1. זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שלטענת התובע, יליד 8.9.47, נגרמו לו בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 19.4.10. הנתבעים מכחישים את אירוע התאונה.
2. לאחר שהעידו חלק מהעדים, הגיעו הצדדים להסדר דיוני שלפיו לא יחקרו יתר העדים בחקירה נגדית, מבלי שהדבר יחשב כהסכמה לתוכן עדותם, והצדדים יגישו מסמכים נוספים ויסכמו טענותיהם בכתב. הסדר זה קיבל ביום 10.12.13 תוקף של החלטה.

החבות

1. התובע טוען כי ביום 19.4.10 נפגע בתאונת דרכים על ידי אוטובוס (להלן: "התאונה"). נסיבות התאונה תוארו בתצהירו כדלקמן:

"ביום 19.4.10, בסביבות השעה 14:50, כאשר רציתי לעלות לאוטובוס קו 18 (בסיום יום עבודתי) בתחנה בשד' ירושלים ביפו, נהג האוטובוס סגר את דלתות האוטובוס ולמרות שהקשתי על החלון (שליד דלת הנהג) והנהג ראה אותי הוא התחיל בנסיעתו.

כאשר האוטובוס החל בנסיעתו הסתובבתי כדי לעלות למדרכה ובשלב זה האוטובוס פגע בתיק הגב והפיל אותי ארצה.

אנשים אשר הבחינו בפגיעה צעקו לנהג לעצור אך הוא עצר לאחר שהגלגל האחורי (הגלגל האמצעי או האחרון מימין – מדובר באוטובוס "אקורדיון") עלה על רגלי השמאלית".

1. נתבע מס' 1, נהג האוטובוס (להלן: "הנתבע") מכחיש את נסיבות התאונה הנטענות על ידי התובע. גרסתו, כעולה מתצהירו, היא כדלקמן:

"ביום 19.4.2010, בסביבות השעה 14:50 נהגתי באוטובוס שמספרו 9136101, בשדרות ירושלים ביפו.

עצרתי בתחנת האוטובוס הסמוכה לשדרות ירושלים 41.

לאחר סיום העלאת והורדת נוסעים, התחלתי בנסיעה, ולאחר כ-17 מטר בעל קיוסק הקרוב לתחנה, שישב מחוץ לקיוסק, סימן לי עם ידו.

הסתכלתי בראי ואז ראיתי כי התובע רץ לכיוון האוטובוס, ונופל בין החלק האחורי של האוטובוס לבין המדרכה.

אדגיש כי האוטובוס בו נהגתי לא פגע בתיק הגב של התובע ו/או בכל חלק מגופו של התובע.

עצרתי את האוטובוס והזמנתי מד"א ומשטרה".

1. הנטל להוכיח את נסיבות התאונה מוטל על התובע. אני סבורה כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, והוכיח, במאזן ההסתברויות ואף למעלה מכך, את גרסתו לגבי נסיבות התאונה. גרסתו של התובע נתמכת בראיות אובייקטיביות, ולכן אני מעדיפה אותה על פני גרסת הנתבע. מדובר בשתי ראיות אובייקטיביות, האחת - שיחת טלפון של עוברת אורח למד"א, והשניה - חוות דעת המומחה אברהם גנאל מטעם בית המשפט.
2. אתי מורדוך, עוברת אורח שהתקשרה למד"א בסמוך לאחר התאונה, מסרה בשיחתה עם מוקדנית מד"א:

"אני מפחדת, הוא פשוט עלה עליו האוטובוס ואני הראשונה שמתקשרת, תראי אולי יתקשרו אליך עוד אנשים, אבל הוא עלה פה על מישהו אוטובוס".

ובהמשך:

"מוקדנית: הבנתי, הוא היה הולך רגל. נכון?

מודיעה: כן, הוא ניסה לעלות לאוטובוס והנהג פשוט. אה עצר אותו ...".

דברים אלה, אשר נאמרו בסמוך לאחר התאונה על ידי עדת ראיה שאין לה עניין בהליך, בשיחה עם גורם רפואי, הינם מהימנים מאוד.

