זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובע עקב תאונה שארעה לו ביום 17.11.07, בהיותו כבן עשר שנים, כאשר נתקל במפגע ברחוב.

רקע כללי

1. התובע הוא יליד 1997.

ביום 17.11.07, בהיותו כבן עשר שנים, נפגע, לטענתו, לאחר שנתקל במכשול בדרך, בתחומי המועצה המקומית הנתבעת (כיום עיריית עראבה, ולהלן: "הנתבעת"). התובע סבל מפגיעה בראשו, שהותירה נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי ובתחום הפלסטי.

יצוין כי התביעה הוגשה מלכתחילה כנגד שתי הנתבעות שבכותרת, אולם מאחר והנתבעת מס' 2 אינה קיימת עוד, זנח התובע את תביעתו נגדה.

2. במקביל להגשת תביעה זו, שעילתה – רשלנות נטענת של הנתבעת, הגיש התובע תביעה אחרת, נגד הנתבעת ונגד נתבעים נוספים, לתשלום פיצויים בגובה תגמולי הביטוח שיכול היה לקבל על פי פוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים, בגין אותה תאונה, וזאת לאור קריסתה הכלכלית של המבטחת הזרה שאצלה הונפקה פוליסה כזו עבור תלמידי הנתבעת.

התביעה האחרת התבררה בבית משפט השלום בעכו, בת.א. 25672-12-11 (להלן: "התיק המקביל") בפני כב' השופטת ג' טנוס, וביום 11.12.18 ניתן במסגרתה פסק דין.

על פי הסכמת הצדדים, בירור התביעה שלפניי עוכב עד להכרעה בתיק המקביל.

3. פסק הדין שניתן בתיק המקביל כולל הכרעות במחלוקות שונות, שלא כולן נוגעות לעניינה של תביעה זו. ברם, פסק הדין כולל הכרעה בכמה מחלוקות אשר התעוררו גם בתביעה שלפניי, ובכלל זה נסיבות התאונה וגובה הנכות הרפואית שנותרה לתובע.

בהחלטה שנתתי ביום 12.3.19 קבעתי, כי קביעות ביהמ"ש בהליך המקביל בכל הנוגע לגובה הנכות הרפואית שנותרה לתובע מקימות מעשה-בית-דין. בהחלטה שניתנה ביום 24.6.19 קבעתי קיומו של מעשה-בית-דין גם ביחס לקביעות העובדתיות שבפסק הדין, במיוחד בכל הנוגע לנסיבות התאונה.

בהמשך לכך נשמעו ראיות הצדדים – עדות התובע מזה ועדות גזבר הנתבעת מזה. לאחר שמיעת הראיות הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

נסיבות התאונה ושאלת הרשלנות

4. על פי טענת התובע, כמפורט בכתב התביעה, הוא נתקל בחריץ רחב ברחוב, סמוך לרשת ניקוז, וכתוצאה מכך נפל. ראשו של התובע נחבט בקצה אבן גן שבורה.

התובע לא נלקח לקבלת טיפול רפואי ביום האירוע, אלא רק למחרת נלקח למוקד רפואי, ואף שהופנה למיון, נלקח לחדר המיון רק ביום 24.11.07, כשבוע לאחר התאונה, בשל הקאות. בחדר המיון אובחנה המטומה אפידורלית פרונטלית מימין, והתובע נלקח לניתוח.

5. המחלוקת ביחס לנסיבות התעוררה בהליך המקביל, אם כי בסופו לא חלקה הנתבעת על עצם התרחשות התאונה כפי שתוארה בידי התובע. לעניין זה קבעה כב' השופטת טנוס בפסק דינה כך:

"... התובע ואמו העידו שעת חזר התובע מבית הספר לכיוון ביתו, הוא נתקל במכשול בדרך, המתבטא בחריץ רחב שליד רשת ניקוז מברזל, וכתוצאה מכך מעד, נפל וראשו נחבט בקצה של אבן גן שבורה. (...)

