בפני תביעת התובעים לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו להם כתוצאה מתאונת דרכים שארעה ביום 27.2.10 (להלן: "התאונה").

אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעת כלפי התובעים ולפיכך, הכרעתי נדרשת בשאלת הנזק בלבד.

נתונים עובדתיים:

1. התובעת 1 ילידת 14.4.1950 (להלן: "התובעת"), בת 60 במועד התאונה, והתובע 2, בעלה, יליד 1941 (להלן: "התובע"), בן 69 במועד התאונה, נפגעו בתאונה שארעה בעת שרכב בו נסעו ואשר התובע נהג בו, התנגש בעוצמה רבה עם רכב אחר.

התובעים סבלו מפגיעות קשות בכל חלקי גופם כפי שיתואר בהמשך, ובתאונה נהרגה אחותה של התובעת, גב' כוכב בן מויאל ז"ל.

2. בעקבות התאונה הובהלה התובעת לבית חולים בלינסון כשהוא מחוסרת הכרה, מורדמת ומונשמת עקב פגיעות רב מערכתיות. התובעת אושפזה במחלקה לטיפול נמרץ, שם אובחנו שברים מרובים בצלעות, שברים בלסת, באגן ובקרסול.

במהלך האשפוז, עברה התובעת ניתוח לקיבוע השברים בלסת.

ביום 16.3.10 הועברה התובעת לטיפול במחלקה הכירורגית ולאחר מכן, הועברה למחלקה לשיקום נשימתי.

ביום 24.3.10 הועברה התובעת להמשך אשפוז שיקומי בבית לוינשטיין וזאת עד ליום 9.6.2010.

3. התובע הובהל ממקום התאונה לבית חולים "מאיר" בכפר סבא, וזאת כשהוא סובל משברים באגן ובעמוד השדרה. למחרת היום, הועבר התובע לבית החולים בלינסון שם אושפז במחלקה אורטופדית עד ליום 10.3.10, מועד בו הועבר התובע להמשך שיקום בבית לוינשטיין וזאת עד ליום 9.6.10, מועד בו שוחרר עם אשתו.

שני התובעים היו מאושפזים למשך 102 ימים כל אחד.

4. בעת שחרורם מהאשפוז הומלץ על המשך טיפול בקהילה וכן על קבלת עזרה בבית. התובעים (בעיקר התובעת) נזקקו לטיפולים פיזיוטרפיים ואחרים, לרבות טיפול תרופתי בתחום הנפשי לתובעת, הכל כפי שעולה מהתיעוד הרפואי הרב שצורף.

5. התובעת פנתה למחלקת נכות כללית במל"ל ובהתאם לקביעות שם, שולמה לה קצבה לתקופה שמחודש 5/10 ועד לסוף חודש 1/11 (נ/9).

הנכויות הרפואיות

6. לתובעת נקבעו נכויות כתוצאה מהתאונה כדלקמן:

36% (משוקלל) בתחום פה ולסת - בגין שבר של הלסת התחתונה עם העתקה בינונית (10%), הפרעה תפקודית של פרקי הלסת (10%), צלקות בצוואר (10%), חוסר תחושה בשפה ובסנטר (10%).

19% (משוקלל) בתחום האורטופדי - בגין שבר בעצם הבריח אשר התחבר עם קיצור ועיוות ניכר וכן בגין שבר בעצם הסקפולה הגורם להגבלה בתנועות כתף (10%), בגין השבר באגן שגורם להגבלה קלה בתנועות מפרק הירך (10%).

10% בתחום הפסיכיאטרי - בגין הפרעה דכאונית ורגשית שפיתחה בעקבות התאונה כאשר נכות זו, כולל גם התייחסות לסימפטומים המתאימים למצב לאחר חבלת ראש, בעוצמה קלה יחסית.

סך כל נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת עומדת על 52.17%.

7. לתובע נקבעה נכות בתחום האורטופדי בלבד וזאת בשיעור של 9.75% משוקלל בגין שבר בחוליה 9D ללא תזוזה (5%) ושבר באגן אשר התרפא בעמדה תקינה (5%).

הנכות התפקודית

8. בכוונתי לבחון את הנכות התפקודית בהמשך לאור העדויות שיפורטו, לרבות תוך התייחסות לתפקוד כל אחד מהתובעים בעסק המשפחתי לפני ואחרי התאונה, אולם אציין כבר עתה כי בעיקר ביחס לתובעת יש לערוך אבחנה ברורה באשר למידת התפקודיות של הנכויות שנקבעו לה, לעומת אלו הרפואיות, וזאת בהתחשב בכך שחלק ניכר מהנכות נקבע בתחום הפה והלסת (36% מתוך 52.71%).

אמנם נכון כי חלק מהנכויות שנקבעו בתחום פה ולסת הינן בעלות משמעות תפקודית מבחינת השימוש בפה, הכאבים מהם סובלת התובע וכו', אולם ברור לחלוטין כי אין ליתן לנכויות אלו משמעות תפקודית מלאה בבואי לבחון שאלות של כושר לתפקד בעבודה או אפילו באשר לצורך בעזרה בבית.

