נגד

צד ג' בהודעת נתבעת 3: מנסור בורהאן

כללי- הצדדים, ההליך וגדר המחלוקת

1. עניינה של התביעה- תאונת דרכים מיום 2.8.09 שבה נפגע התובע (להלן: "התאונה").

2. לטענתו- התאונה אירעה כאשר הורכב כ"טרמפיסט" על אופנוע מסוג הונדה CBR900 שפרטיו בכתב התביעה (להלן " האופנוע"), אשר היה אותה עת בבעלות הנתבע 1, ורכב שהיה נהוג ע"י הנתבע 4 פגע בו.

3. אין חולק בין הצדדים כי במועד התאונה ועד לסופו של אותו יום- היה האופנוע מבוטח בביטוח חובה ע"י הנתבעת 2.

4. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה בשאלת זהות "הכלי" עליו נסע התובע במועד התאונה: האם אומנם היה זה האופנוע הנזכר בכתב התביעה, או שמא קטנוע קטן בעל נפח מנוע קטן, "שהוברח" מזירת התאונה ע"י הנתבע 1, ואשר לא היה לו ביטוח אותה עת אצל הנתבעת 2, כטענתה של זו.

5. התביעה הוגשה בעילה פלת"דית, מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 כנגד הנתבע 1 שנטען כי נהג על האופנוע וכנגד הנתבעת 2 שהייתה מבטחתו אותה עת בביטוח חובה. לימים, לנוכח הכחשת הנתבעת 2 את חבותה, תוקן כתב התביעה וכנתבעת צורפה גם קרנית (נתבעת 3)- למקרה שייקבע כי לא היה כיסוי ביטוחי לכלי עליו הורכב התובע במועד התאונה. במסגרת אותו תיקון- הוסיף התובע עילת תביעה חלופית, נזיקית, כנגד הנתבעים 4-5, שהינם נהג רכב צד ג' המעורב בתאונה ומבטחתו.

6. לנוכח המחלוקת בשאלת החבות פוצל הדיון לבירור והכרעה בה תחילה.

7. לאחר שמיעת הראיות בשאלת החבות ובטרם יוגשו סיכומי הצדדים, גובשה הסכמה שמכוחה מונה מומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורתופדי. הסיכום היה כי בשלב זה חוו"ד תשמש לצורך התביעה המתנהלת בעילה פלת"דית, מול הנתבעים 1-3, לרבות ההודעה לצד שלישי שהגישה הנתבעת 3 ולא תחייב לצורך התביעה המתנהלת מכח פקודת הנזיקין כנגד נתבעות 4-5. עוד סוכם כי לאחר שתתקבל חוות הדעת, יוגשו תחשיבי נזק לשם קבלת הצעת בית המשפט, שתשקלל קניית סיכונים וסיכויים, תוך התחשבות גם בשאלת החבות שנותרה על הפרק (ראו פרוטוקול הדיון מיום 4/12/13). לאור ההסדר הדיוני הנ"ל- תהליך ההכרעה בשאלת החבות הוקפא. לאחר קבלת חוו"ד המומחה הוגשו תחשיבי נזק וניתנה הצעה, שלא הובילה להסדר. לכן- נדרשו הצדדים להגיש סיכומים בכתב בשאלת החבות.

8. בנהלך ישיבה מיום 20.1.15, לאחר הגשת סיכומי הצדדים , גובשה הסכמה שמכוחה התביעה בעילה הנזיקית כנגד הנתבעים 4-5 נדחתה והוגשו טיעוניהם בכתב בנושא הוצאות הנתבעים 4-5 לצורך הכרעה בו במסגרת פסק דין זה.

דיון והכרעה בשאלת החבות

9. השאלה העיקרית שיש להכריע בה תחילה הינה האם התאונה אירעה כטענת הנתבעת 2 כשהתובע מורכב על קטנוע ולא על האופנוע נשוא התביעה, שהרי אם כך אקבע- הכיסוי הביטוחי שהיה לו אצלה לא חל.

