בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט י' פרידמן) מיום 21.5.13, אשר הורה למבקשת להפקיד סך של 90,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית, להבטחת הוצאות המשיבים, ככל שתביעתה תידחה, וזאת תוך 60 יום (להלן: "ההחלטה").

רקע:

המבקשת התקשרה בהסכם עם המשיבה מס' 1 לביצוע עבודות אלומיניום וחיפוי בקניון עזריאלי בעכו (להלן: "האתר"), כאשר המשיבה מס' 1 הינה הקבלן הראשי באתר והמשיבה מס' 2 הינה יוזמת הפרויקט (להלן: "הפרויקט"). לימים, נטען ע"י המבקשת, כי התקשרה בהסכם שנקשר בינה ובין המשיבה מס' 2, באופן ישיר.

על פי העובדות אשר פורטו בהחלטת בית משפט קמא מיום 21.5.13, בין הצדדים התגלעה מחלוקת כאשר המבקשת טוענת כי "סולקה" ע"י המשיבה מס' 1 מהאתר שלא כדין, למרות שביצעה את המוטל עליה. מנגד, טוענים המשיבים טענות כנגד טיב העבודה שביצעה המבקשת וכן פיגורים בביצועה, וכן מדגישים את הצורך שהיה להתקשר עם קבלן אחר להשלמת העבודות ותיקון הליקויים.

ביום 14.2.12 הגישה המבקשת כתב תביעה מתוקן בבית משפט השלום בחיפה (להלן: "בית משפט קמא"), על סך 2,500,000 ש"ח כנגד המשיבים בעטיו של הסכסוך האמור, במסגרתו נכללו טענות שעניינן בחילוט ערבויות שניתנו על ידי המבקשת למשיבה מס' 1, ואילו המשיבים הגישו נגד המבקשת תביעות שכנגד.

במסגרת בירור התובענה הגישו המשיבים בקשה בבית משפט קמא לחיוב המבקשת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, לפי סעיף 353 א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות").

בהחלטה מיום 21.5.13 קבע בית משפט קמא כי נוכח סכום התביעה והמאמץ שיידרש בניהול התובענה, יש להורות למבקשת להפקיד סך של 90,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיבים, במזומן או בערבות בנקאית, תוך 60 יום, כאמור לעיל.

על ההחלטה האמורה הוגשה בקשת רשות הערעור המונחת בפניי.

טענות הצדדים:

המבקשת טוענת, כי בקשת המשיבים להטלת ערובה הינה שימוש לרעה בהליכי בית משפט, שכן איתנותה הכלכלית של המבקשת ידועה היטב למשיבה מס' 1, אשר בחרה בה לבצע עבודות אלומיניום וחיפוי בהיקף של מיליוני שקלים.

עוד טוענת המבקשת, כי במסגרת זכייתה במכרז לביצוע הפרויקט הפקידה בידי המשיבה מס' 1 ערבויות בנקאיות בסך של 725,000 ₪ אשר חולטו, ועל כן שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי על המבקשת להפקיד סכום כסף נוסף, מעבר לסכום שחולט.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי הציגה בפני בית משפט קמא אישורים שהונפקו ע"י שני בנקים ואישור מרואה החשבון, המעידים על איתנותה הפיננסית ועל כן, היה על בית משפט קמא לדחות את הבקשה להפקדת ערובה.

לאור האמור, טוענת המבקשת כי החלטת בית משפט קמא אינה סבירה ואינה מידתית נוכח העובדה כי המבקשת, אשר דורשת פיצויים מהמשיבים בגין הפרת חוזה, נאלצת על מנת לנהל את תביעתה להפקיד הפקדה נוספת מעבר לערבויות הבנקאיות, שכאמור חולטו, ולפיכך יש לבטל את ההחלטה נשוא הבקשה.

