רקע:

1. עניינה של החלטה זו בקשה לתשלום פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין' התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"; "הבקשה").

המבקש זוכה במסגרת ערעור שהוגש נגד פסק דין של ביהמ"ש זה, בעפ"א 12342-04-15, מהעבירות של ביצוע עבודות בניה ושימוש ללא היתר.

2. הפיצוי הכספי המבוקש על ידו, הינו, בגין שתי העילות המנויות בסעיף 80 לחוק העונשין, כפי שיפורט בהמשך.

דיון:

2. אפנה תחילה למסגרת הנורמטיבית הנדרשת לענייננו, ולסעיף 80 לחוק העונשין, אשר על פיו מתבקש הפיצוי הכספי דנן.

סעיף 80 לחוק הנ"ל קובע כדלקמן:

80. (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

הוצאות

בהתאם לפסיקה הענפה שהתוותה כללים מנחים ליישום סעיף 80 לחוק, על מנת להיכנס לגדרו יש לחצות שתי משוכות. האחת, פורמאלית, זיכויו של נאשם בדין או ביטול כתב האישום שהוגש נגדו. השנייה מורכבת משתי עילות שבהתקים אחת מהן תחויב המדינה בפיצויים.

האחת, שמסגרתה צרה ודווקנית - "לא היה יסוד לאשמה" והשנייה, הטומנת בחובה שיקול דעת משפטי רחב - "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" (עניין שתיאווי לעיל בעמ' 8-9, ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל פ"ד נז(2) 550, בעמ' 555-559, ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל פ"ד נא(1) 481, בעמ' 486).

ביחס לעילה הראשונה, "לא היה יסוד לאשמה", זיכויו של פלוני בדין אינו מספיק על מנת להגיע לכלל מסקנה כי לא היה יסוד לאשמתו. בנוסף לכך על בית המשפט לבחון האם התשתית הראייתית שהייתה בפני המאשימה, עובר להגשת כתב האישום, צריכה הייתה ליצור אצל תובע סביר ציפייה כי קיים סיכוי סביר להרשעה (עניין דבש, בעמ' 88-89, עניין שתיאווי בעמ' 11). במידה והתשובה לכך חיובית, אין מקום לפיצוי המבקש על פי עילה זו. התממשות עילה זו היא די נדירה. בע"פ 5097/10 גל (אשר) בוגנים נ' מדינת ישראל [לא פורסם, [פורסם בנבו], מיום 15.1.13], בעמ' 12, התייחס ביהמ"ש לנסיבות בהן ינתן פיצוי בגין עילה זו וקבע כדלהלן:

"מדובר איפוא בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית בולטת".

ביחס לעילה השנייה, "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", ניתן מרחב שיקול דעת רחב יותר לבית המשפט ונקבע כי עילה זו היא בגדר "רקמה פתוחה שבית המשפט רשאי ליצוק לה תוכן ממקרה למקרה תוך הפעלת שיקולים פרטניים של צדק וחמלה ושיקולים כלליים של מדיניות משפטית" (ע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, [פורסם בנבו], מיום 26.2.13] בעמ' 7).

בעניין דבש נקבעו שלוש קטגוריות של נסיבות להכוונת שיקול דעת בית המשפט בעילה זו: נסיבות שעניינן הליכי המשפט בכללם, אופי זיכויו של הנאשם ונסיבותיו האישיות (עניין דבש, בעמ' 118).

1. "נסיבות שעניינן הליכי המשפט":

במסגרת "נסיבות שעניינן הליכי המשפט" נבחנות התנהלות התביעה והמבקש.

בעניין דבש הובאו אסמכתאות לנסיבות בהן התנהגות הנאשם בהליך לא הצדיקה מתן פיצוי. כך, למשל, כאשר הנאשם בהתנהגותו הביא להעלאת חשדות נגדו, לפתיחה בחקירה או להגשת כתב אישום נגדו (ע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל פ"ד לג(1) 36, בעמ' 43 וע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח פ"ד מד(1) 653, בעמ' 660) או מקום שהתנהגותו של הנאשם במהלך החקירה והמשפט לא תרמה לחקר האמת (רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל פ"ד נג(4) 294, בעמ' 305) (דבש, בעמ' 91). מנגד, כאשר התנהלות התביעה הייתה ראויה יש ליתן לגורם זה משקל לשלילת חיובה של המדינה בפיצויים (דבש, בעמ' 92).

