התובעים רכשו רכב בייבוא אישי מהנתבע 2 (להלן: "פלדמן"). התגלו קשיים בהעברת הרכב לידי הנתבעים וסופו של יום הוא נמצא בחזקת הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"). במוקד הדיון ניצבת השאלה האם ראוי לחייב את הנתבע בגין הוצאותיהם הישירות של התובעים ועוגמת הנפש שנגרמה להם בהקשר איתור רכבם.

רקע ותמצית טענות הצדדים

1. התובעים הם אב ובנו. בין התובע 1 לפלדמן, נחתם הסכם לפיו התחייב האחרון לטפל בעבור התובעים בייבוא אישי של רכב מסוג "ב.מ.וו" דגם X6 מארה"ב (להלן: "הרכב").

2. בגדר התביעה שהגישו התובעים, הם עותרים לצו עשה להעברת הרכב לידיהם ולחילופין, להשבת סכום עסקת רכישתו בתוספת לנזקים ישירים ועקיפים. הנתבעים נדרשים לשלם לתובעים סכום של 540,755 ₪, הנחלק לסכום של 450,000 ₪ כערך הרכב; סכום של 40,000 ₪ כהוצאות איתורו וסכום של 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

3. כנגד פלדמן ניתן פסק דין בהעדר התייצבות ובמסגרת צו שניתן בהליך מקדמי בתיק זה, הושב הרכב לידי התובעים.

4. התובעים מפנים לקשיים אליהם נחשפו עד להגעת הרכב ארצה כשרובם ככולם ממוקדים בפלדמן. התובע 1 מבאר העברת כספים לפלדמן בסכום של 220,561 ₪ ביום 11.4.11, עיכובים במסירת הרכב, חתימת הסכם נוסף ביום 19.5.11 אשר למועד הגעת הרכב לידי התובעים, קשיים נוספים בהגעת הרכב, הצגת שטר מטען על ידי פלדמן שהסתבר כמזויף ונשיאת התובע 1 בעלות שכירת רכב חלופי על אף התחייבות פלדמן לשאת בה (ר' נספחים 1-7 לתצהיר התובע 1).

5. התובעים פעלו לאיתור הרכב שסופו של יום נמצא בחזקת הנתבע ומבארים כי נדרשו להוצאות איתור הרכב בחו"ל ובישראל בסכום של 40,000 ₪ (ר' נספחים 12-14 לתצהיר התובע 1).

6. עוד נודע לתובעים כי הנתבע ביטח את הרכב על שמו ואף ערך לו הערכה שמאית המופנית לתובע 2 (ר' נספח 15 לתצהיר התובע 1).

7. התובעים מדגישים כי המדובר ברכב בבעלותם, הרשום על שם התובע 2 – אבי התובע 1, כי שילמו עליו את מלוא התמורה וכי אין לנתבע 1 כל זכות שבדין להחזיק ולהשתמש בו.

8. בנוסף, נטען כי שהתבקש הנתבע למסור את הרכב, טען כי רכשו מפלדמן במחיר מלא, כי שילם בעבור שחרורו מהמכס וסרב למסרו.

9. הנתבע הכחיש את טענות התובעים, טען כי הוא חברו של פלדמן, שעסק במסחר ובייבוא רכבים וכי בסמוך ליום 29.7.11 התבקש על ידו להחנות את הרכב היוקרתי ליד ביתו, על מנת שישגיח עליו מעת לעת.

10. כך נעשה לאחר שהנתבע הוציא פוליסת ביטוח לרכב לבקשת פלדמן. פוליסת ביטוח זו נמסרה לפלדמן והנתבע עצמו כלל לא ראה אותה בזמן אמת. הנתבע מתאר כי בעת זו, לא ידע על קיומו של קשר בין התובעים לבין הרכב, או על קיומה של מחלוקת הקיימת להם ולפלדמן בנושא.

11. הנתבע מדגיש כי מעולם לא רכש את הרכב מפלדמן, לא שילם לו כל תמורה, לא נשא בכל עלות בעבור שחרורו מהמכס ולא טען כך בפני אחר. עוד הדגיש כי לא סירב למסור את הרכב למאן דהוא ולא הפריע למהלך תפיסתו בסיוע אנשים נוספים.

דיון והכרעה

12. אין חולק כי הרכב הושב לידי התובעים, כך שסעד ההשבה שבכתב התביעה אינו רלוונטי עוד.

13. אני נדרש להכרעה בשאלה שבמחלוקת, האם מעורבות הנתבע במחלוקת שבין פלדמן לתובעים בעצם החזקתו ברכב, קשורה במבוקשו התם לשמור עליו בעבור חברו הטוב, או בסיבוך מדעת של מהלך מסירתו לידי התובעים.