המשיבה מס' 1 מתנגדת לבקשה וטוענת כי בית משפט קמא אמד את סיכויי התביעה, התייחס לטענותיה של המבקשת ולראיותיה, והסיק כי אין די בכל אלה כדי לפטור אותה מהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, ככל שייפסקו, במיוחד כשהמבקשת כשלה מלשכנע כי מצבה הפיננסי איתן, וזאת לאחר שלא חשפה בפני בית המשפט מסמכים חשובים כדוגמת מאזנים, דו"ח רווח והפסד ודו"ח תזרים מזומנים.

המשיבה מס' 1 מציינת כי גם בהליך אחר חויבה המבקשת בהפקדת ערובה, מאחר ולא טרחה להציג ראיות טובות בדבר איתנותה הכלכלית ועל כן, כשהמבקשת בשנית מסתירה ראיות מעין אלה מעיני בית המשפט, צדק בית משפט קמא כאשר חייבה בהפקדת ערובה.

יתרה מזאת המשיבה מס' 1 טוענת כי הימנעותה של המבקשת מהבאת ראיות הינה כדין הודאה, שלו הובאו הראיות הן היו פועלות לחובתה, ובכך יש כדי לתמוך בגרסת המשיבה מס' 1 כי מצבה הכלכלי של המבקשת אינו מבוסס דיו.

המשיבה מס' 1 מוסיפה וטוענת כי המסמכים שצירפה המבקשת משני בנקים ומרואה החשבון, הינם כלליים וחסרים, ואין בהם כדי להוות בסיס להוכחת יכולתה הכלכלית של המבקשת.

עוד טוענת המשיבה מס' 1 כי סכום ההפקדה שנקבע הינו מידתי והוא מהווה כ-3.6% מסכום התביעה, במיוחד כשמדובר בהפקדת סכום להבטחת הוצאות של ארבעה נתבעים שונים.

המשיבים 2-4 הצטרפו לתגובתה של המשיבה מס' 1 וטוענים כי יש לדחות את הבקשה בנסיבות בהן המבקשת הסתפקה בהגשת מסמכים עמומים בבית משפט קמא, שאינם מספקים כל הוכחה כי מצבה הפיננסי יאפשר לה לשלם את הוצאות המשיבים, ככל שתביעתה תידחה.

עוד טוענים המשיבים 2-4 כי החלטת בית משפט קמא הינה החלטה מפורטת ומנומקת, אשר מתייחסת לכל טענות המבקשת, וכי סכום הערובה שנקבע הינו סכום נמוך יחסית על כן, אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא.

המבקשת הגישה סיכומים במסגרתם חזרה על טענותיה בציינה כי הינה חברה ותיקה ומבוססת בתחום האלומיניום שמחזורה הכספי השנתי עומד על סך של כ-14 מיליון ₪, כפי שמאשר רו"ח החברה, וכעת היא מבצעת פרויקטים ששווים אף יותר גבוה, כפי שמציין מנכ"ל החברה במסמכים שצורפו לעיון בית משפט קמא.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי מהמסמכים שצירפה עולה כי היא בעלת יכולת כלכלית לשלם את ההוצאות, היה ותביעתה תידחה, וכי סיכויי תביעתה אל מול טענות הגנה סתמיות של המשיבים מובילות למסקנה כי לא היה מקום לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה.

על כן, טוענת המבקשת כי יש לבטל את החלטת בית משפט קמא בדבר חיובה בערובה לאור איתנותה הכלכלית ועמידתה בהתחייבויותיה, במיוחד שבמסגרת ההליכים בבית משפט קמא חולטו ערבויות בסך העולה על 700,000 ₪.

