לפני תביעה למתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבע האוסר עליו לבצע עבודות בנייה מכל סוג שהוא בגג הבית המשותף ברחוב סוקולוב 41 בקריית אתא (להלן:"הבית המשותף"). התובעים עותרים גם לסעד של הריסת הבנוי ולתשלום דמי שימוש ופיצויים בגין תפישת והחזקת השטח המשותף.

בצמוד לתביעה הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני וביום 12.9.11 ניתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד והבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים.

למעשה, עיקר העדויות נשמעו בשלב הדיון בסעד הזמני (למעט עדותה של התובעת 3 הגב' אלפסי שהעידה בשלב ההוכחות). התובעים אף הסתמכו על התצהירים שהגישו בבקשה למתן סעד זמני ועדותם שם ולא הגישו תצהירים או חוות דעת נוספות. חלק ניכר מהטענות, הממצאים והקביעות שעלו בהחלטה שניתנה לאחר הדיון בסעד הזמני רלבנטיות גם לפסק דין זה ולכן יש מקום לחזור על חלק מהדברים שוב.

הצדדים כולם הינם בעלים של דירות בבית המשותף (ועל המגרש בנוי בית נוסף אחורי שדייריו היו שותפים במידה כזו אחרת להשתלשלות הדברים הרלבנטית ברם לא הצטרפו להליך כבעלי דין ולא הובאו כעדים), אין חולק כי הנתבע הגיש בקשה ראשונה להיתר לבניית מרפסת קונזולית בחזית דירתו עם הכנה למרפסת בדירה הצמודה, אין גם חולק כי למעט תובעת 3 גב' אלפסי, הסכימו שאר התובעים לתוכנית. התכנית אושרה, הוגש ערר וועדת הערר החזירה את אותה תכנית לוועדה המקומית לתו"ב בקרית אתא בצירוף מספר הוראות שאינן רלבנטיות להכרעה.

תהליך הגשת הבקשה הראשונה, חתימות הדיירים והחלטת בוועדה המקומית התקיימו במהלך שנת 2010 כאשר החלטת הוועדה המקומית ניתנה ב-26.10.10.

הדיון בפני וועדת הערר התקיים ביום 23.1.11 ובו ביום ניתנה החלטתה. באותו דיון היה נוכח גם התובע 2 –כצופה.

היום אין חולק כי בסוף חודש מרץ או תחילת חודש אפריל שנת 2011 הוגשה ע"י הנתבע תכנית אחרת לאישור וקבלת היתר בניה הכוללת סוג אחר של עבודות והפעם פתיחת יציאה לגג הבית המשותף ובניית מרפסת גג וכי הוועדה המקומית אישרה את הבקשה והוציאה לנתבע היתר בנייה (בכפוף לתנאים שאינם רלבנטיים להכרעה). גם ביחס לבקשה זו הוגשה התנגדות מטעם התובעת 3.

המחלוקת:

התובעים טוענים כי המשיב ביקש בתחילה את הסכמתם לבקשתו הראשונה לבניית מרפסת קונזולית והם (למעט מבקשת 3) אכן נתנו את הסכמתם אם כי הוטעו לחשוב לגרסתם שמדובר באישור לבניית מרפסות לכלל הדיירים, יחד עם זאת בחזית התביעה אין שום סעד הנדרש ביחס לתוכנית הראשונה.

טענות התובעים מופנות כלפי התכנית שהוגשה לאישור ביצוע עבודות הבנייה על גג הבית המשותף שצורפה כנספח ו' לבקשה למתן סעד זמני ,תכנית שמעולם לא הוצגה להם לפני התחלת הבנייה ותכנית שמעולם לא ניתנה לה הסכמתם ואשר תפגע לטענתם באורח קשה בזכויותיהם עקב השתלטות המשיב על חלק גדול וניכר משטח הגג המשותף על כל המשתמע מכך.

טענות התובעים חמורות אף יותר, הם טוענים כי הנתבע לקח את טופס החתימות להסכמתם לבקשה לאישור התוכנית הראשונה, עשה בו שינויים על מנת להתאימו לבקשתו לקבלת היתר והציג אותו לוועדה המקומית כטופס הסכמת הדיירים לתוכנית לבניית מרפסת גג נשוא הבקשה האחרונה. לביסוס טענתם הם מציגים שני טפסים שלטענתם התקבלו בפקס מהוועדה המקומית אשר זהים לחלוטין בחלק המוקדש לחתימות אך שונים בשאר החלקים וטוענים כי בטופס עליו חתמו בראשונה בוצעו שינויים לצורך הבקשה האחרונה.