עוד נציין כי בעניין בוגנים נקבע כי לעניין עילה זו ישקול בית המשפט גם את ההנמקות שניתנו בהחלטות לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו ובהארכות המעצר שניתנו לגביו (שם, בעמ' 12).

2. "אופי הזיכוי"

לעניין אופי הזיכוי, לבית המשפט נתון שיקול דעת לבחון את טיב הזיכוי, הטעמים שניתנו לזיכוי וכל יתר הנסיבות הקשורות לעניין הזיכוי על מנת להכריע בשאלת הפיצוי (דבש, בעמ' 117). ניכרת מגמה בפסיקה לפיה כאשר נאשם מזוכה מחמת הספק הפוטנציאל לחיוב המדינה בפיצויים קָטֵן.

בע"פ 1109/09 [פורסם בנבו] קובע בית המשפט כי במקרה של זיכוי מחמת הספק, רק בנסיבות מיוחדות יוביל הזיכוי לפיצוי:

"זיכוי מחמת הספק משמיע לא אחת כי בית המשפט אינו משוכנע מעבר לכל ספק סביר באשמתו של הנאשם, אך בליבו הוא מאמין כי הנאשם ביצע את העבירה. כך גם לעיתים נוכח זיכוי "טכני" מסוגים שונים שבית המשפט יראהו ככזה, ולכך נשוב. זיכוי מחמת ספק עשוי לדידי להוליד פיצוי רק בנסיבות מיוחדות כמו פרשת זגורי, שכללה כחמש שנות מעצר שבסופן זיכוי מחמת הספק" (סאמי שיבלי נ' מדינת ישראל [לא פורסם, [פורסם בנבו], מיום 4.1.10], שם בעמ' 9).

3. "נסיבותיו האישיות של הנאשם"

פיצוי בגין נסיבותיו האישיות של הנאשם ייעשה במקרים חריגים בלבד. כך נקבע לעניין זה בעניין חמדאן:

"סוג אחר של נסיבות העשויות להצדיק מתן שיפוי ופיצוי הן כאמור כאלה הנוגעות לנאשם באופן אישי. כך, תיתכן נפקות לסבל חריג ולעינוי דין חמור שבאו על הנאשם בעטיו של ההליך המשפטי, להתמשכות בלתי סבירה של המשפט, לעלילת שווא שהטעתה את רשויות התביעה, לפגיעה בבריאותו, בפרנסתו או במשפחתו של הנאשם וכיוצא באלה נסיבות (ראו: ע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח [פורסם בנבו] [5], בעמ' 658; פרשת דבש, בעמ' 91, 107, 137). הענקת הפיצויים בגין נסיבות אלה יש בה מידה של חמלה וחסד." (שם, עמ' 559).

מלאכת האיזון בין האינטרסים השונים - מחד, הפרט שיצא זכאי בדינו ודורש פיצוי, ומאידך, האינטרס הציבורי, המחייב התחשבות במגבלות המשאבים העומדים לצורך זה ולאילוצים בהם פועלות רשויות אכיפת החוק - מוטלת על בית המשפט. (השופט יצחק זמיר בעניין רייש, בעמ' 499).

