1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן חוק פלת"ד). הצדדים חלוקים רק בשאלת הנזק. ביום 19.2.09 נפגע התובע בתאונת דרכים בעבודתו כשליח בחברת "זיג זג שירותי דיוור" ופונה לבי"ח איכילוב כשהוא סובל משבר מרוסק בברך שמאל. הוא נותח, רגלו קובעה ובסה"כ אושפז עד ליום 23.2.09. הוא נזקק לניתוח נוסף ואושפז בימים 18.8.09 ו- 19.8.09. אחר-כך טופל התובע בפיזיותרפיה. המוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל) הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע לתובע נכויות כדלקמן: 3 חודשי אי כושר מלא. 100% נכות זמנית מיום 22.5.09 עד ליום 30.4.10. 24% נכות צמיתה מיום 1.5.10: (א) 20% נכות לפי סעיף ליקוי 35(1)(ג) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, שעניינו ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר כשקיימת השפעה בינונית על כושר הפעולה. (ב) 5% לפי סעיף ליקוי 75(1)א-ב לתקנות שעניינן בצלקות. נמצא כי הצלקת "אינה רגישה ואינה מכאיבה ואיננה מכערת".

2. הנתבעת ביקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעות המל"ל. לטענתה, התובע סבל מבעיות קשות בגב שהצריכו ניתוח עוד לפני שירותו הצבאי. התובע עבר ניתוח והחל את שירותו הצבאי באיחור ותיקו של התובע בצבא מעיד על קשיים רבים מהם התעלמה הוועדה. בקשת הנתבעת נדחתה לאחר שהוכח כי בפני הוועדה עמד תיקו הרפואי המלא של התובע. כך גם נדחתה בקשה של הנתבעת למינוי מומחה בתחום האורתופדיה שייקבע רק את נכותו של התובע בשל מצב קודם בגב. למרות זאת, ניסתה הנתבעת להוכיח במהלך החקירות כי התובע סבל ממצב קודם משמעותי בגבו וחלק גדול מטענותיה הופנו לאפיק זה. לא מצאתי ממש בטענות אלה. לפי ההלכה, קביעת המל"ל מחייבות לצורכי הליך זה, מפני שהן מבוססות על בחינת הקשר הסיבתי שבין תאונת העבודה לבין הנכות שנקבעה. נזכיר, שלתובע נגרמה בתאונה פגיעה בברך ואילו תלונותיו לפני התאונה התמקדו בגב. אין ולא יכול להיות קשר בין שני הדברים. הנתבעת דנה במצבו הבריאותי של התובע גם כדי להוכיח שכושר השתכרותו של התובע נמוך מהנטען וטענות אלה יידונו בהמשך בהקשר לראשי הנזק השונים. בהתאם לאמור, אין אלא לקבוע כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע היא כקביעת המל"ל 24% מתוכם 5% בגין צלקת ו-20% נכות אורתופדית.

נזקי התובע

3. הפסדי שכר לעבר: התובע, יליד 1985, היה בן 24 בעת התאונה. לפני הגיוס סבל מבעיות גב. הוא נותח, שירותו הצבאי נדחה והוא התגייס בגיל 20. בין השנים 2003 ו- 2005 למד הנדסאות מכונות במכללת אורט. הוא השלים את לימודיו אך לא את חובותיו האקדמיות ולא קיבל תעודת גמר. התובע השתחרר משירותו הצבאי זמן קצר בלבד לפני התאונה. מהלך חיים מעט חריג זה הקשה על הצדדים להסכים על הבסיס לחישוב הפסדי התובע: מצד אחד, התובע הוא צעיר בתחילת דרכו המקצועית לאחר שחרור משירות צבאי. מצד שני, התובע מעיד על עצמו כאיש עבודת כפיים. אין הוא מוכשר לעבודה אחרת. צעירים אחרים, עובדי עבודת כפיים, בגילו של התובע כבר יכולים להציג נתוני שכר שיש בהם כדי להעיד על יכולת השתכרותם. התובע מבקש לפצותו לפי בסיס שכר של 6,335₪, שכרו ב- 6 החודשים שלפני התאונה בערכים ריאליים ובניכוי מס. הנתבעת טוענת שהתובע התעלם מנתוני שכר נמוכים בינואר 2009 ובפברואר 2009 לטענתה, בסיס שכרו במל"ל נקבע בגובה 4,300₪ לחודש ובהתאם לאמור ברע"א 6037/03 אין לקבוע פיצויים לפי בסיס שכר אחד וניכוי לפי בסיס שכר אחר. (נציין שההלכה המצוטטת נקבעה בנוגע לניכוי רעיוני, כאשר המל"ל מחשב את בסיס שכרו של התובע בחסר וספק אם הוא רלוונטי כאן, כאשר מחוץ להקשרו של ניכוי רעיוני).