לעומת זאת, ביחס לתובע אני סבורה כי על אף שמדובר בנכות מצטברת משתי נכויות נמוכות יחסית, יש לתת לנכות זו משמעות תפקודית מלאה (אם לא מעט יותר מכך) לנוכח עיסוקו, ולכך אתיחס במפורט בהמשך.

נתוני השתכרות של התובעים

9. עובר לתאונה ולאחריה ניהלו התובעים עסק עצמאי של בית דפוס קטן אשר שניהם עבדו בו לאורך השנים. אין מחלוקת כי "הרוח החיה" ומי שנשא בעיקר הפעלת העסק לפני התאונה ולאחריה, הינו התובע, אשר הוא גם בעל הידע בתחום הדפוס.

התובעת ביצעה פעולות שונות בעסק כגון: גרפיקה, עבודה במחשב, ניהול חשבונות וטיפול בעניינים הכספיים השוטפים, וכן עבודות נוספות של כריכה וכד', שאינן עבודות הדפוס עצמן.

אין מחלוקת כי התובעת שבה לעבודה בעסק עם התובע לאחר התאונה, אולם קיימת מחלוקת באשר להיקף עבודתה ומה היא הדרך הנכונה לחשב את הפסדי ההשתכרות שגרמה ותגרום התאונה לתובעים נוכח "חלוקת התפקידים" ביניהם.

10. על פי נתוני השומות שהוצגו בפני (חלקם על ידי התובעים (ת/1 ונספחים לת/3) וחלקם ע"י הנתבעת (נ/6)), הכנסות התובעים (לפני מס) מהעסק בשנים 2004 ועד 2013 היו כדלקמן:

2004 – 116,066 ₪

2005 – 90,425 ₪

2006 – 88,828 ₪

2007 – 89,659 ₪

2008 – 98,935 ₪

2009 – 90,125 ₪

2010 – 73,430 ₪ (שנת התאונה)

2011 – 113,602 ₪

2012 – 93,790 ₪

2013 – 91,387 ש"ח

עוד יצויין נתון לו אזדקק בהמשך והוא כי ממוצע ההכנסות מהעסק עד שנת 2004 (כולל) עמדו על סך של כ-120,000 ש"ח (לפי חישוב 10 שנים אחורה) בעוד שמשנת 2005 ועד לשנת התאונה נראית ירידה להכנסות שנתיות ממוצעות של כ-90,000 ₪ (כעולה מנ/6).

כבר כאן אציין כי לא התייחסתי לנתונים ביחס לשנת 2014, ראשית מאחר ואלו הוצגו באמצעות מכתב יועץ מס שלא הגיע למתן עדות, ושנית ובעיקר, מאחר והמסמך מתייחס לתקופה קצרה (4 חודשים), שאין בה ללמד על תוצאות השנה כולה בהעדר הסבר מפורט והדגמה כי ברגיל הכנסות העסק מתחלקות שווה במהלך השנה כולה.

הפסד השתכרות התובעים

11. אחת המחלוקות העיקריות בתיק זה נוגעת לשאלה עד כמה נפגעה השתכרותם של התובעים מהעסק כתוצאה מפגיעתם בתאונה. בחינת שאלות אלו נוגעת הן להערכת ההפסד לעבר והן לעתיד ולפיכך יידונו כמקשה אחת.

אומר כבר בפתח הדברים כי מהעדויות שנשמעו בפני, התרשמתי כי שני התובעים, הינם אנשי עבודה אשר למרות פגיעתם בתאונה, היו נחושים לחזור לתפקוד המקסימלי האפשרי, ונעשה על ידם מאמץ עילאי להחזיר את העסק למסלולו, גם באם תוך שינוי מסוים באופי הפעילות.

עם זאת, אינני מקבלת את טענת התובעים כי ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות של התובעים על בסיס נכות תפקודית כזו או אחרת הנגזרת מנכותם הרפואית, שכן מהראיות שהובאו בפני עלו מספר נתונים רלבנטיים, שהם:

א. לא יכולה להיות מחלוקת שגם לפני התאונה וגם לאחריה, התובע היה הפעיל יותר בעסק, והתובעת שימשה, במידה מסוימת "עזר כנגדו". ממילא, הדיווח על הכנסות התובעים מהעסק כהכנסות שוות (דהיינו שהרווחים מדווחים במחצית על כל אחד מהם) נבע משיקולי מס ולא כדיווח שאכן משקף תרומה זהה של כל אחד מהתובעים לפעילות העסק, כפיש ציין התובע בעדותו.

ב. בהתאמה, אין מקום לחשב את ההפסדים בעסק על בסיס הנחה שפגיעת התובעת, הקשה יותר מבין השניים, גרמה להפסד הכנסות בהתאמה ליחס שבין הפגיעות הגופניות.

ג. לא יכולה להיות לטעמי מחלוקת כי העסק בנוי ומנוהל סביב נוכחות התובע, וכי גם אלמלא התאונה, במועד בו היה מחליט התובע לפרוש מניהול העסק, זה היה נמכר או נסגר והתובעת, על אף שהיא צעירה מהתובע ב-9 שנים לא היתה מפעילה את העסק לבדה.