גרסת התובע ואמו לגבי מועד התרחשות התאונה ונסיבותיה מקובלת עלי לחלוטין והיא נתמכת במספר ראיות, כגון תמונות של המפגע, תוכן התיעוד הרפואי הראשוני, ואישור בית הספר לגבי תקופת ההיעדרות מהלימודים".

תמונות המפגע הוגשו גם לעיוני (ת/1, ת/2), ומעיון בהן ניתן להתרשם בדבר קיומו של מפגע ממשי. החריץ הסמוך לרשת הניקוז פתוח ורחב, באופן שרגלו של אדם, ודאי רגל של ילד בן 10 שנים, יכולה להיכנס לתוכו, וכתוצאה מכך תיגרם נפילה. המדרכה הסמוכה מרוצפת אבן משולבת, אולם שטח נרחב, סמוך לרשת הניקוז, אינו מרוצף, ומדובר במפגע מובהק בדרך.

6. הנתבעת אינה חולקת בסיכומיה על הרשלנות המיוחסת לה, וטוב שכך.

אחריותה של רשות מקומית לשלומו ולביטחונו של הציבור בשטחה, נובעת מחובותיה הקבועות בפקודת העיריות [נוסח חדש] ומדיני הנזיקין הכלליים. אין צורך להכביר מילים על אודות החובות המוטלות על רשויות מקומיות, על פי דין, כלפי ציבור הבאים בתחומיה. על הרשות המקומית מוטלת החובה לשמור על ניקיונם ועל עבירותם של הרחובות שבתחומה ועל תקינות המערכות שבאחריותה, ומחובות אלו נגזרת חובת הזהירות המושגית של הרשות המקומית כלפי העוברים ושבים בתחומה (ראה, למשל, ע"א 2901/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, 25.5.06).

יתרה מכך, לרשות המקומית יש סמכות לעשות כל הדרוש לשמירה על בטחון הציבור בתחומיה (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 766), ומכאן גם נלמדת החובה המוטלת על הרשות לאתר ולתקן מפגעים ומכשולים, אשר יש בהם סיכון בלתי סביר כלפי העוברים בדרך.

מאידך גיסא, ברי כי האחריות המוטלת על הרשות המקומית אינה מוחלטת, ולא ניתן להטיל עליה אחריות בגין כל מפגע קל ערך, בליטה או סדק קטן במדרכה (ע"א (ת"א) 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' משולם (2002) ). אחריות תוטל על הרשות המקומית רק בגין סיכונים בלתי סבירים, אשר הרשות לא עשתה, או לא עשתה די, על מנת להסירם. לפיכך, יש לבחון כל אירוע על פי נסיבותיו, האם אכן הצביע הנפגע על התממשות סיכון בלתי סביר, אשר אותו היה על הרשות למנוע. הדין אינו מטיל חובת זהירות בגין סיכונים סבירים, אלא מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113).

לאור כל האמור לעיל, ולאחר שנוכחתי כי מדובר במפגע של ממש ברחוב הציבורי, אשר יצר סיכון בלתי סביר כלפי העוברים בדרך, אני קובעת, כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע, ובכך גרמה לפגיעתו.

7. לטענת הנתבעת, יש להשית על התובע אשם תורם בשיעור של 10% לפחות, על אף גילו הצעיר בעת האירוע, וזאת לאור העובדה, שהתובע ידע על המפגע בדרכו.

בחקירתו הנגדית אכן אישר התובע, כי המכשול היה קיים לפני מועד נפילתו, וכי הוא ראה אותו זמן רב לפני שנפל:

"ש: המכשול שבו נתקלת היה קיים עוד לפני המקרה שלך, ראית אותו לפני?

ת: כן.

ש: כמה זמן לפני ראיתי אותו?

ת: הרבה. לא יודע.

ש: סיפרת להוריך על המכשול הזה שיש במדרכה?

ת: לא אמרתי להורים שלי.

ש: זה המסלול שהיית הולך באופן קבוע? לא היית משנה את מסלולך מרגע שיצאת מהבית עד בית הספר ובחזרה?

ת: נכון. זאת הדרך מהבית לבית הספר ובחזרה.