10. אציין כי במהלך הדיון הועלו טענות (בעיקר מפי הנתבעת 3), כאילו התאונה אירעה כאשר התובע רוכב על אופניים, או כשהתובע, שאין חולק כי היה אז חסר רישיון נהיגה, נהג ברכב המעורב בתאונה. טענות אלו נזנחו ע"י קרנית שבסופו של יום הצטרפה לעמדת התובע בכל הנוגע לשאלת החבות. מכל מקום- מדובר היה בהרחבת חזית שלא נטענה בכתב ההגנה של מי מהנתבעים, ואף לא שוכנעתי, על בסיס הראיות שהובאו בפני, שיש בה ממש. אוסיף, בהקשר זה, כי נתבע 4 בעדותו במסגרת תיק תעבורה שנפתח כנגדו (ת/3, ת/4, להלן: "תיק התעבורה"), העיד כי "הנוסע שישב מאחור, עף מעל הרכב שלי".

11. בחנתי את הראיות שהובאו, נתתי את הדעת להתרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים וממידת מהימנותם בעיני, לנטל ההוכחה הרובץ על כתפי כל אחד מהם. משטענה הנתבעת 2 לתרמית, הנטל להוכיחה רובץ לפתחה, ואינו קל. ראו בהקשר זה את הפסיקה המצוטטת בסיכומי ב"כ הנתבע 1, ועוד.

לאחר ששקלתי ושקללתי את כל אשר בפני- שוכנעתי כי הוכחה גרסת התובע על פיה נפגע כשהוא מורכב על האופנוע נשוא התביעה, בעודו נהוג ע"י הנתבע 1 ומבוטח בביטוח חובה ע"י הנתבעת 2, החבה לכן, לבדה, בפיצוי על נזקי הגוף שלו בגינה. לעומת זאת, באתי לכלל מסקנה שלא עלה בידי הנתבעת 2 להוכיח את טענת התרמית שהעלתה כנגדו, ואפרט.

12. מצאתי את גרסת התובע בכל הנוגע לנסיבות התאונה סבירה והגיונית. בתצהיר עדותו ראשית (עמ' 11) ובתצהיר המשלים (ת/2), הוא סיפר כי הורכב ע"י שכנו- הנתבע 1, לאחר שפגש בו באקראי. לא הוכח קשר מיוחד בין התובע לנתבע 1, מלבד עצם היותם שכנים ויצוין שאינם בני אותה שכבת גיל, התובע היה במועד התאונה כבן 16 ו-9 חודשים ואילו הנתבע 1- כבן 24 (ראו את עדותו בתיק התעבורה ת/4, בעמ' 6 ש' 25 לפרוטוקול הדיון שם).

התובע עמד על כך שהוא יודע להבחין בין אופנוע לקטנוע (עמ' 13 ש' 19; עמ' 19 ש' 24 לפרוטוקול) ואישר כי ראה את הנתבע 1 רוכב בכפר על אופנוע כבד (עמ' 25 ש' 30-32).

הוא היה עקבי במהלך חקירתו ועמד על כך שבמועד התאונה נסע על האופנוע (עמ' 19 שו' 24-28, עמ' 20)

ברי כי בהעדר ראיה לקיומה של קנוניה או תרמית מצד התובע,- אחת היא לו אם לא היה מורכב על אופנוע מבוטח הנתבעת 2 , אלא על קטנוע חסר ביטוח. שכן- במעמדו כנוסע תמים, הוא היה זכאי בכל מקרה לפיצוי בגין נזקיו, בין אם מהנתבעת 2 ובין אם מהנתבעת 3 (או, למצער, לו נקבע ששימש כנהג חסר ביטוח או כנוסע אופניים- אזי מהנתבעים 4-5 בעילה נזיקית).