14. מטעם התובעים העידו התובע 1 ומר ירון גרג'י – בעל תפקיד ברשות האכיפה המורשה לבצע פעולות מבצעיות ומי שביצע את תפיסת הרכב ביום 12.9.11 (להלן: "גרג'י"). מטעם הנתבע העיד הוא עצמו.

15. בחנתי את טענות הצדדים, את ראיותיהם ואת מכלול נסיבות העניין. נחה דעתי כי עלה בידי התובעים לשכנע שגרסתם עדיפה על פני זו של הנתבע. שוכנעתי כי הנתבע החזיק את הרכב תוך שעשה יד אחת עם פלדמן, במטרה למנוע מהתובעים את זכות קניינם בו ולמצער להשהות את מועד מימושה. קבעתי כי התנהלות הנתבע גרמה לתובעים להידרש להוצאות לשם איתור הרכב וקיבלתי את תביעתם בראש נזק זה בלבד.

ייחסתי את מלוא האמון המתבקש לגרסת התובעים, שלא נסתרה בסתירות אמיתיות והתיישבה בבחינה אובייקטיבית של יתרת הראיות ומכלול נסיבות ההתרחשות.

מנגד, גרסת הנתבע עוררה סתירות אמיתיות שלא ניתן להן הסבר סביר, לא עלה בידו לשכנע כי יש להעדיפה על פני זו של התובעים ונסיבות אובייקטיביות קשרו אותו לרכב ביתר מכפי שביקש להציג ובתימוכין בגרסת התובעים. סברתי כי במעשיו, סייע הנתבע להפרת המוסכם בין התובעים לבין פלדמן. בהתאם לתכליתו של מוסכם זה שאינה במחלוקת, היה על הרכב להגיע לחזקת התובעים. הנתבע שימש כטריז שהפריע להגשמת תכלית זו ושוכנעתי כי יש לחייבו, ביחד ולחוד עם פלדמן, בתשלום הוצאותיהם הישירות של התובעים.

16. גרסתו של הנתבע אינה מתיישבת עם שלושה אדנים מרכזיים. העמימות שהסתבר שאופפת את הקשר בינו לבין פלדמן; הסדרת ביטוח חובה לרכב על שמו שלו ונסיבות תפיסת הרכב. כל אחד מאלו משמש תימוכין בגרסת התובעים ומשקלם המצטבר מדגיש כי אין לטענות הנתבע על מה להישען.

עמימות הקשר בין הנתבע לבין פלדמן

17. הנתבע מבקש שאאמץ את גרסתו, משמע נזעק לעזרת פלדמן חברו בשניים – שמירת הרכב על דרך חנייתו מחוץ לביתו ונשיאה בתשלום בעבור ביטוחו. כאן תחילתה של התמיהה שלא נפתרה בגרסת הנתבע, נוכח שלא ברור מדוע נדרש לעזרתו של פלדמן לשם שמירה על רכב, שעה שעיסוקו השוטף של פלדמן קשור ברכבים.

18. בתצהירו, סיפק הנתבע תיאור לקוני לפיו פלדמן הוא חברו, באופן התומך בהזדעקותו לעזרתו. מהלך הדיון, לימד ריחוק קשר בין השניים, באופן המקשה על העדפת גרסת הנתבע.

19. הנתבע תיאר מפגשים אקראיים בינו לבין פלדמן "מדי פעם" כדבריו והיכרות עסקית מרוחקת על רקע חוזה שכירות: "לפני 20 שנה...12 שנים אחרונות לא ראיתי אותו. ראיתי אותו לפני 4 שנים...נפגשנו במקרה...הייתי רואה אותו מדי פעם במסעדות והופעות". הנתבע אישר כי שני מהלכי ייבוא רכביו נעשו שלא באמצעות פלדמן על אף שזהו תחום עיסוקו, באופן המגבש את המסקנה כי יחסי השניים אינם כדי קרבה המיישבת את גרסת הנתבע (ר' פרו' עמ' 40 שו' 16-32).

הנתבע לא יכל לאתר את הנקודה המדויקת בציר הזמן, בה התבקש על ידי פלדמן לשמור על רכבו וכדבריו: "הוא לא התייצב אצלי בבית, אולי באחת המסעדות. לא יודע...שאל אותי אם יכול להחנות רכב שיובא מחו"ל מול ביתי...". רק בהמשך החקירה, יכל לשחזר מועד משוער: "בערך ביוני 2011".

לשאלה אם התעניין אל מול פלדמן מדוע נדרש סיועו, השיב הנתבע: "לא. אני יודע שהוא קונה ומוכר מכוניות. לא התעניינתי". לשאלה אם ידע הנתבע כי הרכב הנו מייבוא אישי, השיב בחיוב. הנתבע נשאל כיצד לא התעניין מדוע בעל הרכב אינו שומר עליו והשיב, תוך הדגשת חריגת גרסתו ממידה של היגיון, כך: "הוא מייבא כמה מכוניות במכה. יכול להיות שיש לו חניה או אין לו חניה. הוא צריך להחנות את המכוניות שלו".