1. במהלך הדיונים הסכימו הצדדים כי אמנה מומחה מטעם בית המשפט שיחווה דעתו לגבי מנגנון הפגיעה בתובע. מיניתי את פרופ' אברהם גנאל, אורטופד מומחה, לשם מתן חוות דעת בנושא זה. פרופ' גנאל קבע בחוות דעתו כדלקמן:

"מהלך זה מצביע על חבלה קשה לרקמות הרכות בצד הפנימי של קרסול וכף רגל שמאל. פציעה כזו מכונה חבלת מעיכה וסביר להניח שהיא נגרמה מכך שגלגל מכונית עלה על כף הרגל או לפחות שפשף אותה במידה כזו שחל עיוות במנח כף הרגל יחסית לשוק ולגוף ומכאן קריעה של העור.

פציעה מעין זו לא יכלה להתרחש רק מנקיעה של כף הרגל (נקיעה פוגעת בדרך כלל בצד החיצוני של הקרסול ולא בצדו הפנימי) ולא מדובר בחתך פשוט מסכין או מחפץ חד אחר, וזאת לאור מהלך הריפוי הממושך.

לסיכום: מנגנון החבלה, כפי שתואר בפני בידי התובע, סביר למקרה הנדון".

1. ההלכה הפסוקה קובעת כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של מומחה רפואי שמונה מטעמו אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראה: רע"א 7301/12 ש.ב. נ' כלל - חברה לביטוח בע''מ (9.4.13); ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ (28.3.07); ע"א 8513/12 שלמה אברהם נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (18.3.13)). לא מצאתי כי במקרה זה קיימת הצדקה שלא לאמץ את מסקנותיו של פרופ' גנאל. אני מאמצת, איפוא, מסקנות אלה, שדי בהן על מנת לקבוע כי היה מגע בין האוטובוס לבין התובע.
2. הנתבעים טוענים שקיימות סתירות בגרסת התובע, למשל סתירה ביחס לאופן נפילתו (עם פניו לעבר המדרכה, על הצד או על עכוזו) וסתירה ביחס למיקום הדלת שעליה דפק. איני סבורה שהסתירות שעליהן מצביעים הנתבעים פוגעים במהימנותו של התובע. מדובר באירוע טראומטי שנמשך פרק זמן קצר ביותר, ואין תימה כי גרם לתובע להלם ולבלבול כנטען על ידי התובע בעדותו (ראה למשל פרוטוקול 15.5.12 בעמ' 7 שו' 29-30, בעמ' 8 שו' 3 ובעמ' 8 שו' 31-33). יתירה מכך: כפי שפורט לעיל, גרסת התובע אינה ראיה יחידה, אלא קיימות ראיות אובייקטיביות עצמאיות שמהן עולה כי נסיבות התאונה הן כנטען על ידי התובע.
3. באשר לגרסת הנתבע אציין כי זו הופרכה, כאמור, בראיות אובייקטיביות ולכן אני דוחה אותה. יתכן שגרסת הנתבע נובעת מכך שלא הבחין שפגע בתובע (ראה בקשר לכך גם דבריה של אתי מורדוך לחוקר מטעם התובע בעמ' 4 לתמליל, שם אומרת מורדוך כי לדעתה הנהג לא ראה את התובע). יתכן כי גרסת הנתבע נובעת מחששו מפני הרשעה נוספת בעבירת תעבורה, מפני שלילת רישיון הנהיגה שלו, ומפני פגיעה בפרנסתו כנהג אוטובוס. כך או כך, לנוכח מכלול חומר הראיות שבפניי אני דוחה גרסה זו.
4. התוצאה היא כי אני מאמצת את גרסתו של התובע וקובעת כי היה מגע בין האוטובוס לבין התובע, ולכן התאונה היא תאונת דרכים כהגדרתה בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

נזקי התובע

1. התובע, יליד 8.9.47, היה במועד התאונה בן 62.5, וכיום הוא בן 66.5.
2. המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה, וקבע לתובע נכויות בעקבות התאונה כדלקמן:

מיום 20.7.10 עד יום 31.7.10 נכות זמנית בשיעור 100%.

מיום 1.8.10 עד יום 31.10.10 נכות זמנית בשיעור 40%.

