדת הסכום בקופת בית המשפט באיחור של כארבעה חודשים תמימים. לאיחור זה לא ניתן כל הסבר ואני דוחה את טענת הנתבעים שניסו לבצע התשלום, טענה שנטענה ללא תצהיר, ללא הצגת אישור דואר רשום כדין (חתום ועם תאריך) – מה גם שיכלו להפקיד את הסכום בקופת בית המשפט כבר אז, בעת התשלום, ולא להמתין עוד 4 חודשים.

בית המשפט כבר הלך כברת דרך כלפי הנתבעים כאשר ביטל פסק הדין מחמת שיקול דעת. לפיכך, בנסיבות אלה, פסק דין ייוותר על כנו. הסכום שהופקד יועבר לתובעת על חשבון פסק הדין.

ניתנה היום, כ"ט אלול תשע"ב, 16 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.