לא ראיתי לזקוף לחובת התובע העדר ידיעה באשר למעשיו של הנתבע 1 לאחר התאונה, ואף לא את אי יכולתו לתאר את נזקי האופנוע. שכן- מהעדויות, מתיק התעבורה וממסמכי מד"א עולה כי שכב בזירת התאונה כשסביבו התקהלות וכשהוא חבול וכאוב עקב שבר מרוסק בפמור וממתין לפינוי רפואי. ראו בהקשר זה, למשל, את עדותו של אופיר פרנקל- בס. 6 לתצהירו נ/5, בעמ' 54 לפר' ועוד. לא נעלם מעיני כי במהלך חקירתו- התובע לא זכר פרטים, אך יש לזכור שמדובר באירוע מחודש 08/09, כי תצהירו נחתם כשנתיים ורבע לאחר מכן וכי חקירתו בביהמ"ש קויימה לאחר כשנתיים וחצי נוספות. אין מדובר בסתירות של ממש ואזכיר כי התובע היה במועד התאונה נער כבן פחות מ-17.

13. תימוכין לגרסת התובע בדבר מעורבות של אופנוע בכלל והאופנוע נשוא התביעה בפרט, מצאתי גם בעמ' 27-28 לפרוטוקול בתיק התעבורה הפלילי. לאחר שנשמעו ראיות באותו הליך- הורשע הנתבע 4 על פי הודאתו בעובדות כתב האישום שייחס לו פגיעה בנוסע, עת שרכב על האופנוע מסוג הונדה, הנושא את אותם פרטים של האופנוע נשוא התיק שבפני.

הכרעת הדין בהליך הפלילי מהווה ראיה לכאורה בתביעה אזרחית דנן, מכח סעיף 42א' לפקודת הראיות. ראיה לכאורה זו לא נסתרה ע"י הנתבעת 2.

בהקשר זה, למשל, יכולה היתה הנתבעת 2 לזמן נתונים ממשרד הרישוי להפרכת טענת הנתבע 1 כי במועד התאונה דנן הוא היה בעלים רשום רק של האופנוע הנזכר. משביקשה הנתבעת 2 להוכיח כי, לכאורה, היה בבעלותו אותה עת כלי נוסף, מסוג קטנוע, וכי זה, לשיטתה, היה מעורב בתאונה,- היה עליה לפעול להבאת ראיות בנדון ואת אלה, ניתן היה להשיג בנקל. טענת התובע כי היה בעלים במקביל של קטנוע ואופנוע כבד בתקופה אחרת לגמרי (עמ' 37 ש' לפרוטוקול הדיון), לא רק שלא הופרכה. למעשה- היא נתמכת בעדותו שאת הקטנוע הוא מכר בעקבות תאונה משנת 2008 בה היה מעורב (ראו בעמ' 28 ש' 21 ובמסמכים הקשורים להליך שניהל הנתבע 1 בקשר עם נזקיו עקב אותה תאונה משנת 2008). לא למותר לציין כי הנתבעת 2 דכאן הייתה המבטחת הנתבעת גם שם, כך שהפרטים היו בידיעתה ו/או בהישג ידה.

14. זאת ועוד. מקריאת פרוטוקול הדיון בתיק התעבורה (ת/4) עולה שכל העדים שם התייחסו בד"כ לכלי המעורב בתאונה כאופנוע, למעט אזכורים ספורדיים של הדיבר 'קטנוע'. גם התובע המשטרתי התייחס כמעט בכל שאלותיו כמעט ל'אופנוע' ובכל מקרה, ברי כי גם כאשר שכינה את הכלי בשם אחר- התכוון לזה הנזכר בכתב האישום.

ניסיון החיים מלמד שבכל הוגע לכלים דו-גלגליים, קיים בלבול בקרב אוכלוסייה נרחבת בין 'אופנוע' ל'קטנוע'.

לטעמי- ניתן לקבוע, במידת הוודאות הנדרשת, כי כל העדים במסגרת תיק התעבורה (ת/4 פרוטוקול הדיון בת"פ 11774-08-10), אישרו בעדותם כי התאונה בה היה מעורב רכבו של הנתבע 4 (הנאשם שם), היה במעורבות ה- אופנוע. כך גם ביחס לעדות הנתבע 4 עצמו, שם בעמ' 12 ש' 12; ש' 13; ש' 16-17; ש' 24-26.