4. בסיס שכרו של עובד נקבע במל"ל בהתאם להוראות סעיף 98(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 בהתבסס על שכרו ברבע השנה שקדמה לתאונה. ראיות הצדדים כללו את התיעוד שעליו התבסס המל"ל. לפי טופס בל/200 שכרו החודשי של התובע בפברואר היה 2,334₪ אך הוא נפגע ביום 19.2.09 וברור ששכרו המדווח לא משקף את מלוא שכרו החודשי. כמו כן, מפורט בטופס שהתובע עבד עד לינואר כפועל ברזל בחברת "יעקבי ברזל לבטון". תלושי שכר נפרדים צורפו בעבור תקופה זו אלא ששכרו האחרון של התובע ב"יעקבי" היה, אף הוא על כ- 2,371₪. בחודשים קודמים, הגיע שכרו הממוצע של התובע ל- 6,335₪, הסכום שהוא מבקש לקבוע כבסיס שכרו.

5. התובע נפגע בחודש הראשון של עבודתו אצל מעביד חדש והקושי בהערכת הפסדי שכרו לעבר הוא אובייקטיבי. אלמלא נפגע בחודש הראשון לעבודתו, היה ניתן לפחות לשער מה היה שכרו אצל אותו המעביד אלמלא התאונה. עבור 19 ימי עבודה קיבל התובע שכר של 2,334₪. על פי חישוב יחסי, שכרו של התובע עבור חודש עבודה היה עומד על כ- 3,700₪. בחקירתו, התובע רק העיד שאינו זוכר מה היה אמור להיות גובה שכרו לו היה משלים חודש עבודה שלם. לעולם לא נדע מה אמור היה להיות שכרו בחודש שלאחר מכן, אך קשה להאמין שנועד להיות נמוך משכר המינימום, או שהיה צפוי להשאר כה נמוך למשך תקופה משמעותית.

6. התובע מבקש פיצוי בגין הפסדי שכר מלאים מיום הפגיעה למשך כ- 14.5 חודשים בתוספת כ- 3.5 חודשים עד שמצא עבודה בפועל. הפסדיו בתקופה זו עומדים לטענתו על 114,030₪ (18 חודשים x 6,335₪ בסיס שכרו הנטען). סכום זה עומד על 122,000₪ לאחר תוספת ריבית. לאחר תקופה זו של חוסר תעסוקה (אוגוסט 2010) ועד היום (49 חודשים), מבקש התובע פיצוי בסך 98,000₪. לטענתו, הפסדיו עומדים על 2,000 ₪ לחודש המהווים כ- 26% משכרו הנוכחי וכ- 23% מהשכר הממוצע במשק. בתוספת ריבית עומד סכום זה על 100,300₪ בקירוב. הנתבעת טוענת שלתובע נקבעה תקופת אי כושר בת כחצי שנה בלבד ובמהלך אותה התקופה הוא הפסיד, לכל היותר, 25,800₪ (6 חודשים x 4,300₪). לאחר תקופה זו ולמשך שנה, גם אם הושלמו קצבותיו של התובע ל- 100%, אין בכך כדי לשנות מהעובדה שנכותו התפקודית עמדה רק על 20%. על כן, הפסדי התובע בתקופה שלאחר מכן עומדים על 10,320₪ (12 חודשים x 4,300 ₪ X 20% נכות) בלבד.

7. התובע עבד בעבודה גופנית. הוא נפצע בתאונה ונגרמה לו נכות זמנית ניכרת וממושכת. העדרותו מעבודה במשך קרוב ל– 14 חודשים נראית מבוססת היטב בקביעות המל"ל. בשים לב לכך שהתובע נפצע בעת שהחל בעבודה חדשה, ברור שלא היה לו מקום עבודה לשוב אליו. לא קשה לדמיין, שאדם מתקשה למצוא עבודה חדשה לאחר כ-14 חודשים שבהם סבל מנכות זמנית שמנעה ממנו לעבוד. סביר שהשכר שהשתכר מאז ועד הגשת התביעה הושפעה במשהו מהנכות הקבועה שנותרה לו וגם מכך שנעדר משוק העבודה תקופה ארוכה בשל פציעתו. בשים לב לקשיים שפורטו קודם בדבר אומדן בסיס שכרו, מוערך הפסדו במהלך תקופה זו גלובאלית בסך 100,000₪.