כן יש לבחון את סעיף 80 על רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכן מנגנון הפיצויים הוא חלק ממערך החקיקה המגן על הזכות החוקתית לחירות (עניין פלוני, בעמ' 10). בעניין רייש, נקבע כי הפגיעה בפרט תהא מוצדקת ככל שזו אינה חורגת מהצורך לקיים את ההליך הפלילי:

"מאידך גיסא, מתחייב כי פרשנותה של העילה השנייה שבסעיף 80(א) תהא ברוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. הפגיעה שנפגע נאשם משלילת חירותו ובקניינו, עקב ההוצאות שנאלץ להוציא להגנתו, כשבסופו של ההליך יצא זכאי בדינו, מחייבת מתן פרשנות מרחיבה לעילה השנייה שבסעיף 80(א), תוך איזון עם מגבלותיה של קופת הציבור. רוחבה של הפרשנות מונחית על-ידי עקרון המידתיות, שמתווה חוק היסוד. לשם הגשמת האינטרס הציבורי יש הצדקה לפגיעה בפרט ככל שהפגיעה מובנית בצורך לקיים את ההליך הפלילי, ולא מעבר לו. מכאן שפגיעה חיונית הכרוכה בצורך שבניהול ההליך הפלילי אינה חורגת מעקרון המידתיות, וככזו אינה מקימה זכות לפיצוי. ואילו פגיעה שאינה חיונית בהכרח חורגת מעקרון המידתיות, ועל-כן היא באה בגדר העילה השנייה שבסעיף 80(א). חיוניות הפגיעה צריכה להיבחן מן ההיבט הציבורי, ומכאן שמחדלי הנאשם אינם יכולים להפוך את הפגיעה לבלתי חיונית." (שם, השופט א' גולדברג, בעמ' 491).

ולבסוף, רק אם שוכנע בית המשפט כי התקיימה אחת החלופות המצדיקות פיצוי, רשאי הוא להורות על פיצוי בשני ראשי נזק:

1. פיצוי על המעצר או המאסר

2. הוצאות הגנת הנאשם.

עילה זו הינה עילה עמומה וכללית יותר ועפ"י השופט גולדברג הפרשנות שיש לתת לעילה זו היא כל פגיעה כתוצאה מההליך הפלילי שנתברר בדיעבד כי לא היתה חיונית. אך יחד עם זאת, אין מדובר ברשימה סגורה, אלא מקובל לחלק את הנסיבות לשלושה סוגים:

א. נסיבות שעניינן הליכי המשפט בכללם.

ב. אופי זיכויו של הנאשם.

ג. נסיבותיו האישיות של הנאשם.

קבוצה שלישית זו נוגעת להשפעת ההליך על הנאשם הספציפי, נסיבות אישיות ויוצאות דופן של הנאשם, שהתהוו עקב המעצר או המאסר כגון: פגיעה בבריאותו, פגיעה ביחסיו עם משפחתו או נזק כלכלי שנגרם לו. נהוג לומר, כי ההתחשבות בנסיבות אלה מקורה במידת הרחמים.

במקרה שבפנינו יש להדגיש עובדה חריגה ובולטת כי הנאשם כלל לא נכח בדיונים אלא שהה ועדיין שוהה בחו"ל. לא הובאו בפניי כל ראיות, עדים או הוכחות לגבי פגיעה כספית ספציפית או פגיעה ביחסי המשפחה או בכל הקשר אחר. לכך יש משמעות בעניין קביעת גובה הפיצוי.

טענות ב"כ המבקש:

ב"כ המבקש טען כי בהתאם לס' 12 לערעור זוכה המערער זיכוי מלא מהמיוחס לו בכתב האישום.

כן נטען כי בהתאם לעמ' 8 לפסק הדין (ש' 1 – 8) ניתן ללמוד מדבריו של ביהמ"ש המחוזי כי בהתנהלות המאשימה בתיק זה לא נעשה שום מאמץ להביא בפני ביהמ"ש ראיות, ודברים אלה יש בהם כדי לחזק את התקיימותן של 2 העילות המפורטות בסעיף 80.

הסנגור טען כי עובר להגשת כתב האישום המשיבה ידעה או צריכה הייתה לדעת כי קיימים פגמים קשים בתיק, כגון, הודאת נאשם ללא שניתנה לו זכות ההיוועצות, החתומה על ידי הנאשם באופן חלקי, ולאור כך לבצע השלמת חקירה או להמנע מהגשת כתב האישום.