לנתבע הפתרונים כיצד נאות למהלך מרחיק לכת ביחס למי שאינו מקורב אליו ושעה שאינו מברר כל נתון בנושא, גם כזה מתבקש הקשור ביכולות החנייה של פלדמן, שמעולם לא נזקק לעזרה דומה (ר' פרו' עמ' 40 שו' 10-32; עמ' 41 שו' 1-7; שו' 15).

20. לגרסת הנתבע בחקירתו הנגדית, לא הוגדר טווח זמנים בו יוותר הרכב תחת שמירתו ולשאלה מתי הודיע לו פלדמן שיבוא לקחת את הרכב, השיב: "לא אמר לי, לא שאלתי. לא הפריע לי, אני לא מתערב לו" (ר' פרו' עמ' 44 שו' 6). אלו הם מאפייניה של חברות קרובה, שלא הובהר כיצד מתקיימים בעניינם של הנתבעים.

הסדרת ביטוח חובה לרכב על שמו של הנתבע

21. מהלכי הנתבע הקשורים בהסדרת פוליסת ביטוח לרכב על שמו, מחזקים את גרסת התובעים ומייצרים הקשר נוסף בינו לבין הרכב, בתימוכין בסיבוך שסייע ליצור בהגשמת תכלית המוסכם בין פלדמן לתובעים.

22. לדברי הנתבע, פלדמן ביקש את עזרתו בהוצאת פוליסת ביטוח חובה לרכב באמצעות כרטיס האשראי שלו. כך מאחר ולדברי פלדמן לא היה ברשותו כרטיס אשראי והוא הבטיח שישיב לנתבע את התשלום בעבור הפוליסה. הנתבע הסכים בשל יחסי החברות בינו לבין פלדמן, שכבר נקבע כי אינם מתיישבים באדיקותם עם כברות הדרך הנטענות שהלך הנתבע לקראתו (ר' סעיפים 1-7 לתצהיר הנתבע).

ביום 1.9.11 ולבקשת פלדמן, בוטלה פוליסת הביטוח לרכב שהייתה בתוקף במשך 35 ימים בלבד ולא הוצגה ראייה אובייקטיבית בנושא. עוד מציין הנתבע כי פלדמן השיב לו את הסכום שנגבה ממנו בגין פוליסת הביטוח לרכב (ר' סעיפים 8-12 לתצהיר הנתבע).

לגישת הנתבע, הוא מעולם לא החזיק במפתחות הרכב ומפנה להעדר צורך קיים לו ברכב, נוכח שני רכבים יוקרתיים אחרים המצויים בבעלותו (ר' סעיפים 27-28 ונספח 1 לתצהיר הנתבע – רישיונות רכבו).

23. לא מצאתי ממש בגרסת הנתבע גם בהקשרים אלו. הוא עצמו מפנה למסמכים שונים הקשורים בפוליסת הביטוח שהוצאה לרכב והנושאים כולם את שמו (ר' סעיף 34 ונספחים 2-5 לתצהיר הנתבע). לא ברור מה היה ביכולתו של פלדמן לעשות עם מסמכים אלו, ככל שהייתי מבקש למצוא ממש בטענת הנתבע לפיה מסרם לידיו.

24. הנתבע מבקש לייצר הקשר בין מסמכי הביטוח לבין פלדמן, על דרך ההפניה לסעיפים א' ו- ג' לנספח המבוטח (נספחים 2 ו- 3 לתצהירו). אלו מתייחסים לשנת הלידה ולשנת קבלת הרישיון של הנהג הצעיר ביותר – 1971 ו- 2000 בהתאמה. הנתבע טוען כי הוא נולד בשנת 1952 וקיבל רישיון בשנת 1971 וככל הנראה, פלדמן מסר לסוכן הביטוח פרטים שגויים בדבר נהג הרכב והלה ניפק את פוליסת הביטוח לרכב על פי גילו של פלדמן ושנת קבלת רישיון הנהיגה שלו.

25. לא הובא סוכן הביטוח לעדות מטעם הנתבע והימנעות מהשמעת עד רלוונטי למחלוקת, משמשת לחובת הנמנע הוא הנתבע. לא נסתרה ההנחה כי ככל שהיה מובא עד זה לעדות, היה מוסר דברים שאינם מתיישבים עם גרסת הנתבע (ר' סעיפים 36-37 ונספח 6 לתצהירו).

26. לא הובהר די מדוע נדרש הנתבע לכינון פוליסת ביטוח לרכב על חשבונו, שתוצאתה מסמכים מחייבים הנושאים את שמו. פשט זה אינו מתיישב עם טענות הנתבע, לפיהן לא נועד הרכב לשימוש ואמור היה להימצא מחוץ לביתו לשמירה בלבד.

