רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. לפניי בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי, לפי סע' 6(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

הבקשה נוגעת לתביעה שהגיש המבקש כנגד המשיבה וזאת בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות תאונת דרכים מיום 1.12.2004 בה הוא היה מעורב.

2. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי שקבע, ביום 23.7.09, נכויות זמניות כמפורט להלן:

מיום 25.12.04 ועד ליום 30.9.08 נכות זמנית בשיעור של 20%

מיום 1.10.08 ועד ליום 31.1.09 נכות זמנית בשיעור של 100%

מיום 1.2.09 ועד לתאריך 31.7.09 נכות זמנית בשיעור של 60%

המוסד לביטוח לאומי ערער על ההחלטה הנ"ל, וביום 31.8.09 קבעה הועדה הרפואית לעררים נכות בשיעור של 0%.

המבקש הגיש ערעור על החלטה זו לבית הדין לעבודה, וביום 23.5.10 ניתן פסק דין לפיו נקבע כי עניינו של המבקש יוחזר לוועדת העררים על מנת שזו תתייחס לרישומים שבכרטיסו הרפואי כפי שפורטו בפסק הדין, ולקבוע אם יש ברישומים אלו כדי לשנות את חוות דעתה (ב"ל 15760-10-09 פולק נ' המוסד לביטוח לאומי) (להלן: "פסק הדין הראשון").

הועדה הרפואית לעררים דנה בעניין המבקש וקבעה בהחלטתה מיום 28.6.10 כי לא נותרה נכות בעקבות התאונה.

המבקש הגיש ערעור נוסף לבית הדין לעבודה שדחה את הערעור וקבע כי הוועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין הראשון וכי לא נפל כל פגם בהחלטת הועדה (ב"ל 35803-07-10 פולק נ' המוסד לביטוח לאומי) (להלן: "פסק הדין השני").

3. לטענת המבקש, הועדה האחרונה שהתכנסה ביום 28.6.10 (להלן: "הוועדה") לא התייחסה כלל לאמור במסמכים הרפואיים כפי שנתבקשה לעשות על פי פסק הדין של בית הדין לעבודה. היא גם לא בדקה אם המבקש התלונן על כאבי גב ולא רק על כאבי צוואר בעקבות התאונה. עוד טען המבקש כי החומר הרפואי אשר הונח בשנית בפני הועדה הרפואית לעררים, מלמד כי הוא התלונן על כאבי גב וזאת בניגוד למה שצוין בפרוטוקול הוועדה לעררים מיום 31.8.09. מדובר בפגם מהותי שנפל בקביעות הוועדה ועל כן יש להתיר הבאת ראיות לסתור.

4. מנגד טענה המשיבה, כי דין הבקשה להידחות. שכן הנטען בבקשה כבר נדון והוכרע ע"י בית הדין האזורי לעבודה ועל כן היא הפנתה לאותם נימוקים שהועלו במסגרת פסקי הדין שניתנו בבית הדין האזורי לעבודה. לפיכך ומשטענותיו של המבקש הוכרעו ע"י ערכאה שיפוטית קיים השתק פלוגתא ואין מקום לדון בהם. ביהמ"ש אינו יושב כערכאת ערעור על מסקנותיהן הרפואיות של הוועדות ועל פסקי דין שניתנו ע"י בית הדין האזורי לעבודה. יתרה מזו, לטענת המשיבה, המבקש לא הציג ראיות חדשות כלשהן שלא הונחו בפני הוועדה ולא הצביע על טעות מהותית שיש בה כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור.

דיון

5. כידוע ההלכה היא, כי ההיתר להבאת ראיות לסתור, ניתן רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן (בר"ע 534/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505). הפסיקה קבעה שני טעמים מרכזיים העשויים להצדיק מתן ההיתר: א. טעמים משפטיים, למשל כאשר הליך קביעת הנכות היה נגוע בפגם מהותי. ב. טעמים עובדתיים "כבדי משקל וחדשים" (א' ריבלין, תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, עמ' 494).

6. אקדים ואציין כי לא מצאתי כל פגם מהותי שנפל בהליך קביעת ממצאי הוועדות השונות שעל ממצאיהן מלין המבקש.