ראו גם בעדותו של עד הגנה מטעמו של הנתבע 4 באותו הליך- מר סינזון (עמ' 15 ש' 7-8), אשר העיד כי שמע רעש מנוע מאד חזק, תיאור שסביר בעיני שהוא אכן מתיישב לכאורה עם היות הכלי המעורב אופנוע ולא קטנוע, לא כל שכן אופניים..

15. מעשיו של הנתבע 1 לאחר התאונה הקימו עליו את חשדה של הנתבעת 2. ניתן להבין מדוע. הנתבע 1 עזב את הזירה עם הכלי עליו רכב- לפני בוא המשטרה, והפקיר את הנוסע (התובע) כשהוא מוטל פצוע על הקרקע. להגנתו- טען שעזב את מקום התאונה על אופנועו ונסע לבית הוריו כדי לבדוק את המסמכים, לאחר שעלה בלבו החשש כי תוקף תעודת הביטוח פג ( עמ' 34 ש' 20-21; תצהיר עדותו הראשית נ/1). בחינת תעודת הביטוח נ/3א', מעלה כי תקופת הביטוח אכן הסתיימה בחצות של אותו יום (דהיינו לאחר התאונה), כך שניתן לקבל כי היה יסוד לחששו של הנתבע 1.

לא הובאו ראיות לתיקון האופנוע. ב"כ הנתבע 2 מבקש להיבנות מסירובו של הנתבע 1 למסור את פרטי האדם שלטענתו ביצע את התיקון ללא קבלות, כדי לא לסבכו. הנתבע 1 סיפר שלא אחז בביטוח מקיף לאופנוע וכי נזקק לו כדי להגיע עמו לעבודה ולכן פעל לתיקון מהיר, ובזול. עוד סיפר שלא עלה בדעתו שיש צורך לצלם את האופנוע לפני התיקון וכי בסופו של יום מכר אותו בהפסד בשל הפגיעה נשוא התאונה. גם לעניין זה לא הוצגה ראיה כלשהי.

ברגיל- הייתי מצפה כי הנתבע 1 יגיש ראיות לתמיכה בסיפורו, בפרט בהכירו את עמדת וטענות הנתבעת 2, ולנוכח התנהגותו בשטח, מהסוג שאינו מעורר אהדה בלב שומע סביר. העובדה שלא עשה כן אכן מעוררת סימני שאלה. אף תמוה בעיני שהנתבע 1 לא תבע מהנתבע 4 את נזקי האופנוע, בפרט לנוכח טענתו כי מכר אותו בהפסד רב. יחד עם זאת, לא שוכנעתי שיש בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לגרסתו, ואף אם אינו ראוי לתשבחות, בלשון המעטה, לא מן הנמנע שגם בעניין זה התנהל בחוסר אחריות והגיון, ו/או כי הגנתו לקתה בחסר מסוים, שאינם עולים בהכרח כדי קביעה בדבר עבריינות ו/או תרמית מצידו.

ב"כ הנתבעת 2 ביקש גם ליתן משקל לחובת הנתבע 1, בדין אי זימונה לעדות של ארוסתו דאז, על מנת שתספר על התאונה ועל מעורבות האופנוע. ואולם- הנתבע 1 לא נשאל בחקירתו מה סיפר לארוסתו ומה היא ראתה, אם בכלל, "בזמן אמת". לפיכך- לא ראיתי ליתן משקל רב לעניין זה שעלה רק במהלך חקירתו של הנתבע 1.

הוא הדין ביחס לטענה בדבר אי זימון בעלי חנויות בכביש הראשי של עוספיה, שם אירעה התאונה, שכן שאין לדעת מה ראו, אם בכלל, אותם אנשים עלומים, בשים לב לנטישת הנתבע 1 את המקום לאחר התאונה, תוך כדי התקהלות עם רב.

