בפניי תביעה שעניינה תביעה לפינוי וסילוק יד.

כאן המקום לומר, כי התובעים לא תבעו סעד כספי, אך שמרו על זכותם להגיש תביעה כספית בהתאם לתוצאות פסה"ד ואישרתי פיצול סעדים לבקשתם.

עוד יש לציין, כי התיק היה תקופה מסוימת בעיכוב הליכים וזאת לצורך הכרעה של ביהמ"ש המחוזי בה"פ 26571-03-12 אשר הוגשה ע"י הנתבע אברי גרין כנגד משפחת אלטרוביץ' באשר לזכויותיהם בחלקה עליה בנוי הבית ברח' הזית 5 בקרית מוצקין בחלקה 323 גוש 10428 נשוא תיק זה.

לאחר מתן פס"ד זה הסכימו הצדדים, כעולה מישיבת ביהמ"ש מיום 21.9.14, לסכם על סמך החומר המצוי בתיק והכרעת ביהמ"ש המחוזי בחיפה אותו הבין כל צד בצורה שונה (וכעולה מפרוטוקול ישיבה זו).

עוד יש לציין, כי ביהמ"ש מינה בהסכמת הצדדים את המהנדס ברלינר, כאשר מינויו ניתן בהחלטה מיום 20.12.11 וכך כתבתי: "שמעתי את הצדדים ברוב קשב ואני בדיעה שיש למנות מומחה מודד מטעם ביהמ"ש אשר ייצא לשטח עם הצדדים, יעיין בכל המסמכים הרלוונטיים, יבדוק את הטענות, לרבות החומה שמפרידה בין שני חלקי המגרש וייתן את חוות דעתו לביהמ"ש. לדעתי חוות דעת זו יש בה כדי לפתור הרבה מהסכסוך שבין הצדדים. בחוות דעתו יידרש גם לתשלומי איזון".

חוות דעתו של המהנדס ברלינר התקבלה בביהמ"ש ביום 7.2.12 ואף נשלחו לו שאלות הבהרה ע"י התובעים בהמשך.

בחוות דעתו בעמוד 6 סעיף "ממצאים" קבע המהנדס ברלינר בין השאר:

"1. כל הנסיבות מורות על כך כי על הגבול בין הצדדים להישאר כפי שהוא קיים כיום.

2. כל שינוי בגבול בין הצדדים וגם כמו שמציע המודד המוסמך ברמן (מטעם התובעים – הערה שלי השופט ע. נווה) יגרום להגדלת והעצמת החיכוך והסכסוך בין הצדדים.

3. המצב הוא וכך יישאר גם להבא, כי זכויות הבנייה יהיו שוות לשני השכנים. כלומר לכל אחת מהן תהיה מחצית מזכויות הבנייה שמוקנות לחלקה בשלמותה. זאת ללא תלות בשטח הקרקע אותו הוא מחזיק בפועל. באם בעתיד (וכך אני סבור שיש לעשות) תרשם החלקה כבית משותף בין שתי יחידות דיור לכל אחת מיחידות הדיור יהיה חלק של חצי מהרכוש המשותף.

4. המצב הוא שבשנים האחרונות הלכה וגדלה המשמעות של שטח קרקע הצמוד ליחידה הבנויה בבית דו משפחתי. דבר זה הוא משמעותי במיוחד במקרה כמו כאן, כאשר שטח הקרקע (כ- 300 מ"ר) השייך לדירת מגורים אינו גדול במיוחד.

5. בנסיבות הקיימות, נראה לי כי כנכון יש לפתור את הבעיה ע"י תשלומי איזון. תשלומי איזון מתבססים על כך כי מדובר בחוסר (או בעודף) של שטח חצר. זאת בלי שקיים מחסור או עודף בזכויות בנייה.

6. תשלומי האיזון המתאים במקרה הנדון הוא 29 מ"ר כפול 1,900 ₪ (למ"ר) = 55,000 ₪".

זוהי חוות דעתו של מומחה בימ"ש כפי שניתן בהתאם למנדט שניתן לו.