ד. לא יכולה להיות מחלוקת כי על פי "הנתונים היבשים" שעולים מנתוני השומות, משנת 2005 ועד לשנת התאונה ממוצע ההכנסות השנתי בעסק עמד על כ-90,000 ₪. בשנת התאונה חלה ירידה של כ-20,000 ₪, אך מיד לאחר מכן, כבר בשנת 2011 חלה עליה משמעותית בהכנסות (113,000 ₪) כאשר משנת 2012 נראה כי העסק חזר לייצר לתובעים הכנסה בשיעור דומה לזה שלפני התאונה.

12. לטענת התובעים, אין לראות בהכנסות על פי השומות חזות הכל, שכן לתובעים נגרמו הפסדי השתכרות ניכרים וזאת בשלושה אופנים שונים:

הראשון – הפסד בגין "דלתא" של רווח שציפו להפיק כתוצאה ממהלך של שינוי בעסק.

עפ"י הטענה, מעט ובסמוך לפני התאונה החליטו התובעים להקטין את הוצאות העסק בדרך של העברת מקום העסק ממשכנו במקום אחד למיקום אחר, שבו עלויות התפעול נמוכות יותר וזאת במטרה להגדיל רווחיהם מהעסק בדרך של הקטנת הוצאות קבועות.

מכאן, שהעובדה שהכנסות העסק חזרו לרמה דומה לזו שהיתה עד לשנת 2009, אין בה כדי להצביע על היעדר הפסד לתובעים שכן, בשל קשיי התפקוד שלהם עקב התאונה נגרעה מהם האפשרות להגדיל את רווחיהם באותה "דלתא" כפי שתוכנן על ידם קודם לתאונה.

השני - הפסד מעצם הירידה של התובעים ביכולם לבצע את העבודה פיזית כפי שביצעו קודם לתאונה. אמנם התובע חזר לעבוד בעסק ולהפעילו באופן מלא אולם, כפי שעלה מעדותו חל שינוי באופי פעילות העסק כך שכיום בית הדפוס מדפיס פחות ויותר עוסק במעין "תיווך" בדרך של הוצאת עבודות לבתי דפוס אחרים, בתיווך אל מול הלקוחות.

השלישי - לטענת התובעים שווי העסק פחת בצורה משמעותית בעקבות פגיעתם של התובעים בתאונה ובעוד שאלמלא התאונה יכלו למכור את העסק כנגד תמורה של כ- 350,000 ₪, כפיש התכוונו לעשות עם הגיע התובע לגיל 80 לערך, הרי שלאחר התאונה לא מצאו מתעניינים לרכישת העסק ואופציה זו למעשה "ירדה מהשולחן", ובכל מקרה, בעת שלא יוכלו יותר לנהל את העסק יאלצו למוכרו בשווי נמוך יותר משוויו לפני התאונה.

13. התובעים מוסיפים וטוענים כי אותו שינוי באופי הפעילות נובע גם מהעובדה שהתובעת, בשל פגיעתה הפיזית והנפשית הקשה, צמצמה את היקף פעילותה בעסק, וכיום היא מגיעה לעסק למשך כ- 4 שעות, 3-4 פעמים בשבוע וזאת לעומת היקף עבודה של 8 שעות ביום, 5 ימים בשבוע, קודם לתאונה.

צמצום היקף עבודתה של התובעת, הביא באופן טבעי לכך שהתובע צריך להקדיש זמן רב יותר לאותן פעולות שביצעה התובעת קודם לכן, וממילא נשללת ממנו האפשרות (בצירוף למגבלותיו הוא) להמשיך ולפעול בעסק, באותו היקף שעשה לפני התאונה.

14. באשר להפסדי העבר - טוענים התובעים להפסד של 20,000 ₪ בגין הירידה בהכנסות המוכחת בדוחות בשנת 2010, וכן, מבקשים הם פיצוי גלובאלי על ההפסדים בשנים העוקבות לאור מכלול הטענות שלעיל. בנוסף נטען להטבה שניתנה לתובעים על ידי בנם אביחי, אשר נרתם לעבוד בעסק בחודשים בהם היו התובעים מאושפזים ולאחר מכן נזקקו לזמן החלמה נוסף, וזאת למשך 7 חודשים בהם נגרם לו הפסד שכר של 91,000 ₪.

לחלופין, יש לפצות את התובעים, לכל הפחות, בגין ההוצאה שהוציאו לתשלום שכרו של הבן בחלק מהתקופה בה הפעיל את העסק, וזאת בסך כולל של 15,600 ₪ כעולה מטופס 106 לשנת 2010 (ת/2).

15. בבואי לבחון מהו הפיצוי הראוי לתובעים בגין הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד, אסיר ראשית מעל דרכי שתי טענות של התובעים אשר לא הוכחו ולו בבדל ראיה.

הראשונה, הטענה כי בעקבות התאונה נשללה מהתובעים אפשרות למכור את העסק כעסק חי או שהופחת שווי העסק למכירה כזו, נדחית על ידי בהיעדר ראיה התומכת בה. ככל שרצו התובעים לבסס טענה כזו, צריכים היו להצטייד בחוות דעת חשבונאית/שמאית מתאימה אשר תתמוך בטענה התובעים שנטענה בעלמא, כי שווי העסק לפני התאונה היה 350,000 ₪ ושוויו פחת לאחר התאונה (אפילו לא ציין בכמה...).

