בקשה של הנתבעים לחייב החברה התובעת בהפקת ערובה להבטחת הוצאותיחהן, לפי סע 353א לחוק החברות.

1. לדין החל התייחסתי במספר החלטות, ואצטט להלן מתוך אחת מהן, לצורך סיכום "השורה התחתונה" בהלכה: (תא"מ 41511-12-10 ב.ש. צבעי יוקרה נ' ש. אנפה בע"מ, תק-של 2012(1), 49344, החלטה מיום 11.3.12):

"תקנה 519 משקפת הדין הכללי ביחס לתובע. כידוע בשל חשיבות זכות הגישה לערכאות לא נהוג לחייב מכוחה תובע בערובה להבטחת הוצאות אלא אם מדובר במי שאינו מוסר מען או ת.ז. או שמדובר בתובע זר (גם במקרה האחרון - יכול ותחול אמנה שמכוחה אין לחייב התובע בערובה אך מחמת היותו תושב חוץ). במקרים נדירים בלבד ניתן לעשות בה שימוש כדי להורות על חיוב בערובה משעה שמדובר במקרה שעל פניו, מעיון בכתבי הטענות, מעלה שאין לה סיכוי לתובענה או שהיא קנטרנית. והרי ברוב רובם של המקרים לא ניתן לקבוע כך רק מעיון בכתבי הטענות על פניהם. אין כאמור די בכך שהסיכויים אינם טובים, ואיני מתיימר להביע בפסקה זו עמדה "מדוקדקת" על סיכויי התובענה שבפני. המקרה שבפני בודאי אינו מעלה שמדובר בתובענה חסרת סיכוי על פניה.

מעיון בכתבי הטענות, לו בבקשה לפי תק' 519 עסקינן, היה אכן דין הבקשה להידחות.

לעומת זאת לגבי חברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת (דוגמת התובעת) נקבע כאמור איזון חדש בסע' 353א לחוק החברות, שהנו הדין הספציפי החל, ואלו עיקריו, כעולה הן מלשונו והן מפרשנותו בהלכה.

א. מבחינת ההצדקה הכלכלית בחיוב בערובה: ההנחה היא שלגבי חברה תובעת החיוב בהפקדת ערובה הנו הכלל, והפטור לו הנו החריג. אין מדובר בחזקה חלוטה אלא בהעברת הנטל: מעתה על החברה התובעת הנטל להמחיש את איתנותה הכלכלית ואת יכולתה לשאת בהוצאות הנתבע אם תדחה תביעתה, ככל שאינה חפצה להפקיד ערובה.


ב. ביחס לבחינת סיכויי ההליך (נסיבות הענין): יש להידרש לפרמטר זה רק אם מדובר בהליך שסיכוייו גבוהים ביותר או קלושים ביותר. והדבר נבחן לא מתוך צלילה "לקרבי הטענות" ובחינת חוזקה וחולשה של כל אחת מהן. אלא "בראיה מלמעלה " של כתבי הטענות, בלא בחינה מעמיקה לגופה של סיכויי ההליך. הנטל אף כאן הוטל על החברה התובעת. אם ברצונה להמחיש שכחריג אין לחייבה בהפקדה, עליה להמחיש שיש נסיבות שמצדיקות שלא לחייב בערובה.

הדברים לובנו בשני פסקי דין: רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים וכן ברע"א 10905/07 נאות אואזיס נ' זיסר.

ג. ברע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס (החלטת השופטת חיות מ 23.5.11) סוכמו הדברים כך:

' במחלוקת שנפלה בין הצדדים ביחס להסדר החוקי החל על חיובה של חברה- תובעת בהפקדת ערובה, הדין עם המבקשת וכבר נפסק בעבר כי כאשר התובעת היא חברה מוגבלת במניות (כבעניינו) גוברת הוראת סעיף 353א לחוק החברות על הוראת תקנה 519 לתקנות (ראו: עניין ל.נ. הנדסה ממוחשבת, בפסקה 11 לפסק-הדין). עוד נפסק כי סוגיית חיובה של חברה-תובעת בהפקדת ערובה נבחנת בשלושה רבדים; ראשית, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה. שנית, יש לבחון אם נסיבות העניין מצדיקות את חיובה של החברה בהפקדת ערובה, וההנחה היא כי לגבי חברות החיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הינו החריג; לבסוף יש לבחון את סיכויי התביעה ובעניין זה הנטל להוכיח שנסיבות העניין מצדיקות לפטור את החברה מהפקדת ערובה הוא נטל המוטל על כתפי החברה-התובעת, ועל דרך הכלל אין מקום לבחינה מעמיקה של סיכויי ההליך ויש להיזקק לשיקול אחרון זה רק מקום שבו מדובר בסיכויים גבוהים ביותר או קלושים ביותר. עם זאת, גם משהגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה לחיובה של החברה התובעת בהפקדת ערובה, עליו לקבוע את שיעורה באופן מידתי המאזן כראוי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין (עניין ל.נ. הנדסה ממוחשבת, בפסקה 13 לפסק-הדין). '

ד. ובענין נאות אואזיס נאמר (מפי כב' השופט גרוניס - כתוארו אז) כי יש שתי חלופות בהן יכולה חברה למנוע חיובה בערובה. האחת אם סבור ביהמ"ש שיש נסיבות המצדיקות הימנעות מחיוב בערובה - ולכך כבר התייחסתי (לא הומחשו נסיבות מיוחדות לכאן או לכאן, אלא

שהנטל על התובעת) ; החלופה האחרת הנה אם הוכיחה החברה שיהא לאל ידה לשלם הוצאות הנתבע אם יזכה בהליך. כלומר שוב, הנטל להמחשת איתנות כלכלית - על התובעת."

