מבוא ועובדות מוסכמות:

1. בפניי תביעה כספית בעילה חוזית לפיה התובע מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 570,940 ש"ח ליום הגשת התביעה, 13.6.11.

2. להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים בעלי הדין:

א. התובע הינו עו"ד במקצועו. הנתבעת הינה חברה הרשומה כדין והיא עוסקת בהפעלת שירותי תיור ונסיעות.

ב. בחודש דצמבר 2000 נערך ונחתם בין הצדדים בעלי הדין חסכם לפי התחייב התובע לתת לנתבעת ייעוץ ושירותים משפטיים כנגד תשלום שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 $ (דולר ארה"ב) לחודש בתוספת מע"מ עליו (להלן: "ההסכם הראשון"). תוקף ההסכם הראשון נקבע למשך שנתיים ימים וזאת מיום 1.12.00 ועד ליום 30.11.02.

ג. ההסכם הראשון הוארך מפעם לפעם ועם הזמן אף הוגדל שכה"ט החודשי אשר נקבע בו והוא עמד על סך של 2,500 $ לחודש בצירוף מע"מ.

ד. במועד כלשהו השנוי במחלוקת בין הצדדים, חתמו נציגי הנתבעת – יו"ר מועצת המנהלים מר יורם גולדשמידט והמנכ"ל מר יואב זאבי (להלן: "מר גולדשמידט" ו"מר זאבי" בהתאם) - על מכתב המופנה לתובע הנושא תאריך 1.1.04 לפיו הוארך תוקף ההתקשרות בין הצדדים בעלי הדין למשך שנתיים נוספות, וזאת מיום 1.1.04 ועד ליום 31.12.05 (להלן: "מכתב ההארכה" או ''ההסכם השני'' לפי הקשר הדברים ותוכנם).

ה. לימים התחלף יו"ר מועצת המנהלים של הנתבעת, מר גולדשמידט, ובמקומו מונה מר יצחק יואל (להלן: "מר יואל"). או אז התקיימה ביום 15.7.04 פגישה בין התובע לבין מר יואל ובה נמסר לתובע על הפסקת ההתקשרות עימו החל מיום 31.8.04. בהמשך, מר יואל שלח לתובע מכתב מיום 20.7.04 ובו הודיע לו על סיום העסקתו, ביקש ממנו להעביר את תיקי הנתבעת שבטיפולו למשרד עו"ד אשר אקסלרוד וכן לקיים עימו חפיפה לצורך העברה מסודרת של אותם תיקים (להלן: "הודעת הביטול").

בהתאם להודעת הביטול, הנתבעת שילמה לתובע את שכה"ט אשר סוכם ביניהם עד ליום 31.8.04.

ו. ביום 3.10.10 פנה התובע לנתבעת במכתב אליו צורפה טיוטת כתב התביעה וביקש לבחון אפשרות סילוק תביעתו על דרך הפשרה. הדבר לא צלח ומכאן התביעה.

טענות הצדדים בתמצית:

3. לטענת התובע, הנתבעת ביטלה באופן פתאומי וחד צדדי את ההסכם השני וזאת בחוסר תום לב ושלא כדין. בנדון פעלה הנתבעת משיקולים זרים ומאחר ומר יואל, יו"ר מועצת המנהלים החדש של הנתבעת, ביקש לתגמל אנשים שחפץ ביוקרם. השירות אשר נתן התובע לנתבעת היה ללא כל דופי ומעולם לא היו לנתבעת טענות או הסתייגויות לעניין זה. התובע מדגיש כי לא היו לו קשרים חבריים עם נציגי הנתבעת וכי ההתקשרות ביניהם היתה ממניעים ענייניים בלבד.

הואיל ולטענת התובע ביטול ההסכם השני על ידי הנתבעת מהווה הפרה של ההסכם ביניהם, התובע מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום מלוא השכר המוסכם, 2,500 $ בתוספת מע"מ עליו, וזאת מיום 1.9.04 עד לתום תקופת ההתקשרות, 16 חודשים, כשהוא משוערך להיום. כן מבקש התובע לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין הפסד הכנסות, עוגמת נפש ופגיעה במוניטין שהיו מנת חלקו בעקבות ביטול ההסכם השני עם הנתבעת בסך של 250,000 ש"ח.

4. הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה על הסף בטענה כי היא מוגשת בשיהוי ניכר, כחודש ימים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות. לגוף העניין, טענה הנתבעת כי ההסכם השני נערך שלא ביושר ובחוסר תום לב, שכן מכתב ההארכה יצא במועד מוקדם מהמועד המופיע בו וכשהיה ידוע לכל הנוגעים בדבר כי הנהלת הנתבעת עתידה להתחלף בזמן הקרוב. הנתבעת הוסיפה וטענה כי ההסכם השני בוטל בשל העדר שביעות הרצון מרמת השירות של התובע, דבר העולה לכדי הפרתו. התקשרות הנתבעת עם עו"ד אקסלרוד במקום התובע באה אפוא משיקולים ענייניים והדבר הוכיח את עצמו לאור רמת השירות והקשר הטובים להם זכתה הנתבעת בעקבות זאת. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע לא הוכיח את נזקיו הנטענים ולא עמד בחובת הקטנת הנזק וכי יש לייחס לו אשם תורם.

ד י ו ן:

5. במסגרת הדיון בתביעה הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובע, ומנגד הוגשו תצהיריהם של מר יואל, חשב הנתבעת מר אפי כחלון (להלן: "חשב הנתבעת"), כמו גם חוות דעתו של מר אבי הנדסב, וזאת ביחס למועד בו נוצר מכתב ההארכה בשרתי המחשב של הנתבעת (להלן: "מומחה הנתבעת").

כל המצהירים העידו בפניי, זאת למעט מר יואל, שלא התייצב לדיון, וב"כ הנתבעת ביקש למשוך את תצהירו מתיק בית המשפט, כפי שאכן נעשה.

6. טענת השיהוי אשר העלתה הנתבעת אינה אהודה בהלכה הפסוקה, שכן, קבלתה מחייב דחיית התביעה על אף הגשתה במסגרת תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, זאת מבלי לדון ולהכריע בטענות הצדדים לגופן. הדברים באו לידי ביטוי ב-ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, שם נפסק כדלקמן:

"טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעלי דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט.... נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאי לקבלתם הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים" (שם, עמ' 445 ד'-ז').

על מנת כי טענת השיהוי תתקבל, חובה להוכיח כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, כי במשך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה, או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע (ר' ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי בע"מ נ' מימון ואח', פ"ד מ(2) 802, 810). באשר לרמת ההוכחה כי התובע זנח את תביעתו, נקבע בפסק דין תלמוד תורה כי "... קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנדונה. טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על די הטוען לה" (שם, עמ' 446). ודוק, השתהות בהגשת תביעה לא מהווה, כשלעצמה, שיהוי במובן המשפטי של המונח, ובנדון נקבע בפסק דין תלמוד תורה לעיל כדלקמן:

"איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות...." (שם, עמ' 446 ה').

ב-רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי ואח' (פורסם בנבו), הוסיף בית המשפט לעניין דוקטרינת השיהוי, באומרו:

"זאת ועוד, על הטוען לשיהוי להוכיח כי שינה את מצבו לרעה עקב התנהגותו של התובע, ולא כתוצאה של שינוי נסיבות אובייקטיביות. אשר על כן, עליו להוכיח כי התובע הציג מצג ממשי של ויתור על זכותו וכי אירעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של התובע את ההליך השיפוטי...

לבסוף, גם בהתקיים התנאים להיווצרותו של שיהוי, לבית המשפט מסור שיקול הדעת לקבוע מתי יש להחיל את השיהוי ומתי יש להימנע מכך. במכלול השיקולים שישקול בית המשפט בעניין זה כלולים האינטרסים ההדדיים של הצדדים, היחס בין הנזקים שנגרמו לכל אחד מהם, מהות התביעה והסעד המבוקש על ידי התובע, אינטרס הציבור והדאגה לקיומו של הליך שיפוטי תקין..." (שם, סע' 14-15 לפסק הדין).

נטל הוכחת טענת השיהוי מוטל על הנתבע המעלה את הטענה (ר' ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846, ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן, פ"ד מז(5) 1).

מן הכלל אל הפרט.

7. בסעיף 7.2 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/1, תיאר התובע תשובתו להודעת מר יואל לביטול ההסכם השני, באומרו:

"אני מחיתי בפני מר יואל על הפסקת העסקתי ומסרתי לו כי יש הסכם חתום על העסקתי ע"י אגד תיור עד סוף שנת 2005. מר יואל ענה לי כי הוא יודע שאני 'בסדר' אולם זוהי העדפתו (של מר יואל), ללא קשר לתיפקוד שלי כיועץ משפטי.