זאת ועוד. כפי שצוין לעיל, משהעלתה הנתבעת 2 טענת תרמית, נטל ההוכחה עובר לכתפיה. הנתבע 1 נחקר לגבי מסמכי בדיקת האופנוע בעת מכירתו ונשאל מדוע לא הציגם. הנ"ל טען שלא חשב על כך ואף לא הבין מדוע הדבר נחוץ (עמ' 35 ש' 30 עד עמ' 36 כולו, ובעיקר ש' 24-30), אך הציע כי יפנה אל רוכש האופנוע כעת ויביאם. אך הנתבעת 2 לא "הרימה את הכפפה" שהושלכה לעברה. זאת, הגם שאם היה נמצא שנתבע 1 כיזב בנושא זה, היה בכך כדי לתמוך בטענותיה, ואולי חששה כי יתברר שהאופנוע שנמכר היה מעורב בתאונה דנן.

16. אני ערה לכך שהנתבע 1 הינו בעל דין המעוניין, יותר מכל בעלי הדין האחרים, בתוצאות בירור שאלת החבות, הואיל והוא חשוף להודעת צד שלישי שהגישה כנגדו קרנית. בחנתי איפוא את עדותו בזהירות, בראי כלל הראיות שהובאו. מצאתי כי פעל כאמור באופן הראוי לגנאי, הפקיר את הנוסע הפצוע לגורלו, ועוד ואף לא הציג ראיות שיכול היה ו/א שמצופה היה ממנו כי יציג. מצאתי בכל אלה כדי להפכו אולי לרשלן, לראוי לגנאי, אך שאין בכל אלה כדי להפכו למי שמוחזק כ'שקרן'. אציין גם כי התרשמתי מאמיתות גירסתו ביחס לנסיות נטישת הזירה ומכנותו כאשר הודה שטעה ובנימת דבריו הפגין חרטה, וכי האמנתי להסבר שנתן בהקשר זה. בדברים אלו לא היה כדי להעביר אל כתפיו את הנטל הכבד הרובץ לפתחה של הנתבעת 2 שטענה לתרמית ו/או כדי לסייע בידיה להרימו.

17. יודגש כי "ישועתו" של התובע לא באה מהנתבע 1. המסקנה אליה הגעתי אינה מבוססת רק (ואף לא בעיקר) על עדותו, כי אם על כלל הראיות והעדויות שהובאו ובכלל זה- עדותו של התובע עצמו, גרסת הנתבע 4 ועדיו בתיק התעבורה, ובנוסף- דווקא עדויות עדי הנתבעת 2, כמפורט להלן.

18. הנתבעת 2 זימנה מטעמה כ"עדי ראיה" לתאונה, את מר אופיר פרנקל ואת מר מנשה אקא, שבמועד התאונה הלכו יחדיו לעבר רכבם שחנה בצד הנגדי. הנ"ל גוללו בפנינו סיפור מעשה שכמו יצא מתוך מותחן, בדבר פינוי/"העלמת" הכלי הדו גלגלי מהזירה, על ידי שניים, בגרירה. עוד לטענתם, מדובר היה בקטנוע. עדותם הובאה במטרה לבסס את טענתה כי הנתבע 1 נהג במועד התאונה על קטנוע חסר ביטוח וכי לכן נמלט מהזירה.

בחנתי את עדויות השניים- כל אחת בנפרד ואף בראי האחרת ובראי כלל העדויות והראיות שהובאו, ואין בידי לקבלן. לא נעלם מעיני כי על פניו ולכאורה מדובר במי שאין להם אינטרס בתביעה, אך אין בכך כדי להפוך את עדותם למדויקת.