2. מדובר בתביעה כספית על סך 2.5 מליון ₪. התובעת היא מי שנשכרו שירותיה לביצוע עבודות אלומיניום וחפוי בקניון עזריאלי בעכו. הנתבעת 1 היתה הקבלן הראשי והנתבעת 2 – היזם. בין הצדדים יריעת מחלוקת רחבה, כאשר בתמצית, התובעת טוענת שסולקה מן האתר בלא הצדקה, כאשר ביצעה המוטל עליה בשלב הראשון בפרויקט, ונמנע ממנה ביצוע השלב השני. הנתבעים מעלים טענות על טיב העבודה ופיגורים מצד התובעת, שבגינם סולקה מן האתר והיה צורך להתקשר עם קבלן חלופי להשלמת העובדות ולתיקון ליקויים. בשלב ראשון הוגשה בקשה של התובעת למניעת חלוט ערבות בנקאית – בקשה שנדחתה בסופו של יום, לאחר דיון במעמד הצדדים. בסכום התביעה נכלל סכום הערבות שחולט.

3. ביחס לסיכויי התביעה – הדברים נבחנים כאמור במבט מלמעלה, ומטבע הדברים על פי כתבי הטענות (כפי תיקונם). גם במקרה זה מצויים אנו במצב הנפוץ בו לא ניתן לקבוע שעסקינן בסיכויי תביעה קלושים או מצוינים. לפיכך בפן זה - אין סיבה לסטות מן הכלל הרחב המחייב בהפקדה ביחס לחברה, ואין די באפשרות שתתקבל התביעה לשם מתן פטור.

4. ביחס למצב הכלכלי – מפנה הבקשה לדו"ח רשם החברות ממנו עולה שעל נכסי התובעת מוטלים תשעה שעבודים ללא הגבלה, וחוב אגרה קטן לשנת 2012 (נתון אחרון זה של חוב האגרה – זניח לצורך ענייננו). קיום השעבודים בפני עצמו אינו מעלה כי מדובר בחברה בעלת קושי כלכלי, אלא לכל היותר בחברה הממנפת פעילותה העסקית באמצעות נטילת הלוואות – שבטחות בצידן. וכזאת ייעשה לא אחת.

אלא שמכל מקום הנטל להמחיש כי בפנינו נסיבות המצדיקות להיזקק לחריג של פטור מערובה או כי היכולת הכלכלית הנתונה היא כזו מכוחה לא תתקשה התובעת לשלם ההוצאות אם תדחה התביעה – מוטל על התובעת (ראה למשל רע"א 9618/11 ארט יודאיקה נ' ג. טלי עד שינוע בע"מ).

התובעת צירפה מכתב בנק מזרחי טפחות , בו נאמר כי היא לקוחתו מזה שנתיים, החשבון מסודר, היחסים העסקיים טובים מאד, והתובעת מכבדת בדייקנות התחייבויותיה. מכתב דומה צורף מבנק הפועלים, שהתובעת לקוחתו עוד מ 1996. מכתבים אלה רלבנטיים ותומכים בעמדת התובעת, אם כי "על דרך השלילה" (אין בעיות ידועות) ובפני עצמם הם כלליים ואין בהם די. עם זאת צורף גם מכתב רואה החשבון בו פורטו נתונים רלבנטים בדבר המחזור השנתי לעומת ההוצאות לשנים 2011 ו 2012. אני מייחס חשיבות פחותה לפרופיל החברה שצורף. ביחס לאותו מכתב של רואה החשבון - הנתונים המפורטים בו אמנם רלבנטיים, אך לאקוניים למדי. כך למשל מתיימר רואה החשבון לטעון בשורה שקיים גידול צפוי בהכנסות החברה לשנת 2013 ביחס לשנת 2012 "על בסיס העבר". לא ברור על איזה בסיס נטענה טענה זו, וקשה לבססה על סמך נתוני שנתיים בלבד. שעור הפער בין ההכנסות להוצאות לשנים 2011 ו 2012 (כאשר לא צורפו מאזנים או נתונים חשבונאיים, אלא רק אותו מכתב "מסכם" של רואה החשבון) מעלה שנכון ל 2011-2012 המצב שפיר, אך אין מדובר בפער ששיעורו מעיד על עצמו מאליו לגבי העתיד לבוא. מאידך, די בו באותו פער כדי ללמד שאין חשש ממשי מחסימת גישה לערכאות במידה ותתקבל הבקשה להפקדת ערובה.

5. איני מייחס אמנם חשיבות של ממש לדברי מנהל התובעת בתצהירו התומך צו המניעה שאם תחולט הערבות עשוי שיצור הדבר קושי תזרימי לתובעת. מדובר באמרה כללית שלא הייתי בונה עליה תלי תלים. אולם בשורה התחתונה, מה שהומחש כאן על ידי התובעת בפן האיתנות הכלכלית אין די בו כדי להצדיק חריג הפטור מהפקדה ביחס לחברה תובעת. נכונים הדברים כאמור גם ביחס לסיכויי התביעה, ולא הומחשו נסיבות מיוחדות אחרות מכוחן יש להימנע מהנחיית הפקדה .

6. ביחס לאומדן ההוצאות הצפויות ושיעור הערובה: בשים לב לסכום התביעה, לתעריף המינימלי המומלץ של לשכת עוה"ד – בזיקה לתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, וכן למאמץ הנחזה בניהול התביעה, אני מורה לתובעת להפקיד בתוך 60 יום סך של 90000 ₪ להבטחת הוצאותיהם של הנתבעים כולם, במזומן או ערבות בנקאית.

ניתנה היום, י"ב סיון תשע"ג, 21 מאי 2013, בהעדר הצדדים.