הודעתי למר יואל כי אני אינני מסכים להפסקת העסקתי ומחיתי על כך בפניו. לאחר מכן נסתיימה השיחה ויצאתי מהחדר" (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).

התובע נותר אמין לגרסתו לעיל ובחקירתו הנגדית הוא מסר גרסה דומה, באומרו:

"ש. האם במהלך הפגישה שלך עם יואל שהודיע לך על הפסקת ההתקשרות הודעת לו ששמעת מה שהוא אמר שאתה מתכוון להמשיך קבלת התשלומים מעבר להודעת התקופה המוקדמת?

ת. לא אמרתי לו במילים האלה, אבל אמרתי לו שיש לי הסכם עם אגד תיור ושאני עומד על קיומו" (שם, עמ' 5 שורה 10 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).

למעט העובדה כי עדותו של התובע הותירה רושם אמין בעיניי, הרי, כאמור, הנתבעת ויתרה על עדותו של מר יואל, ולפיכך לא הובאה כל עדות סותרת לגרסת התובע כמצוטט לעיל.

8. יתירה מכך, טענת הנתבעת ולפיה התביעה הוגשה כחודש אחד לפני תום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק מתעלמת מהעובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי ביום 3.10.10 פנה התובע לנתבעת במכתב אליו צורפה טיוטת כתב התביעה, מכתב שלא מותיר ספק כי הוא לא ויתר על זכות התביעה הנתונה לו על-פי דין.

9. בנסיבות כמתואר לעיל, מתחייבת המסקנה כי התובע לא הציג בפני הנתבעת כל מצג ברור, ובכלל, בדבר ויתור או מחילה על זכות התביעה הנתונה לו כנגדה. אדרבא, בנסיבות העניין, יש לומר כי הנתבעת ידעה כי התובע עומד על דרישתו לקיום ההסכם השני וכי במוקדם או במאוחר תביעה דנן בוא תבוא. בנסיבות העניין, גם אם תאמר כי התובע השהה את הגשת התביעה, הרי הדבר לא מהווה שיהוי במובן המשפטי.

10. אף טענת הנתבעת כאילו היא שינתה את מצבה לרעה בעקבות מצג התובע, אינה משכנעת בעיניי כלל ועיקר. ואבהיר.

בסעיף 7.2 רישא לתצהיר עדותו הראשית העיד התובע באומרו:

"בתאריך 15.7.04 זימן אותי מר יואל לפגישה, במשרדו של מר יואל במשרדי הנהלת הנתבעת, והודיע לי כי על אף וללא קשר לתיפקודי ואיכות עבודתי שלגביהם אין לו שום הסתייגות, 'ההעדפות' שלו (של מר יואל) הן לעבוד עם משרד עורכי דין אחר, בירושלים, ולפיכך תיפסק העסקתי לתאריך 31.8.04".

מהמצוטט לעיל, כמו גם מהעובדה כי זמן קצר לאחר מתן הודעת הביטול התבקש התובע להעביר את התיקים של הנתבעת לטיפולו של עו"ד אקסלרוד, מתחייבת המסקנה כי בליבה של הנתבעת גמלה ההחלטה להפסיק את ההתקשרות עם התובע וזאת ללא כל קשר לעמדתו ותוך לקיחת הסיכון כי היא תיתבע לקיים את התחייבויותיה כלפיו.

בנסיבות העניין, אני דוחה מכל וכל את טענת הנתבעת בדבר שינוי מצבה לרעה בעקבות השיהוי הנטען בהגשת התביעה.

11. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע פעל במקרה דנן בהעדר תום לב, אולם גם טענה זו דינה להידחות. משהוכח כי התובע הודיע למר יואל מיד לאחר שהודע לו על ביטול ההסכם השני, כי הוא עומד על קיום ההתקשרות ביניהם, וכל עוד התביעה הוגשה במהלך תקופת ההתיישנות, והרי זכותו של התובע לעשות זאת, אין לומר כי הוא פעל בהעדר תום לב.

12. למעלה מהצורך, אף אם תאמר כי במקרה דנן התקיימו התנאים לקבלת טענת השיהוי, ואיני סבור כך, הרי בהתאם להלכה הפסוקה, לבית המשפט שיקול דעת בנדון. בנסיבות מקרה דנן, כאשר מדובר בסעד כספי גרידא, וכאשר האינטרס הציבורי מחייב קיום התחייבויות חוזיות, ולא לתת יד להפרתן, הרי די בכך לדחיית טענת השיהוי, וכך אני מורה.