בניגוד לטענת ב"כ התובעים, אין די באמירה של התובע בתצהירו לענין זה, שכן מדובר בענין שבמומחיות שאינה בידי התובע (על אף נסיונו שאינו מוטל בספק בתחום הדפוס), וגם העובדה שלא נחקר על אמירה זו בחקירה נגדית, איננה הופכת את האמירה לראיה מספקת.

יתרה מכך, מעדותו של התובע עולה למעשה כי לא נעשו על ידו ניסיונות משמעותיים למכירת העסק לאחר התאונה ומלבד פרסום בסמוך לאחר התאונה ולפני שהתובע התאושש וחזר לעבוד בעסק, לא נעשו על ידו מהלכים נוספים. מעבר לכך, מעדותו עולה כי מכירת העסק לא התגבשה מאחר והקונים המעטים שפנו, התעניינו ברכישת הציוד בלבד ולא ברכישת העסק בשלמותו (דבר שהתובע לא היה מעוניין בו), עניין שבודאי שאין לו כל קשר לפגיעת התובעים בתאונה ולפיכך, דין טענותיהם בענין זה, להידחות.

השניה, הינה טענתם כי בסמוך לפני התאונה פעלו להקטנת הוצאות העסק על מנת ליצור לעצמם רווחים נוספים וכי פגיעתם בתאונה מנעה מהם את האפשרות ליהנות ממהלך זה.

כפי שטען ב"כ הנתבעת בצדק, ככל שהתובעים ביקשו לבסס טענתם זו, צריכים היו לכל הפחות להביא תשתית ראייתית לטענתם שאכן הקטינו את ההוצאות הקבועות של העסק בעקבות העברת מקום הפעילות.

המדובר בטענה שקל לתובעים להוכיחה שכן, מדו"חות רווח והפסד של העסק, ניתן היה לראות שינוי בהוצאות לשכירת מקום לניהול העסק ומשכך, לא ברור מדוע בחרו התובעים שלא לעשות כן. לחלוטין לא מקובלת עלי טענת ב"כ התובעים שדי באמירה של התובעים כי העבירו את מקום העסק, כדי להעביר את הנטל אל הנתבעת להוכיח שאין הדבר כך. כידוע, הנטל על התובעים להוכיח טענותיהם, ומקום שבו קיימת ראיה טובה אשר אין כל קושי להציגה, ולא ניתן הסבר להמנעות התובעים לעשות כן, אין באפשרותם להוכיח טענותיהם בענין זה. "המנטרה" עליה חזרו התובעים ובא כוחם בדיון לפיה אילו התבקשו להמציא את המסמכים היו עושים כן, אין בה כדי להוות תחליף להבאת ראיות מקום בו הנטל מוטל על התובעים. לפיכך אין אלא לקבוע שלא הוכחה בפני התשתית העובדתית הבסיסית שבבסיס טענתם זו של התובעים, ומשכך דין תביעתם בהקשר זה, להידחות מטעם זה בלבד.

16. בניגוד לקביעותי אלו אני סבורה כי התובעים בעדותם בפני הוכיחו כי תפקודם, בהתחשב בנכות שנותרה להם, ירד בעקבות פגיעתם בתאונה וכי יש לפגיעה זו השפעה גם על יכולת ההשתכרות של התובעים מעסקם, גם באם הדבר אינו משתקף ב"נתונים יבשים".

באשר לתובעת, שוכנעתי כי למרות שהיא מבצעת חלק מהפעולות שביצעה קודם לתאונה (כפי שניתן היה לראות בסרטון המעקב נ/10, שהוצג במהלך עדויות התובעים), אין לראותה כמי שחזרה לתפקודה לפני התאונה. שוכנעתי כי חרף פגיעתה הקשה, לרבות בכתף הימנית משתדלת התובעת, בשעות שהיא נמצאת בעסק, לבצע את כל הפעולות הנדרשות לרבות שימוש בשדכן הסיכות הגדול והפעלתו, הרמת פטיש לצורך הכנסת קצוות סיכון השדכן לכריכה, וכן ממשיכה היא בביצוע פעולות שביצעה כגון: הליכה לבנק לניהול חשבונות של העסק וכו'.

עם זאת שוכנעתי כי היקף עבודתה של התובעת פחת בצורה ניכרת ואין ספק כי פגיעתה הקשה והמורכבת, לרבות בתחום הנפשי, היא שגרמה לכך.

יוזכר כי התובעת נפגעה בהיותה בת 60, כך שלא היתה סיבה אלמלא התאונה לכך שתפחית כבר בגיל זה את היקף עבודתה, בעיקר נוכח האמור לעיל בדבר התרשמותי מהתובעים כ"אנשי עבודה".