אין בידי לקבל את הטענה על פיה לו היה להם אינטרס לסייע למישהו, היה זה דווקא לנתבע 4 שהיה אותה עת חברם לעבודה, שהרי אין בעדותם כדי להעלות או להוריד מבחינתו. להגנתם, אוכל לצאת מתוך הנחה כי השניים לא ביקשו לכזב במודע, אלא שהם "שבויים" בהתרשמות ומסקנות נחפזות אליהן הגיעו תחת סיטואציה מלחיצה ולא צפויה, וכי התקשו לסטות ממנה בחלוף שנים, לאחר שאף שוחחו על הדברים וגיבשו מסקנות אחידות שבאו לידי ביטוי בתצהירי עדות ראשית דומים להפליא בנוסחם.

העד מר פרנקל טען בתצהירו שהוא יודע להבחין בין קטנוע לאופנוע, כי הוא קצין בטיחות בתעבורה ובעלים של קטנוע 250 סמ"ק בעצמו, ולכן- יודע לזהות שהקטנוע שסולק מהזירה היה בנפח של 125 סמ"ק בלבד. בחקירתו, התברר שמדובר בקורס קציני רכב, מן העבר הרחוק, בתקופה שבה עדיין לא העניקו תעודות, וכי עבד בכך רק מספר חודשים (עמ' 41 ש' 8-9). מצאתי בחקירתו של מר פרנקל סתירות ביחס לאמור בתצהירו, כמפורט בסיכומי התובע (סעיפים 30,31), וכדי לא להאריך לא אחזור על הדברים. התרשמתי שהוא דבק בגרסתו באופן כמעט עיוור ואף כי עיקרה מושתת על הנחות סובייקטיביות ( עמ' 42, ש' 26; עמ' 43 ש' 22-30; עמ' 44 ש' 14-15; עמ' 47 ש' 2; עמ' 49 ש' 24-25).

לא שוכנעתי שיש ליתן משקל מכריע, כהצעת ב"כ התובע, לכך שבכמה הזדמנויות קרא העד לכלי המעורב "אופנוע" ( עמ' 48 ש' 28; עמ' 50 ש' 11) ולכך שגם העד אקא עשה כן במהלך עדותו. אני סבורה, עם זאת, שיש בכך כדי להעיד על חוסר עקביות אצל השניים, המגדירים עצמם כאיש מקצוע (העד פרנקל) ובעלים של קטנוע (שניהם).

בנוסף- יש באמור כדי לתמוך בהנחת הייסוד שצוינה לעיל בדבר טעות רווחת בקרב הציבור הרחב, בעת התייחסות לכלי דו גלגלי, ובכך שקיים לעתים רבות בלבול בין "אופנוע" ו"קטנוע".

19. לא למותר לציין שאין בתיק המשטרה ובתיק התעבורה (ת/3, ת/4) זכר למהלך של "הברחת" הכלי הדו-גלגלי המעורב מן הזירה. העד מר פרנקל טען שסיפר על כך לשוטר שהגיע לזירה (עמ' 41 שו' 23-24). וגם העד אקא טען שסיפר על כך לשוטרים, חמש (!) פעמים (עמ' 57 שו' 5-6) . לא נעלם מעיני כי מר אקא אמר שאינו יודע אם דימיטרי (נתבע 4) ראה את הדברים ואם היה "מפוקס", בלשונו (עמ' 57 ש' 14), אך לטענת מר פרנקל, הוא סיפר על כך גם לנתבע 4 (עמ' 41 ש' 25-28, עמ' 45 סיפא, עמ' 53 ש' 18-23). חזקה על הנתבע 4, שנחשף להליך פלילי, כי היה מעלה זאת לצורך הגנתו. בנוסף- הדעת נותנת שלו נמסר למשטרה בזמן אמת על הברחת הכלי המעורב מהזירה, ו/או כי קיים חשד למעורבות כלי גנוב ו/או החלפת כלים,- היה הדבר מוטח לכל הפחות בנתבע 1 במהלך חקירתו במשטרה ו/או במסגרת ההליך הפלילי. העובדה שאין לכך זכר בתיק החקירה ו/או בעדותם בהליך התעבורה של נתבע 4 או של מי מהעדים, אומרת דרשני. זאת ועוד. העדים בהליך הפלילי מסרו שנהג האופנוע נסע עמו מהמקום, להבדיל מגירסת עדי הנתבעת מר פרנקל ומר אקא שטענו כי הכלי הובל משם בהליכה, על ידי שניים. בנוסף- העד פרנקל סיפר שהיה במועד התאונה בנתיב הנגדי בדרכו לרכבו שחנה בצד השמאלי של הדרך עם הפנים לכיוון חיפה (עמ' 40 ש' 24-32) ובמרחק של 15 מ' ממקום התאונה (עמ' 51 ש' 23). הנתבע 4 לעומת זאת היה בזירה, כאשר העד פרנקל הביט לכיוון התאונה (עמ' 46 ש' 4-6). העד אקא לא זכר מה היה המרחק בינם לבין מקום התאונה (עמ' 56 ש' 13-14).לכן- ספק עד כמה ראו באופן מדויק את ההתרחשות.