ש: בזמן החבלה שלך איפה היה הראש שלך? לכיוון האופק או שגם הסתכלת לקרקע?

ת: אני לא יודע הייתי אז בן 10 והולך בכביש כמו כל הילדים.

(...) אני עניתי שלא הלכתי עם העיניים למטה אלא הלכתי רגיל".

(עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 25 ואילך).

8. אינני סבורה כי יש מקום להשית על התובע, ילד בגיל 10 במועד התאונה, אשם תורם בגין האירוע הנדון, רק בשל כך שראה את המפגע בדרך זמן רב לפני התאונה ובכל זאת נתקל בו.

בהתאם לסעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בנסיבות שבהן נמצא כי הנפגע תרם להתרחשות התאונה באשמו, יופחת שיעור הפיצוי שישולם לו, בהתאם לשיעור אשמו התורם. לצורך בחינת האשם התורם יש להציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(19) 299, 305; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343).

בענייננו, התובע היה ילד כבן 10 שנים בעת האירוע. על פי פקודת הנזיקין, לא נשא אז התובע עצמו באחריות בגין מעשיו או מחדליו, שכן הגיל המינימאלי להשתת אחריות בנזיקין עומד על 12 שנים (סעיף 9 לפקודת הנזיקין).

ככלל, נער צעיר נעדר שיקול דעת מספיק להערכת סיכונים, ולפיכך יושת עליו אשם תורם רק אם יימצא כי אכן הסתכן במידה כזו, שגם נער בגילו יכול היה להבין את הסיכון שבמעשה (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מז(1) 802). בתי המשפט הטילו אשם תורם על קטינים, אשר עשו מעשי קונדס ובאופן ברור סיכנו את עצמם (כמו למשל בקפיצה עם אופניים מעל חומה, מקרה שבו הושת אשם תורם של 30% על נער בן 13, ת"א (מח' ת"א) 1039/96 גרציקוב נ' עיריית רחובות, 12.10.03), אך לא חייבו באשם תורם כלל שעה שמדובר בהתנהגות רגילה מצדו של הקטין (כמו בעניין מרצלי הנזכר לעיל).

כאשר אני לוקחת בחשבון את גילו הצעיר של התובע בעת התאונה, ואת העובדה כי התאונה ארעה בעת שהלך התובע ברחוב, בדרכו מבית הספר הביתה, ולא שם לבו למכשול בדרך משום שלא הביט למטה, אינני מוצאת מקום להשית על התובע אשם תורם כל שהוא.

הנזק

הנכות הרפואית, הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות

9. כידוע, על פי הפסיקה יש להבחין בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית, ובין אלו לבין שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792). הנכות הרפואית אינה זהה בהכרח לנכות התפקודית, והנכות התפקודית, אשר עניינה השפעת הנכות הרפואית על כלל תפקודי החיים, אינה זהה בהכרח לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות.

בבוא בית המשפט לקבוע את הנכות התפקודית ואת הגריעה מכושר ההשתכרות עליו להתבסס, בראש ובראשונה, על הנכות הרפואית, מהות הנכות והשלכותיה על תפקודי החיים השונים, כמו גם על נתונים אישיים של הנפגע לרבות גילו, מקצועו, הכשרתו, עיסוקיו לפני התאונה ולאחריה, הגריעה בפועל בהשתכרות שלו, ואפשרויות התעסוקה הניצבות לפניו (ע"א 4302/08 ד"ר שלמייב נ' בדארנה, 25.7.10).

כאשר מדובר במי שנפגע בהיותו קטין, ישנה מעין הנחה, כי הנכות התפקודית אשר נגרמה לו זהה לנכות הרפואית, כל עוד לא הוכח טעם לסטייה מאחוז הנכות הרפואית:

"ככלל, קיים קושי להעריך את הנכות התפקודית של קטין וכאשר אין אינדיקציות סותרות, קביעת שיעור הנכות התפקודית לפי שיעור הנכות הרפואי היא הדרך הנכונה. אכן, ברגיל הדברים אמורים במקרה שבו לכל רכיבי הנכות הרפואית קיימת משמעות תפקודית" (ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו, 22.3.09).

