השאלה והתשובה בקליפת אגוז

מהו העונש הראוי במקרה בו חברת תחבורה ציבורית גדולה במדינת ישראל לא מספקת שירות בסיסי של עיגון כיסא הגלגלים במתקן המיועד לכך באוטובוס ומתנערת מאחריותה המשפטית?

והתשובה היא כי אין מנוס מעונש הולם ומתאים כדי למנוע תופעות כאלו בעתיד.

אציין כי הנאשמת טענה בפני כי נהגיה עושים כל שביכולתם לטובת הנוסעים אולם כל זאת מיוזמתה וללא אחריות משפטית, אך כאמור טענה זו נדחתה. במקרה שלפנינו, היות ומדובר במקרה ראשוני שבו הנהגים ייתכן ולא היו ערים לחובתם, לא מצאתי מקום למצות את הדין עם הנאשמת. אשר על כן ניתן להסתפק בקנס נמוך של 10,000 ₪ לכל מקרה, ופיצויים למתלוננים של 1,000 ₪ לכל מקרה. אולם, אם התופעה תחזור על עצמה לא יהיה מנוס מהטלת עונשים חמורים יותר.

ומכאן לפרטים.

העובדות כפי שנקבעו בהכרעת הדין

כנגד הנאשמת שלפנינו אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן: "הנאשמת, אגד") הוגשו שבעה כתבי אישום כאשר בכל כתבי האישום לא נעגן כסא הגלגלים של הנכים שעלו לאוטובוס (בזמנים שונים) כראוי במתקן המיועד לכך באוטובוס. כל התיקים אוחדו ונידונו יחד.

בכתב האישום הואשמו הנאשמת ונהגיה בעבירות שונות על פקודת התעבורה ותקנותיה. בקצרה, המאשימה טענה לפניי כי על הנהג מוטלת האחריות לאבטח את כסא הגלגלים ולקושרו לנקודת העגינה באוטובוס. ואילו הנאשמת בתגובה טענה מאחר שחובה זו אינה מעוגנת בחוק או בתקנות הרי שהיא אינה חייבת לחגור את כסא הגלגלים וכי המאשימה מטילה עליה חובה ללא כל בסיס חוקי לכך.

בהכרעת דין מפורטת שניתנה על ידי ביום 10.10.2012 (תת"ח 2269-09-11 מדינת ישראל נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בישראל ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, 10.10.2012)), הרשעתי את הנאשמת - אגד בעבירה על תקנה 399(א) לתקנות התעבורה וזכיתי את הנהגים. שם ציינתי בהרחבה כי נהג האוטובוס, והוא לבדו, אחראי לכך שנוסע על כסא גלגלים יהיה מעוגן כדבעי והוא אחראי לכך שאותו נוסע ייסע בבטיחות ובדרך סבירה. וזאת, כל עוד אין אחר שעוזר לנכה לעשות כן.

והשאלה שנשארה לפנינו היא עניין העונש ההולם.

העונש הראוי לטענות הצדדים בקצרה

נציג המאשימה בטיעוניו לעונש שהוגש לבית המשפט ביום 18.04.2013 ציין כי עסקינן במקרה חמור שבו המאשימה לא טרחה ולא דאגה לספק שירות סביר על מנת לאפשר לנוסע המרותק לכיסא גלגלים לנסוע "בבטיחות ובדרך סבירה", זאת בניגוד להוראת חוק מפורשת.

לטענתו, התנהגותה והתנהלותה של הנאשמת עד כה מעידה כאלף עדים כי היא אינה נוטלת אחריות על מעשיה החמורים. לפיכך, מבקש להטיל על הנאשמת קנס גבוה שבוודאי לא יפחת מהמקובל במקרים מעין אלו. ב"כ המאשימה ציין כי אין מדובר במחדל או ברשלנות אלא במעשה שנעשה מתוך ידיעה כי הדבר איננו מאפשר לציבור הנכים, נסיעה תקינה באוטובוס ציבורי.

ההגנה מציינת בסיכומיה כי ככלל מסכימה היא עם קביעתו של מותב זה שקבע בהכרעת הדין, כי יש לדאוג לשילוב הנכים בחברה הישראלית וכי יש לאפשר להם תנועה כאחד האדם. יתירה מזאת, היא עושה ככל שלאל ידה כדי שהנוסע בכיסא גלגלים יוכל לממש את זכותו לנסוע בתחבורה ציבורית. אלא שלגישתה משלא הועברו מעולם תקנות או הבהרות חד משמעיות אודות אופן הפעולה בעת שעולה נכה לאוטובוס, לא יכלה לדעת מה בדיוק עליה לעשות. אשר על כן על הענישה אם בכלל להיות סמלית.