9. הפסדי הכנסה לעתיד: התובע טוען לכושר השתכרות בשיעור השכר הממוצע במשק שעומד כיום על 8,828₪ נטו. סה"כ מעריך התובע את הפסדיו לעתיד בשיעור 682,100₪ בהתבסס על 30% נכות תפקודית. הנתבעת טוענת שהתובע לא הוכיח שאכן נגרמו לו הפסדים של ממש עד כה ויש בכך כדי להוכיח שלא ייגרמו לו הפסדים בעתיד. התובע היה יכול להעיד את חבריו לעבודה, להוכיח את שכרם ולטעון לפוטנציאל השתכרות דומה אך הוא נמנע מלעשות זאת. בנסיבות העניין, אין אלא להעדיף את שיטת הפיצוי הגלובלי ולפצות את התובע בסכום שלא יעלה על 100,000₪.

10. כאמור, לתובע מאפיינים רבים של צעיר בתחילת דרכו המקצועית למרות גילו המאוחר יחסית. התובע הוכיח ששכרו יכול להגיע גם ל- 6,335₪ בעבודות דומות שעבד בהן לפני פגיעתו. בנסיבות העניין, נראה שמידת הצדק מחייבת דווקא להניח שפוטנציאל השתכרותו הממוצע של התובע עומד על 8,828₪, כגובה השכר הממוצע במשק. דומה שלנכות עקב הצלקת אין כל השפעה על כושר השתכרותו של התובע ולצורך חישוב הפסדיו, נכותו התפקודית היא בשיעור 20% בלבד. מכפלתה המהוונת של נכות זו בשכר הממוצע במשק היא סך 481,737₪. על סכום זה יש להוסיף 57,808₪, בגין הפסדי זכויות פנסיוניות ( 12% מהפסדי הכנסותיו). סך הפסדי התובע בעתיד 539,545₪.

9. עזרת הזולת לעבר ולעתיד: התובע טוען שקיבל עזרה בידי בני משפחתו והוא עתיד להזקק לעזרה גם בעתיד. את שווי העזרה שקיבל מבני משפחתו הוא מעריך בסך 50,000₪ ולעתיד הוא טוען שיזדקק לכ- 100,000₪ כדי להטיב נזקיו. העזרה לה הוא נזקק מגוונת וכוללת גם עזרה של אנשי מקצוע לצורך ביצוע תיקונים ושיפוצים בביתו. הנתבעת מצביעה על כך כי שהתובע נזקק לעזרה של אנשי מקצוע להם היה נזקק כל אחד אחר ללא קשר לפגיעה. כך למשל, בחקירתו ציין התובע שנזקק לעזרה מקצועית בתיקון רהיטים שהגיעו אליו פגומים לאחר שנקנו. לטענת הנתבעת הפיצוי ההולם כאשר התובע לא הוכיח קבלת עזרה בפועל ולא הוכיח את הצורך בעזרה מוגברת כתוצאה מהפגיעה, לא עולה על 10,000₪. בשים לב לתקופה הממושכת שבה סבל התובע מנכות זמנית גבוהה, סביר שנזקק לעזרה ניכרת. עם זאת, התובע לא הוכיח שלעזרה זו היתה כרוכה בהפסד ממון ממש – וגם לא שיהיה בה צורך בעתיד. גלובאלית מוערכים הפסדיו בראש נזק זה בסך 20,000₪.