בעניין אחר נפסק כי –

"בשנים האחרונות, ועל רקע המגמה הגוברת והולכת להאחדה של הכללים לפיצויים בגין נזקי גוף, מסתמנת גישה לפיה קיימת מעין חזקה כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית, וליתר דיוק, משקף את הפסד כושר ההשתכרות... (ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבח עבד אל קאדר, 7.9.10).

וראה גם ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי, 20.2.08.

10. בענייננו, כאמור, המחלוקת בעניין הנכות הרפואית התבררה והוכרעה בתיק המקביל, לאחר דיון נרחב בנושא הנכות הרפואית (סעיפים 7-20 לפסק הדין). כאמור, הכרעות אלו מקימות מעשה-בית-דין והן מחייבות, אפוא, את הצדדים בתיק שלפניי.

אציין בקצרה, כי מטעם ביהמ"ש מונו שני מומחים, לאור הפער שהיה בין חוות הדעת מטעם הצדדים: ד"ר אומימה פרחאת מונתה כמומחית בתחום הפסיכיאטריה, וד"ר ירון הר-שי מונה כמומחה בתחום הפלסטיקה. המומחים קבעו לתובע נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי בשיעור של 25%, ובתחום הפלסטי בשיעור של 10%.

לעניין הנכות הפסיכיאטרית ראה ביהמ"ש להתערב מעט בגובה הנכות שנקבעה, ולהפחיתה לשיעור של 20%, ולעניין זה נאמרו בפסק הדין הדברים הבאים:

"ד"ר פרחאת הסבירה היטב בחקירתה הנגדית, כי הפרעת הקשב והריכוז שאובחנה אצל התובע (מסוג ADHD) היא תולדה של פגיעת הראש ממנה סבל בעקבות התאונה, שכן מצד אחד פגיעות מסוג זה עלולות לגרום לאותה הפרעה, ומצד שני אין אינדיקציה לכך כי התובע סבל בעבר מתסמינים כלשהם של ההפרעה.

(...) הנושא היחיד שראיתי לנכון להתערב בו מתייחס למידת הפגיעה בתפקוד החברתי של התובע. מדובר שנוא שנבחן על ידי ד"ר פרחאת תוך הסתמכות על דברי התובע ואמו ועל המסמכים הרפואיים שעמדו בפניה. ברם, בפני המומחה מטעם הנתבעות לא תוארה בעיה חברתית או קושי חברתי אצל התובע, אשר תיאר את עצמו כאדם חברותי עם הרבה חברים עמם נפגש גם מחוץ למסגרת הלימודים.

יתרה מזאת, המומחה מטעם הנתבעות לא שלל קיומה של פגיעה מוסג זה בתקופה הראשונה שלאחר התאונה – והדברים מתיישבים עם תוכן המסמכים הרפואיים – אולם הוא התרשם כי חלה ירידה משמעותית בתדירות הופעת התסמינים שפחתו עם חלוף הזמן.

בנסיבות אלו, ולעניין זה בלבד, אני מעדיפה את מסקנתו של המומחה מטעם הנתבעות וקובעת כי השפעת התאונה על תפקודו החברתי של התובע פחתה והצטמצמה עם הזמן.

שקלול כל הנתונים והמסקנות עליהם עמדתי לעיל, הביא אותי לתוצאה כי יש מקום להתערב בשיעור הנכות שנקבעה לתובע בתחום הנפשי, אם כי לא באופן משמעותי ומרחיק לכת לאור זאת שראיתי להתערב רק בפרמטר אחד מבין מכלול הפרמטרים שנבדקו ושימשו כבסיס לקביעת הנכות. לפיכך ובאיזון הראוי, אני מעמידה את נכותו של התובע בתחום הנפשי על 20%, לפי סעיף 34(א)(3) שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956..." (סעיפים 16-18 לפסק הדין).