כן נטען כי המבקש זוכה על אף שלא בחר להעיד בביהמ"ש. שתיקתו של הנאשם, אשר יכולה לחזק את ראיות התביעה, ובמקרים חריגים להוות 'דבר מה נוסף', לא פעלה כנגדו במקרה דנן. על כן, נטען, משמעותו של הזיכוי הוא שעובר לכתב האישום הראיות אשר היו בידי המשיבה היו "כל כך לא מספקות", בלשון ב"כ המבקש, שאפילו שתיקתו לא הצליחה לרפא פגם זה.

כן נטען כי באיזון בין זכותו של המבקש לאינטרס הציבורי שלא תרפנה ידי התביעה מהגשת כתבי אישום, גוברת זכותו של המבקש, שכן במקרה דנן, נטען, הוגש כתב אישום שאינו מגובה בראיות, ויש להרתיע המשיבה מהגשת כתבי אישום כגון אלה.

נוכח טענותיו ביקש ב"כ המבקש לפצות הנאשם באופן המקסימלי על פי הסעיף.

כן הציג ב"כ המבקש בפני ביהמ"ש קבלות בסך כולל של 14,500 ₪ (מב/1, מב/2). כן הוגש מסמך נוסף המעיד על צילומים בסך 100 ₪ (מב/3).

טענות ב"כ המשיבה:

ב"כ המשיבה טען בתגובה כי יש לדחות הבקשה.

המבקש, נטען, זוכה בערעור, מחמת הספק. ב"כ המשיבה הפנה לס' 12 לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בערעור, שם נרשם: "לפיכך ובהעדר הוכחה, מעבר לספק סביר, של זיקתו של המערער לחלקה או לבנייה, אני מקבלת את הערעור על הכרעת הדין ומורה על זיכויו של המערער מהמיוחס לו בכתב האישום".

כן נטען כי בהתאם לסעיף 80 רשאי ביהמ"ש להורות על פיצוי בהתקיים שני תנאי סף: הראשון, הנאשם יצא זכאי בדינו, והשני, לא היה יסוד לאשמה. לחלופין, ניתן לפצות אם ראה ביהמ"ש נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי.

ב"כ המשיבה טען כי אכן התנאי הראשון מתקיים, שכן הנאשם יצא זכאי בדינו, אך התנאי השני, "לא היה יסוד לאשמה" אינו מתקיים, שכן עובר להגשת האישום, התשתית הראייתית אשר הייתה מונחת בפני התביעה, הצדיקה הגשת כתב אישום. כן הפנה ב"כ המשיבה לע"פ 2366/03 עסאף נגד מדינת ישראל, פד"י נט(3) 597 (להלן: "עניין עסאף"), בו קבע ביהמ"ש העליון כי קיומו של יסוד סביר לאשמה נבחן לאור מצב הדברים אשר היה קיים עובר להגשת כתב האישום ולא במועד מאוחר יותר. לפיכך, פגמים אשר מתגלים לתביעה רק במהלך המשפט וגורעים מכוחן של הראיות המפלילות לא ישמשו בסיס לטענה כי לא היה יסוד לאשמה. כן צוין שם כי העילה בדבר העדר יסוד לאשמה רלוונטית בעיקר במצבים בהם זוכה הנאשם באופן מוחלט ופוזיטיבי.

נטען כי במקרה דנן הוגש כתב האישום על סמך הודאת המבקש(ת/8) ותרשומת שערך המפקח (ת/5), וכי עיון במסמכים אלה אינו מותיר ספק כי עובר להגשת כתב האישום היה יסוד סביר להגשתו.

כן נטען כי המבקש לא זוכה באופן מוחלט וכפי שנקבע בעניין עסאף בזיכוי מחמת הספק, אין ביהמ"ש קובע כי הנאשם לא ביצע את העבירה, וכל שנקבע הוא כי התשתית הראייתית שפרסה התביעה אינה מוכיחה את אשמתו של הנאשם למעלה מספק סביר, ומכאן שאין בזיכוי זה משום קביעה פוזיטיבית בחפותו.

עוד טען ב"כ המשיבה כי בבוא ביהמ"ש להכריע בעניין הבקשה על פי סעיף 80 לחוק העונשין, עליו לאזן בין זכויותיו של הנאשם מחד לבין האינטרס הציבורי להעמדה לדין ואכיפת שלטון החוק.