מיום 1.11.10 נכות צמיתה בשיעור 19%: 10% בגין הגבלה ניכרת של תנועות הקרסול, ו-10% נוספים בגין צלקת מכערת.

1. התובע אושפז בעקבות התאונה למשך 12 ימים (19.4.10 – 22.4.10; 30.5.10 – 6.6.10).

הפסד שכר בעבר:

1. מדו"ח רציפות בעבודה עולה שמאז שהתובע עלה ארצה, בשנת 2002, הוא עבד לסירוגין בלבד. הוא החל לעבוד במקום עבודה חדש כחודשיים לפני התאונה, לאחר שלא עבד במשך כשנה לפני כן. מתלושי שכרו לחודשיים אלה עולה כי בחודש פברואר 2010 הרויח סך של 1,992 ₪, ובחודש מרץ 2010 הרויח סך של 596 ₪. שכרו הממוצע בחודשים אלה היה, איפוא, 1,294 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה – 1,406 ₪. זהו השכר שעל פיו יש לחשב את הפסדי השכר בעבר.
2. התובע היה באי כושר מלא במשך כ-3.3 חודשים. הפסד שכרו בתקופה זו הוא 3.3*1,406=4,640 ₪; ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – 4,883 ₪.
3. במשך שלושת החודשים שלאחר מכן קבע המל"ל לתובע נכות זמנית בשיעור 40%. לא מצאתי כי התובע היה באי כושר מוחלט בתקופה זו, ולכן אין מקום לפסוק הפסדי שכר מלאים, אלא הפסד בשיעור 40%: 3*0.4*1,406=1,687 ₪; ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – 1,780 ₪.
4. בחודש נובמבר 2010 החל התובע לעבוד בחברת מעו"ף משאבי אנוש בע"מ. כידוע, הפסד שכר בעבר הוא ראש נזק מיוחד, שיש להוכיחו בראיות. התובע לא הגיש את כל תלושי השכר שלו החל מנובמבר 2011. הוא הגיש תלושי שכר לחודשים ינואר – מאי 2011, המצביעים על כך ששכרו בחודשים אלה עלה על שכרו מלפני התאונה, כך שלא נגרם לו הפסד שכר בתקופה זו.
5. מתצהיר התובע עולה כי פוטר בחודש יולי 2011, וחזר לעבוד באותו מקום עבודה ביום 20.2.12. בתקופה שבה לא עבד קיבל דמי אבטלה בסך 1,700 ₪ וסכום נוסף של 580 ₪ לסיוע בהשכרת דירה. גם בתקופה זו עלו, איפוא, הכנסותיו של התובע על הכנסותיו מלפני התאונה.
6. כאמור, התובע חזר לעבוד באותו מקום. הוגש תלוש שכרו לחודש דצמבר 2013, שגם בו עלה שכרו של התובע על שכרו מלפני התאונה.
7. הפסד השכר של התובע בעבר מסתכם, איפוא, בסך של 6,663 ₪.

הפסד שכר בעתיד:

1. התובע טוען בסיכומיו כי ימשיך לעבוד מעבר לגיל הפנסיה, לפחות עד גיל 74. לטענתו יש לחשב את הפסד שכרו בעתיד על בסיס שכר מינימום ונכות תפקודית של 19%. דין הטענה להידחות, על כל רכיביה. כפי שצוין לעיל, מאז עלה ארצה לא עבד התובע ברציפות, אלא היו תקופות ארוכות שבהן לא עבד. מטעם זה אין מקום לפסוק לתובע פיצוי עבור הפסד שכר בעתיד על בסיס חישוב אקטוארי כזה או אחר. כמו כן, בחודשים שבהם עבד לא השתכר התובע שכר בגובה השכר שעל פיו נערך חישובו, אלא שכר פחות ממנו.

