הרקע העובדתי

1. התובע נפגע בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ונגרמו לו נזקי גוף, בגינם הגיש את התביעה לפיצויים בתיק זה. התאונה ארעה כשנהג ברכב, אותו קיבל מהמוסך, על מנת שישתמש בו כל עוד רכבו נמצא במוסך (להלן "הרכב החלופי"). הנתבעת 1, חברת הביטוח שביטחה את הרכב החלופי (להלן "מנורה") דחתה את פנייתו של התובע לקבל ממנה פיצויים בטענה כי הרכב נמסר על פי "חוזה שכירות" וכי רכב חילופי בכלל ובנסיבות המקרה בפרט, כלול בחריג "רכב השכרה" בפוליסה, על פיה בוטח הרכב החלופי. לפיכך הוגשה התביעה וצורפה לה גם הנתבעת 2 (להלן "קרנית"). קרנית הגישה הודעת צד ג' נגד החברה שבבעלותה המוסך (להלן "קאר-בר") ובעליה של החברה והמוסך (להלן "פרז").

2. הצדדים הגיעו לפשרה בתיק באשר לגובה הפיצויים שישולמו לתובע. נותרה המחלוקת בשאלה על מי החבות - מנורה או קרנית, שהושארה לפסיקתו של בית המשפט, לאחר שלב ההוכחות. בסוגיה זו עוסק פסק דיני זה.

3. התאונה אירעה ביום 9/6/09, כאשר התובע נהג ברכב החלופי מ.ר 20-865-61, לאחר שרכבו הפרטי הושם בתיקון יומיים קודם לכן. לתובע היה רכב נוסף, אותו שכר מעבידו מקאר-בר, שעסקה במקביל לעסק המוסך, גם בהשכרת כלי רכב. שלושת הרכבים היו מסוג "מזדה".

4. הנסיעה ברכב החלופי היתה מבוטחת בפוליסת ביטוח חובה, שהוצאה על פי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי (נ"ח) התש"ל 1970). נכתב בסעיף 33 בפוליסה כי היא תקפה לשימושים על פי סעיפים 21, 22, 24 ו- 36 בלבד. בהסתמכה על סעיף זה טענה מנורה, כי הפוליסה פוטרת אותה מלשאת בנזקי התובע, שכן מתן הרכב החילופי על ידי בעלי המוסך, מהווה עסקה של השכרת רכב לפי "חוזה השכרה", שהוחרגה מהשימושים המבוטחים על פי הפוליסה.

תמצית טענות הצדדים

טענות מנורה

5. לעמדתה של מנורה בנסיבותיו של מקרה הנוכחי, בהיותה של קאר-בר גם בעלת עסק להשכרה, ועל פי נוסחו של המסמך שנחתם על התובע עם קבלת הרכב החלופי (נ/2), היתה זו השכרת רכב על פי "חוזה להשכרה". נטען, כי ההימנעות של התובע מלהביא ראיות בכתב, כמו חשבונית או קבלה של התיקון, המוכיחות כי הרכב החלופי ניתן חינם, עומדת לחובת קרנית והצדדים השלישיים.

6. זאת ועוד: מסירת רכב חלופי ללקוח של המוסך מסתתרת מאחוריה תמורה, ולפיכך, על פי מהותה, זוהי "עסקת השכרה". בבחינה אם עסקה היא עסקת תמורה או עסקת חסד, אם היא עסקה מסחרית בין בעלי אינטרס עסקי כלכלי זו עסקה בתמורה, ואם היא במסגרת חברתית משפחתית ללא גוון עסקי, זו עסקת חסד. בענייננו מדובר בעסקה כלכלית. מנורה הוכיחה, לגירסתה, שרכב חלופי מושכר ללקוח במסגרת עסקית, ואין הגיון כלכלי שמוסך ייתן רכב חלופי ללקוחותיו בחינם. הלקוחות משלמים עבור הרכב החלופי בדרך אחרת, כמו סעיף תשלום רכב חלופי בחשבון התיקון, או מחיר שעת עבודה גבוה יותר מזה הנדרש ממי שאינו מקבל רכב חלופי. גם אם התמורה ניתנת בשל החשש כי הלקוח ילך למוסך אחר, אם לא יקבל את הרכב, ובשל ציפיה כי בעתיד יחזור למוסך, שהעניק לו את ההטבה, הרי גם זו "תמורה" שמצדיקה סיווג העסקה כ"עסקת השכרה".

7. מנורה טענה, כי במתן רכב חלופי על ידי מוסך ללקוחותיו, יש סיכון מוגבר לחברת הביטוח בהשוואה לביטוח רכב פרטי, הנובע מההשכרה למספר בלתי ידוע של משתמשים.

8. עוד נטען, כי על סמך העדויות, עולה שכאשר לא היה לצדדי ג' רכב חלופי לתת ללקוח, הם הפנו אותו לחברת השכרה ונשאו בעלויות ההשכרה. התנהלות זו מראה כי מתן הרכב ללקוח הוא עסקת השכרה, בין אם הרכב החלופי הוא בבעלות המוסך, ובין אם נשכר על ידי המוסך.

9. כמו כן: מאחר שהמוסך והחברה להשכרת רכב נמצאים באותו מתחם, והם בבעלות אותו אדם, ושני הרכבים, השכור והחלופי, נלקחו על ידי התובע מאותו מקום, יש לראות ברכב החלופי כרכב השכרה.

10. מנורה טענה, כי הפלוגתא - אם סוכן הביטוח שלה, ידע שלצדדים ג' יש רכבים, המשמשים אותם כרכב חלופי, ולמרות זאת ביטח אותם כרכבים רגילים, וכי יש לראות במעשהו זה כעשוי על ידי מנורה - לא הייתה כלולה בפלוגתאות שבהסכם הפשרה, ולפיכך יש להתעלם ממנה.

טענות קרנית

11. קרנית טענה כי עמדתה של מנורה בכתב התביעה הייתה שהתובע נהג ברכב שכור ולכן במצב עובדתי זה אין כיסוי ביטוחי לשימושו ברכב, וכי חוזה ביטוח החריג שימוש ברכב "על יסוד חוזה השכרה". אלא מאי, שלאחר שהוסכמו הפלוגתאות, התברר שהתובע נהג ברכב חלופי, שניתן לו לאחר שהשאיר את רכבו הפרטי במוסך, ולא ברכב השכור אותו אכן שכר מעבידו עבורו מצד ג' 2 . על כן, ראוי היה לה לחברת הביטוח לחזור בה מהכחשתה את החבות. על רקע עובדתי זה טענתה של מנורה כי הרכב החלופי מהווה למעשה רכב להשכרה, היא שינוי חזית.

12. עוד טענה קרנית, כי מנורה מנסה, שלא כדין, להרחיב את גדר החריג המוכר בכל פוליסת חובה - שימוש על יסוד חוזה השכרה - גם לגבי רכב חלופי שנהוג, כמעט בכל מוסך, לספק ללקוחות ללא תמורה.

13. הייתה הפרדה ברורה בין רכבי ההשכרה של חברת קאר-בר לבין רכבי המוסך ששימשו למתן שירות רכב חלופי ללקוחות המוסך, ולא הייתה זו עסקה ברכב של חברת ההשכרה.

14. העדויות של שני בעלי מוסכים גדולים הבהירו כי אמנם יש עלויות למוסך בגין מתן שירות של רכב חלופי, אולם הן אינן נגבות מהלקוח. זהו שירות שעלותו נכללת בהוצאות הכלליות של המוסך (כמו שכר דירה, גינון, פינת קפה וכו'), ואין הם בבחינת "תמורה", שהיא סממן של "עסקת השכרה" לעומת שאילה, שהיא "עסקת חסד". בנסיבות, מתן השירות של רכב חלופי בשל שיקול עסקי וציפייה להמשך קשרי עבודה בעתיד, אין בו כדי לכלול שירות זה ב"השכרה".