על מנת להשלים את התמונה, אציין שהנתבע שלא השלים עם חוות הדעת שלח למומחה שאלות הבהרה אשר צורפו לי. בשאלות ההבהרה נשאל בין השאר על כך שהנתבע מתכוון למכור את הנכס, על חוסר ההתאמה שבין שטח הנכס הרשום בלשכת רישום המקרקעין (316 מ"ר) אל מול השטח המוחזק בפועל ע"י התובעים (הגבוה ב- 29 מ"ר). עוד נשאל המומחה לגבי זכויות בנייה והעובדה שהתובעים לא יוכלו לנצל את כל אחוזי הבנייה.

בין השאר חלק הנתבע על השומה שנערכה בתשלומי האיזון וביקש הבהרות גם בעניין זה.

המומחה נתן את תשובותיו ולמעשה ניתוח התשובות מצביע על כך, כי חוות דעתו לא השתנתה. המומחה מדגיש, כי מדובר בשטח חצר ומסביר בין השאר, כי : "שטח החצר החסר הוא אינו בצמידות לבית מגורים וכל השטח הגובל בקירות בית המגורים הוא שייך לדירה זו. לכן גם לקחתי בחשבון את שווי שטח החצר בסדר גודל של כ- 40% מהשווי המלא של הקרקע".

המומחה, שהינו מומחה מטעם ביהמ"ש, לא נקרא להעיד על חוות דעתו והנתבע ביקש בסיכומיו בעצם להתעלם ואף לפסול את חוות דעת המומחה, אשר לטענת הנתבע סטה מהמנדט אשר ניתן לו ובעצם הכריע, לטעמו, בשאלה משפטית שרק לביהמ"ש סמכות להכריע בה.

אני סבור שהנתבע טועה בטיעוניו אלה.

ראשית אקדים ואומר, כי עוד בכתב המינוי ביחס למינוי המומחה אשר נעשה בהסכמה, ציינתי במפורש כי המומחה ייתן את דעתו לגבי טענות הצדדים וייתן את דעתו לגבי תשלומי איזון. מדובר בשטח של חצר ובחומה אשר מפרידה בין שני החלקים אשר קיימת שנים רבות מאוד מאוד וצריכים להיות נימוקים כבדי משקל על מנת לשנות היום את המצב הקיים ולא לרפא את הפגם בתשלומי איזון, כך שמבחינתי חוות הדעת היא גם נכונה וגם סבירה ביותר בנסיבות העניין. לא ניתנה כל סיבה מניחה את הדעת מדוע יש לפסול את חוות הדעת של המומחה.

המומחה פעל בד' האמות של כתב המינוי. לא סטה מתפקידו כהוא זה, חוות דעתו לרבות השומה ותשלומי האיזון לא נסתרו כלל והוא לא נקרא להיחקר על חוות דעתו וגם הצגת הדברים, כפי שהוצגה בפני ביהמ"ש, לא היוותה סטייה מהמנדט שניתנה לו.

נכון הדבר שהגם שמומחה בימ"ש הינו "זרועו הארוכה של ביהמ"ש" ביהמ"ש הוא הפוסק האחרון ולטעמי לא מדובר בהחלטת מומחה שהיא בהכרח משפטית בלבד אלא גם הגיונית וסבירה לאור מצבם של הדברים.

לא מצאתי, כי עמדתו של המומחה בלתי סבירה אלא נהפוך הוא – היא עולה בקנה אחד עם המציאות שהוצגה לי.

אדגיש, כי בסיכומיו זנח הנתבע את נושא ההתיישנות ולכן אינני נזקק לו כלל.

למעלה מן הצורך אתייחס לעניינים נוספים שעלו בטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה.

המדובר בחצר ולא בבית מגורים.

המצב הקיים מבחינת החלוקה בחצר קיים משנת 1959, כלומר בערך 55 שנה.

יש לקחת בחשבון, כי דירת התובעים גדולה מדירת הנתבע ב- 5 מ"ר וכי התובעים קנו את הבית בידיעה שיש חלוקה לא שוויונית ביחס לחצר בין התובעים ובין הנתבע (בעניין זה יש בין השאר קביעות של בהמ"ש המחוזי בחיפה).