התובעים טוענים כי מדובר במעשי מרמה וזיוף ואף הגישו תלונה במשטרה.

התובעים טוענים כי יש עוד דיירים בבניין המתנגדים לבנייה ברם הם לא הצטרפו לתביעה היות והם חוששים מהנתבע שכבר נטל שטחים לעצמו מהגינה לצורך חנייה.

בשלב הדיון בסעד הזמני נחקרו התובעים למעט הגב' אלפסי שלא התייצבה באופן אישי אלא בשמה הגיעו נציגים אחרים (באותו השלב לא היה טעם בחקירת נציגיה של המבקשת 3 הגב' אלפסי שכן היא ממילא התנגדה ונרשמה כמתנגדת בכל טפסי החתימה שהוגשו לוועדה).

הנתבע נחקר גם הוא והגיש לאחר הדיון אסופת מסמכים הכוללת 3 גרמושקות שלטענתו הוגשו לוועדה המקומית ,תמונות עדכניות של מצב הבנייה, העתק מההיתר, ראיות (לכאורה) שהוועדה המקומית שלחה לתובעת 3-גב' אלפסי הודעה בדבר התנגדותה ביחס לתוכנית השלישית-הבנייה על הגג, צילומי פרסומים בעיתונות (לא רלבנטי לתוכנית הבניה על הגג היות והם מיולי 2010 ומתייחסים למרפסת קונזולית), העתקי הודעות הוועדה המקומית בדבר אישור התוכנית האחרונה לבנייה על הגג שנשלחו לכאורה לדיירים אחרים בסביבה/בחלקה (שאינם נמנים על התובעים) וכן טפסי הסכמה שחלקם הוגש בדיון מטעמו וחלקם הוגש ע"י גם על ידי התובעים.

המבקשים מצדם הגישו לאחר הדיון "תעודת בירור פרטים על נוסע" ביחס לתובע 1 מר יצחק זנטי והם טוענים שלפיה עולה כי טענתו שבמועד "חתימת" טופס ההסכמה לתוכנית האחרונה הוא שהה בחו"ל מתאימה לרישומי משרד הפנים לפיהם אכן יצא את ישראל ביום 9.3.11 וחזר ביום 6.6.11 כאשר טופס ההסכמה נחתם לכאורה ביום 2.4.11 ואילו התוכנית נחתמה ביום 30.3.11 ע"י המשיב והמתכנן .

במהלך דיון ההוכחות נחקרה גם התובעת 3 אשר אישרה בעדותה כי ידעה על הבקשה לקבלת היתר לביצוע עבודות על הגג והתנגדה לה. הנתבעת 3 לא יכולה הייתה לשלול את האפשרות שהחלטת הוועדה המקומית לדחות את התנגדותה וההודעה על זכעותה לערער ולהוציא צו מניעה כנגד הוועדה נשלחה לכתובתה ברם עמדה על כך שהיא לא ידעה עליה. התובעים הגישו במסגרת חקירת התובעת 3 את מוצג ת/4 שהוא מכתב שנשלח לוועדת הערר המחוזית והנושא תאריך 4.9.11.

הנתבע נחקר גם הוא (פעם נוספת) במהלך ישיבת ההוכחות, בסופה הוגשו טפסי הסכמת שכנים (כולל אסופת מסמכים שהוגשה ע"י הנתבע בשלב הסעד הזמני שסומנו מש/1 עד מש/3.

דיון:

דיון ההוכחות התנהל בצלה של בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד הנתבע בהיעדר התייצבות. אין חולק שאין חובת ביטול פסק הדין מחובת הצדק ולכן הוסכם כי עניין הביטול מתוקף שיקול דעת בית המשפט יוכרע לאחר שמיעת ההוכחות שכן לא היה שום טעם לשמוע את התיק פעם אחת בשלב הסעד הזמני, פעם נוספת בשלב הבקשה לביטול פס"ד ופעם אחרונה בשלב ההוכחות.

הכלל הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה הדברים הינם בבחינת קל וחומר כאשר התובעים טוענים לזיוף חתימתם (חזית זו השתנתה בסופו של יום) ולביצוע מעשי תרמית מצד הנתבע שהביאו לקבלת ההיתר. בין אם הטענה היא לזיוף החתימה או לזיוף הטפסים או לביצוע מניפולציות בדרך של תרמית להשגת ההיתר, הנטל הרובץ לפתחם להוכחת טענות אלו איננו פשוט והגם שמאזן ההסתברות הנדרש איננו משתנה, יש להוכיח בעובדות את קיום מעשי הזיוף או התרמית ולא די להסתפק בהנחות, סברות או להתבסס על אי בהירות כזו או אחרת.

כפי שיפורט, הנתבע רחוק (מאד) מלהיות תם לב, במהלך חקירתו הוא ניסה להתחמק ממתן תשובות לשאלות על דרך של הפניית השאלה לוועדה המקומית או שסירב לענות על שאלות לגיטימיות, התברר שמחד גיסא הנתבע פושט רגל ומאידך גיסא ביצע עבודות בנייה בהיקף לא מבוטל כאשר ובמידה ותוגש כנגדו תביעה כספית-קניינית, לא יהיה כפי הנראה ממי להיפרע או שלא ניתן יהיה להיפרע באופן מהיר וסביר. הנתבע הצליח ליצור מסך עשן שמאחוריו בנה חדר בלתי חוקי שאיננו מופיע בהיתר הבניה וביצע "מניפולציה פרשנית" של ההחלטה בסעד הזמני לפיה המשיך לבנות שלא בזכות על בסיס מה שהותר לו לסיים בחסד (והכוונה להוראות שהיו אמורות למנוע נזקי רטיבות וכניסת מים לדירתו בלבד). הנתבע שהותר לו לסגור ולאטום את רצפת הגג ופתח היציאה לגג, בנה "מחסן" שהפך לחדר שהותקנו בו תריסים, חלונות ומזגן . כעסם של התובעים על הנתבע מובן לגמרי, האיש עושה כרצונו, הסיכוי להיפרע ממנו איננו טוב ועובדות נקבעו בשטח לפני, תוך כדי ולאחר מתן הצו הזמני.

ולאחר שהדברים נאמרו, עדיין הנטל להוכיח כי :

בוצע זיוף חתימות,

בוצע זיוף טפסים,

הושג דבר במרמה,

הוכח נזק קנייני,

רובץ על התובעים והם לא עמדו בו.

התובעים מסתמכים בעיקר על 2 טפסי חתימה שקיבלו מהוועדה המקומית, מדובר לטענתם בשני טפסים זהים לחלוטין, טופס אחד הוגש במקור יחד עם התוכנית הראשונה-לגביו אין שום טענה לזיוף, הטופס השני הוא אותו טופס ש"שופץ" לטענתם כלומר זויף ע"י המשיב שמחק בו מחיקות, הוסיף תאריך מאוחר והציגו במרמה למשיבה 2 כטופס הסכמה לתוכנית האחרונה הנוגעת למרפסת הגג. לטענת התובעים (אלו שחתמו על הטופס הראשון) הם חתמו פעם אחת והסכימו לתוכנית אחת. התובעים טוענים כי עצם הופעת מספר הפקס של המשיבה 2 על גבי טופס ההסכמה שנשלח אליהם לצורך ההליך מעיד כי אלו 2 הטפסים שהוגשו לוועדה.

אלא שבזמן חקירתם הנגדית של התובעים צצו 3 טפסי חתימה מקוריים, טופס אחד נגע לבניין סמוך ואיננו רלבנטי בשלב זה ושני טפסים עליהם יש במקור את חתימת המבקשים.

התובעים אישרו שאכן אלה חתימותיהם (ומכל מקום לא יכלו לשלול שמדובר בחתימותיהם) ומשמעות הדבר כפולה, ראשית-קורסת טענתם המפורשת בדבר זיוף חתימותיהם, שנית, עולה כי הם לא חתמו פעם אחת אלא פעמיים ועד לשלב זה אין הסבר מדוע חתמו הם על שני טפסים אם הייתה תכנית אחת (ולא רק זאת אלא שנראה שהחתימות נחתמו בשני מועדים שונים נוכח החותמים השונים מטעם משפחת דרורי).

הדברים הם בבחינת קל וחומר כאשר בוחנים את חתימותיו של התובע 2 וטענות הנתבע ביחס אליהן. מוצג מש/1 כולל שני טפסי חתימות, על האחד מהם חתום התובע 2, על השני איננו חתום. הנתבע טוען כי לגבי התכנית השנייה ביקש מר לנצר לגשת לעירייה (לוועדה המקומית) כדי לעיין ולבדוק את הבקשה וחתם שם ולא על הטופס. מר לנצר אישר שפנה לעירייה לפני שחתם ברם טען כי הדבר היה ביחס לתכנית הראשונה, אחר כך טען בפני התובעת 3 (לגרסתה בסעיף 17 לתצהירה) כי : "יותר אני לא אחתום על שום תכנית למר אבי דהן". הצהרה זו שמן הסתם באה לאחר שכבר חתם על תכנית אחת שבדק בעירייה זו והמופיעה בגרסת התובעים תואמת את סירובו של מר לנצר לחתום על תכנית אחרת הווה אומר שחלף פרק זמן כזה או אחר בין החתימה על הטופס הראשון ולבין אין החתימה על הטופס השני, לפחות במאזן ההסתברות הנדרש.

חזית התביעה מתבססת על נספחים ג' וז' שהם שני טפסי הסכמה זהים לחלוטין מבחינת חתימות השכנים ברם בנספח ז' הוספו (ע"י הנתבע ואין חולק על כך) המילים "מרפסת" בסעיף מטרת ההיתר והתאריך 2.4.11 (לקראת הגשת הבקשה לקבלת היתר לבנייה על הגג). אם אכן היו אלו הטפסים היחידים שבנמצא, ייתכן וגורל התביעה היה אחר, שני טפסים זהים שהוגשו בשתי בקשות להיתר שונות (ובהנחה שהיה מוכח שכל אחד מהטפסים הוגש בבקשה אחרת) מביאים למסקנה שנעשתה מניפולציה בטופס אחד בלבד.

אלא שכאמור הסתבר שיש עוד טפסי הסכמה אך חשוב מכך יש עוד טופס אחד מקורי השונה מנספחים ג' ו-ז' והוא הטופס השני במוצג מש/1 שם חתם בן זוג אחר מטעם נתבעים 4-5 ה"ה דרורי ושם חסרה חתימתו של הנתבע 2 מר לנצר. גם טופס זה נושא את הכיתוב "מרפסת" והתאריך 2.4.11.

אלא שכפי הנראה התובעים לא חתמו פעמיים על טופסי הסכמה אלא לפחות 3 פעמים שכן בדיון בסעד הזמני ובאסופת המסמכים שהגיש הנתבע (מש/3) צץ לו עוד טופס הסכמה עליו חתומים לכאורה התובעים 1,4ו-5 וכן דיירי 3 דירות מהבניין האחורי (ה"ה אריאל וויצמן). הטופס אגב, נושא חותמת "נתקבל" של הוועדה המקומית מיום 19.7.10.

הבלבול רב, נשאלת השאלה איזה טופס הופקד בוועדה בפועל ביחס לאיזה מהתוכניות שהוגשו לה?

כאן המקום להדגיש כי התובעים כשלו בכך שמשום מה ומטעמים שאינם מובנים לא זימנו לעדות נציג מוסמך מטעם הוועדה המקומית על מנת שיביא את התיק במלואו, יבהיר מה יש בתיק, מה אין בתיק, כמה בקשות וכמה גרמושקות הוגשו, איזה טופס הוגש בעבור איזו בקשה ומתי, יענה על השאלות הקשורות בהמצאת התכנית וההחלטות לדיירים ובביצוע הפרסומים עבור התכניות, יסביר מדוע אין חותמות נתקבל על חלק מהטפסים וכיו"ב.

כבר בהחלטה המוחקת את הוועדה המקומית כמשיבה בבקשה לקבלת הסעד הזמני צוין ולא בכדי כי " לא כל מי שיכול להיות עד במשפט הוא בהכרח גם בעל דין שכנגדו מבוקש סעד". הדברים נכתבו היות והיה ברור לחלוטין שעדות מי מטעם הוועדה המקומית כמו גם הגשת העתק מלוא התיק אצלה הם בבחינת עדויות וראיות נחוצות.

במקום "להתקוטט" עם הנתבע על דוכן העדים (ולמקרא הפרוטוקול והסנקציות שהוטלו ואחר כך בוטלו ניתן להבין שמדובר היה בחקירה טעונה, מתישה ובעייתית) היה מקום להביא עד מטעם הוועדה המקומית ותוך מספר דקות יש להניח שהתעלומה הייתה נפתרת.

התובעים התעקשו מחד גיסא להסתמך על נספחים ג'-ז' כשהם מנסים ליחס להם משקל רב היות ולטענתם הם אלו שנמצאים בתיק הוועדה ונשלחו ממשרדי הוועדה ומאידך גיסא ניסו לתקוף את הנתבע בטענה שעל הטפסים המקוריים שהוצגו אין חותמת נתקבל.

עם כל הכבוד, גם אם מספר הפקס של הוועדה מביא למסקנה כי הנספחים נשלחו ממשרדיה, עדיין אין הדבר מוכיח כל טענה אחרת. העובדה ששני הטפסים נשלחו מהוועדה אין בה כדי להביא למסקנה שאין טפסים אחרים, אין בה כדי לקבוע איזה טופס הוגש בעבור איזו בקשה ומתי ואין בה להעיד על הלך רוח הוועדה ביחס לנושא התנגדות השכנים במהלך הדיון בבקשה.

לא רק זאת, עובדה היא שדווקא שני הטפסים עליהם מתבססים התובעים אינם נושאים חותמת נתקבל ואילו הטופס היחיד הנושא חותמת נתקבל של הוועדה לא הומצא לתובעים באותו הפקס (או בכלל) הווה אומר שלא כל מה שהיה או נמצא בתיק הוועדה הומצא באותו פקס המהווה בסיס לתביעה.

קל וחומר כשבנמצא טפסים מקוריים (שאחד מהם שונה לגמרי מנספחים ג'-ז') שאין ולא הייתה סיבה שלא להגישם לוועדה וכשבנמצא גם טפסים הנוגעים לדיירי הבניין האחורי שגם הם לא הומצאו בפקס.

הרי בהחלטתי מיום 18.9.11 בחלקים שונים ממנה (עמ' 4 מול ש' 20-24,עמ' 5 ובמיוחד בסיפא לו) צוין כי לא ברור מה יש בתיק המבנה אצל הוועדה המקומית, איזה מסמכים ואיזה שיקולים היוו בסיס להחלטה להוציא היתר וכי ההכרעה תהיה כרוכה במה "..שיוכיחו הצדדים מה הוגש ומה לא הוגש למשיבה 2 (הוועדה המקומית,א.ש.)".

הרי כבר ביום 15.9.11 המציא הנתבע לתיק את אסופת המסמכים בה היה מצוי טופס הסכמת שכנים הנושא חותמת נתקבל של הוועדה המקומית קרי כבר אז היה ברור שמה שיש בידי התובעים איננו מלוא החומר וכי יש בוועדה טפסי הסכמה נוספים, איך ניתן לוותר על המצאת התיק וחקירת נציג הוועדה ולטעון כי מה שהומצא לתובעים בפקס באופן לא ברור הוא כל מה שיש בתיק הוועדה המקומית ועל כך לבסס תביעה.

עד רגע זה לא ברור מה הוגש ומה לא. לא ברור כיצד נשלחו לתובעים רק 2 טפסים מהוועדה, למה לא נשלחו טפסים אחרים (או שנשלחו ולא הוצגו), מדוע אין חותמת נתקבל על הטפסים המצויים בתיק הוועדה וכיצד הנתבע מחזיק בטפסים המקוריים (הנתבע טוען שהוועדה הסתפקה בהעתק והחזירה לידיו את המקור).

מתן תשובות לשאלות לעיל היה יכול לשפוך אור גם על התעלומה ביחס לחתימתו של התובע 1 על אילו מטפסי ההסכמה בשים לב לטענותיו האחת שנסתרה כי חתם פעם אחת בלבד ואחת שהוכחה כי סביב המועד הרשום במש/1 שהה בחו"ל ומאידך גיסא בשים לב לקיומם של 2 טפסים מקוריים שונים ועוד טופס אחד שמקורו לא הוצג כשעל טופס אחד הנושא תאריך 2.4.11 הוא אכן לא חתום.

כך לא מבססים תביעה בה מיוחסים לנתבע מעשי זיוף וקבלת דבר במרמה.

זאת ועוד, גם גרסתה של התובעת 3 (שעילתה בהליך זה בעייתית היות ואין טענה לזיוף חתימתה או לביצוע מניפולציה בהסכמתה היות והתנגדה לבקשות לכל אורך הדרך והיות ולא הוכח נזק קנייני) יוצרת בעייתיות בהבנת התנהלותם של התובעים. התובעת 3 מדגישה שהייתה בקשר עם התובעים 1 -2 ביחס להתנגדותה לבקשה הראשונה שעליה חתמו הם כמסכימים והללו הודיעו לה מפורשות ששוב לא יסכימו לשום תכנית והנה כשהומצאה לה התכנית לבנייה על הגג והיא ידעה עליה והגישה לגביה התנגדות ספציפית, לא ראתה לנכון לעדכן את שותפיה לנכס כשהיא כבר יודעת שהפעם הם לצדה קרי יסרבו לתכנית. תמוה.

כאן המקום לומר שייתכן והנתבע ביצע "תרגיל" כפי שעלה מסיכומי ב"כ התובע אך כדי לבצע הריסת הבנוי יש צורך ביותר מאשר "ייתכן", יש צורך בהוכחת התרמית וזו לא הוכחה.

זה גם המקום לומר שהתובעים כשלו גם בעמידתם על המשמר, מי יותר, מי פחות, התובעת 3 (כנראה) לא עדכנה את חבריה ולא דאגה להתעדכן ביחס להגשת ולגורל התנגדותה, התובע 5 העיד כי לא הסתכל על התכניות כאשר חתם (עמ' 7 ש' 7),התובע 2 והתובע 1 ציינו כי לא חיפשו פרסום איזו מהתכניות בעיתון.

אשר על כן יש לקבוע כי לא הוכח שהנתבע השיג את היתר הבניה בדרך של תרמית, זיוף או שלא כדין.

הפן הקנייני:

מישור זה ננטש לחלוטין ע"י התובעים ולמעשה התיק כלל לא התנהל במישור זה. אין בנמצא לא הערכת שמאי, לא חוות דעת אחרת ביחס לרכוש המשותף, חלוקתו ושוויו, אין ראיות בדבר שווי דמי שימוש ואין דבר. משכך נדחית התביעה ביחס לרכיבים הקניינים.

בנייה שלא על פי היתר:

לאחר חקירה טעונה וממושכת של הנתבע, עלתה להעיד ולהיחקר האדריכלית הגב' סמדג'ה מרים ורק אז, בדקות האחרונות של הדיון התברר כי המבנה "העיקרי" שנבנה על הגג- אותו "מחסן" שלכל הדעות נראה כחדר ממוזג, איננו מופיע בתכניות ולכן לגביו אין היתר בניה הגם שהגב' סמדג'ה העידה שבנייתו מצריכה היתר.

בהקשר זה יש לומר שאז התפרץ הנתבע וטען כי הגם שאין היתר, הרי על פי מדיניות הממשלה אין בעיה להכשירו וכי חוק בעניין זה צפוי לעבור (הדברים לא נרשמו בפרוטוקול אך זכורים לי היטב).

לא מוכרת לי לא מדיניות ממשלה ולא חוק שעבר המכשיר חריגות בניה ברם לא מדובר בחלק מחזית התביעה, אין טענה בתביעה כי בוצעו דברים בחריגה מההיתר, התיק לא התנהל במישור זה, מדובר בעילה נפרדת שלא נתבעה בתביעה שלפני, בהיעדר נתונים להערכת שווי הנזק הקנייני והיות ובדעתי להעביר את העניין לטיפול הגורם המוסמך-הוועדה המקומית (אליה אתייחס בפרק הסיום בפסק הדין) אינני נותן סעד ביחס לחריגת בנייה זו שהתגלתה כאמור באקראי בסופו של הדיון.

הוועדה המקומית:

הוועדה המקומית צורפה כנתבעת מס' 2 . היא נמחקה בתחילה מהבקשה לסעד זמני היות ובשלב הסעד הזמני שנועד להקפיא מצב קיים לא נדרש כנגדה שום סעד ואחר כך נמחקה גם מכתב התביעה בעקבות בקשה שהגישה בעניין זה.

החלטותיי מיום 29.1.12 ומיום 31.1.12 מדברות בעד עצמן, החזית כנגד הוועדה המקומית צריכה להתגלות בכתב התביעה וכזו כלל לא קיימת.

אין חולק כי הסמכות לדון בפן המנהלי של התנהלות והחלטות הוועדה מסורה לערכאה אחרת (ומשום מה התובעים לא פעלו במישור זה). בתביעה אין עתירה לסעד מנהלי כנגד הוועדה המקומית.

אין לי אלא לחזור על התמיהה בדבר אי נקיטת הליך לתקיפת החלטת הוועדה המקומית במישור המנהלי ומבלי לקבוע מסמרות, הליך כזה לא היה מופרך מעיקרו הגם שאינני קובע כי נפל פגם בהתנהלות או בהחלטות הוועדה המקומית.

אין בתביעה שום עתירה לסעד אחר כנגד הוועדה המקומית וכל שנדרש הוא כי היא תאכוף את ההוראה שתופנה לנתבע להריסת הבנייה. ראשית, לא מצרפים כנתבע גוף שמטרתו אכיפה אלא אם כן יש טענה ישירה כנגדו. שנית, אין מקור חוקי להורות לוועדה המקומית לאכוף (קרי לבצע) הריסה במסגרת הליך אזרחי נגד נתבע אחר. הסמכות להורות לוועדה המקומית לבצע הריסה מוגבלת מאד ומקורה בסעיף 205 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 שמאפשר הטלת מטלה זו רק בהליך לפי החוק (הרשעת הנאשם בלבד) ורק אם ביקשה זאת הוועדה המקומית (או נציג היועמ"ש) כאשר לוועדה הזכות לשוב ולבקש מבית המשפט הטלת ההריסה על הנשפט בחזרה.

אלא שבנסיבות העניין ולאחר שהתברר כי הנתבע הקים גם מבנה ללא היתר על גג הבית המשותף כמקשה אחת עם העבודות נשוא ההיתר והיות והוועדה המקומית היא בעלת הסמכות להכשיר את המבנה מחד או לבקש את הריסתו מאידך והיות ומדובר בבניה שנעשה במסווה של היתר הנני מורה על העברתו של פסק דין זה לוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית אתא על מנת שתשקול את הפעלת סמכותה בעניין זה.

ככל שיבקש הנתבע לבצע לגליזציה של הקיים, ראוי כי ההליך יבחן מחדש גם את נושא היתר הבניה נשוא תיק זה שכן ממילא יהיה צורך לתת לדיירי הבית המשותף זכות להתנגד ולהביע דעתם וכאמור מדובר בבניה הקשורה קשר הדוק לביצוע עבודת הבניה על פי ההיתר.

כשיוצא היתר אם יוצא היתר, מן הסתם עליו לכלול את כל הבנוי ולאחר שמיעת כל ההתנגדויות, לא יוצא היתר, יישקל עניין ההריסה בהתאם להחלטות הוועדה והגורם השיפוטי שידון בעניין.

כל החלטה של הוועדה המקומית יכול ותהייה נושא לערר מטעם צד מעוניין.

יובהר, פסק דין זה איננו נותן הוראות המחייבות את הוועדה המקומית ברם הוועדה המקומית ביקשה שלא להיות חלק מההליך אך עליה להיות מודעת לכך שעל פני הדברים יש לבצעם שוב ובשקיפות מלאה.

העתק מפסק הדין יועבר לוועדה המקומית לתו"ב קריית אתא באחריות ב"כ התובעים.

ולעניין ההוצאות. שוכנעתי כי הנתבע נטל לעצמו חירות להשלים את הבנייה הרבה מעבר למה שהותר לו בהחלטה בסעד הזמני. אכיפה לפי פקודת בזיון בית משפט איננה פועלת רטרואקטיבית אלא פרוספקטיבית ומתן הוראה על הריסת הבנוי איננה באה בחשבון מקום בו לא הוכחה התביעה .

אלא שאין פטור בלא כלום, הביקורת שהועברה על התנהלות הנתבע במסגרת פסק הדין לא הועברה בכדי והתביעה נדחית לא בגלל שהוא פעל כדין אלא בגלל שהתובעים לא הוכיחו שהוא פעל שלא כדין. השלמת הבנייה והתקנת תריסים, חלונות, מזגן וכיו"ב בכלל ובניית מבנה בלתי חוקי במסווה של עבודות בהיתר בפרט מביאים אותי לפסוק כנגד הנתבע הוצאות משפט משמעותיות הגם שהתביעה נדחית.

הנתבע ישלם לתובעים באמצעות בא כוחם הוצאות הליך זה בסך 15,000 ₪ כאשר הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

פסק הדין שניתן כנגד הנתבע בהיעדר התייצבותו כמו גם הצו הזמני שניתן כנגדו, מבוטלים והתביעה נדחית.

ניתן היום, י"א חשון תשע"ד, 15 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.