בפני בקשתו של המבקש כי אתיר לו להתגונן בפני תביעתה של המשיבה, שהוגשה כנגדו בסדר דין מקוצר, ובמסגרתה התבקשו כנגדו שני סעדים:

האחד, סילוק ידו מהדירה ברח' ירמיה 2/10, בקרית גת;

והשני, תשלום הסך של 2,257 ₪ בגין חובו הנטען למשיבה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים, על נספחיהם, שמעתי את חקירתו של המבקש בפני, בדיון שהתקיים ביום 29/4/2013, ועיינתי בסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין בקשתו של המבקש להידחות.

טענתו המרכזית של המבקש כנגד תביעת הפינוי (כעולה מסע' 6-7 לסיכומיו) היא כי אין בהסכם השכירות שבינו ובין המשיבה "מילה וחצי מילה", כלשון הסיכומים, בנוגע לאפשרות לפנותו מדירת המשיבה בעקבות שינוי הרכב המשפחה.

יוזכר בהקשר זה כי הסכם השכירות נחתם עם המבקש ואשתו דאז, הגב' מלול לריסה, ובינתיים התגרשו בני הזוג, ואשת המבקש עברה להתגורר, עם ילדי בני הזוג, בדירה אחרת – ועל כך אין חולק (ראה עדותה של הגב' מלול לריסה בפרוטוקול הדיון מיום 29/4/2013 – עמ' 4 שורות 17-21 וכן עדותו של המבקש עצמו – עמ' 3 שורות 1-4).

דא עקא שטענתו המרכזית של המבקש, כי המדובר בהחלת "נוהל חדש" באופן רטרואקטיבי, על עניינו של המבקש, וכי אין כל אזכור לכך בהסכם שבין הצדדים, קורסת באופן מוחלט אל מול חומר הראיות שבתיק זה.

בסע' 11 להסכם השכירות כתוב כהאי לישנא: "השוכר לא ימחה ו/או יעביר ו/או ישעבד זכות מזכויותיו על פי חוזה זה ולא יעביר את החזקה לאחר, לא באופן מלא ולא באופן חלקי לא במשותף ולא בכל צורה או דרך אחרת שהיא בין בתמורה, ובין שלא בתמורה, אלא בהסכמת המשכירה בכתב ומראש. להסרת ספק מובהר בזאת כי זכות השכירות הנה אישית והיא מתבטלת מאליה עם מות אחד מיחיד השוכר או עם עזיבת אחד מיחידי השוכר את המושכר, עקב גירושין, נטישה, או מסיבה אחרת כל שהיא ואין ולא יהיו ליחידים האחרים של השוכר שישארו במושכר או ליורשים או לבני המשפחה אחרים זכויות כל שהן במושכר". (ההדגשות שלי – י.ב.).

רוצה לומר, בניגוד לנטען על ידי המבקש, הרי שהסכים, מראש, בחתימתו על הסכם השכירות, כי עם נטישת בת זוגו, וילדיו, את המושכר, בשל גירושין, תתבטל זכות השכירות מאליה.

ודוק, המבקש לא טען דבר אודות הסכמתו או מידת גמירות דעתו לתנאים שבהסכם השכירות, ורק טען כי תניה שכזו אינה נמצאת בהסכם השכירות.

העובדה כי בני הזוג "בחרו" בהסכם הגירושין שביניהם (מש/2) להותיר את דירת המשיבה "בחזקת הבעל" אינה מעלה ואינה מורידה, שכן לא קיבלו על הסכם זה את הסכמת המשיבה בכתב.

לפיכך, הגנתו של המבקש בכל הנוגע לתביעת הפינוי היא הגנת בדים.

לעניין טענותיו של המבקש בנוגע לסעד הכספי הנתבע בהליך זה, הרי שהמדובר בטענות כלליות, סתמיות ומעורפלות, שאין תחשיב נגדי בצידן.

המבקש טוען, באופן סתמי, בסיכומיו, כי החוב "מופרז ומוגזם", אך, באותה נשימה טוען כי ביקש לשלמו והמשיבה סירבה לקבל מידיו תשלומים.

המבקש מודה, בסיכומיו, כי "חוב כנראה נוצר מ- 6.10", אך אינו מציע כל תחשיב נגדי לגובה החוב הנטען על ידו.

"כלל גדול הוא כי נתבע המבקש רשות להתגונן חייב לכבד ולהיכנס לפרטי העניין שעליו מבוססת הגנתו. טענה סתמית "אינני חייב" אינה מספקת ואינה מזכה ברשות להגן... טענה סתמית "אינני חייב" אינה טענת עובדה שניתן להוכיחה בראיות אלא מסקנה משפטית וספק אם בכלל מקומה בתצהיר בלי שהונחו היסודות העובדתיים לביסוסה".  
(ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושווק) בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188 – ההדגשה שלי – י.ב.).

עוד נקבע כי " הלכה למעשה נודעה חשיבות מרובה לצורך לפרט את טענת ההגנה בתצהיר הנתבע, כאשר נתבע חפץ להתגונן מפני תביעת שטר או שיק בטענה שהמסמך כולל ריבית מופרזת, ובכל עניין דומה המצריך עריכת חשבון. לא ניתן לברר את הטענה אלא אם גילה הנתבע , מה סכום קרן לווה, מה סכום ריבית התחייב לשלם, מתי לווה את הכסף, וכיצד מורכב סכום השטר, קרן לחוב וריבית לחוד. 
באין פירוט כזה, לא הרשו לנתבע להתגונן. כיוצא בזה חייב נתבע המעלה טענת קיזוז לפרט את טענותיו במידה הדרושה לניסוח כתב תביעה". 
(מתוך ספרו של ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 674 – ההדגשה שלי – י.ב.).

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשתו של המבקש כי תינתן לו הרשות להתגונן בפני התביעה.

המבקש ישלם למשיבה את הוצאות הדיון בבקשה ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪.

ב"כ המשיבה יגיש פסק דין ערוך לחתימתי בתוך 7 ימים מיום קבלת החלטתי זו.

ניתנה היום, ט' אב תשע"ג, 16 יולי 2013, בהעדר הצדדים.