לאור האמור, פסק דיני זה יינתן על בסיס ההנחה, כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 20% בתחום הפסיכיאטריה, ועוד 10% בתחום הפלסטיקה. הנכות הרפואית המשוקללת עומדת על 28%.

11. אשר לנכות התפקודית ולשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות:

לטענת התובע, הוא סובל מנכות תפקודית בשיעור של 100%. לטענתו, בשל התאונה הוא הפך לאדם מוגבל, שאינו מסוגל להשתלב בעבודה כל שהיא. עוד הוא טוען, כי סיים את לימודיו בתיכון עם הישגים לימודיים נמוכים בשל התאונה ובשל המצוקה הנפשית שאליה נקלע. קשיי הריכוז שמהם הוא סובל מקשים על השתלבותו בכל עבודה שהיא.

התובע טען בעדותו, כי ניסה לעבוד בעבודות זפת ואיטום בשנת 2015, אולם בשל חוסר הריכוז שממנו הוא סובל, הוא נחבל בעבודתו ונפצע, ולא שב לעבודה לאחר מכן (עדות התובע בעמ' 23 לפרוטוקול, החל משורה 1 ואילך). בעדותו ציין גם, כי ניסה להשתלב בעבודה בבתי מלון באילת, אך לא התקבל לעבודה (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 10-11). לטענת ב"כ התובע, לא התקבל לעבודה, ככל הנראה, בגלל הצלקת אשר הרתיעה את המעסיקים. עוד ציין התובע בעדותו, כי לעתים הוא עוזר, ללא שכר, לאחיו בעסק של אספקת כלים לאירועים, אך אין מדובר בעבודה אלא בעזרה בלבד, משום שהתובע יושב בביתו בחוסר מעש.

לאור דברים אלו עותר התובע לחישוב נזקיו על בסיס אבדן של 100% מכושר ההשתכרות.

12. לטענת הנתבעת, יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע ואת הפגיעה בכושר ההשתכרות על 25%.

לטענתה, התובע קיבל החלטה מודעת שלא להשתלב בעבודה, על מנת להביא לפסיקת פיצוי גבוה בתיק זה. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע לא חשף את מלוא ניסיונותיו להשתלב בעבודה, והציג תמונה עובדתית בלתי סבירה, כאילו במהלך ארבע השנים שחלפו מאז הגיע לבגרות (בשנת 2015) עבד במשך חודשיים בלבד. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי התובע לא פנה למוסד לביטוח לאומי על מנת שיכיר באבדן כושר ההשתכרות המלא שלו הוא טוען כעת, והדבר אומר דרשני.

13. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, על רקע קביעות המומחים מטעם ביהמ"ש וקביעות ביהמ"ש בהליך המקביל, אני רואה לנכון להעמיד את נכותו התפקודית של התובע, ובהתאם – את הגריעה בכושר ההשתכרות שלו, על 25%, ובשיעור הנופל קמעא מהנכות הרפואית. להלן טעמיי לכך.

א. מדובר במי שהיה ילד קטן בעת התאונה. תפקודו של התובע כאדם בוגר אלמלא התאונה אינו נתון ידוע, ובמקרים מעין אלה קיימת הנחה שהנכות התפקודית תואמת לזו הרפואית.

במקרה הנוכחי, שיעור הנכות הרפואית המשוקללת מורכב גם מנכות בתחום הפלסטי, נכות אשר כשלעצמה אינה בעלת השפעה תפקודית בדרך כלל. עם זאת, מדובר בצלקת ניכרת לעין על המצח, בקו השיער, באורך 20 ס"מ וברוחב של עד ס"מ (כעולה מחוות דעת פרופ' הר-שי), כך שלא ניתן להתעלם מהתוספת של הצלקת לפגיעה התפקודית.

ניתן לקבל את הטענה כי הצלקת כשלעצמה משפיעה על אפשרויות התעסוקה של התובע והיכולת שלו להשתלב בשוק העבודה, להבדיל ממקרים אחרים שבהם מתעלם ביהמ"ש כליל מהשפעתה של נכות פלסטית על כושר התפקוד והעבודה. קיימת, אפוא, השפעה גם של הנכות הפלסטית, אך אין לקחתה בחשבון במלואה.