15. נטען כי סוכן הביטוח ידע שהרכבים החלופיים משמשים להשאלה, ולפיכך היה עליו להתריע לפני בעלי המוסך, כי הביטוח הוא ביטוח רגיל, של רכב פרטי, ולא של משכירי רכבים.

16. נטל ההוכחה לעניין קיומו של החריג מוטל על מנורה, והיא לא עמדה בנטל זה. בית המשפט יטה לפטור את המבטחת מחבות רק מקום בו יש הגבלת כיסוי מפורשת. לא ניתן לפרש את הביטוי "שימוש על יסוד חוזה השכרה", ככולל שימוש ברכב חלופי. פרשנות חוזה ביטוח תיעשה לטובת המבוטח ונגד מנסחת הפוליסה, וכל אי בהירות של חריג לכיסוי הביטוחי, תפעל כנגד המבטחת.

17. סיווג מתן רכב חלופי במוסכים כעסקת שכירות, תחשוף את בעלי המוסכים לחבות הן כספית והן במישור הפלילי; לפי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), תשמ"ה-1985, שחל גם על עיסוק של השכרת רכבים, נדרש רישיון ועמידה בתנאים רבים, שלא יאפשר למוסכים בישראל למסור ללקוחותיהם רכב חלופי. אי ציות להוראות אלה מהווה עבירה פלילית.

טענות הצדדים השלישיים

18. הצדדים השלישיים הצטרפו לטענותיה של קרנית והוסיפו כדלקמן: אי מתן כיסוי ביטוחי במקרה זה, יותיר את הצדדים השלישיים חשופים לסיכון כלכלי מהותי, וזאת על אף שפעלו בתום לב וביטחו את הרכבים שלהם במאות אלפי שקלים בשנה. תביעת השיבוב, אם ייקבע שמנורה אינה חבה בתשלום, תהווה מכה קשה ביותר לצדדים השלישיים ותעמיד אותם במצב של פשיטת רגל.

19. חובותיה של חברת הביטוח, מבחינת גילוי, תום לב, אמון והבלטה מיוחדת של הגבלות על הכיסוי הביטוחי הנרכש, הן מוגברות, והיא לא עמדה בהם.

20. טענתה של מנורה כי אותו גוף משפטי הוא זה שמשכיר רכבים וגם מספק רכבים חלופיים, אין בה כדי להעלות או להוריד במקרה זה; לא הוכח כי היה ערוב בין שני העסקים, דהיינו, שרכבי השכרה שימשו כרכב חלופי.

21. מנורה הכירה בכיסוי הביטוחי בגין הרכב נשוא התאונה, בכל הקשור לנזק הרכוש שנגרם לו. לכן, קם השתק שיפוטי המונע בעד מנורה להכחיש את הכיסוי הביטוחי לנזקי הגוף בגין אותה תאונה.

22. אפילו ייקבע כי קרנית היא החבה בתשלום הפיצויים, אין לאפשר לה לחזור אל צדדים ג' אשר פעלו בתום לב.

דיון והכרעה

ההסכם הדיוני – טענות באשר להרחבת חזית

23. הצדדים הגיעו, כאמור, להסכם פשרה אשר כלל גם הסכם דיוני. אביא את נוסחו, בחלק הרלוונטי לענייננו, שכן הצדדים חלקו בסיכומיהם לגבי מספר טענות, אם הן כלולות במוסכמות ובפלוגתאות להן הגבילו עצמם על פי הסכם הפשרה בחלקו הדיוני:

"12. מוסכמות ופלוגתאות בין הנתבעות לבין עצמן והצדדים השלישיים:

א. מוסכמות

(1) התובע נפגע בתאונה עת נהג ברכב מאזדה מ.ר. 2086561 (להלן- המאזדה).

(2) בעת התאונה היתה המאזדה בבעלותה של צד ג' 2.

(3) בעת התאונה היה לתובע רשיון נהיגה תקף.

(4) בעת התאונה היתה למאזדה פוליסת ביטוח חובה משולמת שהוצאה ע"י נתבעת 1 והיא רצ"ב על שני צדיה (להלן- הפוליסה) – נספח א'.

(5) אין מחלוקת כי התובע זכאי לפיצוי מאחת הנתבעות. אם יקבע בית המשפט הנכבד כי שימושו של התובע במאזדה בעת התאונה היה מכוסה בפוליסה, ישולם 'סכום הפשרה' לתובע ע"י נתבעת 1. אם יקבע בית המשפט הנכבד כי שימושו של התובע במאזדה בעת התאונה לא היה מכוסה בפוליסה, תהיה הנתבעת 1 פטורה מחבות כלפי התובע ו'סכום הפשרה' ישולם לתובע ע"י נתבעת 2 ובנסיבות אלו אף יתבקש בית המשפט הנכבד להכריע בהודעה לצדדים שלישיים מטעם נתבעת 2.

ב. פלוגתאות

(1) נתבעת 1 טוענת שבעת התאונה היו הצדדים השלישיים, או מי מהם, בעלים של חברת השכרת רכב, ברשות התובע היה רכב שכור אחר שלהם, וכי שימושו במאזדה בעת התאונה היה על יסוד חוזה השכרה, וכי הואיל ושימוש זה לא הותר ו/או הוחרג בפוליסה, אין היא מכסה את שימושו של התובע במאזדה בעת התאונה והחבות לפיצויו היא על הנתבעת 2.

(2) הנתבעת 2 והצדדים השלישיים כופרים בטענותיה הנ"ל של הנתבעת 1 וטוענים, שבעת התאונה כיסתה הפוליסה את שימושו של התובע במאזדה; כמו כן טוענים הנתבעת 2 והצדדים השלישיים שעל הנתבעת 1 הנטל להוכיח טענותיה אלה.

(3) מוסכם שהפלוגתאות הנ"ל הינן תמצית הטענות המשפטיות של הצדדים אך אין בהן משום פירוט ומיצוי כל העובדות והראיות שכ"א מהם יהיה זכאי להביא במהלך המשפט, מבלי לחרוג מהפלוגתאות ומבלי לפגוע במוסכמות".

יצויין שבמהלך הדיונים נתתי החלטה שלא תותר הרחבת חזית (למשל, בעמ' 57 ש' 14 לפ').

24. מנורה טענה, כי יש להיצמד לפלוגתאות כפי שסוכמו בהסכם הדיוני, וכי המחלוקת היחידה היא טענתם שההשכרה הייתה על פי הסכם השכרה. בהקשר זה נטען כי העדויות של העדים מזרחי ופרז מהוות הרחבת חזית פסולה שחורגת מהפלוגתאות שסוכמו וכי טענתה של קרנית כי הסוכן מטעמה של מנורה, אשר ביצע את עסקת הביטוח, ידע על כך שפרז וקאר-בר מספקים ללקוחותיהם רכב חלופי, ובידיעתו זו ערך להם את הביטוח. מהווה אף היא הרחבת חזית אסורה.

25. אינני מקבלת את טענותיה של מנורה כי החזית הורחבה על ידי קרנית. הפלוגתאות היו ונותרו אלו שהוגדרו בהסכם הדיוני בין הצדדים; הוגדרה השאלה המשפטית, אם מתן הרכב החלופי הוא עסקת השכרה בנסיבות, וקרנית הייתה רשאית להביא ראיות ולטעון כל טענה משפטית הנובעת מהן על מנת לשכנע כי הרכב החלופי לא נכנס לגדר החריג.