13. חלק נכבד מטיעוני הנתבעת במשפט הוקדש למכתב ההארכה ונסיבות הוצאתו, אולם, טיעון זה חסר נפקות, ושני טעמים לדבר:

א. גם אם תאמר כי ההסכם השני נערך בתקופה בה היה ידוע לכל, כטענת הנתבעת, על חילופי בעלי התפקידים אצלה, הדבר אינו גורע כהוא זה מתוקפו. הרי הנתבעת לא טענה, מקל וחומר לא הוכיחה, כי על-פי הוראות הדין או לפי הסכמה אליה הגיעו הצדדים בעלי הדין, יו"ר מועצת המנהלים אינו מוסמך בשלהי כהונתו להאריך את ההתקשרות עם התובע. דומני כי טענת הנתבעת בנדון מגלמת ראייה מעוותת כאילו עם כניסת בעלי תפקיד חדשים בחברה, מותר להשתחרר מהתחייבויות חוזיות רק מהטעם כי הם נוצרו במהלך כהונתם של בעלי תפקידים קודמים, והרי כמובן אין לתת יד לדבר.

ב. הפגם הנטען במכתב ההתראה ממילא לא היה הסיבה לביטול ההסכם השני ומסע' 8 לכתב ההגנה,עולה כי הביטול היה בשל העדר שביעות רצון מרמתו המקצועית של התובע. בנדון נטען בסעיף 8.3 לכתב ההגנה כי "לא בכדי החליטה הנתבעת על סיום ההתקשרות בין הצדדים וזאת כעדות לאי שביעות רצונה של הנתבעת מאופן תפקודו של התובע". על אותה עמדה חזרה הנתבעת בסעיף 10.2 לכתב ההגנה באומרה: "כאמור לעיל, הפסקת שירותיו של התובע עבור הנתבעת נעשתה מתוך תחושת האכזבה מאופן תפקודו של התובע, ומתוך ההערכה הנמוכה לה זכתה עבודתו. כל טענה אחרת אינה מתיישבת עם המציאות כהווייתה". טענה דומה העלתה הנתבעת בסעיף 7 לתצהיר עדותה הראשית, כמו גם בסעיפים 14, 18, 30, 61 ו-67 לסיכומי טענותיה. יתירה מכך, בהודעת הביטול אין רמז רמיזה לטענת הנתבעת באשר לנסיבות עריכת ההסכם השני, ומכל מקום, אין חולק כי הנתבעת המשיכה לכבד אותו הסכם עד ליום 31.8.04, 3 חודשים לאחר כניסתו של מר יואל לתפקידו כיו"ר מועצת המנהלים של הנתבעת.

לאור האמור לעיל, טענות הנתבעת ביחס לנסיבות עריכת ההסכם השני חסרות כל נפקות למחלוקת בתביעה, ומכל מקום, הן אינן משכנעות בעיניי.

14. על מנת לבחון סיבת ביטול ההסכם השני, יש לפנות בראש ובראשונה להודעת הביטול האמורה לשקף את עמדת הנתבעת בנדון. והנה, הפלא ופלא, אין בהודעה הנ"ל כל טענה, ולו ברמז, לעניין זה, אלא אמירה לאקונית ולפיה "הסכם ההתקשרות בינינו יסתיים ביום ג' 31.8.04", זאת ותו לא. הנתבעת לא ניסתה להתמודד עם קושייה זו ולא נתנה כל הסבר המניח את הדעת.

15. לא זאת אלא זאת, בסעיף 7.2 לתצהיר עדותו הראשית התייחס התובע לתשובתו של מר יואל במהלך הפגישה ביניהם באומרו: "מר יואל ענה לי כי הוא יודע שאני 'בסדר' אולם זוהי העדפתו (של מר יואל), ללא קשר לתפקוד שלי כיועץ משפטי...". התובע נותר עקבי בגרסתו ומשנשאל בחקירתו הנגדית באם מר יואל הודיע לו על ביטול ההסכם השני בשל חוסר שביעות רצון מרמתו המקצועית, הוא השיב בשלילה (שם, עמ' 4 שורה 22 לפרוטוקול הדיון). כאמור, הנתבעת, משיקוליה, ויתרה על עדותו של מר יואל, ולפיכך אין בפני בית המשפט גרסה נגדית לגרסתו של התובע בנדון, ואשר ממילא נתמכת בהודעת הביטול.