עם זאת, בניגוד לטענת הנתבעים, אני סבורה כי יש מקום לפסיקת פיצוי גלובלי בראש נזק זה. נתוני תעסוקתו של התובע מלמדים כי עשה מאמץ לעבוד ולהשתכר גם בגיל קרוב לגיל פרישה, דבר המהווה בסיס לקביעה שימשיך לעבוד גם מספר שנים לאחר הגיעו לגיל 67. לתובע נקבעה נכות של 10% בגין הגבלה ניכרת בתנועות הקרסול, נכות שללא ספק עשויה להשליך על תפקודו של התובע בעבודה, במיוחד בגיל מתקדם (הנכות שנקבעה בגין צלקת מכערת, בשיעור 10%, אינה תפקודית). בהביאי בחשבון נתונים אלה, כמו גם את נתוני השתכרותו של התובע לפני התאונה ואחריה כעולה מתלושי השכר שהוגשו, אני קובעת פיצוי גלובלי של 8,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

הפסדי פנסיה:

1. בהביאי בחשבון את הסכומים שנפסקו בגין הפסדי שכר בעבר ובעתיד, אני פוסקת פיצוי של 1,500 ₪ בראש נזק זה.

עזרת צד ג':

1. בעבר: במשך 3.3 חודשים לאחר התאונה היה התובע באי כושר מלא. מעדותו ומעדות בנו עולה כי התובע עבר להתגורר בבית בנו, והוא ואשתו סייעו לו בפעולות יום-יומיות ואף בנסיעות לצורך טיפולים רפואיים וברכישת תרופות. עזרה בהיקף כזה מצד בני משפחה הינה עזרה בהיקף העולה על המקובל בין בני משפחה, ומזכה את התובע בפיצוי. אני קובעת פיצוי בסך 10,000 ₪ בראש נזק זה.
2. בעתיד: נכותו התפקודית של התובע הינה קלה, ואינה כזו המצריכה עזרת צד ג' בעתיד. אני דוחה, איפוא, את עתירת התובע לפיצוי בראש נזק זה.

כאב וסבל:

1. הפיצוי שלו זכאי התובע בראש נזק זה, נכון להיום, הינו בסך 28,329 ₪.

הוצאות רפואיות ואחרות:

1. בעבר: מדובר בראש נזק מיוחד, שאותו יש להוכיח בראיות. התובע הגיש קבלות המסתכמות בכמה אלפי שקלים, שכוללות גם קבלות שאינן נובעות מהתאונה (כגון: קבלות על דברי מזון ומשקה). בהתחשב בסכום הקבלות שהוגשו, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך 5,000 ₪ נכון להיום.
2. בעתיד: לא מצאתי בסיס לטענת התובע כי ידרש להוציא הוצאות רפואיות בעתיד עקב נזקי התאונה. העתירה לפסיקת פיצוי בראש נזק זה נדחית, איפוא.

ניכויי המל"ל:

1. המל"ל שילם לתובע דמי פגיעה וגמלת נכות מעבודה.
2. דמי הפגיעה שולמו בשני שיעורים: ביום 20.6.10 שולמו 771 ₪, ובתוספת הצמדה וריבית - 870 ₪. ביום 27.7.10 שולמו 922 ₪, ובתוספת הצמדה וריבית – 1,036 ₪.
3. סך דמי הפגיעה ששולמו – 1,906 ₪.
4. לתובע שולמה בשנת 2010 גמלת נכות מעבודה בסך 31,519 ₪. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.10 סכום הגמלה הינו 35,223 ₪.
5. התקבולים שקיבל התובע מהמל"ל, שאותם יש לנכות מסכום הפיצוי, מסתכמים ב- 37,129 ₪.

סוף דבר

1. נזקיו של התובע מסתכמים ב-59,492 ₪ נכון להיום. לאחר ניכוי תקבולי המל"ל מסתכמים הנזקים ב-22,363 ₪. אציין כי סכום זה עולה על סכום של רבע מהנזקים.
2. לפיכך ישלמו הנתבעים לתובע סך של 22,363 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובע שכ"ט עו"ד בסך 13% מהסכום שנפסק ומע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
3. הנתבעים יחזירו לתובע את סכומי ההוצאות המפורטים בסעיף 44י(ז) לסיכומיו, בשערוך כדין, כנגד הצגת קבלות.
4. המזכירות תחזיר לתובע, באמצעות בא כוחו, את הפקדון שהפקיד בקופת המשפט עבור שכר עדה שלא התייצבה לדיון.
5. זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ב' ניסן תשע"ד, 02 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.