26. אינני מקבלת את טענתה של קרנית, כי הגנתה של מנורה הצטמצמה לכך שהרכב שנמסר לתיקון היה רכב שכור (טענה שהתבררה כמוטעית, כיוון שהרכב שנמסר היה רכבו הפרטי של התובע) ולפיכך סברה מנורה, כי הרכב החלופי שניתן לתובע היה גם הוא רכב שכור, חלף הרכב השכור שנמסר לתיקון. לעמדתי, בנוסף לטענה זו, טענה מנורה שבנסיבות, הרכב חלופי שניתן, בלא קשר תמורת איזה רכב הוא ניתן, הוא בבחינת "שכירת רכב". יצויין אף כי קרנית, על אף טענתה זו, לא הכחישה כי נושא סיווגו או אי סיווגו של "רכב חילופי" כרכב חילופי חזר ועלה בקדמי המשפט, כך שקרנית לא הופתעה מטענה זו, שהייתה למעשה לב לבה של המחלוקת בתיק זה.

27. קיבלתי את עמדתה של מנורה שלא הועלתה פלוגתא בהסכם הפשרה, אם ידיעתו של הסוכן, ככל שתוכח, על השכרת רכבים חלופים במוסך, כשלעצמה, מביאה לחיובה של מנורה, בהיות הסוכן "ידה הארוכה" (וראו סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981). אולם, כן אדון בשאלת ידיעתו של הסוכן בבדיקת השאלה אם בשוק צרכני הביטוח וספקיו לא נהגו לראות במתן רכב חלופי כהשכרה וכי לא הוסבר לתובע שמנורה רואה ברכב חלופי משום "רכב השכרה".

בעניין זה אוסיף כדלקמן: קרנית זימנה את סוכן הביטוח שהוציא למוסך את הפוליסה, אולם הוא לא הגיע לישיבה, ובא-כוחה של קרנית החליט שלא להזמינו שוב. עד זה הוא בשליטת מנורה, בהיותו סוכן ביטוח שמשווק ביטוחים שלה. אי זימונו לעדות על ידי מנורה עומד לה לרועץ. אמנם, היא ביקשה לזמן את אשתו, מאחר שהיא מופיעה בתעודת הביטוח כמי שטיפלה בהוצאתה. אולם בקשה זו הוגשה לאחר שבא-כוחה של מנורה הכריז "אלו עדיי" ולמעשה אחרי שתם הליך ההוכחות. בשל עדותו של בעל המוסך, לפיה סוכן הביטוח ידע שמדובר על רכבים חלופיים, וקיבל רכב חלופי כזה בהזדמנות זו או אחרת, עבור אשתו (עמ' 77-78 לפ'), קמה הציפיה כי מנורה תסתור עדות זו, והיא לא עשתה כך. העדות מתיישבת עם עדויותיהם של יתר בעלי המוסכים שנחקרו, שלא מעלים על דעתם שרכב חלופי מהווה רכב השכרה. בהתאם לגישתי זו, אין עדותו של פרז באשר לידיעת הסוכן משום הרחבת חזית.

דיון והכרעות במספר טענות עובדתיות

התאונה ארעה ברכב החלופי ולא ברכב שמעבידו של התובע שכר מהצדדים השלישיים.

28. בכתב הגנתה, כתבה מנורה כאמור, כי אין כיסוי ביטוחי לתאונה, מכיוון שארעה כאשר התובע נהג ברכב שכור. טענה זו באה לידי ביטוי גם בהסכם הדיוני.

אין מחלוקת שמעבידו של התובע שכר עבורו רכב מקאר-בר, שהיא גם הבעלים של המוסך וגם חברה להשכרת רכבים. בהמשך, הסתבר על פי עדותו של התובע וכן על פי מסמכים שהוצגו, כי הרכב נשוא התאונה, ניתן לתובע על ידי המוסך כרכב חלופי, לאחר שהתובע השאיר את רכבו הפרטי במוסך לשם תיקונו: נ/1 – הזמנת תיקון לרכב מס' 7834723 – הוא רכבו הפרטי של התובע; נ/2 – מתן רכב חלופי כשבהערות רשום "רכב חליפי לרכב 7834723 בעקבות טיפול בלמים"; התובע העיד (עמ' 43 לפ') כי התאונה לא אירעה עם הרכב השכור שאותו השכיר לו פרז, ועדותו של פרז זהה בעניין זה (עמ' 46 לפ'). נראה כי בסיכומי התשובה של מנורה, היא כבר לא חלקה על עובדה זו. לפיכך, אני אני קובעת, שהתאונה אירעה עם רכב חלופי שניתן לתובע לאחר שהכניס את רכבו הפרטי לתיקון, ולא את הרכב השכור.

האם "רכבים חילופיים" בוטחו בתקופה המתייחסת כרכבים להשכרה, האם "צרכני הביטוח" לרכבים היו ערים לכך שיש לבטח רכבים חילופיים בביטוח שאינו ביטוח של רכב פרטי:

29. שוכנעתי על פי העדויות של בעלי המוסכים, שהעידו מטעמה של קרנית, וכן על פי עדותו של פרז, עדויות עליהן אעמוד בפרק זה, כי לפני המשפט הנוכחי, לא נהגו חברות הביטוח, ובכללן מנורה, לבטח רכב חלופי כרכב השכרה או לדחות הצעה לביטוח רכב חלופי משום הסיכון שבביטוחו. כמו כן שוכנעתי שצרכני הביטוח לא היו מודעים לטענה שיש לבטח את הנסיעה ברכבים אלו בביטוח מיוחד של רכב להשכרה. מנורה לא הביאה כל ראיה, כי אי פעם היא בטחה רכב חלופי של בעלי המוסכים כרכב השכרה. היא אף שלמה בעבר פיצויים בגין נזקי רכוש, שארעו לרכבים חלופיים בעת שלקוחות המוסכים נהגו בהם. עמדתה הנוכחית לא הייתה ידועה בציבור צרכני הביטוח בשטח זה. אתייחס עתה לראיות שהובאו על ידי הצדדים בעניין זה.

30. העד נג'אר אליאס, שהוא בעל מוסך גדול, אוטו-טק, ושהעיד מטעמה של קרנית, מסר לגבי רכב חלופי:

"אם אין אוטו חילופי אז אי אפשר לעבוד, כי זה שירות לקלינט. אני לא לוקח כסף על זה. מכל החברות אני לוקח עבודה. אבל רכב חילופי אני לא לוקח כסף, זה רכב אישי שלי. אם לא יהיה לי רכב פרטי לא יהיה לי עבודה. זה שירות של כל המוסכים וזה לא רק אצלי" (עמ' 35 לפ').

עוד העיד, שבין אם הלקוח יקבל רכב חלופי ובין אם לאו, המחיר ללקוח יישאר זהה, וכי הוא מבטח את כל הרכבים הללו בביטוח רגיל, בידיעתו של סוכן הביטוח כי רכבים אלו משמשים אותו על מנת כרכבים חלופיים.

31. העד יוסי סודרי, מנהל מחלקת הפרט במנורה, העיד שבתקופתו (החל משנת 2012) אכן הוצאו הוראות חיתום לפיהן רכב חלופי מהווה רכב השכרה (עמ' 54 לפ'), אולם הוא לא ידע מה היה לפני שהגיע לעבוד במנורה. ניתן להסיק מכך, בהעדר ראיה נוספת לעניין זה, חוסר שיש לפרשו לחובתה של מנורה, כי ככל שהיו הוראות לבטח רכבים חילופיים כרכבי השכרה, הן הוצאו לאחר שמשפט זה החל.

32. העד אהרון מזרחי, בעלים של מוסך לתקון רכבים מסוג "טויטה" בחיפה, העיד גם הוא מטעם קרנית, כי:

"ש. הדיון במשפט הזה, עוסק בטענה שהרכב החלופי הוא לא השכרה. איך אתה רואה את המסירה הזו, האם אתה רואה אותה כנתינת רכב השכרה?