16. יתירה מכך, טענת הנתבעת ביחס לרמת השירות של התובע הועלתה בעלמא ללא פירוט מספק וללא כל אסמכתא. בנדון נטען בסעיף 3 לתצהירו של חשב הנתבעת, כדלקמן:

"במהלך שנת 2004, כשנערכו חילופי גברא בנתבעת, נוכחה זו לדעת, כי התובע העניק לנתבעת שירותים משפטיים בהיקף וברמה שלא לשביעות רצונה. יצויין, כי גם עוד קודם לכן גורמים בנתבעת לא היו מרוצים מהייעוץ המשפטי של התובע, אך עקב הקשר האישי שבין היו"ר לתובע, הם לא ראו טעם בהעלאת הטענות בפני היו"ר והמנכ"ל או בפני התובע. כך, למשל, המכתבים ששלח התובע היו טעונים שיפור, הן ברמת הניסוח והן ברמה המשפטית. כמו כן, הנתבעת לא היתה מרוצה מהסכמים שנערכו, לדוגמא: ההסכם שנערך עם עומרי ספיר, אשר נערך בתקופה בה נתן התובע ייעוץ משפטי לנתבעת".

ככל ואמת בפי הנתבעת, ראוי היה כי תתמוך טענותיה הסתמיות לעיל בראיות מתאימות ותפרט את הטענה מדוע ההסכם האמור עם מר עומרי ספיר לא היה לשביעות רצונה. בהעדר כל אלה, כמובן אין לקבל את טענת הנתבעת בנדון וקשה להשתחרר מהרושם כי עסקינן בתירוץ שכל כולו נועד לשחרר את הנתבעת מההסכם השני.

17. בחקירתו הנגדית נשאל התובע לעניין עיסוקים נוספים שהיו לו במהלך ההתקשרות עם הנתבעת, מצבת כוח האדם שהיתה במשרדו והייצוג אשר נתן לנתבעת בענייני עבודה, כל זאת על מנת להוכיח את הטענה בדבר רמת השירות הנמוכה.

נסיונות הנתבעת בנדון אינם משנים מהתוצאה אליה הגעתי בהעדר פירוט או ראייה כלשהם לכשל או לרמת השירות הנמוכה, כביכול, אשר נתן התובע לנתבעת, ומדובר למעשה באוסף של ספקולציות בלתי מבוססות ומן הדין לדחותן על הסף.

18. בסיכומיה הוסיפה הנתבעת וטענה כי בשל חלוף הזמן מאז סיום ההתקשרות עם התובע, נגרם לה נזק ראייתי, הואיל ומסמכים רבים מהתקופה הרלוונטית לתביעה אינם מצויים עוד בהישג ידה ורובם המוחלט של העובדים שהועסקו אצלה באותה תקופה אינם נמנים יותר על שורותיה ולא נמצאים בשליטתה.

טענת הנתבעת לעיל הינה טענה סתמית והיא מועלית מן הפה אל החוץ. בתצהיר עדותו הראשית של חשב הנתבעת אין כל טענה, ולו בחצי פה, לעניין זה. אדרבא, העובדה כי בתצהיר חשב הנתבעת קיימת התייחסות ספציפית להסכם שנערך עם צד ג' במהלך הקשר העסקי בין הצדדים בעלי הדין, אף כי מבלי לפרט את הכשל הנטען של התובע בניסוח ההסכם הנ"ל, מחייבת את המסקנה כי קיימים ברשות הנתבעת מסמכים הרלוונטיים למחלוקת, אולם משיקוליה היא בחרה שלא להציגם במשפט, דבר האומר דרשני. במאמר מוסגר יצויין כי הטענה ביחס לאותו הסכם מעורפלת ולא ברור מה היה חלקו (או כשלונו הנטען) של התובע בעניין.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעת לנזק ראייתי.

19. משהגענו עד הלום, מתחייבת המסקנה כי ביטול ההסכם השני על ידי הנתבעת באופן חד צדדי מהווה הפרה של החוזה, ועל-כן נותר לבחון את הסעדים להם זכאי התובע בעקבות זאת.

20. סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970, מונה את התרופות להן זכאי הנפגע בעקבות הפרת החוזה, ולפיו:

"הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה".