10. הוצאות נסיעה וניידות לעבר ולעתיד: התובע מצביע על כך שהוא נזקק למייצב ברך דרך קבע. הוא טוען שמאז התאונה הוא נוסע ברכב גם למרחקים קצרים. הוא מעריך את הפסדיו בשל הצורך המוגבר בנסיעות בסך 30,000 ₪ לעבר ו- 50,000 ₪ לעתיד. הנתבעת טוענת שהתובע לא המציא ולו אסמכתא אחת שתעיד על ההוצאות להן הוא טוען. בנוסף היא טוענת, שאף אם נגרמו לו הוצאות כלשהן, הרי שהוא זכאי לקבל החזר מהמל"ל. דומה שבטענה זו מתעלמת הנתבעת מכך שהיא עצמה מבקשת לנכות מהפיצוי שיפסק את תגמולי המל"ל (ומכאן שיש להעריך במסגרת נזקי התובע גם נזקים שהוטבו או יוטבו ע"י המל"ל). בשים לב לאופי נכותו של התובע, מוערך הפסדו בראש נזק זה בסך כולל 20,000₪.

11. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד: התובע טוען שנגרמו לו ושייגרמו לו בעתיד הוצאות מוגברות בגין טיפולים רפואיים. לטענתו, חלק מהטיפולים הניתנים היום באופן פרטי, לא מכוסים בידי המל"ל. כמו כן, התובע טוען שהוא משתמש במייצב ברך יקר ושמיצב זה דורש החלפה מדי פעם. התובע מעריך את הפסדיו לעבר בסך 10,000₪ ואת ההוצאות הצפויות לו בעתיד בסך 10,000₪. הנתבעת טוענת שכל הוצאות התובע מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי ולכן, אין הוא זכאי לקבל פיצוי בגינן (שוב, תוך העלמות מכך שהיא עצמה מבקשת ניכוי תגמולי המל"ל).

התובע לא צירף קבלות שיעידו על הוצאותיו בעבר והן נותרו בעיקרן בלתי ידועות ובלי מפורטות. לבית המשפט אין ידיעה על עלות מייצב ברך או על תדירות החלפתו. גם לא ברור האם התובע זכאי להחזר מהמל"ל בגינו. לא ברור האם פרט למייצב התובע צפוי לשלם על טיפולים או אביזרים נוספים. עם זאת, סביר שלתובע נגרמו הוצאות רפואיות כלשהן – וסביר שחלקן גם לא כוסו ע"י המל"ל. גלובאלית מוערך נזקו של התובע בראש נזק זה בסך 5,000₪.

12. כאב וסבל: לפי כללי החישוב שנקבעו על-פי חוק פלת"ד, ובהתאם לגילו של התובע, דרגת נכותו ותקופת אשפוזו, נפסק לו פיתוי בסך 48,140₪.

13. סך כל נזקי התובע 732,685 ₪.

14. ניכויים: הנתבעת טוענת, בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהגישה, שיש לנכות מכל סכום שיפסק גמלאות של המוסד לביטוח לאומי בסך המשוערך ל- 458,598₪. בתוך סכום זה נכלל גם מענק בסך 10,414 ₪ שלו יהיה התובע זכאי עם פרישתו בגיל 67. לטענת הנתבעת, יש לקזז גם את סכום המענק משום שהוא יהיה כלול בסכום שידרוש המל"ל בתביעת השיבוב שיגיש נגדה. התובע טוען שעל פי הוראות סעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995, אין הוא זכאי לכפל גמלאות ובהגיעו לגיל 67, הוא ייאלץ לבחור בין קצבת הזקנה לבין המשך קבלת גמלת הנכות. הוא הגיש תצהיר משלים ובו הבהיר שאין בכוונתו לוותר על זכות כלשהי מזכויותיו כנפגע עבודה.

בענין זה צודק התובע: דומה שכענין שבדין, הוא לא יוכל לקבל גם את המענק וגם את קצבת הנכות, כפי שמניחה חווה"ד האקטוארית. הפחתת הרכיב הקטן בין השניים מסכום הניכוי, כדרך שהציע התובע, נראית גם הוגנת וגם סבירה (קשה לשער שיעדיף לקבל את הסכום הנמוך ויוותר על הסכום הגבוה). יתירה מזו: לא מצאתי הסבר לכך שהנתבעת מבקשת לנכות מהפיצוי שיקבל התובע בשל פציעתו, תשלום שהתובע היה זכאי לקבל ככל מבוטח בביטוח הלאומי, בבוא שעתו, בלי קשר לפציעתו Iוקשה לראות על שום מה יוכל המל"ל לתבוע ממנה שתשיב לו סכום שהיה חייב לשלם בכל מקרה גם אלמלא הפציעה). לפיכך סכום הניכוי הוא 448,184₪.

15. התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע 284,501₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 43,643₪ ואגרת המשפט.

ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"ה, 16 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.