17. באשר לתובע, אמנם הלה סבל מפגיעה פחות חמורה מאשר אשתו ונקבעה לו נכות בגין שתי פגימות בשיעור נמוך, אשר אין בהם פגיעה ישירה ביכולתו לתפקד בעסק והראיה שהוא אכן עושה כן בהצלחה יחסית. אולם אין ספק כי פגיעה אורטופדית מהסוג שסבל התובע אשר נפגע כאמור בהיותו בן 69, מקשה על תפקודו היומיומי, לרבות בעסק, גורמת לאיטיות יתר וקושי בביצוע פעולות פיזיות. ניכר היה במהלך עדותו בפני, כי הוא מתקשה לעמוד או לשבת למשך זמן ארוך במקום אחד, דבר התואם את הפגיעה שסבל באגן ואת קביעתו של ד"ר נורמן כי חרף איחוי בעמדה תקינה של השבר והעדר הגבלה בתנועה, יש בפגיעה זו לגרום לכאבים.

18. בבואנו להעריך את הפסדי ההשתכרות של התובעים לעבר ולעתיד, נדרש בית המשפט להעריך, כמידת יכולתו, כיצד היה מתפתח העסק אלמלא התאונה ומה היה היקף עבודת כל אחד מהתובעים בעסק, ולמשך כמה שנים היו התובעים מנהלים את העסק אלמלא פגיעתם.

בהקשר זה מסכימה אני עם ב"כ התובעים כי "הנתונים היבשים", כפי שניתן ללמוד אותם מהנתונים שהובאו בפני, אינם מספרים את הסיפור כולו, ויש להתחשב בעצם הפגיעה ביכולת תפקוד התובעים בעסק, לנוכח הנכויות שנקבעו להם, גם באם עד היום לא היה ביטוי מספרי לפגיעה זו, בנתונים העולים מהשומות. לנוכח קביעותי אלו אפרט את רכיבי הפסד ההשתכרות לעבר ולעתיד.

הפסדי שכר בעבר

19. אין מחלוקת בין הצדדים כי יש מקום לפצות בגין ירידת ההכנסות בעסק בשנת 2010 היא שנת התאונה וזאת בסך של 20,000 שח, כאשר סכום זה בצירוף הצמדה מאמצע השנה ועד היום מסתכם לסך של 21,565 ש"ח.

השאלה היא האם בזה מסתכם הפסד ההשתכרות בעבר ותשובתי לכך הינה שלילית.

מעבר להפסד מוכח זה, יש לטעמי לפסוק סכום גלובאלי לא גבוה המשקף הפסד שנתי (או העדר רווח) בשיעור מתון לעומת ההכנסות המדווחות לפני התאונה, וזאת בסך של 10,000 ₪ לשנים 2011 ועד היום.

20. מעבר לכך, במהלך ניהול ההוכחות הובאו ראיות משכנעות שאכן נגרם לבנם של התובעים, אביחי, הפסד שכר בגין הפסקת עבודתו ב"לאסט פרייס" בו עבד משנת 2007 כמעט ברציפות (למעט תקופת העדרות בשל נסיעה לחו"ל) ושכרו החודשי עמד על 4,400 ₪ (לפי סכום מצטבר ל-11 חודשים בשנת 2009). הפסד זה הוא בגדר הטבה לתובעים שכן מעדותו של אביחי ומעדויות התובעים עלה כי עקב התאונה ובכדי לשמר את העסק, עזב אביחי את עבודתו זו והפעיל את העסק בתקופה בה התובעים היו מאושפזים ועד למועד תחילת לימודיו בחודש 10/10.

במהלך תקופה זו של 7 חודשים, לא קיבל אביחי שכר ממקום עבודתו (למעט תשלומים חלקיים פעוטים בחודשים 3-4/2010 על חשבון ימי חופש).

עם זאת אביחי קיבל שכר מהעסק למשך 4 חודשים, מחודש 6/2010 – 9/2010 וזאת בסך כולל של 15,600 ₪.

מכאן עולה שלא צריכה להיות מחלוקת שלאביחי, כמיטיב של התובעים, נגרם הפסד השתכרות של ממש בתקופה זו, וזאת בסך של 15,200 ₪.

עד לחודש 6/10 התגורר אביחי בדירה שכורה אולם, עם שחרורם של הוריו מבית החולים, מועד בו גם הסתיים הסכם השכירות, עבר להתגורר בביתם. לפיכך יש מקום לנכות מהפסד זה "הטבה" מסוימת בה "זכה" אביחי והיא בחיסכון בדמי שכירות והוצאות בדירה המושכרת, למשך 3 חודשים, בהם התגורר בבית הוריו ולא נשא בתשלומים אלו.

בהתחשב בכך, אני סבורה כי התובעים זכאים לפיצוי בעבור הטבה זו, בסך של 12,000 ₪ בצרוף הצמדה מאמצע התקופה ועד היום, ובסה"כ 12,940 ש"ח.

כאן שסך הפסדי העבר נקבעים על ידי בסך של 44,505 ₪ (21,565 + 10,000 + 12,940).