אציין, כי התרשמתי מהתובע כמי שמנהל את חייו החברתיים באופן תקין, על אף הצלקת, וזו אינה מגבילה אותו ביצירת קשרי חברה. התובע בחר ללמוד בבית הספר התיכון לימודי משחק דווקא (לעניין זה אפנה לפסק הדין בתיק המקביל), וגם בדיון בפניי התבטא כי "אני לא אקפח את החיים שלי בגלל הצלקת" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 9). הרושם שהתקבל, גם למשמע עדותו של התובע בכללותה, היא כי התובע מנהל אורח חיים רגיל, מתרועע עם חבריו ומעלה תמונות לרשתות החברתיות, כפי שעושים בני גילו בימינו (נ/1, נ/2, נ/3).

לאור השיקולים מזה ומזה, הרי שיש לתת ביטוי גם לחלקה של הנכות הפלסטית בקביעת הנכות התפקודית, אך לא באופן מלא.

ב. אינני מקבלת את טענות התובע, כי בשל הנכות הרפואית האמורה איבד את כושר השתכרותו כליל. טענה זו אינה סבירה, ואינה מתיישבת עם מהות הפגיעה בתחום הפסיכיאטרי, שבסופו של דבר אינה גבוהה ואינה מלמדת על הפרעה ניכרת בתפקוד או בכושר העבודה. גם כאשר שמעתי את עדותו של התובע התקשיתי להשתכנע, כי העובדה שאינו עובד נובעת דווקא מבעיותיו הרפואיות. דומה כי יש ממש בטענות הנתבעת, כי התובע נמנע מעבודה על מנת להעלות את שיעור הפיצוי שייפסק לו.

יוער לעניין זה, כי על פי חישוביו של התובע עולה סכום הפיצוי הראוי אפילו בגין הפסדי השכר לעתיד בלבד על סמכותו של בימ"ש זה, ואני מפנה לסעיפים 34 ו- 42 לסיכומיו. עם זאת, ברור בעיניי כי התובע עצמו אינו מאמין כי הסכומים שלהם עתר משקפים את נזקיו, משום שאילו סבר כך באמת, היה מבקש להעביר את התיק לביהמ"ש המחוזי. לעניין זה אפנה להחלטות שניתנו במועדים 10.11.15 ו-18.2.16, אשר מהן עולה כי התובע שקל בזמנו הגשת בקשה להעברת התיק לביהמ"ש המחוזי, אך זנח כוונה זו בהמשך.

14. אשר לבסיס השכר הקובע לצורך חישוב הפסדי השכר בעבר ובעתיד, אינני מוצאת מקום לסטות מההנחה, כי בסיס השכר הוא השכר הממוצע במשק.

התובע היה בעת התאונה ילד קטן, ועל כן חלה ההנחה, שאלמלא התאונה היה משתכר בבגרותו שכר שהוא השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד סא(3) 13; ע"א 9980/06 עזבון אטינגר ז"ל נ' עיריית ירושלים, 26.1.09).

לא ניתן לקבל את טענותיה של הנתבעת בדבר סטייה כלפי מטה מהנחה זו, טענה המבוססת על הנתונים הקיימים בדבר השתכרותו של התובע מאז שבגר ועד היום. נתוני השתכרות אלו הם נתון שלאחר התאונה, ועל כן אין בהם כדי להעיד על העיסוקים שהיה התובע עוסק בהם ועל מסלול חייו אלמלא התאונה.

לאור האמור, יש לחשב הפסדי שכר לעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק, שעומד היום (במעוגל) על 10,400 ₪ לחודש.

הפסדי שכר בעבר

15. את הפסדי השכר לעבר יש לחשב על בסיס ההנחה, כי עם סיום כיתה י"ב היה התובע צפוי להשתלב בעבודה, וזאת מכיוון שהתובע נמנה על המגזר הערבי, ועל כן לא היה צפוי לשירות צבאי (ע"א 3542/08 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון עיסא מוחמד ז"ל, 22.7.10).