מתחם העונש ההולם במקרים מעין אלו

לפי סעיף 40ג. לחוק העונשין, על בית המשפט לקבוע מתחם ענישה הולם למעשה עבירה, המתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. נתחיל לראשונה במדיניות הענישה הנהוגה, ונתאר כמה מקרים.

• ת"ת (ירושלים) 9485/03 מדינת ישראל נ' זבולון ואח'. לאחר שביהמ"ש הרשיע את שני הנאשמים באי הפעלת שירות לפי רישיון, עבירה בניגוד לתקנה 385 לתקנות התעבורה. השית על כל אחד מהמעורבים קנס בסך 50,000 ₪.
• תח"ת (ירושלים) 142/06 מדינת ישראל נ' אגד אגודה שיתופית (פורסם במאגרים המשפטיים, 24.11.2006). בית משפט הרשיע את הנאשמת בעבירה של אי עמידה בתנאי הרישיון ואי הפעלת שירות סדיר והשית על הנאשמת קנס כספי בסך 20,000 ₪, והתחייבות בסך 50,000 ₪.
• ת"ת (ירושלים) 124/07 מדינת ישראל נ' סופרבוס בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 15.02.2008) לאחר שבית משפט הרשיע את הנאשמת בעבירה של אי עמידה בתנאי הרישיון, אי הפעלת שירות סדיר, התנהגות בלתי נאותה לנוסע והסעת נוסעים שלא בביטחון ובנוחות. גזר על הנאשמת קנס בסך 50,000 ₪.
• ת"ת (ירושלים) 127-09 מדינת ישראל נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (פורסם במאגרים המשפטים, 03.01.2012), בעניין קו של הנאשמת שלא יצא בזמן. לאחר שבית משפט הרשיע את הנאשמת בעבירה של אי עמידה בתנאי הרישיון ו- אי הפעלת שירות סדיר גזר על הנאשמת קנס בסך 30,000 ₪, פיצוי למתלוננת בסך 1,000 ₪, והתחייבות בסך 50,000 ₪.
• עפ"ת 42749-10-12 אגד בע"מ ואח' נ. מדינת ישראל. לאחרונה ממש אישר בית המשפט המחוזי בחיפה קנס של 20,000 ₪ ובנוסף לקנס פיצויים לנוסע בסך 10,000 ₪, שהטיל בית המשפט לתעבורה בחיפה על חברת אגד בשל אוטובוס שלא אסף נוסע בתחנה.

מכל אלה עולה כי העונשים הניתנים על ידי בתי המשפט הם בעיקר קנסות כספיים. עובדה זו מובנת בהתחשב בעובדה שמדובר בחברות גדולות שאין למעשה עונש מתאים אחר.

לאור כך, המתחם ההולם לדעתי על עבירות מעין אלו הוא קנס בן 20,000-40,000 ₪ לכל עבירה. כמובן שלעיתים יש לעלות ולעיתים לרדת. בנסיבות מסוימות נתן בית המשפט קנס סמלי של מאות שקלים ולפעמים חמישים אלף₪. אולם המתחם ההולם הוא זה שציינתי.

הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו

אין חולק כי הערך החברתי שנפגע הוא היחס לבעלי מוגבלות. מצד אחד קשה לקבל את טענת הנאשמת כי אין זה באחריותה לדאוג לעיגון הנכה. מקוממת המחשבה כי ייתכן מתן שירות סדיר לנוסעים שאיננו כולל את אלו שנאלצים לצערם לשבת על כיסא גלגלים. ברור מאליו לכן כי טענה זו של הנאשמת בעייתית.

מצד שני, טוענת הנאשמת לפני בכל תוקף כי רווחתו של הנכה כנגד עיניה ופשוט לא ידעה על חובתה הספציפית הזו שעל פיה הנהג הוא האחראי לעלייתו ולעגינתו של הנכה. ועוד טוענת היא כי לו הייתה יודעת על חובה זאת, הייתה פועלת על פיה, כך שלטענתה מדובר על חוסר ידיעה שאחראית לה דווקא המדינה בכך שלא הבהירה את דרישותיה במדויק.