בהקשר זה אוסיף כי גרסת הנתבע אינה מתיישבת גם עם תמונות צבעוניות של הרכב מחוץ לביתו (ר' במ/1), באופן החוסם את שער חניית ביתו. צילום התמונות בזמן אמת לא נסתר, הנתבע אישר כי ביתו הוא זה המצולם בתמונה ולשאלה בדבר חסימת הרכב את חנייתו וכיצד הזיזו כדי להוציא את רכביו שלו, השיב כי: "אני לא מכניס את הרכבים לתוך החניה. כל הרכבים שלי הם בחוץ".

מבוקשו הנטען של הנתבע לרצות את פלדמן עד בלי די לא הובהר. גרסתו אינה סבירה לנוכח הקושי הברור הנגלה במצב הדברים המצולם בבמ/1, ככל שיוותר הרכב ללא תזוזה למשך זמן רב. לנתבע שני רכבים יקרים מייבוא אישי ודחיתי את מבוקשו כי אאמץ את גרסתו לפיה מנוטרלת למעשה יכולתו להגן על רכביו בחנייה מאחורי שער בתוככי חצריו, תוך העדפת קניינו של פלדמן (ר' סעיף 27 לתצהירו, פרו' עמ' 40 שו' 1-7).

27. גרסת הנתבע אשר למטרת החזקת הרכב על ידו, אינה מתיישבת גם עם העובדה, לפיה לא הונפקה לרכב פוליסת ביטוח מקיף.

28. חקירתו הנגדית של הנתבע גם בנושא זה תומכת בגרסת התובעים. לדבריו: "לא הוצאתי תעודת ביטוח חובה. דורון (פלדמן – א.י.) ביקש ממני לעשות ביטוח נתתי את מספר הטלפון של הסוכן הביטוח שלי, שילמתי את תעודת החובה דרך הטלפון עם כרטיס האשראי, בחיים לא הלכתי לקחת את התעודה, התעודה הייתה כל הזמן אצלו, לא ראיתי אותה...הוא מחזיר לי. אין לו כרטיס אשראי, עזרתי לו בזה" (ר' פרו' עמ' 42 שו' 15-21).

בגרסתו זו סתירה פנימית, משטרם גמר הנתבע אומר בליבו אם הוציא תעודת ביטוח לרכב, אם לאו. בנוסף, עולה ממנה מהלך כפול של שיחות טלפון אל מול סוכן הביטוח, האחת מטעם פלדמן לשם כינון פוליסת הביטוח והשנייה מטעם הנתבע לשם תשלום בגינה. לא ברור מדוע נדרש פיצול בכינון פוליסת הביטוח לרכב, הנלמד אף הוא לראשונה מחקירתו הנגדית של הנתבע. חקירתו מלמדת חמקנות ממענה ישיר לשאלה, אם הגיוני שהתבקש על ידי פלדמן הן להחזיק רכב שאין לדעת מי בעליו והן לערוך לו ביטוח חובה על שמו.

כל שיכל הנתבע להשיב בהקשר זה, התמצה בהכחשה כי תעודת הביטוח על שמו. כפי שהכברתי, מסמכי הביטוח מורים אחרת.

בהמשך דבריו, מסתבר כי הנתבע זנח את אפשרויות השגגה שהציג בתצהירו להיות מסמכי הביטוח על שמו (גיל נהג ומועד רישיון נהיגה). כעת, גרסתו היא כי: "סוכן הביטוח שלי כנראה בגלל כרטיס האשראי שם את תעודת הביטוח גם על שמי". תעודת הביטוח אינה גם על שמו של הנתבע אלא רק על שמו וכך אישר לשאלה הבאה של ב"כ התובעים לפרוטוקול הדיון.

29. אמירת ב"כ הנתבעים, לפיה יש לתקן את סעיף 13 לתצהיר הנתבע לעניין מועד ביטול פוליסת הביטוח, אינה ברת משקל ראייתי משמעותי, נוכח שנשמעה במהלך חקירתו של הנתבע. משקל אמירתו, לפיה לא ראה את מסמכי הביטוח עד לתחילת ההליך המשפטי ולכן לא יכל לתקן את סוכן הביטוח בנושא, מכורסם בהעדר עדות סוכן הביטוח מלפניי (ר' פרו' עמ' 42 שו' 22-29; עמ' 43 שו' 1-24).

נסיבות תפיסת הרכב

30. התנהלות הנתבע במהלך תפיסת הרכב מסירה ספק ככל שנותר בעניין מעורבותו הפסולה בהסכם שבין פלדמן לתובעים.