ת. לא. בשום פנים ואופן לא. זה רכב שירות. אנחנו לא מקבלים תמורה לזה. הכל בחינם" (עמ' 68 לפ').

ובהמשך:

"ש. אני אומר לך לטענה אפשרית שמנורה אומרת שאין לך כיסוי בחובה לרכב חילופי, הרכב הזה?

ת. איך יכול להיות דבר כזה? שלחנו מכתב שהרכב משמש חילופי וקיבלתי תשובה וכמו כן קיבלתי תעודת ביטוח חובה ומקיף והחברה יודעת מה היא עושה היתכן שעשו לי ביטוח שאין לו כיסוי, חובה ומקיף. ואני נותן ללקוח לסכן את חייו? משהו כאן לא הגיוני, אם אין ביטוח אז לא עושים פוליסה" (עמ' 69-70 לפ').

מזרחי הוסיף, שכל הרכבים החלופיים שלו, כ-19 במספר, מבוטחים בביטוחי חובה ומקיף בחברת מנורה, אולם אף אחד מהם לא מבוטח בביטוח שכולל סעיף השכרה, וכי גם הסוכנים שביטחו אותו מטעם חברת מנורה, לא אמרו לו שיש לבטח את הרכבים החלופים בביטוח לרכב השכרה. תאונות שקרו במהלך השנים היו קלות ולא גרמו לנזקי גוף, ומנורה שילמה אותם (עמ' 70-71 לפ'). מזרחי מסר, כי חברת הביטוח הוציאה מכתבים (נ/5 ונ/6) מהם עולה כי היא מודעת לכך שהרכבים משמשים כרכבים חילופיים ורכבי הדגמה ועל אף זאת ביטחה אותם כרכבים פרטיים המשמשים בעסק. המכתבים מתייחסים לנזקי רכוש (קסקו) אולם בפועל מנורה ביטחה, כאמור, גם רכבים שמשמשים רכבי הדגמה וחליפיים בביטוח חובה פרטי. יצויין כי מנורה טענה, שהמכתב נ/6 בוטל, והעד הכחיש נמרצות שהוא בוטל. מנורה התחייבה להציג את המסמך המבטל ועל אף שניתן לה לפועל כך, לא הוצג מכתב מבטל. על כל פנים, ההסתייגות של מנורה בנ/5 ובנ/6 היא במכתבים מאוחרים הרבה למועד הרלוונטי כאן, בהיותם מהשנים 2012 ו-2013.

כשנשאל מזרחי אם העלויות של הרכבים החלופיים נכנסות לסכום ההוצאות בעסק, ענה שהן חלק מהוצאותיו הכלליות, ושהמחיר עבור שעת עבודה אינו משתנה ללקוח, בין אם קיבל רכב חלופי ובין אם לא. אחזקת רכבים חלופיים מהווה חלק מהתחרות, שכן אם למוסך לא יהיה רכב חלופי לתת ללקוח,יילך הלקוח למוסך אחר ששם כן ייתנו לו רכב חלופי (שם, עמ' 73-74).

33. פרז מסר בעדותו שסוכן הביטוח שלו, עופר אלקבץ, ידע כי מדובר ברכבים חלופיים, ולמעלה מזאת - אף אשתו השתמשה ברכב חלופי של המוסך, שניתן לה כשהביאה את רכבה לתיקון. למרות זאת ביטחה מנורה באמצעות הסוכן את כלי הרכב ששימשו כחלופיים בביטוח רגיל, ולא באה מעולם דרישה לבטחם כרכבים להשכרה. נראה כי בנסיבות אלו, קמה ציפיה כי חברת הביטוח תזמן את העד למתן עדות, על אף שהוא זומן על ידי קרנית ומשלא התייצב קרנית ויתרה על עדותו. משלא טרחה מנורה להזים את עדותו של פרז בעניין זה, יש לפרש מחדל זה לחובתה.

34. הוגש באמצעות פרז המסמך נ/11 שהוא מכתב ממשרד התחבורה אל המוסכים המורשים, הדן במתן רכב חליפי ללקוחות המוסך, ולשונו בקטע הרלוונטי היה כדלקמן:

"1. במסגרת תיקון רכב במוסך הנכם רשאים לתת רכב חליפי ללקוח שרכבו נמצא בתיקון במוסך (ללא תשלום), למרות שהרכב אינו מוגדר כרכב להשכרה/החכרה. אולם, על מנת למנוע אי הבנות ברצוננו להביא לידיעתכם כי על אף שנקבע כי על מתן רכב חליפי ללקוח ע"י המוסך לא חלים התנאים החלים על חברת השכרה או ליסינג, אולם מכוח תקנה 162 לתקנות התעבורה התשכ"א חלה על המוסך אחריות כדלהלן:

א. בעל הרכב, או מי שהרכב נמצא בשליטתו, לא יורה ולא יניח לנוהג באותו רכב לנהוג בו, להעמידו או להחנותו שלא בהתאם לתקנות, לרבות חוקי עזר, שהותקנו לפי הפקודה.

ב. כל מקום שהוראות חלק זה מטילות אחריות על נוהג ברכב תחול האחריות גם על בעל הרכב; זולת אם הוכיח בעל הרכב שהעבירה נעשתה בלי ידיעתו והסכמתו או שנקט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את ביצועה.

2. תקנה זו משמעותה כי על בעל הרכב (במקרה זה בעל המוסך ככל שהרכב רשום על שמו), חייב לדאוג לתקינותו של הרכב ולוודא כי הנוהג בו, מחזיק ברישיון נהיגה ורכב תקפים. ולנקוט בכל האמצעים הסבירים שהנוהג ברכב יפעל עפ"י בחוק.

3. לנוכח האמור בתקנה זו, מצאנו לנכון להביא לידיעתכם מידע זה על מנת שתפעלו על פיו בעת מתן רכב חליפי ללקוחותיכם".

פרז מסר בעדותו כי מנהג זה של מתן רכב חלופי ללקוחות במוסכים, נהוג כבר כ-20 שנים (עמ' 77 לפ', ש' 15) וכי הייתה הפרדה גמורה בין העסק של השכרת כלי רכב לבין העבודה במוסך ומתן רכבים חילופיים ללקוחות. לטענתו היו במוסך 3-4 רכבים ששמשו למטרה זו.

עוד העיד פרז, כי אם היו מגיעים לקוחות ולא היו מספיק רכבים חלופיים, היה שוכר עבורם רכב מחברת השכרה, כשהוא נושא בעלויות. גם אם היו לו רכבי השכרה מחברת ההשכרה שלו, לא היה נותן אותם כרכבים חלופיים אלא שוכר עבור הלקוח רכב מחברת השכרה אחרת (עמ' 81 לפ').

לגבי נ/2, הוא המסמך עליו חתם התובע כשקיבל את הרכב חלופי, ובגוף המסמך מצויין לא אחת הביטוי "השכרה" או "שוכר" בצד "רכב חלופי", העיד שהוא לקח נוסח זה מהתוכנה של השכרת הרכב, ובנה טופס לרכב חלופי (עמ' 82 לפ').

כשנשאל מדוע בנ/13 – הוא רשיון הרכב – מופיעה המילה "השכרה", ענה שהסיבה לכך היא כי הוא קנה את הרכב מחברת השכרה, ורשיון הרכב נשאר כפי שקיבל את הרכב, כאשר לעמדתו אם במקור נרכש רכב על ידי חברת השכרה, הרישום "השכרה" יישאר ברשיון הרכב גם לאחר שהרכב יימכר לידיים אחרות (עמ' 83 לפ').