הפסדי השתכרות בעתיד

21. בהקשר זה מתעוררת השאלה כיצד יש לחשב את ההפסדים העתידיים של התובעים כאשר לטענת הנתבעת יש לבחון הפסדים נטענים בעסק לנוכח העובדה שהתובע, שהוא בן 73 כיום, הוא הרוח החיה בעסק וברור כי במועד שהוא יפרוש מעבודתו, לא תמשיך התובעת בניהול העסק בלעדיו משמע, שאין מקום לחשב הפסדים בעסק לעתיד, מעבר לתקופה שבה יעריך בית המשפט שממילא היה התובע מפסיק את עבודתו בעסק.

הנתבעת מצביעה על העובדה שעוד קודם לתאונה ולמעשה משנת 2005, חלה ירידה בתפקודו הפיזי של התובע בעקבות בעיות רפואיות הנוגעות לחסימת כלי דם המשפיעה על יכולתו ללכת למרחקים, בעיה בגינה אף נותח וצונתר פעמיים.

הנתבעת טוענת כי מהתיעוד הרפואי שהוצג על ידה (נ/1 – נ/5) עולה כי תפקודו של התובע ללא קשר לתאונה, היה כבר ירוד והבעיות הרפואיות מהן סבל לרבות קושי בהליכה, קשיי הנשימה והחסימות בכלי הדם, אשר חזרו והחמירו בשנת 2008, היו מביאות לכך שהתובע יפסיק את עבודתו בגיל הפרישה הקבוע בחוק ואין מקום ליחס לו המשך עבודה לשנים ארוכות, כפי שנטען על ידי התובעים.

22. מנגד, טען ב"כ התובעים כי הנתבעת אינה יכולה להסתמך על העולה מהמסמכים הרפואיים שהוצגו על ידה, מבלי שביקשה מינוי מומחה בתחומים הרלוונטים. בהיעדר חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, אין הנתבעת יכולה להעלות טענות ביחס למצב רפואי קודם לפגיעת התובע בתאונה.

23. כפי שצינתי בהחלטתי במהלך הדיון, אינני מקבלת טענה זו של התובעים כפי שנטענה שכן טענות הנתבעת מתייחסות למצבו התפקודי של התובע קודם לתאונה, מצב תפקודי שלטענתם, משתקף באותם מסמכים רפואיים, כמו גם בירידה בהכנסות.

המדובר בעניין העולה תדיר כמעט בכל תיק נזקי גוף משמעותי, בו תובע (באופן טבעי וברור יש לומר), מבקש להאדיר ככל יכולתו את יכולותיו לפני התאונה, בעוד הוא מבקש להמעיט ביכולת תפקודו לאחר התאונה ולקשור כל ירידה כזו, לפגיעתו בתאונה.

אין לשלול מהנתבעת, גם בהיעדר חוות דעת רפואית, להעלות טענה ביחס ליכולות מופחתות בגין בעיות רפואיות לפני התאונה, גם אם בעיות אלו אינן עולות כדי נכות, כל עוד ניתן לבסס טענות אלו על ראיות. יש להכיר במגבלה הברורה של הנתבעת להוכיח תפקוד של התובע בעבר (כמו גם מגבלה כזו ביחס לתפקוד נוכחי....) ואין לשלול את זכות הנתבעת לטעון שהיה בממצאים הרפואיים, ובעיקר בתלונות התובע כפי שהן משתקפות במסמכים רפואיים קודמים, כדי להעיד שכבר אז היתה קיימת ירידה בתפקוד התובע.

במקרה דנן, הדבר משתקף ברורות מהמסמכים הרפואיים ולמעשה גם התובע בעדותו, אישר באופן חלקי כי אכן סבל מקשיים בתפקוד אם כי לטענתו, הן לא השפיעו על יכולתו לתפקד בעסק. במקרה זה, נתוני העסק תומכים בטענת הנתבעת שכן ניתן לראות ירידה ניכרת ברמת ההכנסות השנתית מהעסק משנת 2005 (השנה בה אושפז התובע לראשונה) ועד למועד התאונה, והתובעים לא השכילו להביא הסבר אחר לירידה זו.

24. מכאן, שעוד קודם לתאונה חלה ירידה בתפקודו של התובע בגין בעיות בריאות שהוא סובל מהן (נוכח גילו אך סביר כי כך הם פני הדברים), וכי בנסיבות אלו, יש מקום להניח כי לא התכוון להמשיך ולנהל את העסק לעוד שנים ארוכות.

מנגד, יש לקחת בחשבון כי התובעים, כעצמאיים רבים אחרים, אינם מבוטחים לגיל הפנסיה, דבר שמהווה דווקא שיקול מדוע ימשיך התובע לנהל את העסק כל עוד "כוחו במותניו".

מרשה אני לומר, על בסיס עדויות התובעים, כי קיומו של העסק, והאפשרות של התובע לחזור ולתפקד בו (גם אם בקושי רב ותוך התגברות על כאביו), היווה דווקא מזור לפגיעת התובעים (התובע במיוחד) בתאונה, כאשר עלה מהעדויות כי האפשרות של התובע להעסיק את עצמו בעסק מנע מ"שקיעתו" לתוך הקשיים הפיזיים והרגשיים שהתאונה הסבה לו, כאשר לא ניתן להתעלם לדעתי מכך שנלווית לפגיעתו הפיזית פגיעה רגשית, גם אם אינה מתבטאת בנכות, נוכח נסיבות התאונה.