31. אכן, כהפניית הנתבע בסיכומיו, עדותו של גרג'י בהקשר זה הינה עדות יחידה שכן מי מהתובעים לא נכח במקום ואילו בא כוחם לא מסר עדות מטעמו. אולם, גרסתו של גרג'י מהימנה בעיניי, הוא לא ביקש להעצים את המיוחס לנתבע, הוא זכר היטב את פרטי האירוע והותירם במסגרת מקצועית ללא רבב. לא התרשמתי כי עולה פסול מגרסתו מחמת היותו עד מעונין המספק שירותים למשרד ב"כ התובעים, כטענת הנתבע בסיכומיו.

גרסתו של גרג'י לא נסתרה ונתמכה באותות האמת שעלו מגרסת הנתבע עצמו. גרג'י לא נחקר על עיקרם של דברים בדמות התנהגות הנתבע למולו וסברתי כי די באלו כדי לגבש את ההנמקה הנדרשת מדוע ראוי להסתפק בעדותו היחידה לשם קביעת ממצאים לחובת הנתבע.

32. גרג'י תיאר בתצהירו, כך: "משהגיעו אנוכי ועו"ד ויניצקי (ב"כ התובעים – א.י.) לביתו של מר אברהם רפאל על מנת ליטול את הרכב, הוא טען באוזנינו כי הוא רכש את הרכב במחיר מלא, ועל כן סירב למסרו תוך שהוא מזמין למקום אנשים נוספים שבאו לסייע לו להימנע מלמסור את הרכב...כן טען כי הוא שילם את שחרור הרכב מהמכס". לפיכך, נאלץ גרג'י להזמין ניידת משטרה לשם סיוע בתפיסת הרכב (ר' סעיפים 3-6 לתצהיר גרג'י).

33. מנגד, גרס הנתבע כי מספר שבועות לאחר שהחנה פלדמן את הרכב ליד ביתו, נכנסו מעקלים למקום ביחד עם ב"כ התובעים ודרשו לגרור את הרכב ממקומו. הנתבע לא הבין במה דברים אמורים ויצר קשר עם פלדמן שהודיע לו שהוא יטפל בעניין המצוי בינו לבין התובעים ואף יגיע למקום.

הנתבע טוען כי אמר למעקלים שהרכב אינו שייך לו אלא לפלדמן וכי אין לו כל עניין ואינטרס בו. לגישתו, כל שביקש מהם היה להמתין עד להגעת פלדמן למקום, אך בקשתו זו סורבה והוזמנה משטרה. גם לשוטר שהגיע למקום מסר הנתבע דברים דומים, כולם המתינו לפלדמן שהגיע למקום ועם הגעתו, הדבר יצא מתחום עניינו של הנתבע שנכנס בחזרתו לביתו. בכך, לגישתו, תם העניין (ר' סעיפים 15-21 לתצהיר הנתבע).

34. גרג'י לא עומת בחקירתו הנגדית עם הנתונים המפורשים שמסר בתצהירו שעיקר כוחם בקישור הנתבע למיוחס לו. הוא נשאל שאלות עקיפות אודות מהלך תפיסת הרכב לעניין הקשרו של פלדמן, האם הנתבע התקשר אליו, האם הגיע למקום והאם אמר לעד שהרכב שייך לפלדמן (ר' פרו' עמ' 32 שו' 9-25). בנוסף, נשאל העד לעניין נוכחות אחרים במקום והשיב שהתובע לא נכח, אך כן נכחו: "4 אנשים או שהם שכנים של הנתבע 1 או שהיו אצלו בבית לא יודע".

הצהרותיו המפורשות של העד לעניין אמירות הנתבע והתנהלותו, מעבות את החוטים הקושרים בין הנתבע לבין הרכב ונותרו בעינן. הוכח כי הנתבע התנהל בעת תפיסת הרכב, באופן שאינו מתיישב עם שוויון הנפש שהוא מבקש שאייחס לו בנושא.

כידוע, עת: "נמנע בעל דין מחקירה נגדית של עד – רואים אותו, לכאורה, כמי שלא חולק על דברי העד, אלא אם מוצג 'הסבר' להעדרה של החקירה" (ר' ספרו של י. קדמי "על הראיות" חלק רביעי 2009 עמ' 1957).

לא ניתן כל הסבר להעדר חקירת העד בנושא ולא הובא עד אחר מטעם הנתבע בדמות מי משכניו מבין אלו שנמצאו במקום גם לגישתו, שיבאר כלשהו כי נסיבות תפיסת הרכב היו כגרסתו דווקא (ר' פרו' עמ' 31 שו' 26; עמ' 32 שו' 17-25).