המשיבה מס' 1 הגישה אף היא סיכומים מטעמה במסגרתם חזרה על טענותיה וציינה כי המבקשת נמנעת מהצגת מסמכים רלוונטיים, שיש בהם כדי להעיד על איתנותה הכלכלית; הימנעות אשר יש לזקוף לחובת המבקשת ועל כן, צדק בית משפט קמא משקבע כי על המבקשת להפקיד ערובה. כן עתרה המשיבה מס' 1 להתעלם מטענות המבקשת שלא הועלו בבקשת רשות ערעור, לגבי סיכויי התביעה, משהשלימה המבקשת עם קביעת בית משפט קמא כי המקרה דנן מתאים למצב בו אין לומר במבט על, שסיכויי התביעה קלושים מחד או מצוינים מאידך.

הפן הנורמטיבי:

סעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד – 1984 (להלן: "החוק"), אשר דן בסוגית מתן רשות ערעור על החלטת ביניים קובע, כהאי לישנא:

"החלטה אחרת של בית משפט שלום בענין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי. רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".

מלשון הסעיף נלמד כי לשם מתן רשות ערעור על החלטת ביניים מוטל על המבקש להצביע על עילה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור בהחלטה מעין זו, וזאת על פי אמות המידה הקבועות בסיפא של סעיף 52(ב) הנ"ל.

בפסיקה נקבע כי ככלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטות ביניים; יפים לעניין זה דבריו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין (כתוארו אז) במסגרת רע"א 6514/10 פלוני נ' ד"ר אהוד רוזנר (פורסם בנבו), מיום 22.5.2011:

"במרביתם של המקרים, אין זכויותיהם של הצדדים או יעילות הדיון נפגעים כתוצאה מדחיית ההכרעה במכלול השגותיהם של הצדדים עד לאחר מתן פסק דין סופי. כך הוא הדבר באשר לערעור על החלטות ביניים ככלל...".

הפסיקה קבעה כי ההכרעה בשאלת מתן רשות ערעור על החלטה אחרת תיבחן בהתאם למידתו ולעוצמתו של הצורך בהכרעה מיידית בשאלת נכונותה של החלטת הביניים (רע"א 7682/06 אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' אלוש (פורסם בנבו), מיום 25.6.2007).

עוד נקבע כי רשות ערעור תינתן בדרך כלל במקרים שבהם אם לא תינתן הכרעה בתוך פרק זמן קצר, יהא קושי להשיב את המצב לקדמותו מבחינת זכויותיהם של הצדדים מאוחר יותר או במקרים שבהם מתן רשות ערעור עוד בטרם פסק הדין הסופי מוצדק הן מבחינת היעילות הדיונית והן מבחינת חסכון של זמן שיפוטי יקר (רע"א 2148/09 עיריית גבעתיים נ' ד"ר יצחק חיוטין (פורסם בנבו), מיום 6.4.09).

על רקע הדברים האמורים לעיל אבחן את בקשת רשות הערעור המונחת בפניי.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות שהוגשו מצאתי להורות כי דין הבקשה להידחות, ואבהיר;

לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב כיצד לברר את המחלוקת שבפניה מבחינת סדרי דיון ומהלך שמיעת הראיות, וכלל הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעת זה אפילו נראה כי היה ראוי לנקוט בדרך דיונית אחרת, להוציא מקרים חריגים בהם החלטת הערכאה הדיונית מנוגדת לדין או גורמת עיוות דין לאחד הצדדים, דבר שאינו מתקיים, לדידי, בענייננו (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (2) 206, 1990).

ההחלטה כי על המבקשת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשיבים, במידה ותביעתה תידחה, הינה החלטה בהיבט דיוני, אשר אינה מצדיקה את התערבות ערכאת הערעור, במיוחד כאשר סבורני כי סכום ההפקדה שנפסק הינו סכום מידתי וסביר, ביחס לסכום התביעה. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט י' דנציגר ברע"א 10671/08 CME Devises LLc נ' קיסריה אלקטרוניקה רפואית בע"מ וצבי ברק (פורסם בנבו), מיום 2.3.09:

"...בסופו של דבר ההכרעה האם להשית ערובה ובאיזה סכום נתונה לשיקול דעת בית המשפט. לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בגובהו של סכום הערובה אשר נקבע על ידי הערכאה הדיונית (רע"א 3686/05 גאלי אחזקות בע"מ נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ (לא פורסם, 26.7.2005)".