טענה זו היתה ידועה להם עוד מתאריך 17.7.89 וזאת לאור מכתב עורך דינם המתייחס לכך.

בדקתי את הטענות, כי פסיקתו של בימ"ש המחוזי בה"פ 26571-03-12 יוצרת מעשה בית דין לגבי החלטתו של בימ"ש זה, דהיינו כי אין לקבל את העמדה שיש להשאיר את המצב כפי שהוא, כפי שטוען הנתבע, אלא יש להורות על סילוק יד, כפי שמבקשים התובעים.

בסעיף 25 בעמוד 9 בפסק דינה של כב' השופטת שטמר נאמר: "הוסיף המבקש וטען כי הזזת הגדר וחלוקת המגרש מחדש תפגע בדירתו משום שאחד החלונות של דירתו יפנה לחלק של המשיבים. גם אם תהיה פגיעת מה בדירתו ואני לא משוכנעת כי כך הוא בהכרח, הרי שאין על המשיבים לשאת בכך. יהיה על הצדדים לחלק את המגרש כך שקו החלוקה יעבור במחצית המגרש ויפגע מעט עד כמה שניתן בדירה הקיימת. תקוותי היא שהצדדים ישכילו לסמן את קו ההפרדה מחדש תוך הבנה והתחשבות זה בזה כאשר התוצאה תהיה שכל אחד מהם יחזיק בשטח של 316 מ"ר או אם יגיעו להסכמה לכך ירכוש האחד מהם מחברו מס' מטרים על מנת להגיע למצב האופטימלי לגבי הדירה הבנוייה".

אינני רואה בדברים אלה של כב' השופטת שטמר כמבטאים עמדה חד משמעית כי יש להורות על סילוק יד ועל הגעה למצב שבו שני הצדדים מחזיקים חלקים שווים של אותה חצר.

גם בפסק הדין, אם כי יש לומר כי השופטת מקווה להסכמה בין צדדים, דבר שלא הושג, מועלה הרעיון של קניית אותם מטרים על מנת לסיים את הסכסוך בין הצדדים. לטעמי, מדובר בשני פתרונות אפשריים בנסיבות העניין והפיתרון של תשלומי האיזון נראה לי, בנסיבות העניין, לאור הזמן הרב שבו נמצא המצב כפי שהוא וקיומה של חומה שנבנתה בין שתי החומות בשנת 2009 בהסכמה ובה נשאו הצדדים בחלקים שווים ולאור העובדה שממילא אחד הבתים (בית התובעים) גדול בשטחו ב- 5 מ"ר, כי אין לאמץ את הפיתרון של סילוק היד ויש לאמץ את פיתרון תשלומי האיזון.

אשר על כן, דין התביעה להידחות.

לאור הנסיבות המיוחדות בתיק זה וגם לאור האמור בפסק דינו של בימ"ש מחוזי בה"פ 26571-03-12 יישא כל צד בהוצאותיו.

מאחר ואין בקשה לסעד כספי בתביעה זו, אינני פוסק לתובעים פיצוי על פי חוות דעתו של המהנדס ברלינר.

עם זאת, על מנת למנוע תביעה כספית חדשה, אני מציע לצדדים לסיים את הסכסוך באופן שהנתבע ישלם לתובעים את הסכום שנקבע בחוות דעתו של המהנדס ברלינר, דהיינו סך של 55,000 ₪ וזאת בתוספת עלות שכ"ט המהנדס ברלינר אשר שולם בחלקים שווים.

יש בכך כדי, לטעמי, לפתור את הסכסוך בין הצדדים.

מכל מקום, לא סברתי, כי יש מקום לפסוק הוצאות משפט חרף התוצאה אליה הגעתי.

התביעה נדחית, אין צו להוצאות.

ניתן בזה פטור ממחצית שנייה של אגרת בימ"ש.

את תיקי המוצגים אשר הוכנו ע"י הצדדים ואשר נמסרו לי במסגרת ישיבת בימ"ש מיום 18.11.14 תסרוק המזכירות לתיק ביהמ"ש.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ה, 20 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.