עוד טענה המערערת כי למעשה נסעו בכל המקרים הנכים באוטובוס והאשמה היא רק לגבי עצם חגירת החגורה, פעולה קלה יחסית שאותה לא ביצעו הנהגים פשוט משום שלא ידעו על חובתם לבצעה.

מהו אם כן הקנס ההולם במקרה שלפנינו?

אודה כי לא מעט התלבטתי באשר לגובה הקנס שראוי להטיל על הנאשמת. זאת בעיקר בשל החשיבות העקרונית של מקרה זה על הבאות. אולם לאחר ששקלתי את הנסיבות, את האינטרס הציבורי והיותו מקרה ראשוני שבו הנהגים לא היו ערים לחובתם, נראה לי שאין זה המקרה למצות את הדין עם המערערת.

אשר על כן, לאור ראשוניות המקרה וקביעת ההלכה בו, מן הראוי להטיל עונש מתון יותר ולכן החלטתי להטיל על הנאשמת את העונשים הבאים:

• קנס בסך 10,000 ₪ על כל מקרה ומקרה.
• פיצויים בסך 1,000 ₪ לנכה הנפגע בכל מקרה ומקרה.

הערת אגב – טענות שהועלו ונדחו בבית המשפט המחוזי בחיפה

באופן מפתיע במקצת, רוב טיעוני המאשימה היו כנגד ההרשעה ולא התייחסו לעניין הטיעונים לעונש. בין השאר ההגנה טענה בהרחבה ובלהט כי יש לבטל את הכרעת הדין היות ולשיטתה, משבוטל צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ומוניות) תשל"ד- 1974, אשר מכוחו הוגש כתב האישום מלכתחילה, לא היה מקום להגיש כתב אישום מתוקן. יש להתפלא על כך משום שברור ששלב הטיעונים לעונש איננו השלב המתאים לטענות כנגד ההרשעה. בכל מקרה, טענות אלו הועלו בפני כב' בית המשפט המחוזי בחיפה בו ערערה המאשימה על פסק דינו של כב' בית המשפט לתעבורה בחיפה. בית המשפט המחוזי דחה לחלוטין את טענות ההגנה וטיעוניו מפורטים ומלאים ואני מסכים עימו לחלוטין. ממילא לא מצאתי לנכון להתייחס אליהן בגזר הדין מעבר למה שכתבתי בהכרעת הדין ומעבר לנימוקי בית המשפט המחוזי בחיפה (ראו בעניין זה עפ"ת 42749-10-12 שניתן על ידי כב' השופט כמאל סעב ביום 10.3.2013 שבו דחה את ערעורה של אגד על פסק דינו של כב' השופט יציב בתיק מס' 2224-09-11).

סוף דבר

אשר לכן, לאחר ששקלתי את הטיעונים השונים ואיזנתי ביניהם ולאור כל מה שהוסבר, אני דן את הנאשמת "אגד" כדלהלן:

א. קנס בסך 30,000 ₪.

ב. פיצויים בסך 4,000 ₪ לגב' רות ברגר (המתלוננת בארבעת התיקים: 2269-09-11, 2275-09-11, 2291-09-11, 2297-09-11).

ג. פיצויים בסך 3,000 ₪ למר מנשה כמו (כהן) (המתלונן בשלושת התיקים: 2270-09-11, 2280-09-11, 2285-09-11).

הקנס והפיצויים ישולמו תוך תשעים יום. לא ישולמו תוך תשעים יום, יישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

אציין כי מדובר בקנס סמלי בלבד מאחר שזו הפעם הראשונה שבו הורשעה הנאשמת בסעיף זה. כמובן, אם יתברר שהתופעות לא נעקרות מהשורש, לא יהיה מנוס מהטלת קנסות ראויים יותר כפי שפסק בית משפט זה לא אחת, ובפעם הבאה אולי לא יהיה מנוס אף מהטלת אחריות אישית על נהגי הנאשמת. וזאת לאחר שההלכה הובררה היטב לכל הצדדים הנוגעים בדבר.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בירושלים. אם יוגש ערעור, מעכב ביצוע עד להחלטה בערעור, אולם על הנאשמת להודיע למזכירות בית המשפט על הערעור עם הגשתו כדי שהמזכירות תוכל לעדכן זאת במחשבי בית המשפט.

המזכירות תפקסס את גזר הדין לב"כ המאשימה עו"ד הררי ולב"כ הנאשמת עו"ד אקסלרוד ותודיע עליו טלפונית לצדדים.

ניתן היום, ‏יום ראשון 07 יולי 201307 יולי 2013, בהעדר הצדדים.