35. גם המשך חקירתו הנגדית של גרג'י לא העלה סתירה בגרסתו. הוא אישר את מועד תפיסת הרכב בהתייחס לדוח שערך, הבהיר אפשרות כי מהלך התפיסה נגע בשעת חצות בהתייחס לשני המועדים הסמוכים (11.9.11 ו- 12.9.11) כפי שהוצגו לו וציין כי למיטב זיכרונו, הגיע לחצריו של הנתבע בשעה 22:30 ובאופן המיישב את אותה שעת חצות בין שני המועדים עמם עומת. עוד הפנה כי פעולת התפיסה ארכה "שלוש שעות", באופן שלכשעצמו אינו מתיישב עם מהלך דברים רגיל של תפיסת רכב ובתימוכין נוסף בגרסת התובעים אשר לקושי שהערים הנתבע בעניין (ר' פרו' עמ' 29 שו' 15-26; עמ' 30 שו' 1-2; עמ' 32 שו' 2).

36. לא ראיתי סתירה ממשית בהעדר בהירות לעניין זהות מקבל מפתחות הרכב, האם גרג'י או ב"כ התובעים. דחיתי את מבוקשו של הנתבע כי תועדף גרסתו לפיה לא החזיק במפתחות הרכב, גם משום תצורת חנייתו באופן שחסם את שער חניית ביתו.

הנתבע טען כי מפתחות הרכב לא היו ברשותו מעולם (ר' פרו' עמ' 41 שו' 19-24). מגרסתו עולה כי פלדמן שהגיע למקום הוא זה שמסר לו את מפתחות הרכב. אולם, מגרסת גרג'י לא עולה שעיכוב בתפיסת הרכב נגרם משום העדר מפתחותיו. אכן, גרג'י המתין לפלדמן שיגיע למקום, אך הוא מציין במפורש בתצהירו כי הלה הגיע לאחר זמן רב, "הסתודד" עם הנתבע וחבריו ורק לאחר שגרג'י איים בגרירת הרכב ללא מפתחות, נמסרו לידו מפתחות הרכב (ר' סעיף 7 לתצהיר גרג'י).

המחלוקת שהציג הנתבע לעניין זהות מקבל המפתח – האם גרג'י או ב"כ התובעים, אינה קשורה לזהות מחזיק המפתח וממכלול הראיות, העדפתי את הפנית התובעים המלמדת כי זה היה בשליטת הנתבע. גם בתצהירו לא מציין הנתבע דבר לעניין המצא מפתחות הרכב בידיו או בידי פלדמן ומתיאורו המפורט את מהלך תפיסת הרכב, לא עולה אמרה מטעמו בדומה לאמירתו לפרוטוקול הדיון (ר' סעיפים 11 ו- 15-21 לתצהיר הנתבע; פרו' עמ' 30 שו' 10-17; עמ' 32 שו' 17-25; עמ' 41 שו' 29-30; עמ' 42 שו' 11-12; נ/1).

37. לא נסתרה איתנות זכרונו של גרג'י את קרות אירוע תפיסת הרכב. העד עומת עם חלוף הזמן עד לכתיבת תצהירו ונשאל אם לנוכח תפיסה מרובה של רכבים, כמתבקש מתפקידו, יכול ואינו זוכר את העובדות כהווייתן. על כך השיב כי האירוע חקוק בזיכרונו ובזו הלשון: "תפיסת רכב, יכול להיות פשוט, אם אני דופק בדלת של 'החייב', הוא מוסר לידי את המפתחות ואנחנו נפרדים. הפעולה שנערכה שלוש שעות אני זוכר את ההתנהגות הלא נעימה של הלקוח שלך ולכן אני זוכר את הכל. הכל מזיכרון" (ר' פרו' עמ' 31 שו' 26-28). אין תמיהה אשר לזיכרונו המחודד של גרג'י, לאור מאפייניו הייחודיים של מהלך התפיסה בו עסקינן.

38. העד אישר כי קיים דוח מזמן אמת בנושא ולא הייתה בעיה לצרפו לתצהירו (ר' פרו' עמ' 33 שו' 11-12). לא ראיתי בהעדר צירוף דוח זה משום מחדל הרובץ לפתחם של התובעים, משדבר לא מנע מהנתבע לעתור לגילוי מסמך ספציפי שקיומו אינו זר לתעסוקתו הברורה של העד.

39. העד מסר נתונים מתונים, לא התייחס להתנהלות קיצונית מטעם הנתבע ומקורביו בעת הרלוונטית, לא ביקש לטפול בו אשם שווא והתרשמתי כי הדברים שמסר מהווים שיקוף מדויק של קרות האירועים בפועל. בהעדר זיכרון העד אשר לכתובת תפיסת הרכב ומחסן אליו נלקח הרכב לאחר תפיסתו, אין די כדי שתועדף גרסת הנתבע (ר' פרו' עמ' 29 שו' 15 - 16; עמ' 32 שו' 5-6).

40. חקירתו הנגדית של הנתבע לא יישבה את מהלך הדברים לטובתו בהערכת משקל ראיותיו.