עם זאת, לטעמי, אין מקום לצאת מנקודת הנחה, כי החל מאותו מועד היה התובע משתכר שכר ממוצע במשק. ניסיון החיים מלמד, כי צעירים חסרי מקצוע אינם מתחילים מיד להשתכר שכר ממוצע, אלא משתכרים שכר מינימום דווקא. יתר על כן, רבים מהצעירים יוצאים ללמוד ולרכוש לעצמם השכלה או מקצוע, ובתקופה זו משתכרים שכר נמוך משכר המינימום (בעד עבודה חלקית) או בכלל לא.

על כן, אני סבורה כי יהיה הוגן לחשב את הפסדי השכר לעבר, מאז יום כיתה י"ב (יולי 2015) ועד היום, ארבע שנים ועוד שמונה חודשים (56 חודשים), על בסיס שכר המינימום, והחישוב יהא כדלקמן:

5,300 x 25% x 56 = 74,200

הפסדי שכר בעתיד

16. חישוב הפסדי השכר בעתיד יבוצע על בסיס השכר הממוצע במשק, הפחתה בכושר ההשתכרות בשיעור של 25%, מהיום ועד הגיע התובע לגיל 67 שנים (44 שנות השתכרות, מקדם היוון – 292.97):

10,400 x 25% x 292.97 = 761,722

הפסדי פנסיה

17. לסכום הפיצוי בגין הפסדי שכר יש להוסיף גם הפסדי פנסיה בהתאם לפסיקה לאור החובה החלה היום על כל מעביד להפריש תשלומים לקרן פנסיה (בהתאם לצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957). בהתאם, יש לחשב את הפסדי הפנסיה של התובע לפי 12.5% מהפסד השכר שנקבע. לאופן החישוב ראה ת.א. (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר, אשר אושר בפסיקת ביהמ"ש העליון (ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן, 27.1.14).

הפסדי השכר לעבר ולעתיד יחד מסתכמים בסך 835,922 ₪. לסכום זה יש להוסיף אפוא הפסדי פנסיה בסך 105,000 ₪, במעוגל.

כאב וסבל

18. לאור הנכות שנותרה בתחום הפסיכיאטרי ובתחום הפלסטי, ובשים לב לכך שהתובע נותר עם צלקת נרחבת וניכרת לעין על מצחו, אני רואה לנכון להעמיד את הפיצוי בגין נזק בלתי ממוני, כאב וסבל, על סכום של 100,000 ₪.

הוצאות ועזרת הזולת

19. התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות שונות, לעבר ולעתיד, בסכום גלובאלי של 100,000 ₪, בגין הצורך בקבלת טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, כמו גם טיפולים פלסטיים.

לעניין זה יצוין, כי בתיק המקביל נפסק לתובע פיצוי בגין הוצאות הטיפולים הפלסטיים, על פי המלצותיו של המומחה פרופ' הר-שי, בסך של 20,000 ₪. אין לפסוק שוב פיצוי בגין רכיב זה.

למעשה, התובע לא הוכיח כי הוציא בפועל הוצאות לקבלת טיפולים שונים, באיזה מהתחומים האמורים, מלבד אבחון פסיכולוגי בשנת 2010 (קבלה על סך 1,000 ₪). אמנם נכתב בחוות דעתה של ד"ר פרחאת, כי התובע נזקק לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, אולם לא הוצגו לפניי אסמכתאות לכך שהטיפולים אכן בוצעו בפועל, או כי הוצאו הוצאות לשם קבלת הטיפול.

עם זאת, בשים לב לפגיעה אשר חייבה את אשפוזו של התובע למשך מספר ימים בבית חולים המרוחק מביתו, ובשים לב לטיפולים הרפואיים השונים שניתנו לו בהמשך, אני סבורה כי ראוי לפסוק לתובע פיצוי מסוים בגין הוצאות, לרבות הוצאות הנסיעה, בסכום גלובאלי של 5,000 ₪.