20. העד פרנקל סיפר שכאשר התבונן לכיוון התאונה, ראה "קטנוע שכוב בחלק הקדמי מתחת לרכב..." "שרובו די צמוד לרכב במרחק ס"מ ספורים..." "החלק של הגלגל אפילו מתחת לרכב" (עמ' 45 שו' 24-32); "צמוד אליו, והגלגל רוכן מתחת לרכב ומישהו מתחיל למשוך אותו" (עמ' 43 שו' 6-7).

לעומתו- העיד העד אקא ש"האופנוע עמד כמטר וחצי מהאוטו" (עמ' 59 ש' 9).

21. בשולי הדברים- אכן, כטענת ב"כ התובע, יש דמיון בביטויים ובנוסח תצהירי השניים. העד פרנקל אישר ששוחחו לפני מתן התצהירים (עמ' 54 שו' 20-21), והעד אקא התעקש שהוא זה שניסח את תצהירו בעצמו והכחיש ששוחח עם חברו (עמ' 59 שו' 4). גם בכך, יש כדי לעורר סימני שאלה באשר למשקל "הזיכרון" אל מול משקל "ההנחה והדמיון" בגרסתם של עדים אלה.

22. נתבע 4 לא העיד מטעמו בהליך שהתנהל בפני. ואולם- גרסתו המפורטת והמפורשת מצויה במסמכי תיק המשטרה ותיק התעבורה שבו הורשע, ואלו הוגשו כראיה. מהם עולה בבירור כי מסר במשטרה, בזמן אמת, שהכלי המעורב בתאונה היה אופנוע, ובעצם הודאתו בכתב האישום אישר למעשה את גרסת התובע והנתבע 1.

למותר לציין כי ככל שהדבר נוגע לנתבע 4, הן בהליך הפלילי והן בתביעה האזרחית דנן- אין כל רלבנטיות לסוג הכלי הדו גלגלי המעורב בתאונה. עדותו בהליך התעבורה והרשעתו לא נסתרו, והנתבעת 2 , מטעמיה, בחרה שלא לזמן לעדות בהליך זה, מבעוד מועד, את הנתבע 4 או את עד ההגנה מטעמו בהליך הפלילי, למרות שהמסמכים מאותו הליך פלילי הוגשו כראיה ותכנם היה ידוע וגלוי בפניה כמו גם משקלם לצורך הליך אזרחי זה שבפני. בקשתה לזמנו בתום שמיעת הראיות נדחתה, מטעמים שפורטו.

23. בשולי הדברים, אציין כי איש מהעדים בהליך זה לא היווה בעיני "אורים ותומים". עדותו של כל אחד מהם היתה נגועה בדבר מה שהקשה עלי להתרשם ממנה לחיוב רב, אם כי עדותו של התובע הותירה רושם מהימן יותר מזו של העדים האחרים. את זו של עדי הנתבעת 2, כמפורט לעיל, אין בידי לקבל כלל, והם הותירו רושם של מי שנשבו במסקנות נחפזות אליהן הגיעו, בסיטואציה מלחיצה על פי הרגשתם, בנוכחות עשרות מתקהלים ולכן- לא מצאתי שלא היה בה כדי לסייע לה בהרמת הנטל להוכחת טענת התרמית שהעלתה.