ודוק, בית משפט קמא הוציא תחת ידו החלטה מפורטת המבוססת על הכלל הקבוע בסעיף 353 א לחוק החברות, לפיו יש לחייב חברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים, במידה ואלו ייפסקו; חריג לכלל הוא במתן פטור לחברה מהפקדת ערובה, כאשר הנטל לשכנע את בית המשפט בהתקיימותו, מוטל על החברה.

בענייננו, דומני, כי אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא הקובעת כי אין לסטות מהכלל האמור בשים לב לסיכויי התביעה, שלא נמצא כי הם קלושים מחד או מצוינים מאידך "במבט על", סוגיה עליה לא חלקה המבקשת בבקשת רשות הערעור.

דברים אלה נאמרים בנסיבות בהן המבקשת בחרה שלא לפרוס, כדבעי, בפני בית משפט קמא תמונה בהירה בדבר מצבה הכלכלי כך, הסתפקה בצירוף מסמכים כלליים וחסרים מטעם שני בנקים ללא נתונים כלכליים במכתב מסויג ובלתי מחייב וכך צירפה מכתב מטעם רואה החשבון מבלי שהוגשה חוות דעת ערוכה כדין מטעמו. כמו כן, נמנעה המבקשת מלצרף מסמכים אובייקטיביים שנזכרו בפסיקה כמסמכים נדרשים בהליך זה, כגון חוות דעת של רואה חשבון, מאזנים, דוחות כספיים מעודכנים המפרטים את זכויותיה מול חובותיה, נתוני רווח והפסד, פירוט זכויות החברה בנכסים או מכוח הסכמים עימם נקשרה, וזאת על מנת לבסס את טענותיה כי מצבה הכלכלי איתן ומבוסס.

באלה הנתונים, כאשר המבקשת לא הציגה ראיות נדרשות המבססות את יכולתה הכלכלית לשאת בהוצאות המשיבים, ככל שייפסקו, סבורני כי אין להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא אשר קבע, כי אין לפטור את המבקשת מהפקדת ערובה.

בהמשך לאמור אציין, כי אף אם יש לקבל את כל טענות המבקשת ביחס לטעויות שנפלו בהחלטה, על המבקשת להצביע על עילה המצדיקה התערבות בהחלטת הביניים על פי אמות המידה הקבועות בסיפא של סעיף 52(ב) הנ"ל. טעות של הערכאה הדיונית בהחלטת ביניים היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לשם התערבות ערכאת הערעור בהחלטה כזו.

במקרה שלפניי, כל טענות המבקשת נסובות על הטעויות אשר נפלו לדידה בהחלטה, בעצם הטלת הערובה, אלא שאין בבקשה כל הסבר מדוע מחייב הדבר התערבות כבר עתה, כשאין טענה לפיה הערובה תפגע באורח קשה בזכות הגישה לערכאות עד כדי שלילתה, בנסיבות בהן יכולה המבקשת להביא את הסוגיה, ככל שיהיה צורך בכך, לדיון בסופו של ההליך, במסגרת הבקשה של המבקשת לפסיקת ההוצאות, במידה והתביעה תתקבל, בשים לב לעובדה כי נדרשה בהליך להפקיד ערובה.

אשר על כן, ובשקלול כל האמור לעיל, לא מצאתי בטענות המבקשת בסיס מספיק להתערבות בשיקול דעתו של בית משפט קמא ועל כן, אני מורה על דחיית הבקשה.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך 2,000 ₪ למשיבה מס' 1 ובסך 2,000 ₪ למשיבים 2-4 ביחד ולחוד.

ניתנה היום, ח' כסלו תשע"ד, 11 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.