20. אשר לעזרת הזולת, התובע עותר לפיצוי בגין העזרה שנתנו לו הוריו בעבר, וטוען כי ייזקק גם לעזרה בעתיד.

על פי הפסיקה ניתן לפסוק פיצוי גם בגין עזרת המשפחה, שניתנה ללא שכר (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277; רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני, 6.1.15), ובנסיבות הפגיעה דנן אני סבורה כי ראוי לעשות כן, על דרך ההערכה הגלובאלית, שכן ברי כי ילד בגיל 10 אשר עובר ניתוח בראשו ושוהה לאחר מכן במשך תקופה ממושכת בביתו נזקק לעזרת הוריו מעבר לעזרה הניתנת לילדים בדרך כלל.

בנסיבות העניין, אני מעמידה את הפיצוי בגין עזרה בעבר על סכום של 10,000 ₪.

לגבי העתיד, לא מצאתי קיומו של צורך מיוחד בעזרת הזולת. פגיעתו של התובע, בתחום הפסיכיאטרי ובתחום הפלסטי, משפיעה על תפקודו במובן התעסוקתי, אך לא מצאתי כי יש בה השפעה כזו על התפקוד אשר מצדיקה פיצוי בגין עזרת הזולת בעתיד. לא למותר לציין, כי התובע לא הביא ראיות כל שהן להוכחת עזרה אשר ניתנת לו בפועל בשנים האחרונות, ועל כן אין לי אלא להניח, שהוא אינו מקבל כל עזרה. התקופה שחלפה מאז הפגיעה ועד היום (כ-13 שנה) ארוכה דיה על מנת להוות אינדיקציה לגבי העדר צורך בעזרה בעתיד. לפיכך, איני פוסקת פיצוי בגין ראש נזק זה.

סיכום

21. לאור האמור לעיל, מסתכמים נזקיו של התובע בסכומים הבאים:

א. הפסדי שכר בעבר - 74,200 ₪

ב. הפסדי שכר בעתיד - 761,722 ₪

ג. הפסדי פנסיה - 105,000 ₪

ד. כאב וסבל - 100,000 ₪

ה. הוצאות ועזרה - 15,000 ₪

ו. סך הכל - 1,055,922 ₪

22. כאמור לעיל, נזקיו של התובע נובעים מהתאונה שנגרמה בשל רשלנות הנתבעת. אין להשית על התובע אשם תורם, בשל גילו הצעיר בעת האירוע.

23. הנתבעת עותרת בסיכומיה לכך, שהפיצוי ייפסק בתשלומים, בשל מצבה הכספי הרעוע והגירעון הגדול שבו היא נתונה. לטענתה, ביהמ"ש מוסמך לפסוק תשלומים עתיים, ועל כן גם מוסמך לפסוק תשלום החוב הפסוק ב-12 תשלומים.

בקשה זו של הנתבעת אני דוחה. אמנם, ביהמ"ש מוסמך לפסוק, במקרים המתאימים לכך, פיצויים עתיים, אלא שהשיקולים לפסיקה כזו, שהיא חריגה מטבעה, הם שיקולים הנעוצים בנפגע עצמו, בפגיעה, בצורכי הנפגע, בגורם הוודאות ביחס לנזקי העתיד וכיוצא בזאת (ראה, למשל, ע"א 2300/92 רחמים נ' גנדלר, 23.5.95); ולא בשיקולים הנעוצים במצבו הכלכלי של הנתבע. שיקולים הנעוצים במצב הכלכלי של הנתבע יכולים לבוא על פתרונם במסגרת הליכי ההוצאה לפועל של פסק הדין.

24. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 1,055,922 ₪.

כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 215,000 ₪ והוצאות משפט בסך 800 ₪ . איני פוסקת הוצאות עבור חוות הדעת הרפואיות, שכן רכיב זה נפסק לתובע בתיק המקביל.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

25. למען הסדר הטוב, ומאחר ולא מצאתי כי ניתנה החלטה פורמלית בעניין, התביעה נגד הנתבעת מס' 2 – נמחקת.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, כ"ב אדר תש"פ, 18 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.