סוף דבר בכל הנוגע לשאלת החבות:

24. אני קובעת כי הוכחה מעורבות האופנוע נשוא התביעה בתאונה מיום 2/8/09. לאור קיומו של ביטוח חובה לאופנוע אצל הנתבעת 2 במועד התאונה, התוצאה הינה שהיא זו החבה בפיצוי התובע בגין נזקי הגוף שלו בעקבותיה.

עוד כפועל יוצא- דין התביעה כנגד הנתבעת 3 להידחות וכך גם ההודעה לצד שלישי שהגישה.

הוצאות המשפט בעקבות ההכרעה בשאלת החבות

25. הוצאות הנתבע 1:

הנתבע 1 ברח מזירת התאונה והפקיר את התובע לגורלו. לא מן הנמנע כי אלמלא עשה כן- המחלוקת בשאלת החבות היתה נמנעת מלכתחילה. לפיכך- אני קובעת שאינו זכאי להחזר כלשהו בגין הוצאות המשפט שלו ו/או שכ"ט עורך דינו בהליך זה. נחמתו בכך שלא ראיתי לחייבו בהוצאות מי מהנתבעים אחרים, ובכך, לטעמי, נעשה איזון ראוי בין חומרת התנהלותו- מחד גיסא, וזכויותיו מכח פוליסת ביטוח החובה אצל הנתבעת 2- מאידך גיסא.

הוצאות הנתבעת 3:

הנתבעת 3 צידדה בתובע, ובאותה נשימה העלתה טענות שנזנחו מאוחר יותר, ואשר לא מצאתי להן בסיס, כי נהג על האופנוע או כי רכב על האופניים.

לאחר שבחנתי את התנהלות כל אחד מהצדדים במסגרת ההליך, ראיתי לחייב את הנתבעת 2 בהשתתפות בהוצאות הנתבעת 3 ובשכ"ט עורך דינה, בסך כולל מע"מ של 11,800 ₪.

הוצאות הנתבעים 4-5:

כמפורט בפרק המבוא- במסגרת ההסדר הדיוני מיום 20/1/15, לצד דחיית התביעה כנגד הנתבעים 4-5, סוכם כי הוצאות הנ"ל תוכרענה במסגרת פסק הדין. הצדדים הגישו טיעונים בכתב וכעת בא הרגע להכריע בעניין זה. צר לי על כך שהתביעה כנגד הנ"ל לא נדחתה בשלב מוקדם יותר מאשר לאחר הגשת סיכומי הצדדים. בהתחשב בתוצאות התביעה וכן לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, בראי מהלך הדיון בפניי, ראיתי לחייב את הנתבעת 2 בהשתתפות בהוצאות הנתבעים 4-5 בגין הליך זה, בסך הכולל מע"מ של 23,600 ₪.

התובע לא חוייב בהוצאות, משום שהאמנתי לגירסתו ושוכנעתי כי נגרר להליך ארוך ממושך ומורכב, שלא באשמתו, ולנוכח טענות הגנה שהועלו מפי הנתבעים השונים, אף נדרש לתקן את התביעה כמפורט בפרק הראשון לפסק הדין.

המשך ההליך:

26. בכל הנוגע לשאלת הנזק, מונה מומחה שנתן חוו"ד, הוגשו תחשיבי נזק והועלתה הצעת ביהמ"ש לצרכי פשרה בלבד, שלא נתקבלה. אני קובעת ישיבת תזכורת במעמד בעלי הדין שנותרו וב"כ, ליום 13/7/15 בשעה 12:50. אבקש כי יצטיידו בסמכויות מלאות לקראתה.

המזכירות תואיל לשלוח את פסק הדין החלקי לב"כ הצדדים, בנט ובפקס, עם א. מסירה .

ניתן היום, ט' תמוז תשע"ה, 26 יוני 2015, בהעדר הצדדים.