עם חקיקת חוק החוזים (תרופות) ניתנה הבכורה לסעד האכיפה, ובנדון נפסק ב-ע"א 48/81 פומרנץ ואח' נ' ק.ד.ש. בניין והשקעות בע"מ ואח', פ"ד לח(2) 813 כי "עם חקיקת חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), הפך סעד האכיפה מסעד משני לסעד הראשון במעלה והראשוני בעדיפות, הנבחנת ונבחרת על ידי בית המשפט ..."(שם, עמ' 87 ב').

21. דרישת התובע לחייב את הנתבעת בתשלום שכר הטרחה אשר נקבע בהסכם השני עד לתום התקופה שנקבעה בו היא דרישה לסעד האכיפה, ומשהגעתי למסקנה כי ביטול ההסכם השני מהווה הפרה של אותו הסכם מצד הנתבעת, אזי עליה לשאת במלוא התמורה המוסכמת בסך של 2,500 $ בתוספת מע"מ עליו לחודש ולמשך 16 חודשים, ובסך הכל 40,000 $ בתוספת מע"מ עליו.

אין מחלוקת כי שער הדולר יחושב לפי השער הייציג. להלן טבלת חישוב הסכום הנ"ל:

22. משנפסק לתובע סעד האכיפה, אין הוא זכאי לפיצוי כספי עבור הירידה הנטענת בהכנסותיו בעקבות הפרת ההסכם השני. ואבהיר.

הזכות לפיצויים בעקבות הפרת חוזה מעוגנת אף היא בסעיף 2 לחוק החוזים (תרופות) וסעיפים 10-16 לחוק יוצקים תוכן בזכות הנ"ל. פיצוי בגין הפרת חוזה נועד להעמיד את הצד הנפגע מההפרה במקום בו היה נתון אלמלא ההפרה, משמע, השבת המצב לקדמותו. זהו למעשה עיקרון העל בדיני התרופות, הן בתחום החוזי, הן בתחום הנזיקין ובכלל (ר' ע"א 355/80 אניסמוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808 וכן ע"א 7302/96 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' לילוף, פ"ד נה(3) 200).

קיימת זיקה רעיונית הדוקה בין תרופת האכיפה לבין תרופת הפיצויים, שכן מטרת שתיהן היא לשרת את הצורך בהגנה על אינטרס הקיום של הנפגע מהפרת החוזה והעמדתו במקום בו היה צפוי להיות לו קויים ההסכם על ידי הצד שכנגד (ר' ע"א 288/80 וינקלר נ' ספיר בע"מ, פ"ד לו(2) 365, 376 וכן ע"א 3666/90 מלון צוקים בע"מ נ' עיריית נתניה, פ"ד מו(4) 45, 74). אכן, ניתן לפסוק לטובת הנפגע מהפרת החוזה פיצויים בנוסף לסעד האכיפה, אולם זאת רק כאשר אכיפת החוזה אינה מרפאת את נזקי ההפרה ואינה מקיימת באופן מלא אחר אינטרס הקיום (ר' ספרם של פרופ' שלו וד"ר אדר "דיני חוזים – התרופות, לקראת קודפיקציה של המשפט האזרחי", שם, עמ' 285).

מן הכלל אל הפרט.

23. אכיפת ההסכם במקרה דנן, מקיימת אחר אינטרס הקיום של התובע במלואו ומעמידה אותו במצב בו היה לולא ההפרה. התובע אינו זכאי לפיצוי נוסף בגין הירידה בהכנסתו במהלך התקופה ממועד ביטול ההסכם השני ועד לתום תקופת ההתקשרות, שכן, ממילא סעד האכיפה מחזיר את מצבו לקדמותו ביחס לתקופה הנ"ל. באשר לתקופה שמעבר למועד המוסכם לסיום תוקפו של ההסכם השני, לא הוכח כי הירידה בהכנסתו של התובע היתה עקב הפרתו ותוצאותיה.

24. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, כאשר נפסק לתובע סעד האכיפה, ומאחר וממילא העניין בשיקול דעת בית המשפט, אין מקום לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש.

25. לסיכום כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 267,457 ₪ ובתוספת מע''מ עליו, ובסה''כ 315,599 ש''ח.

כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ש"ח (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות המשפט מיום הוצאתן ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

כל הסכומים כאמור לעיל ישולמו תוך 30 יום.

ניתן היום, ‏ד' אב תשע"ג, 11 יולי 2013, בהעדר הצדדים.