כן נטען כי במקרה דנן לא מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. הנאשם לא נפל קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים וכי כתב האישום הוגש בתום לב, וזיכויו מחמת הספק מעיד על כך.

הכרעה:

עם זיכויו נכנס המבקש לגדרו של סעיף 80 לחוק העונשין. כאמור, בהתקיים אחת מהעילות המנויה בסעיף 80 לחוק העונשין, תחוייב המדינה בפיצויים.

בהתייחס לעילה הראשונה, "לא היה יסוד לאשמה", אני קובעת כי התשתית הראייתית אשר עמדה בפני המשיבה, עובר להגשת כתב האישום, הייתה יכולה ליצור אצל תובע סביר ציפייה כי קיים סיכוי סביר להרשעה. בהגשת כתב האישום לא היה משום "זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר או אי סבירות מהותית בולטת" מצד המשיבה, כפי שנקבע בעניין בוגנים, ועל כן אין מקום לפצות המבקש בגין עילה זו.

ביחס לעילה השנייה, "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", שהיא עילה רחבה יותר, בה רשאי ביהמ"ש ליצוק תוכן בהתאם למקרה הפרטני ולשיקולי הצדק, אני קובעת כי יש לפצות המבקש נוכח אופי זיכויו. זאת נוכח קביעותיה של שופטת ביהמ"ש המחוזי בדבר הפגמים אשר נפלו באופן גביית הודאת המבקש ובאופן העבודה והכנת הראיות של הפקח.

שופטת ביהמ"ש המחוזי אשר זיכתה את המבקש, קבעה כי נפלו פגמים בהודאה ובעדותו של הפקח. כך, לא הוכח כי הודעה למערער זכותו להיוועץ בעורך דין. כן נקבע כי פרטיה של החלקה רשומים בעמוד הראשון של ההודאה, עליו המערער אינו חתום, והפקח לא העיד על נסיבות גביית ההודאה ולא ניתן לדעת אם הוא ציין בפני המבקש את מספר הגוש והחלקה ואת פרטיה, כפי שהם כתובים בעמוד הראשון. בשל הפגמים הללו לא ניתן להסתמך על ההודאה כמתייחסת לחלקה ולמבנה הנדונים. כן נקבע כי רשויות החקירה והתביעה לא עשו כל מאמץ להביא בפני בימ"ש קמא ראיות בדבר זיקתו של המערער לחלקה או לבנייה וכן בהודאה, לא הוגש כל מסמך – לא נסח רישום מקרקעין ולא ירשום אחר כלשהו – שניתן ללמוד ממנו מיהו הבעלים של החלקה. נקבע כי הודאת המערער פגומה ועדותו של הפקח לא "ריפאה" את הפגמים, לא את הפגם שבאי הודעה למערער על זכותו להיוועץ בעורך דין ולא את הפגם שבהעדר חתימת המערער על העמוד הראשון של ההודאה, בו רשומים פרטי החלקה והמבנה. כן נקבע כי לא ניתן לקבוע כי להודאה "משקל פנימי", המאפשר לה לעמוד בפני עצמה, על מנת שניתן יהיה להפעיל את החריג לכלל שנקבע בפרשת מילשטיין, לפיו, שתיקת הנאשם לא תשמש, דרך כלל, כ"דבר מה" נוסף להודאה.

אני קובעת כי הטעמים שניתנו לזיכוי מצדיקים פיצוי, אם כי לא פיצוי בסכומים שנקבע ודרש ב"כ המבקש, בסך של 4,000 ₪.

התשלום יועבר לנאשם ובמידה ובא כוחו מבקש לקבל הסכום, הסכום יועבר רק לאחר קבלת תצהיר בכתב מהנאשם המתיר לו לעשות כן. ובמידה והנאשם עדיין שוהה בחו"ל, התצהיר ייערך בפני קונסול ישראל במקום שהות הנאשם.

ניתנה היום, ד' שבט תשע"ו, 14 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.