35. מכל הראיות שבתיק, כפי שהבאתי לעיל, כשעדויותיהם של אליאס, מזרחי ופאר אמינות עלי, שוכנעתי, כי מנורה לא נהגה לבטח את הרכבים החלופיים אצל בעלי המוסכים כרכבים להשכרה, על אף שהייתה מודעת לקיום הנוהג של מתן רכבים חלופיים ללקוחות. לא הובאה על ידי מנורה ראיה כלשהי, שתראה כי היא ביטחה בתקופה הרלוונטית רכבים חילופיים כרכבי השכרה או שסרבה לבטח רכבים כאלו בביטוח חובה רגיל. לא הוכח כי פרז ומי מקאר-בר היו מודעים לכך שיש לסווג את הרכבים החלופיים כרכבים להשכרה ואף לא שוכנעתי כי מי מצרכני הביטוח הנדון, היה מודע לכך או כי הובהר לו באופן כלשהו על ידי חבורת הביטוח עמדה לפיה יש לבטח את כלי הרכב החלופיים בביטוח שונה מכלי רכב פרטי. שוכנעתי כי טענתה זו של מנורה באה לעולם במשך משפט זה, כאשר התברר לה כי הרכב לא היה רכב להשכרה, כפי שסברה בתחילה, ועלתה אצלה הטענה כי כל רכב חלופי כמוהו כרכב השכרה ומחייב ביטוח שונה מרכב פרטי רגיל.

36. עוד אני קובעת, על סמך עדויותיהם של בעלי המוסכים שהעידו ושל פרז כי אצל הצדדים השלישיים ואף במוסכים רבים אחרים, לא התקבלה תמורה במובנה הנפוץ או הרגיל: ההוצאות בגין הרכב החלופי, לא הושתו ישירות על הלקוחות, שכן לא היה הבדל בין מחיר ללקוח שקיבל רכב חלופי לבין מחיר ללקוח שלא קיבל רכב חלופי. הוצאות הרכבים החלופיים חושבו כהוצאות כלליות של עסק המוסך, כמו הוצאות חשמל וניהול, שאולי באופן כלשהו משפיעות על המחירים במטרה לשמור על אחוז רווח רצוי, אולם כאמור, הן מתחלקות על כל הלקוחות כפי שמתחלקות הוצאות כלליות אחרות.

37. גם כאשר הצדדים השלישיים שכרו רכב עבור הלקוח, כיוון שלא היה ברשותם רכבים חילופיים, עלותו לא שולמה על ידי הלקוח, אלא על ידי הצדדים השלישיים. כך שביחסים בינם לבין חברת ההשכרה מדובר אכן בעסקת השכרה, אולם לא כך ביחסים ביניהם לבין הלקוח. זאת ועוד: במקרה זה לא הוכח כי הרכב נלקח מתוך צי הרכבים להשכרה שהיו לצדדי ג' בעסק ההשכרה שלהם, ושאותם ביטחו בביטוח של רכב השכרה, אלא שעמדו לרשותם מספר רכבים, ככל הנראה ארבעה במספר, אשר שימשו למטרה של מתן רכב חלופי.

38. אינני נותנת משקל לכך שברשיון הרכב נשוא התאונה, רשום שייעודו השכרה. זאת, בשל ההסבר של פרז, שלא נסתר, לפיו הרישום נשאר כך כיוון שקנה את הרכב מחברת השכרה. בסיכומי התשובה שלה, טענה מנורה שאין הכרח שרכב ימשיך להיות רשום בייעוד השכרה גם לאחר שעובר לידיים פרטיות; אין הוראה כזו בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), תשמ"ה-1985. החשוב הוא, ששוכנעתי, כי פרז סבר בתום לב, שאין לשנות את הרישום ושלא ייחס לכך חשיבות משהרכב שימש בשימוש חדש ובלעדי של רכב חלופי במוסך. זאת ועוד: נ/2 איננו, לדעתי, חוזה השכרה. כותרתו מדברת מפורשות על "רכב חלופי", ובהערות רשום "רכב חליפי לרכב 7834723 בעקבות טיפול בלמים". קיבלתי בעניין זה את עדותו של פרז, כי הוא הוריד מתוכנת המחשב את טופס ההשכרה ובנה עליו את הטופס של הרכב החליפי. לכן נשארו בו הביטויים של "יום השכרה", "שוכר" ו"משכיר". אולם, מבחינת מהות הטופס, מטרתו היא להבטיח שמי שקיבל את הרכב החלופי, יישא בתשלומים בגין אגרות כבישים שונות, או דו"חות חניה וקנסות.

38. כאמור, יוצאת אני מהנחה כי כמו חברת הביטוח שבמועד הרלוונטי לא סברה כי רכב חלופי הוא רכב השכרה, אף סוכן הביטוח לא הסביר לצדדי ג' טענה זו ולא נבדק שהפוליסה מתאימה לצרכי המבוטח (וראו על חובותיו של סוכן הביטוח בת"א (מחוזי ת"א) 2668/99 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' בורובסקי (פורסם בנבו 10.4.00); רע"א 5695/06 בהא סייף נגד פוזי מרעי ואח', [פורסם בנבו] מיום 21.09.09 ; ע"א 846/76 עטיה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ל"א (2) 780 (1977); ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מ"ט (2) 749 (1995)). לא מתקבל על הדעת כי סוכן הביטוח היה מודע לאפשרות של סיווג לפי חוזה השכרה ולמרות זאת ביטח את התובע כפי שביטח. התנהלותו של סוכן הביטוח היא למצער הוכחה על כך שלא חברת הביטוח ולא ציבור המבוטחים היו ערים לכך שעלולה להיות פרשנות לפיה כלי רכב חלופיים יש לסווגם לפי כלי רכב על פי חוזה השכרה.

39. לא מתקבל על דעתי, כי פרז היה נותן את הרכב כרכב חלופי עם ביטוח של רכב רגיל לו היה משתמש ברכב זה גם כרכב השכרה ואם היה מודע לכך שיש לסווג גם רכב חלופי כרכב השכרה. אדגיש, לשם הסרת ספיקות, כי הרכב בוטח על פי הפוליסה גם לשימוש בעסק ולצרכיו.

40. אני קובעת כי מנורה הייתה ערה לקיומו של הנוהג לתת רכב חלופי והיא לא טרחה ליידע את הציבור ואת סוכניה על עמדתה שיש לבטחו לפי רכב השכרה: על מודעותה של מנורה ניתן ללמוד מעדותו של יוסף סודרי (עמ' 54 לפ' ש' 20-23). זאת ועוד: במסמך נ/3, שהוא מסמך שהופנה אל סוכני הביטוח בשנת 2007, ושכותרתו "עדכון נהלים כלליים בביטוח רכב סוכנים וסוכנויות מפיקות יוני 2007) פרטה מנורה 19 סוגי רכבים שבשל שימושיהם אין לבטחם (כמו רכב המשמש לגרירה בשכר או בתמורה, רכב בבעלות חברות ליסינג תפעולי, סחר, מוניות , רכב נציגויות זרות ואו"ם ועוד). רכב חילופי איננו ביניהם. סודרי אישר כי רק במועד מאוחר יותר ניתנה הוראה שלא לבטח רכב חלופי ושלח לתיק בית המשפט, על-פי דרישת קרנית, את נ/15 מחודש 8/2011 אולם היה זה לאחר מועד התאונה. חברת הביטוח ביקשה להתנער ממסמך זה בטענה כי הוצא בטעות וללא סמכות, אולם היא לא הגישה תצהיר משלים של סודרי על מנת לשכנע בטענתה זו. בכל מקרה היא לא הביאה כל ראיה שבעבר, לפני המועד הקובע לעניינו, היא יידעה באופן כלשהו את התובע או צרכני ביטוח אחרים על עמדה, לפיה יש לבטח רכבים חילופיים לפי רכב על פי חוזה השכרה או כל תוספת אחרת לעלות הפוליסה לגבי רכבים חילופיים לעומת רכב פרטי.