יש להעריך כי התובע היה ממשיך בניהול העסק, כל עוד יוכל לעמוד בכך מבחינה פיזית, והיר היה עושה כן, גם אלמלא התאונה, ולצורך הערכת ההפסדים לעתיד, אניח כי הדבר יהא למשך 5 שנים מהיום (עד גיל 78.5 של התובע).

25. בשל חוסר אפשרות לערוך חישוב אקטוארי, ולאור מכלול השיקולים כפי שפורטו לעיל, אני מוצאת לנכון לפסוק הפסד השתכרות לעתיד באופן גלובאלי לשני התובעים, מהעסק, בסך של 60,000 ₪.

(במאמר מוסגר אציין כי נסיונותי לבצע חישוב אריטמתי הביאו לסכומים הנעים בין 36,000 ₪ לבין 90,000 ₪).

עזרת צד ג'

26. מחלוקת עיקרית נוספת נפלה בשאלה כיצד יש לקבוע את הפיצוי בגין עזרת צד ג' בעבר ובעתיד, מקום בו התובעים לא שילמו בפועל לעזרה, למעט לשירותי אחות בבית החולים, אשר סייעה בטיפול בתובעת למשך 20 יום, וזאת בעלות של 12,125 ש"ח.

שני התובעים בעדויותיהם פרטו את העזרה הרבה שקיבלו מבני משפחה (בעיקר אחיות התובעת וילדיהם) הן במהלך התקופה הארוכה בה היו מאושפזים, וביתר שאת לאחר שחרורם וחזרתם הבית ועד היום.

לטענת התובעים נוכח המגבלות מהם הם סובלים, בעיקר התובעת, לאור נכויותיה הגבוהות, נדרשת עזרה בהיקף רב בביצוע עבודות הבית היומיומיות ובעיקר אלו הדורשות מאמץ פיזי רב.

בהתאם לעדות אחותה של התובעת, שולה בן ברוך, בתקופה הסמוכה לאחר האשפוז ובמשך כתשעה חודשים (זאת לעומת חצי שנה שציינו התובעים בתצהיריהם) היא באה לבית התובעים שלוש פעמים בשבוע למשך 3-4 שעות, כאשר בנוסף אליה היתה מגיעה גם אחות נוספת אולם זאת בתדירות נמוכה יותר. האחות תיארה את מצבה הפיזי והנפשי הקשה של התובעת אשר בתקופה זו נזקקה לעזרה ותמיכה רבה, בעיקר נפשית.

לאחר תקופה אינטנסיבית זו ועד היום, ירדה תכיפות הביקורים לפעם אחת עד 3 פעמים בשבועיים, למשך 3-4 שעות, בהן האחות עוזרת בנקיון הבית, כביסות, בישול ותמיכה רגשית. אמנם האחות לא שללה שהתובעת יכולה לעשות חלק מעבודות הבית, אולם לא במלואן.

27. מעדויות התובעים עלה עוד כי בסמוך לאחר התאונה העסיקו עוזרת בית למשך חודשיים, פעם בשבוע, אם כי לא הובאו נתונים באשר לעלות שכרה. התובעת בעדותה אישרה כי מדובר בעוזרת שהיתה מגיעה מדי פעם גם קודם לתאונה, אם כי לא בצורה קבועה וסדירה.

בנוסף נטען להוצאה כספית נוספת בגין הצורך בהזמנת משלוחים של קניות, מאחר והתובעים אבדו את כושרם לבצע את הקניות בעצמם, הן בשל מגבלותיהם הפיזיות, והן בשל העובדה כי רשיונו של התובע לא חודש בעקבות התאונה. לא הוצגו קבלות בגין תשלום עבור המשלוחים, אולם אצא מהנחה כי עדותם של התובעים בענין זה מספקת, וענין זה ילקח בחשבון כחלק מהוצאות העזרה.

28. לנוכח העדויות שנשמעו, ובהעדר תשלום בגין עזרה בפועל (למעט לאותה עוזרת שלא הובאו נתונים כלשהם בנוגע לשכרה), יש לפסוק פיצוי בראש נזק זה בסכום גלובאלי בהתחשב בהיקף העזרה הנדרשת, החורגת מעזרה רגילה של בי משפחה. התרשמתי, עד מאוד, מהתגייסות בני המשפחה, בעיקר אחיותיה הרבות של התובעת, ובעיקר שולה לעזרת התובעים.

אין ספק כי תפקודה של התובעת נפגע משמעותית באספקט זה. אמנם נכון כי התובעת עובדת פחות בעסק ולפיכך פנויה יותר, משהיתה קודם לכן, לבצע את עבודות הבית, אולם נוכח הפגיעה האורטופדית המשמעותית הכוללת מגבלה בכתף ובירך (גם אם קלה) וכן הפגיעה הנפשית, אני סבורה כי מוצדק לפסוק עזרה כדלקמן:

בתקופת האשפוז – עלות שכירת האחות – משוערך להיום: 16,870 ש"ח

אין מקום לפסוק עזרה מעבר לכך בתקופה זו. אין גם מקום לשעות לטענה בדבר זכות להחזר לאור עדות התובעת כי ניסתה לקבל החזר כזה, ופנייתה נדחתה.