לשאלה מדוע הוזמנה משטרה למקום, הפנה ל"המולה" מאחר ו: "כל השכנים יצאו בחוץ". בהמשך, פיתח את גרסתו כדי מיתונה, משמע רק השכנים שגרים בבית הצמוד לביתו הם אלו שיצאו.

41. גרסת הנתבע אינה מתיישבת עם היווצרה של המולה מחוץ לביתו שכן מה לה שתיווצר, ככל שהסתפק במלל כלפי מבצעי תפיסת הרכב, לפיו: "אם האוטו לא שייך לי ויבוא פלדמן ותסתדרו איתו".

ברי, כי לא היתה נוצרת המולה למול ציות מידי לצו התפיסה. עצם התרחשותה וניסיונו של הנתבע למעט מהיקפה, תומכים בגרסת התובעים (ר' פרו' עמ' 41 שו' 32; עמ' 42 שו' 4-7; עמ' 44 שו' 22-23).

42. אמנם, הנתבע הכחיש מהלך של איומים, אך מאחר וזה אינו נכלל בראיות התובעים, לא מצאתי כיצד יש בכך כדי להעלות או להוריד (ר' פרו' עמ' 42 שו' 1-4; נ/1).

עילת התביעה ונזקי התובעים

43. התובעים פירטו לעניין הסכם שנכרת בינם לבין פלדמן, שעיקרו קבלתם את הרכב עליו שילמו את מלוא התמורה. חלף העברת הרכב לידי התובעים, הוא הגיע לידיו של הנתבע. זה גרם, ביודעין וללא צידוק מספק, לביסוס הפרת פלדמן את המוסכם בין הצדדים ובכך עוול כלפי התובעים עצמם.

44. התובעים מפנים לזכות ההשבה הקיימת להם, לדידם, מכוח הוראות סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. משהרכב הושב לידי התובעים, הוא הנכס שקיבל הנתבע והשבתו כבר אינה אפשרית. ראשי הנזק שנותרו לדיון, אינם בגדר "נכס", "שירות" או "טובת הנאה" אחרת, כלשון סעיף 1 לחוק הנ"ל.

45. קיימת מלפני בית המשפט הגבלה בהרחבת החזית העובדתית להבדיל מזו המשפטית. סברתי כי ניתן לפסוק לחובת הנתבע בהקשר הוצאות האיתור אליהן נדרשו התובעים, מכוח עוולת גרם הפרת חוזה, כהוראת סעיף 62 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

הוראת תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מבארת כי בעל דין אינו:

"...מנוע מלהסתמך על הוראת דין כאמור מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו".

כבר נקבע כי:

"תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי אי הכללת הוראת חוק בעילת התביעה אינו מונע הסתמכות עליה. תקנה זו פורשה על ידי בית המשפט כקובעת שאין התובע חייב להציג את העילה המשפטית שעליה הוא מתבסס בתביעתו. להבדיל, על התובע לציין במפורש את הסעד המבוקש על ידו ואת העובדות המרכיבות את עילת התביעה. במילים אחרות, על התובע להציג את כל העובדות המגבשות את עילת התביעה. עליו גם לציין את הסעד המבוקש על ידו. אולם, אין תביעתו נדחית רק משום שלא נתן לעילה את ה'כותרת המשפטית' המתאימה ולא הפנה לחוק שממנו נובעת זכות תביעתו" (ר' ע"א 6157/08 אסמעיל נ' מילאדי (2011)).

46. בענייננו, הציגו התובעים את העובדות המהוות בסיס לזכותם לסעד הפיצוי בראש הנזק של הוצאות איתור הרכב ושוכנעתי כי מכלול הראיות מאפשר החלת יסודות עוולת גרם הפרת חוזה על עניינו של הנתבע.

47. הוראת סעיף 62 לפקודת הנזיקין קובעת, כך:

"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הרי הוא עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

אין חולק לעניין קיומו של חוזה מחייב בין התובעים לפלדמן.

הוכח קשר סיבתי בין פעולת המתערב – הנתבע, לבין גרימת הפרת אותו הסכם מחייב. התערבותו של הנתבע בהסכם בין פלדמן לבין התובעים, בעצם החזקתו התמוהה את הרכב, שעה שאמור היה להיות בידי התובעים – פגעה בזכויותיהם החוזיות של התובעים.

עסקינן ב:

"התערבות הפוגעת בזכויותיו החוזיות של צד לחוזה על ידי אדם העומד מחוצה לו..." (ר' ע"א 123/50 באורפרוינד נ' דרזנר (1950)).

