בתיק זה ניתן על ידי פסק דין בתאריך 20.11.14.

התובעים/המבקשים לא השלימו עם פסק הדין והגישו ערעור לבית משפט מחוזי.

בבית המשפט המחוזי ניתן פסק דין בתאריך 28.4.15 וזאת בהתאם להסכמות אליהם הגיעו הצדדים ולאחר שטענו את כל טענותיהם בפני הרכב השופטים.

בהסדר שקיבל תוקף שלן פסק דין נאמר על ידי הצדדים בין השאר כדלקמן:

"אנו ננסה להגיע להסכמה באשר למיקום השטח שיווסף למערערים בגישור או בכל הליך אחר שימצא לנכון. מוסכם עלינו שאם תוך 60 יום מהיום לא נגיע להסכמה באשר למיקום השטח שצריך להיווסף למגרש המערערים כי אז התיק יוחזר לבית משפט קמא על מנת שהמהנדס ברלינר יתן חוות דעת היכן יש לקחת את אותם 29 מ"ר ממגרשו של המשיב כך שהמערערים יחזיקו במחצית שטח המגרש".

עוד נאמר באותו הסדר:

"ככל שמבנים יעשו בעתיד תהיה חלוקה מחדש של קו הגבול כאשר הקובע הוא שכל אחד מהצדדים מקבל מחצית המגרש".

יש לציין כי בבית המשפט המחוזי לא הוזכר ולו במילה, עניין הקיר אשר חלק ממנו טעון הריסה על מנת להגיע לאותה חלוקה וההוצאות הכרוכות בהריסתו ובנייתו.

יש לציין כי עניין זה כלל לא עלה כלל בכתבי הטענות המקוריים בבית משפט השלום.

מכל מקום, על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי שיש לציין שנעשו בו שני תיקונים, היו הצדדים צריכים לסיים את המחלוקת ביניהם לגבי החלוקה והוספת אותם 29 מ"ר למגרשם של המערערים תוך 60 יום, דהיינו העניין היה צריך להסתיים ב- 28.6.15 או לכל הפחות במהלך חודש יולי 2015 כאשר בית המשפט המחוזי ציין כי אם לא תהיה הסכמה בתוך פרק הזמן האמור, ניתן לחזור לבית משפט השלום בסוגיה זו.

בפועל, והגם שהצדדים כנראה ניהלו ביניהם הליך כלשהו של גישור או של מו"מ, נעשתה פניה ראשונה מצד המערערים/המבקשים לבית המשפט ביום 2.11.15.

כך נכתב בבקשה:

"מאז פסק הדין עברה קרוב לחצי שנה. כלומר כ- 180 יום. במהלך אותה תקופה ניסו התובעים להגיע להסכם עם הנתבע באמצעות ב"כ אך ללא הועיל עקב "גרירת רגליים" מצד הנתבע שהוא זה שאמור לפנות שטח לטובת התובעים...."

עוד צויין בבקשה:

"בתנאים אלה לא ניתן להגיע להסדר ובית המשפט מתבקש לקבוע את צורת החלוקה החדשה בין חלקי המגרש כאמור בפסק הדין. כמו כן מאחר והמהנדס ברלינר שמונה על ידי בית המשפט חרג מהמנדט שניתן לו מבוקש להורות על מינוי מהנדס אחר וכן להורות שכל הוצאות השינוי יחולו על הנתבע".

כאן המקום לומר שעצם הפניה לבית המשפט כחצי שנה ולא חודשיים לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, אינה כלל מקובלת כלל ועיקר וניתן היה לדחות את הבקשה לטעמי כבר כעת לאור העובדה שהמערערים לא טרחו לפנות לבית המשפט בעניין ו/או טרחו לעדכן את בית משפט השלום או לפנות אליו בבקשה כלשהי והמשמעות היא שבית המשפט "קם מכיסאו".

עם זאת לא אסתפק בכך ואתייחס לטענות הצדדים.

מקובלת עלי עמדתה של הנתבעת בסיכומיה כי החלוקה שערך המודד ברמן (מטעם הצדדים עצמם) היא זו שצריכה להיות החלוקה המחייבת אשר מכוחה יועברו 29 מ' מהנתבעת לתובעים דבר שיביא לחלוקה שווה של שטחי שני הצדדים – 316 מ"ר לכל אחד.

אני דוחה טענה כי יש להרוס ולבנות מחדש קיר ולהטיל את ההוצאות על הנתבעת. קיר ההפרדה על פי פסק הדין המקורי בתיק זה אשר לא בוטל ולא שונה על ידי בית המשפט המחוזי, הוקם בהסכמת התובעים ובמימון משותף ולכן ככל שנדרשת הריסת הקיר או חלקו לצורך עמידה בחלוקה המחודשת של השטח, הדבר צריך להעשות בחלוקה משותפת של הצדדים.

ניסיונם של התובעים לטעון כי בנסיבות העניין מדובר בהשגת גבול ולכן לא יעלה על הדעת שהתובעים ישתתפו בעלות, אינה עולה בקנה אחד עם הסעדים שניתנו בתיק זה הן בבימ"ש השלום והן בבימ"ש המחוזי.

הייתי מציע לצדדים לשקול ככל שהדבר כרוך בהסכמה משותפת על הרס חלק מהקיר או כולו כי ההוצאות תעשנה בחלקים שווים. ככל שלא תהיה הסכמה שכזו, אינני נדרש לעניין.

סוף דבר, דין בקשת התובעים בהודעתם לביהמ"ש ובעיקרי הטעון מטעמם להידחות.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ח שבט תשע"ו, 28 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.