בתקופה של שמונה חודשים לאחר מכן עד 1/11 (תקופה התואמת גם את קביעת המל"ל)

על בסיס 3,000 ₪ שווי עזרה בחודש – 24,000 ₪

מאז ועד היום (41 חודשים) לפי 1,000 ₪ שווי עזרה בחודש - 41,000 ₪

לעתיד – (תוך התחשבות בכך שהתובעים עם התבגרם, ממילא היו נזקקים לעזרה), וכנגזרת

מחישוב לפי 1,000 ₪ לחודש עד תום תוחלת חייה של התובעת (16 שנה) – 115,000 ₪.

סה"כ פיצוי בגין עזרה לעבר ולעתיד – 196,870 ₪. (16,870 + 24,000 + 41,000 + 115,000).

29. הוצאות נסיעה (לרבות של מיטיבים)

התובעים טענו להוצאות מוגברות בגין נסיעות נוכח אי חידוש רשיון התובע לאחר התאונה, ונוכח פגיעותיהם הפיזיות בגפיים התחתונות המצריכות הזקקות למוניות בתכיפות גבוהה.

כמו כן נטען, באמצעות העדים, להוצאות נסיעה מוגברות של בני המשפחה במהלך האשפוז הממושך, ובהתחשב בעובדה כי חלק מבני המשפחה מתגוררים בקריות בעוד שהתובעים היו מאושפזים במרכז (בתחילה בשני בתי חולים שונים), וזאת בחישוב לפי סך של 400 ₪ ליום.

גם בהעדר מסמכים תומכים, ואפילו שלא כל אחד מבני המשפחה התיצב להעיד אודות הנסיעות הספציפיות שביצע, אני סבורה כי יש מקום לפסוק לתובעים פיצוי גלובאלי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות, לעבר ולעתיד, לרבות תביעות מיטיבים, וזאת בסך כולל של 35,000 ₪.

30. הוצאות רפואיות

התובעת נזקקה לטיפול שיניים בעקבות פגיעתה אשר עלותו בהתאם להצעת מחיר, שאושרה על ידי מומחה בית המשפט, היתה 29,800 ₪. בפועל נשאה התובעת בעלות נמוכה יותר בסך של 26,000 ₪ כפי שעולה מהקבלות שצורפו, ולפיכך זכאית התובעת להחזר מלא של סכום זה, אשר משוערך מאמצע תקופת הטיפול להיום לסך של 32,455 ש"ח.

טענת התובעת לצורך בטיפול עתידי בשיניה נדחית נוכח קביעת מומחה בית המשפט כי טיפול עתידי כזה, במידה וידרש, נובע מגילה של התובעת.

מעבר לכך אני מוצאת לנכון לפסוק לתובעים, לעבר ולעתיד, סך של 5,000 ₪ להוצאות רפואיות לרבות האפשרות כי התובעים יזדקקו לטיפולים נפשיים/ריגשיים, חרף העובדה שלא קבלו אותם עד היום בתשלום.

31.הוצאות דיור

טענות התובעים בהקשר זה נדחות על ידי בהעדר ראיה כלשהי לצורך בשינוי מקום המגורים או התאמתו לנכויות התובעים. לא כל נכות אורטופדית, במיוחד מקום בו לא נקבעה הגבלה משמעותית בתנועה בגפיים התחתונות של מי מהתובעים, מנביעה צורך בהתאמות דיור והעובדה שעד היום לא בוצעה כל התאמה תומכת במסקנה זו.

יתירה מכך, לא ניתן להתעלם מקשיי ההליכה שסבל מהם התובע עוד קודם לתאונה, ואשר יתכן שהם, בצירוף גיל התובעים היה מביא לצורך בהתאמות דיור ממילא, כך שבהעדר חוות דעת לענין הצורך בהתאמות דיור ועלותן, אין מקום לפסוק פיצוי על סמך הנחות התובעים.

32. כאב וסבל

בהתאם לחישוב מעודכן במשערכת ליום מתן פסק הדין:

לתובעת – 116,461 ₪

לתובע – 49,153 ₪

סיכום נזקי התובעים:

הפסדי השתכרות בעבר (לרבות מיטיבים) – 44,505 ₪

הפסדי השתכרות בעתיד - 60,000 ₪

עזרת צד ג' עבר ועתיד - 196,870 ₪

הוצאות נסיעות עבר ועתיד (לרבות מיטיבים) - 35,000 ₪

הוצאות רפואיות עבר ועתיד - 37,455 ₪

כאב וסבל לשני התובעים - 165,614 ₪

סה"כ 539,444 ש"ח

מסכום זה יש לנכות את התשלומים התכופים ששולמו (לאחר ניכוי שכ"ט ששולם) בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, וכן את תגמולי המל"ל ששולמו לתובעת במסגרת נכות כללית התאם לאישורים שצורפו (נ/9).

ליתרה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ, וכן החזר אגרה ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומה ועד היום.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ב' אב תשע"ד, 29 יולי 2014, בהעדר הצדדים.