דחיתי את גרסת הנתבע, לפיה לא היה מודע ליחסים בין התובעים לבין פלדמן ולזהות בעלי הרכב. גם מדבריו לפרוטוקול הדיון, עלתה מודעותו כי הרכב יובא, הוא איש עסקים והכיר את עסקיו של פלדמן. למצער, היה עליו לדעת את העובדות אל נכון וניתן לקבוע בעניינו כי עצם עיניו לנגד הברור מאליו. די בכך כדי לגבש את מודעותו לכך שהוא גורם להפרת החוזה בין התובעים לבין פלדמן.

כידוע:

"במסגרת העוולה של גרם הפרת חוזה ניתן לעשות שימוש בעיקרון של 'ידיעה קונסטרוקטיבית' ובדוקטרינה של עצימת עיניים" (ר' ע"א 8810/08 ברוש נ' יעקב פריצקר ושות' חברה לבניין חיפה בע"מ (2008)).

לא נמצא כל צידוק שבדין ואחר להחזקת הרכב על ידי הנתבע.

48. לעניין אומדנת הנזק, מגביל סעיף 62 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) את גדר הפיצוי לנזק ממוני בלבד. נזק שכזה, כפי שהוכח, קשור אך בהוצאות איתור הרכב ומכאן מתייתר הצורך לדון בעוגמת נפשם הנטענת של התובעים.

מנספחים 12-14 לתצהיר התובע 1 - חשבונית, קבלה והסכם ליווי, עולה סכום הוצאות, שלא נסתר, בהיקף של 34,800 ₪ בלבד. התובע 1 הבהיר בחקירתו כי לא הושבו לידו או לידי אביו כספים כלשהם מטעם עורכי איתור הרכב (ר' פרו' עמ' 38 שו' 18-20).

49. התובעים מוסיפים ומפנים בתצהיר התובע 1 לנספחים 16-17 ו- 21, אשר להוצאות נוספות שנגרמו להם בגין החלפת צמיגי הרכב, התקנות שונות ברכב ושיחות טלפון אליהן נדרשו בהקשר לרכב.

ראשי נזק אלו, לא נכללו במסגרת כתב התביעה, לא הוגש כתב תביעה מתוקן כהפניית ב"כ התובעים לפרוטוקול הדיון מיום 23.5.13 ולא ראיתי לנכון להרחיב את יריעת הדיון למחוזות מרוחקים מהנזקים המפורשים המבוארים בכתב התביעה.

גם לגופם של נזקים נטענים, לא מצאתי כיצד ניתן להחילם על הנתבע דווקא. אמירת ב"כ התובעים לפרוטוקול אותו דיון, משמע ניתן להתייחס לראש נזק של עוגמת נפש בין באופן כללי ובין על דרך הוכחה בקבלות - אינה מיישבת את השוני המובנה בין סוג הנזקים הנטען לבין מהותו של ראש נזק עקיף זה.

אף בחקירתו הנגדית, הבהיר התובע 1 העדר יכולת לקשור את הנתבע דווקא, להבדיל מפלדמן, להחלפת צמיגי הרכב ולהתקנות נוספות ברכב (ר' פרו' עמ' 36 שו' 9-20; עמ' 38 שו' 21-31). לא ראיתי מדוע יש להתייחס אחרת לראש נזק של הוצאות טלפוניות.

50. מעשי הנתבע אינם חוסים תחת הוראת סעיף 1(א) לחוק השומרים, התשכ"ז-1967, מאחר שהחזקתו את הרכב נעשתה בניגוד לזכות על פי דין ומבלי שהיה רשאי להחזיק בו (ר' מ' חשין שמירה ושומרים – לפירוש סעיף 1 לחוק השומרים תשכ"ז - 1967, עמ' 146-149).

51. ביתרת טענות הצדדים, אף בהקשר של חוות דעת שמאית בעניין הרכב והעדר השמעת ב"כ התובעים כעד מטעמם - לא מצאתי ממש. אך אציין כי דחיתי את מבוקשו של הנתבע לייחס העדר הסבר סביר להימנעות התובעים מהעדת בא כוחם. לא נלמד כורח בהפסקת ייצוג מטעם ב"כ התובעים לשם מתן עדות, נוכח הגרסה שמסר גרג'י שהסתבר שדי בה.

סוף דבר

52. מעשי הנתבע תרמו להשהיית מימוש זכותם הקניינית של התובעים ברכב, הם קשורים אך להוצאות איתורו ומכל המקובץ, אני מחייב את הנתבע, ביחד ולחוד עם פלדמן, לשלם לתובעים סכום כולל של 34,800 ₪. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף ולאור התוצאה אליה הגעתי, התנהלותם הדיונית של הצדדים ומכלול נסיבות העניין, אני מחייב את הנתבע בהוצאות התובעים בסכום כולל של 7,500 ₪.

זכות ערעור כדין.

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

לידיעת הצדדים.

ניתן היום, ו' שבט תשע"ד, 7 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה