השופט י' נועם:

1. לפנינו ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן – חוק הנכים), מיום 29.1.14, בתיק ע"נ 25167-09-11, לפיה נדחה ערעורה של המערערת על החלטת קצין התגמולים, מיום 28.7.11. בהחלטת הוועדה, כמו-גם בהחלטת קצין התגמולים, לא נמצא קשר בין כאבי הגב התחתון שסבלה מהם המערערת עוד לפני גיוסה לצה"ל, לבין תנאי השירות הצבאי. בערעורה לפני הוועדה טענה המערערת, כי הפגימה בגב החמירה בשל תנאי שירותה בצה"ל, שהיו מאופיינים בישיבה ממושכת מול מחשב, נסיעות רבות והרמת משאות כבדים. בהחלטתה קבעה הוועדה, כי לא הוכח שתנאי השירות של המערערת החמירו את הפגימה בגב, ולפיכך נדחה ערעורה על החלטת קצין התגמולים.

2. המערערת התגייסה לצה"ל ביום 9.3.99 ושוחררה מהשירות הצבאי בחודש יולי 2001. אין חולק כי היא אובחנה, עוד מגיל 14, כסובלת מבקע דיסק בין חולייתי L4-L5. לאחר לימודיה באוניברסיטה התגייסה המערערת לשירות קבע ביום 16.9.07, בתפקיד משרדי באגף המודיעין בצה"ל. כארבעה חודשים לאחר הגיוס לשירות קבע, התלוננה המערערת על כאבי גב תחתון, ללא חבלה או אירוע ספציפי. בחודש יוני 2008 אושפזה המערערת בבית-חולים, ובבדיקת CT אובחן בקע דיסק בגובה L4-L5 עם לחץ מרכזי ניכר לימין. ביום 24.6.08 נותחה המערערת ונכרת הדיסק שבבקע האמור. במכתב השחרור צוין, בין-היתר, כי המערערת "סובלת שנים רבות מכאבי גב תחתון". הואיל וכאבי הגב לא פסקו לאחר הניתוח, אושפזה המערערת פעם נוספת לאחר כשלושה חודשים, ובדיקת MRI נוספת של עמוד השדרה המותני הדגימה בקע חוזר של הדיסק הבין חולייתי L4-5. בבדיקותCT ו-MRI מהחודשים דצמבר 2009 וינואר 2010, הודגם בקע דיסק גדול ומשמעותי בגובה L4-5, הלוחץ על שורש העצב מימין במידה ניכרת, והומלץ לשקול לבצע ניתוח דקומפרסיה חוזרת וקיבוע L4-5.

3. לפני הוועדה קמא הונחו חוות דעת רפואיות של מומחים מטעם הצדדים. שתי חוות דעת מטעם המערערת, שנערכו על-ידי ד"ר ישראל קליר, ושתי חוות דעת מטעם המשיב, שהוכנו מטעם ד"ר נחשון שזר, כאשר חוות הדעת השנייה התייחסה לחוות הדעת המשלימה של ד"ר קליר.

ד"ר קליר הגיע לכלל מסקנה, כי שירות הקבע של המערערת הביא להחמרת מצב קודם, שהצריך ניתוח דיסקטומיה, ומחייב למעשה ניתוח נוסף של דקומפרסיה וקיבוע. הוא ציין, בין-השאר, כי קיים תיעוד על שירות צבאי מלא ללא בעיות גב תחתון; וכי לאור פרק הזמן הקצר יחסית בין הגיוס לשירות קבע בשנת 2007, לבין הניתוח שעברה המערערת בשנת 2008 – תהא פעילותה של המערערת אשר תהא – קיים קשר ישיר בין השירות הצבאי ותנאיו לבין ההחמרה המשמעותית במצבה הרפואי הקודם.

ד"ר שזר לא ראה בישיבה הממושכת של המערערת במהלך ארבעת החודשים הראשונים של שירות הקבע, כמו-גם בנסיעותיה ברכבת מירושלים לתל אביב ובחזרה, משום גורמים שיש בהם כדי להביא להתפרצות המחלה; והמליץ שלא להכיר בקשר בין תנאי השירות לבין מצב עמוד השדרה המותני – לא בהיבט של גרימה ולא בהיבט של החמרה. בחוות דעתו המשלימה הדגיש, כי העובדה שההחמרה החלה מספר חודשים לאחר הגיוס לשירות קבע, אינה מהווה הוכחה לכך שההחמרה באה בעקבות תנאי השירות, בין בשל ישיבה ממושכת ונסיעות ממושכות, ובין בשל עומס פיזיולוגי כמו הצורך להרים מדי פעם תיק כבד – כפי שציינה המערערת בתצהיר משלים שהוגש מטעמה.

4. בהחלטה מפורטת ומנומקת דחתה הוועדה את הערעור, זאת לאחר שבחנה את חוות הדעת של שני המומחים, ושמעה את עדויותיהם של השניים וכן עדותה של המערערת ועמיתיה לעבודה.

ועדת הערעורים דחתה את מסקנת ד"ר קליר, לפיה הפגימה בגבה של המערערת החמירה בשל תנאי ואופי השירות בצה"ל. הוועדה התייחסה לכשלים שנתגלו בחוות הדעת של ד"ר קליר, ובין-השאר – היעדר פירוט לגבי המסמכים שהיו לפניו בעת עריכת חוות דעתו; וכן העובדה שהמומחה לא ידע מתי התלוננה המערערת לראשונה על כאבי הגב, מה עשתה המערערת בזמן שירותה הצבאי, אילו משאות הרימה בתקופת השירות וכמה שעות ביום ישבה בעת שהייתה סטודנטית בסמוך לפני שהתגייסה לשירות הקבע. בנוסף הדגישה הוועדה, כי ד"ר קליר אישר שכאבי הגב של המערערת לא פסקו מאז שהייתה בת 14, ואף ציין, כי ייתכן שהתחלואה שהצריכה ניתוח הייתה מתרחשת גם ללא קשר לשירות. באשר להתייחסותו של ד"ר קליר לעבודות מחקר במרכזים רפואיים צבאיים בחו"ל, אשר הגיעו למסקנה שהשירות הצבאי מגביר את הסיכון לכאבי גב תחתון, ציינה הוועדה כי המערערת אינה יכולה להיבנות מממצאי המחקרים, שכן אין כל דמיון בין מהות השירות הצבאי של אותם חיילים והיקף הפעילות הגופנית שלהם, לבין אופי השירות הצבאי של המערערת – שעבדה בעבודה משרדית; ומכל מקום, כי מחקרים אלו אינם מבססים "אסכולה רפואית", שיש בה כדי להוכיח קשר סיבתי, בדרגה של "מתקבל מאוד על הדעת", כנדרש בפסיקה, בין תנאי השירות של המערערת לבין החמרת הפגימה בגב.

הוועדה אימצה את חוות דעתו של ד"ר שזר, אשר ציין בעדותו כי "אין בתנאי השירות [של המערערת], ובכלל זה הנסיעות והישיבה הממושכת, וכן נשיאת קלסרים מדי פעם, כדי להוות גורם סיכון יותר מאשר תנאי החיים הרגילים שבן-אדם נוסע, יושב, עובד". על-פי הראיות שהובאו לפניה, סברה הוועדה כי היקף עבודתה של המערערת בשירות קבע מאשרת את מסקנתו של ד"ר שזר, לפיה אין קשר בין תחלואת המערערת בגב התחתון לבין השירות בצבא. בהקשר זה ציינה הוועדה, בין-השאר, כי המערערת סבלה כל השנים מכאבי גב, ואף הודתה שכאב הגב "הוא משהו שלא נעלם"; וכי לפני שירות הקבע נהגה ללמוד בשכיבה. עוד ציינה הוועדה בהקשר האמור, כי בתיק הרפואי של המערערת מיום 16.2.10, נרשם בפרק הסימפטומים: "בת 29 סובלת כבר 15 שנה מכאבי גב תחתון המקרינים לרגל ימין", וכי במסמך מיום 17.2.08 צוין: "לאחרונה החמרה בכאבי הגב". לכך הוסיפה הוועדה, כי מעדות המערערת עולה שבמהלך שירות הקבע היא לא ישבה כל הזמן ליד מחשב, וכי בתקופת הלימודים באוניברסיטה נהגה לשבת שעות רבות. באשר ל"נשיאת משאות", הדגישה הוועדה כי על-פי עדותה של המערערת מדובר בקלסרים, ולא נטען שהיו קלסרים רבים. בכל הנוגע לנסיעות, סברה הוועדה כי נסיעה באוטובוס או ברכבת מירושלים לתל-אביב אינה משמעותית לצורך החמרת הפגימה. מכאן קבעה הוועדה כי מדובר בתנאי שירות קלים, אימצה את חוות דעתו של ד"ר שזר לפיה תנאי שירות אלו לא גרמו להחמרה בפגימה בגב ודחתה את הערעור.

5. בערעורה מלינה המערערת על מסקנת הוועדה, כי ההחמרה בכאבי הגב והמחלה הדיסקית בגבה, לא נגרמו כתוצאה מתנאי השירות בצה"ל ואופי השירות, שהיה מאופיין בישיבה ממושכת, נסיעות מרובות ומטלטלות והרמת משאות; ובפרט כאשר לטענתה היא החלה לסבול מכאבי גב עזים ובלתי נסבלים כארבעה חודשים בלבד לאחר גיוסה לשירות קבע. לטענת המערערת, בהחלטת הוועדה נפלו טעויות משפטיות מהותיות אשר מצדיקות את התערבות ערכאת הערעור. המערערת גורסת, כי לא הייתה הצדקה לדחות את חוות הדעת של ד"ר קליר; כי העדויות מטעמה ועדיה לא נבחנו כראוי; וכי לא ניתן משקל הולם לעדויותיהם, תוך התעלמות מהנסיבות העובדתיות העולות מהעדויות. עוד טוענת המערערת, כי לא נתגלה כל פגם או כשל בחוות דעתו של ד"ר קליר; כי שגתה הוועדה בכך שלא ייחסה משקל לעובדה שד"ר קליר מתמחה באופן ספציפי במחלות עמוד שדרה, בעוד שד"ר שזר אינו מומחה בתחום, אלא רק מייעץ לחולים הסובלים מבעיות בעמוד השדרה; וכי קביעתו של ד"ר קליר, לפיה יש לראות בנסיבות שירות הקבע כ"טריגר", בבחינת "קש ששבר את גב הגמל" להתפרצות מחלתה, הִנה הקביעה הסבירה ביותר בנסיבות העניין, העומדת בנטל ההוכחה הנדרש.

6. המשיב גורס, כי יש לדחות את הערעור, שכן לא קמה עילה להתערב בהחלטת ועדת הערעורים; והוא מבקש לאמץ את החלטת הוועדה מטעמיה.

7. לאחר בחינת מכלול טיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי אין עילה להתערב בהחלטת ועדת הערעורים, ודין הערעור, אפוא, להידחות.

סעיף 34(א) לחוק הנכים קובע מפורשות כי "התובע או קצין התגמולים רשאים לערער על החלטת ועדת ערעור לפני בית-המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד". ערעורה של המערערת נסב על קביעות עובדתיות של ועדת הערעורים, ועל החלטת הוועדה להעדיף את חוות הדעת של ד"ר שזר על-פני זו של ד"ר קליר. הלכה פסוקה היא, כי העדפת חוות דעת רפואית על-ידי ועדת הערעורים, הִנה קביעה עובדתית מובהקת שלא ניתן לערער עליה; וכי ההכרעה בין חוות הדעת נתונה לשיקול דעתה הבלעדי של הוועדה (ע"א 550/70 זלץ נ' קצין התגמולים, פ"ד כה(1) 533, 537 (1971); רע"א 202/00 פלונית נ' קצין התגמולים, פ"ד נו(1) 649, 655 (2001); ורע"א 2537/04 אורה שפירא נ' קצין התגמולים (29.5.05)). באשר לנטל הראיה, יודגש, כי נטל ההוכחה לפני הוועדה מוטל על המערערת מעבר למאזן ההסתברות; ובכל הנוגע למידת ההוכחה אין די בהצבעה על אפשרות תיאורית גרידא לקשר סיבתי, אלא יש להראות כי קשר סיבתי כזה "מתקבל מאוד על הדעת" (ראו: ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5) 203, 215 (1991); ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3) 646 (1990)).

הקביעות העובדתיות והממצאים הרפואיים שאותם אימצה הוועדה, נסמכו על התשתית העובדתית הראייתית שהובאה לפניה, ועל העדפת חוות דעתו ועדותו של ד"ר שזר על-פני זו של ד"ר קליר. כאמור, לא קמה עילה להתערב בקביעותיה ומסקנותיה של הוועדה בהחלטתה המפורטת והמנומקת; ומכל מקום, הואיל ואין מדובר בערעור בשאלה משפטית – דין הערעור להידחות. באשר לטענת המערערת, לפיה קיימת אסכולה רפואית התומכת בגרסתה, הרי שעל-פי הפסיקה, שאלת קיומה של אסכולה רפואית היא שאלה מעורבת של עובדה ומשפט אשר מצויה בטווח הביקורת השיפוטית (רע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 532, (1995)). ואולם, לא מצאנו עילה להתערב בקביעת הוועדה, לפיה לא הוכחה אסכולה רפואית שיש בה כדי לבסס קשר סיבתי, בדרגה של "מתקבל מאוד על הדעת", בין תנאי השירות לבין החמרת מחלתה (ראו: רע"א 2027/94 לעיל; ור"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4) 361 (1983); והשוו: רע"א 8752/12 אברהם יחזקאל נ' קצין התגמולים (24.1.13)); ובפרט כאשר לא הובאו ראיות לקיומה של אסכולה שכזו, בכל הנוגע לתנאי השירות הצבאי הספציפי בעניינה של המערערת, אשר לא הרימה משאות כבדים ולא עסקה בעבודה פיזית, ועל-פי קביעת הוועדה – שירותה הצבאי היה "בתנאי שירות קלים".

8. אשר על כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' בחשון תשע"ה, 13 בנובמבר 2014, בהיעדר הצדדים.