41. אוסיף, כי לדעתי אף מהבחינה האובייקטיבית, הבאה לבדוק אם הנחתם של בעלי המוסכים שאין לבטח רכבים חלופיים בביטוח של רכבים להשכרה, הייתה סבירה, מצאתיה ככזו; אני סבורה כי אדם שאינו בעל השכלה משפטית, לא יעלה על דעתו כי ישנה אפשרות שמתן רכב חלופי הוא עסקת השכרה, שהרי איננו מקבל תמורה מהלקוח, שכאמור מתחלקת בין כל הלקוחות, איננו קובע באופן קטגורי את הזמן שבו יהיה הרכב ברשותו של הלקוח ואיננו מחייב אותו על פי הזמן שהרכב ברשותו. הוא הדין לגבי הלקוח, שמקבל את הרכב. חזקה עליו שאם היה עולה בו חשד כי איננו מבוטח כדין, היה מסרב לנהוג בו. הלקוח הסביר לא יברר אם הביטוח הוא ביטוח להשכרה אלא אם יש ביטוח לרכב החלופי. בנסיבות אלו, כפי שאראה בהמשך, קמה החובה על חברת הביטוח להבהיר ב"רחל בתך הקטנה", כי הפוליסה מחריגה "מתן רכב חלופי".

הנורמות החלות ויישומן לעובדות שלפנינו

42. הנטל להוכיח כי ההסעה היתה בשכר, וככזו, מוחרגת מהפוליסה, מוטל על המבטחת הטוענת להחרגה. ברע"א 143/98 דיב נ' הסנה – חברת ישראלית לביטוח בע"מ פ"ד נג (1) 450 (1999) דן השופט אנגלרד בשאלה על מי נטל השכנוע להוכיח כי ההסעה הייתה בשכר. מסקנתו הייתה שמדובר בחריג לפוליסה, ולפיכך נטל השכנוע הוא על המבטחת (שם בעמ' 454 ס' 10). מנגד, נטל הבאת הראיות באשר לעובדות שהן בידיעתו של המבוטח יהיה על המבוטח (שם בעמ' 455 ס' 11; וראו גם את פסק דינו של השופט זילברטל, אליו הופניתי על ידי קרנית, בת.א (י-ם) 1550/99 אושרי אוחנה נ' יוסף ניאזוף (28.3.05) (נבו).

43. חוזה הביטוח כמוהו ככל חוזה, ולפיכך, יש לרדת ל"אומד דעת" הצדדים לו (ראו ע"א 559/91 המאגר הישראלי לביטוחי רכב הפול נ' פאיזה עיסא, פ"ד מז(3) 788 בסעיף 4).. כשעומד בית המשפט לפסוק אם יש לשלול כיסוי ביטוחי בשל חריג בפוליסה, עליו לבחון את תנאי ההתקשרות, נוסח הפוליסה והראיות שהובאו לגבי אומד דעת הצדדים. כאן, בעוד שקרנית וצדדי ג' הביאו ראיות על אומד דעתם ודעת ציבור בעלי המוסכים, מנורה נמנעה מלהביא כל ראיה לעניין זה - לרבות אם סוכן הביטוח עבר על החריגים בפוליסה עם צדדי ג' המבוטחים (וראו סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; וראו ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח, פ"ד מח(1), 221; ע"א 453/11 מ.ש מוצרי אלומוניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (2013)

44. משהגעתי למסקנה, ששני הצדדים לא התכוונו בפוליסה להחריג את הרכב החלופי ככלול ב"רכב השכרה", הרי, שוכנעתי כי אומד דעת הצדדים היה אכן שלא להחריג רכב חלופי . לנושא זה אוסיף, כי אם סוכן הביטוח, שהוא שלוחה של חברת הביטוח, ידע שהרכבים אותם הוא מבטח, הם רכבים חלופיים, ובכל זאת בחר לבטחם בפוליסה רגילה, מכאן שמכר לבעל המוסך פוליסה ללא כיסוי, תוצאה שאיננה יכולה להתקבל על ידי מערכת המשפט. על כך נאמר ע"א 188/84 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פ"ד מ(3) 1, 14-15, להלן "פס"ד חדד";

"הדוקטרינה האומרת, שפוליסות ביטוח הן חוזים מסוג fidae uberrimae הדורשים מן המבוטח גילוי מלא, באה להגן על מבטחים מפני העלמת עובדות, שלא יכולות להיות ידועות להם ממקורותיהם, אך הוראותיו של חוק החוזים (חלק כללי) הן דו-צדדיות, והן דורשות תום-לב במשא ומתן לקראת כריתת חוזה (סעיף 12), הימנעות מהטעיה, כפי שהיא מוגדרת בסעיף 15, ותום-לב בביצוע החוזה (סעיף 39) משני הצדדים; וחברת הביטוח אינה יכולה לנהוג בדרך של ימין מקרבת, קרי כורתת חוזה וגובה פרמיה, ושמאל דוחה, קרי, כוללת בפוליסה תנאים המרוקנים אותה מראש מתוכנה וממטרתה הגלויה...

סיכומו של דבר, פירושה של תנית פטור בפוליסת ביטוח צריך שיהיה פירוש סביר, המעוגן באומד דעתם של הצדדים. מאחר שבמקרה דנן אומד דעתם היה לקיים ביטוח, הכולל את הסעת המכונית בעת הובלתה לבעליה, הרי שהפירוש צריך היה להיות כזה שאינו מרוקן אותה מתוכנה. ניסיון לתחום את תחולת הפוליסה בדיעבר באופן צר לוקה בחוסר תום-לב... חוזי ביטוח מחייבים לא רק חובת גילוי של המבוטח כלפי המבטח אלא גם משא ומתן וביצוע בתום-לב על-ידי המבטח" (שם, עמ' 14-15).

וגם:

"פירוש נכון של פוליסות ביטוח, שייעשה בתום-לב, אינו יכול להתעלם, כמובן, מתניות פטור; אולם אם חברת ביטוח מנסה לגבש פירוש בלתי סביר, התלוש מן ההקשר, כדי להימנע מלבצע את חובתה, ופירוש זה אינו תואם את כוונת הצדדים בעת עריכת החוזה, הרי עולה הדבר כדי ביצוע שלא בתום-לב של החוזה" (שם, עמ' 18)

45. זאת ועוד: חובותיה של חברת הביטוח לגילוי נאות, תום לב ואמון, מוגברות הן ונובעות, בין היתר, ממאפייניו המיוחדים של חוזה הביטוח, ממעמדם המעין ציבורי של חברות הביטוח (בהינתן, בין היתר, שביטוח חובה למשל הוא ביטוח סטטוטורי שחובה על הציבור לעשותו) ומפערי הכוחות בין הצדדים (וראו ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סיגלית קדוש, פ''ד סב(2) 573, פסקה 48 להלן "פסק דין קדוש"). על המבטחת להסב את תשומת לבו של המבוטח לכל הסייגים הקיימים בפוליסה. בע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט(2) 749, באה לידי ביטוי הדרישה כי חברת הביטוח תוודא שהמבוטח ער לסייגים הקיימים בפוליסת הביטוח שלו:

"לאור הנסיבות המיוחדות המאפיינות את ההתקשרות בחוזה הביטוח, אין מנוס מקביעת אמות מידה בסיסיות שרק בהתקיימן תוכל החברה המבטחת להישען על סייגים לחבותה כפי שנקבעו בפוליסה. אם לא דאגה קודם לכן לוודא שהמבוטח היה ער לסייגים שנקבעו על-ידיה, לא תוכל מאוחר יותר, שעה שהמבוטח יטען לזכותו החוזית, להתנער מחובת השיפוי. חברה מבטחת המסייגת את גבולות חבותה, פועלת בכך באופן לגיטימי, אולם היא גם נוטלת על עצמה, יחד עם זאת, אחריות אקטיבית בדמות חובת הגילוי והווידוא. חברת הביטוח חייבת להסב את תשומת לבו של המבוטח לתנאי הפוליסה בצורה שתהא מובנת וברורה לו, ולוודא את ערנותו לכך שתוקפה חל רק בהתקיים אותם תנאים, וכי במקרים שבהם לא התקיימו, לא יוכל ליהנות מגיבוש זכותו לשיפוי" (עמ' 775). (ההדגשה בקו שלי. ש.ש).

אביא להלן את דבריה של השופטת פרוקצ'יה בפסק דין קדוש לעניין חוזה ביטוח-החובה והשלכותיו:

" ההגינות הבסיסית ביחסי מבטח ומבוטח, ובמיוחד בתחום ביטוח חובה בתאונות דרכים, מחייבת כי יהיה גילוי מלא וברור של אותן תניות פטור המגבילות את הכיסוי הביטוחי. הגבלות כאלה אינן יכולות להסתתר מאחורי ניסוחים המשתמעים לשתי פנים, המתארים על דרך החיוב את אשר הם מתכוונים להשיג על דרך השלילה. מוצר ביטוחי הנמכר באורח סטנדרטי לאלפים ולרבבות נהגים צריך להיות נהיר וברור על פניו - מה הוא מעניק ומה אינו מעניק. מקום שחובת גילוי זו לא באה על ביטוייה, יש לתקן את הדבר על-ידי פירוש חוזה הביטוח ברוח התואמת את הבנתו וציפייתו הטבעית של המבוטח; כדבריו של השופט ויתקון בפרשת עטיה (עמ' 782):

"ההגינות האלמנטרית דורשת - בפרט כשמדובר כאן בחוזה ' 'Uberrimae Fidei- לגלות עיני המציע, ולהסביר לו את ההבדל בין מה שביקש מהחברה ומה שזו קבלה... הוא בא על תיקונו בכך שנפרש את החוזה כפי שהוא, כצרכן ו'איש קטן', רשאי היה להבינו. המבוטחים ביקשו ביטוח, והם קיבלו ביטוח שהיה להם יסוד להאמין שהוא תואם את המבוקש. בל נשכח, שהמדובר כאן בחוזה שדוגמתו נעשה לאלפים ורבבות בין מבטחים וציבור המבוטחים" (ההדגשה אינה במקור).

51. נהג הרוכש פוליסת ביטוח סובר לתומו כי הוא מקבל כיסוי מלא לנזק שיגרם לו בתאונת דרכים, והוא הדין במורשה מטעמו לנהוג ברכב. הוא אינו מעלה על דעתו שהכיסוי שהוא מקבל הוא חלקי בלבד, אלא אם חברת הביטוח מעמידה אותו במפורש על כך - בין בעל-פה ובין בכתובים. המחשבה כי נהגים רבים נוהגים ברכבם בלא לדעת כלל על קיומה של הגבלה לכיסוי, וממילא אינם נוקטים פעולה כדי לתקן את הדבר, מטילה על חברות הביטוח חובת גילוי מוגברת (פרשת אשור, עמ' 650).

יוצא מכך, כי על המבטח לחשוף בפני המבוטח את הסייגים לאחריות הביטוחית כבר בשלב הצעת הביטוח, ולפרט בה את ההחרגות והתנאים המיקדמיים לחבותו (שוורץ ושלינגר לעיל, עמ' 259-242; פרשת ישר, שם). חובה זו חלה ביתר שאת בעת הוצאת הפוליסה.

52. בענייננו, ככל שהתכוונו המבטחות להגביל את הכיסוי הביטוחי באופן שלא יחול על נהיגת מורשה לצרכי עסקו, לא רק שהדבר לא הובלט באופן שיהיה ברור לכל כי אין כיסוי לשימוש כזה, אלא הדבר לא נאמר כלל. יש לכך משקל רב בפרשנות התכלית של התנייה החוזית" (ההדגשה בקו שלי. ש.ש).

46. ועוד: מבחינת פרשנות חוזה ביטוח, לא אחת עמדה הפסיקה על כך, שיש לפרש את ההגבלות על כיסוי ביטוחי בפוליסת ביטוח, באופן מצמצם (ראו פסק דין קדוש, בפסקה 59 והאסמכתאות המצוינות שם). זאת, בין היתר בשל פערי הכוחות בין הצדדים, המונחים השונים שהדיוט לא יתמצא בהם וכן העובדה שמדובר בפוליסה שהיא למעשה חובה סטטוטורית ולכן לא מהווה "עסקה רצונית". כלל זה, בשילוב הכלל לפיו חוזה יפורש לרעת המנסח, מהווים ניסיון לאזן בין הצדדים, שאינם שווי כוחות.

47. ההלכה היא שכאשר לא ניתן לפרש מסמך על פי תכליתו, אולם ניתן לפרש תניה בפוליסת ביטוח בשני פירושים סבירים, הפירוש יהא לרעת המנסח, קרי חברת הביטוח (ראו, למשל, בפסק דין חדד עמ' 14-15) ; רע"א 9121/00 לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(5) 337, 361). במקרה דנן, לעמדתי, הפירוש שמציעה חברת הביטוח לסייג המחריג "שימוש על יסוד חוזה השכרה", ככולל רכב חלופי, אינו הפרוש היחיד שניתן לתת ל"רכב השכרה", ואף עומד בניגוד לתכליתו של חוזה ביטוח החובה, שמטרתו לבטח נהגים בשל סיכונים גבוהים הנובעים מהנהיגה, כאשר מודעותם לחריגים צריכה להיות ברורה ומוסברת להם. לכן, הטענה לאי כיסוי ביטוחי במקרה כאן, אינה יכולה לעמוד.

48. העולה מכל האמור לעיל בפרק זה הוא, שמהנסיבות עלה שמנורה הייתה מודעת, כפי שגם סוכנה היה מודע לכך, שציבור בעלי המוסכים והמשתמשים ברכב חלופי, אינם מודעים לכך שתתכן פרשנות שרכב השכרה כולל גם רכב חלופי. לפיכך, ואף משום שהפרשנות של החריג כמי שאינו כולל רכב חלופי היא פרשנות מתקבלת על הדעת לציבור הרחב, אפילו הייתה גם פרשנותה של מנורה מתקבלת על הדעת, הייתה מוטלת עליה חובה כמבטחת לפרש זאת בפוליסה או באמצעים אחרים לציבור המבוטחים אצלה כי פרשנותה היא שונה ולסרב לבטח כלי רכב חלופים בביטוח רגיל. כמו כן הייתה מוטלת עליה החובה לפרש בפוליסה באופן ברור כי רכב השכרה משמעותו לרבות רכב חלופי (ואולי גם רכב הדגמה). לגבי מקרי העבר, לפני שהובהר לציבור פרשנות אחרת של החריג, יש לפעול על פי הפרשנות המקיימת את הביטוח לציבור המבוטחים. בפסק הדין קדוש הובהר:

"ההגינות הבסיסית ביחסי מבטח ומבוטח, ובמיוחד בתחום ביטוח חובה בתאונות דרכים, מחייבת כי יהיה גילוי מלא וברור של אותן תניות פטור המגבילות את הכיסוי הביטוחי. הגבלות כאלה אינן יכולות להסתתר מאחורי ניסוחים משתמעים לשתי פנים, המתארים על דרך החיוב את אשר הם מתכוונים להשיג על דרך השלילה. מוצר ביטוחי הנמכר באורח סטנדרטי לאלפים ולרבבות נהגים צריך להיות נהיר וברור על פניו – מה הוא מעניק ומה אינו מעניק. מקום שחובת גילוי זו לא באה על ביטוייה, יש לתקן את הדבר על ידי פירוש חוזה ביטוח ברוח התואמת את הבנתו וציפייתו הטבעית של המבוטח; כדבריו של השופט ויתקון בפרשת עטיה (עמ' 782): 'ההגינות האלמנטרית דורשת, במיוחד כשמדובר כאן בחוזה "fidae uberrimae" – לגלות עיני המציע, ולהסביר לו את ההבדל בין מה שביקש מהחברה ומה שזו קבלה... הוא בא על תיקונו בכך שנפרש את החוזה כפי שהוא, כצרכן וכ'איש קטן', רשאי היה להבינו. המבוטחים ביקשו ביטוח, והם קיבלו ביטוח, שהיה להם יסוד להאמין שהוא תואם את המבוקש. בל נשכח, שהמדובר כאן בחוזה שדוגמתו נעשה לאלפים ורבבות בין מבטחים וציבור המבוטחים (ההדגשה אינה במקור)" (פסקה 50).

49. גם מבחינת המדיניות המשפטית הרצויה, אין מקום לקבל את טענותיה של מנורה ולהסיר ממנה אחריות במקרה דנן. פירוש אחר לפוליסה, לפיו היא מחריגה רכב חלופי ממנו, משמעותו הלכה למעשה כי מאות מוסכים ברחבי הארץ, ייוותרו ללא כיסוי בנותנם רכב חלופי ללקוחותיהם, למרות ששילמו ממיטב כספם עבור ביטוח ומבלי שחריג זה הופיע במפורש בפוליסה. האמון של הציבור בחברות הביטוח, הכרחי להמשך קיומו של מנגנון הביטוח כמכשיר לפיזור סיכונים. איבוד אמון זה, עשוי לסכן את עצם קיומו של המנגנון (ראו ספרו של י' אליאס "דיני ביטוח" (דין וביטוח הוצאה לאור בע"מ, תשס"ט-2009) כרך א' עמ' 685). מצב בו חברת ביטוח מסתתרת מאחורי חריג בפוליסה, שעניינו שימוש על יסוד חוזה השכרה, וטוענת כי חריג זה כולל גם רכב חלופי, וזאת מבלי שהדבר רשום בפוליסה ומבלי שהמבוטח יודע כי למעשה רכש ביטוח ללא כיסוי, הוא מצב שאין להסכים עמו ושעשוי להמיט אסון על המוסכים מחד, וגם על ענף הביטוח, שעלול לסבול מאיבוד אמונו של הציבור. היטיב לנסח זאת העד אהרון מזרחי:

"ש. ולפי מה שמנורה אומרת ואמר היום החתם, שילמת סתם כי אין ביטוח לכל הרכבים האלה, אתה ער לטענה הזאת?

ת. איך זה ייתכן, זה לא עניין כספי זה עניין של נפש אדם שהוא נוהג באוטו ואין לו ביטוח, זה מעציב אם זה נכון" (עמ' 71 לפ').

מבחינה מאפייניו האם רכב חלופי ניתן על פי חוזה השכרה

50. עד הנה קבעתי כי בשל העדר הבהרה על הבהרה על עמדתה של מנורה והעדר בדיקה שהצרכנים מודעים לכך שרכב חלופי הוא "רכב על פי חוזה השכרה", הרי אין לפטור את מנורה מחבותה על פי הפוליסה. לפיכך, לא נכנסתי לאבחנה בין שני סוגי עסקאות אלו. מאחר שהצדדים הדגישו כי לא ניתנה עד הנה פסיקה באשר לאבחנה בין שני הרכבים, אביא, בקצרה את דעתי גם לעניין זה: הצדדים סברו שיש לסווג את הרכב החלופי כהשכרה (לעמדת מנורה) או כשאילה (לעמדת התובע, הצדדים השלישיים וקרנית). המלומד וייסמן בספרו דיני קניין - החזקה והשימוש ( עמ' 281) סבר, כי ההבדל בין שכירות לבין שאילה הוא בכך שבשאילה יש צורך בתמורה ממשית:

""ההבדל בין שכירות ובין שאילה נעוץ איפא ביסוד התמורה. משנתקיימו בזכות נתונה היסודות הנדרשים בשכירות, פרט לתמורה, לפנינו שאילה. דומה כי בהקשר הנוכחי פטורים אנו מלהתחבט בשאלה אם בתמורה הכוונה לתמורה בעלת ערך ממשי, או שמא גם תמורה שערכה סמלי לתמורה תיחשב. לצורך שאלת הסיווג של זכות שכירות כשאילה מתבקש כי המשמעות של תמורה היא תמורה בעלת ערך ממשי דווקא".

לדעתי, לא ניתן לראות ברכב חלופי משום רכב השכרה: בנסיבות שתארתי, בהן הלקוח איננו מחוייב על מלוא התועלת שהוא מקבל על ידי מתן הרכב החלופי, אלא העלות מתחלקת בין כל הלקוחות, שכן היא נכללת בתוך ההוצאות הכלליות, לא ניתן לדבר על תמורה אלא על תמורה מזערית ביותר. כל כל פנים, ואם שיטת התמחור של הרכב החלופי שונה, עדיין חלה חובת הגילוי והוידוא כי הלקוח מודע לעמדתה של חברת הביטוח, שלא לשים "מכשול לפני עוור" וככל שלא מולאו חובות אלו, הפוליסה תהא תקפה על אף שהרכב לא בוטח לפי סיווג או תעריף אחר.

51. אכן, מתן רכב חלופי ללקוחות, מבחינת הסיכון הביטוחי, דומה במידה מסויימת לעסקת השכרה. חברת הביטוח לא יכולה לדעת מי הנוהג ברכב, כמה נוסעים בו, ולכמה אנשים הרכב יינתן. משכך, הגיוני מבחינת הסיכונים שנוטלת על עצמה חברת הביטוח, כי הפרמיה עבור רכב חלופי, תהא גבוהה יותר מפרמיה עבור רכב שמטרותיו פרטיות. אולם, כל עוד חברות הביטוח לא דאגו לתיקון הפוליסה כך שיהיה ברור כי גם רכב חלופי כלול במסגרת החריגים, או למצער להודיע מפורשות ללקוחות לפני ההתקשרות בחוזה הביטוח על עמדתה זו, אין להתיר לחברות הביטוח, לטעון בדיעבד שהסיכון גבוה מדי ולכן אין כיסוי לפוליסות שהוצאו.

התוצאה

52. החבות במקרה זה, חלה על חברת הביטוח – מנורה - והיא שתישא בתשלומי הפיצויים לתובע, כפי שהוסכם בין הצדדים בהסכם הפשרה.

אני מחייבת את מנורה לשלם לקרנית את הוצאתיה ושכר טרחת עורך דינה בסכום של 40,000 ₪ + מע"מ. כן אני מחייבת את מנורה לשלם לצדדים ג' סכום כולל של 40,000 ₪ + מע"מ. סכומים אלו יישאו ריבית חוקית והפרשי הצמדה החל מתום 15 ימים מהיום. (וראו על חיוב מבטחת בהוצאות צדדים שלישיים בע"א 410/83, 536 פטרול גז חברת הגז הישראלית 1969 בע"מ ואח' נ' קאסרו ואח', פ"ד מ(1), 505, בעמ' 515).

ניתן היום, ו' ניסן תשע"ו, 14 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.

חתימה