כך למשל לגבי טענת המבקש בכל הנוגע לאי התייחסות וועדת העררים מיום 28.6.10 לאמור במסמכים הרפואיים אשר היא נתבקשה להתייחס אליהם כפי שנקבע בפסק הדין הראשון, עיון בפרוטוקול הוועדה מלמד כי היא התייחסה למסמכים הנ"ל, כפי שמופיע בפרוטוקול הוועדה מאותו יום:

"הועדה עיינה בפס"ד ולהלן התייחסותה.

לגבי תאריך הבדיקה 1.6.08 בכרטיס הרפואי אין התייחסות לכאבים בצוואר פרט לאיזכור בלבד.

בביקור 4.9.06 מצויינות תלונות התובע כמו שפורטו גם ביום הועדה. פרט לכאבים בצוואר לא מדווח על הגבלה בתנועות בבדיקה או חסר נוירולוגי כלשהוא.

לתאריכי הבדיקה 12.12.04 ו-10.4.05 התייחסה הוועדה בישיבתה מיום 31.8.09. לפיכך חוזרת הועדה על החלטתה מיום 31.8.09"

עינינו הרואות כי הוועדה התייחסה לכל אחד ואחד מהמסמכים הנ"ל וקבעה כי אין באמור בהם כדי לשנות מהחלטתה הקודמת.

7. לגבי טענת המבקש כי הוועדה לא בדקה אם התובע התלונן על כאבי גב ולא רק על כאבי צוואר בעקבות התאונה. גם טענה זו דינה להידחות.

בפסק דין הראשון התבקשה הוועדה להתייחס לרישומים בכרטיסו הרפואי של המערער כפי שאלו פורטו בפסק הדין, ולקבוע אם יש בהם כדי לשנות מחוות הדעת.

במעמד זה יצוין כי טיעוניו הנ"ל של המבקש הועלו במרביתם במסגרת הערעור שהגיש על החלטת הועדה מיום 28.6.10 – ערעור אשר נדחה, כפי שצויין לעיל, במסגרת פסק הדין השני שניתן. באותו פסק דין, בית הדין בחן את טיעוני המבקש והתייחס בהרחבה לטענה שלא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה. אומנם הוא התמקד במסמך אחד - המסמך מיום 1.6.08, אך בית הדין בדק אם הועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין הראשון שניתן, וקבע כי הועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין הראשון והפעילה את שיקול דעתה הרפואי בכך שחיפשה עדות להגבלה בתנועה וחסר נוירולוגי. בית הדין קבע שמדובר בהחלטה מנומקת היטב שלא נפל בה פגם משפטי, על כן, הערעור נדחה.

8. בהקשר זה יצויין עוד כי מדובר בקביעות מחייבות שהמבקש מושתק מלחלוק עליהן. הרי מדובר במחלוקת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית ואשר הוכרעה באופן מפורש במסגרת פסק הדין השני. מחלוקת זו שוב התגלגלה לפתחו של בית משפט זה והפעם בין המבקש (שהיה המערער בפסקי הדין הקודמים) לבין חברת הביטוח שאומנם לא הייתה צד בהליכים הקודמים אך בין הצדדים קיימת זהות אינטרסים.

כאן המקום לציין כי בעניין זה יצויין עוד כי בנסיבות המקרה יש מקום להחיל את דיני ההשתק על הקביעות שנקבעו במסגרת בית הדין לעבודה וזאת לאור גם העובדה כי לצורך הדיון וההכרעה באותה פלוגתא לא ניתן להצביע על שינוי כלשהו בראיות או בסדרי הדין שננקטים בשתי הערכאות: בית הדין ובית המשפט (ראו ע"א 1041/97 סררו נ. נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642).

9. מכל מקום חשוב להדגיש שוב ושוב כי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על הקביעות הרפואיות של ועדות המל"ל או על החלטות של בית הדין לעבודה, גם אם הקביעות הללו לא היו לשביעות רצון של מי מהצדדים.

יתרה מזו ולגופו של עניין, לא ראיתי כל פגם שנפל בהחלטת הוועדה. אדרבא, הוועדה ואף בעקבות ההוראות שניתנה לה לפי פסק הדין השני, התייחסה לטענות המבקש ולמסמכים הרפואיים שעליהם הוא מבקש לסמוך את ידו ולדרוש הבאת ראיות לסתור. נוסף על כן, המבקש אינו מעלה טעמים עובדתיים "כבדי משקל וחדשים" שיש בהם כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור.

סיכום

10. לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 3,000 ₪ (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט כסלו תשע"ג, 13 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.