עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף עקב מעשה תקיפה.

נתוני רקע:

התובע יליד 14.1.73 תושב הכפר ירכא.

עפ"י הנטען בכתב התביעה, ביום 20.8.01 ארבו הנתבעים ביחד עם אחרים לבן דודו של התובע בכניסה לכפר ירכא ביודעם שהוא אמור לעבור במקום, וזאת בשל יריבות עסקית עמו. משנודע הדבר, נסע התובע יחד עם בני משפחה נוספים לכיוון הכניסה לכפר על מנת ללוות את בן הדוד ולהבטיח הגעתו הביתה בשלום, אלא שבאחד הצמתים חסמו הנתבעים יחד עם בני משפחתם את הדרך בפני התובע ובן דודו, התנפלו עליהם והחלו לתקוף אותם. בתוך כך הותקף גם התובע כאשר הוכה על ראשו ועל גופו בידי הנתבעים ואף נדקר בגבו על ידי הנתבע 1 (להלן – "התקיפה").

כתוצאה ממעשה התקיפה נחבל התובע בגופו וסבל, בין השאר, מפצע דקירה בחזהו והא טופל ואושפז בבית חולים נהריה.

לימים הוגש כתב אישום כנגד הנתבע 1 והוא הורשע עפ"י הודאתו באיומים ובתקיפת התובע (ובני משפחה נוספים) ופציעתו על ידי דקירתו באמצעות נשק קר.

המחלוקת בתיק זה נסבה על שאלת האחריות של הנתבעים 2 ו-3, האשם התורם של התובע, כמו גם על שאלת הנזק.

דיון והכרעה:

בדיון אשר התקיים לפניי העידו התובע והנתבע 2, ואילו יתר הנתבעים בחרו שלא להעיד ולא להתייצב לדיון.

אפתח בכך, כי על יסוד הרשעת הנתבע 1 בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, אישר בא כוחו בכתב הסיכומים כי אין כל מחלוקת אודות אחריותו של הראשון בגין מעשה הדקירה, הגם שקיימת מחלוקת לגבי היקף הנזק שנגרם בעקבותיו.

לפיכך אתמקד כעת בשאלת האחריות בגין מעשיהם של הנתבעים 2 ו-3. ויודגש, התובע אינו מייחס לנתבעים אלה חלק כלשהו במעשה הדקירה אלא טוען שהם תקפו אותו בידיהם ובאמצעות כלי תקיפה בהם החזיקו.

הנתבע 3 בחר שלא להגיש תצהיר ולא להעיד במשפט.

לעומת זאת, הנתבע 2 הגיש תצהיר ונחקר לפניי בחקירה נגדית. לגרסתו, בזמן ששהה עם גיסו, הנתבע 3, קבל שיחת טלפון לפיה בנו, הנתבע 1, נמצא בפאתי הכפר כשהוא מוקף ומוכה על ידי בני משפחת התובע. למשמע הדברים הוא מיהר לזירה יחד עם הנתבע 3 ומשהגיע לשם הבחין בבנו, הנתבע 1, מקבל מכות מבני משפחת התובע אשר החזיקו בידיהם אלות וסכינים. תוך כדי ניסיונותיהם לחלץ את הנתבע 1 ולהפריד בין המתקוטטים, נדחפו הנתבעים 2 ו-3 לתוך ההמולה או אז נפצע הנתבע 2 בראשו מחפץ חד בו הוכה על ידי התובע, ואילו הנתבע 1 נדקר בפלג גופן התחתון על יד אחד המתקוטטים.

אשר לגרסת התובע, הנתבע 2 טען כי גרסתו של התובע אינה משקפת את מה שאירע בפועל וכי מדובר בעלילה, שכן בנו, הנתבע 1, הוא זה שנפל קורבן למעשיהם של התובע ובני משפחתו.

לאחר שמיעת שני בעלי הדין נחה דעתי להעדיף בבירור את גרסת התובע ולדחות את גרסת הנתבע 2 לאור הסתירות המהותיות שהתגלו בדבריו של האחרון, ואפרט – במסגרת חקירתו הנגדית טען הנתבע 2 כי הגיע לזירת האירוע ברכב על מנת לחלץ את בנו ולהפריד בין המתקוטטים, אך לא הספיק לעשות כן משום שרק ירד מהרכב וכבר הותקף על ידי מישהו אשר היכה אותו בראשו באמצעות גרזן. גרסה דומה נמסרה גם בהודעה שנגבתה ממנו במשטרה. לעומת זאת, בתצהיר עדותו הראשית מסר הנתבע 2 תיאור לפיו הוא אכן נכנס לתוך הזירה ואף ניסה בפועל להפריד בין המתקוטטים כדי לחלץ את בנו.

זאת ועוד, בניגוד לנטען בתצהירו כי התובע תקף אותו בראשו, טען הנתבע 2 בחקירתו הנגדית כי אינו יודע אם היה זה התובע אשר תקף אותו משום שלא ראה מי תקף אותו.

ואם לא די בכך, הרי שבניגוד לנטען בחקירתו הנגדית כי ירד מהרכב מבלי שהחזיק בידו דבר כלשהו, מסר הנתבע 2 בחקירתו במשטרה כי ירד מהרכב כשבידו מקל. אגב כך אוסיף, כי הודאת הנתבע 2 במשטרה כי החזיק במקל מתיישבת עם טענת התובע כי הותקף על ידי הנתבע 2 (וגם על ידי
הנתבע 3) באמצעות מקל.

למעלה מכך, בחירת הנתבעים 1 ו-3 שלא להעיד במשפט ללא כל הסבר, ובפרט בכל הנוגע לנתבע 3 אשר אין לגביו כל פסק דין מרשיע בניגוד לנתבע 1, היא יותר מתמוהה ומהווה במידה מסוימת חיזוק נוסף לגרסת התובע.

לסיום, הנתבעים טענו בסיכומיהם כי טענת התובע אודות תקיפתו על ידי הנתבעים 2 ו-3 באופן שהותירה אצלו חתכים ושריטות בראש ובגוף, אינה מתיישבת עם הממצאים העולים מהתיעוד הרפואי שצורף לתיק ואשר מצביע על ממצא אחד בדמות פצע דקירה, ותו לא.

טענה זו אין בידי לקבל. להבדיל מסיכום האשפוז שהודפס ולכן הוא נוח לקריאה, התיעוד מחדר המיון של בית חולים נהריה נכתב בכתב יד שבחלקו אינו ברור דיו. יחד עם זאת, הקטעים הקריאים ממנו מצביעים על שני ממצאים ברורים, מעבר כמובן לפצע הדקירה בבית החזה. הממצא הראשון, מתבטא באודם ונפיחות בזרוע שמאל והדבקה של הפצעים באותה זרוע (ראו ת/1). הממצא השני, מתבטא בחתך בגודל של 3-4 ס"מ במצח שגם הוא הודבק.

על יסוד המפורט לעיל אני מקבלת גרסת התובע במלואה, שממילא הייתה עקבית ומהימנה, וקובעת כי הנתבע 1 אחראי לנזקי הדקירה והנכות שנותרה בגינה, ואילו יתר הנתבעים אחראים לחבלות והחתכים מהם סבל התובע אך לא הותירו אצלו נכות כלשהי.

אגב כך אוסיף, כי גרסת התובע לגבי נסיבות האירוע ונסיבות תקיפתו אומתו על ידי עד התביעה, מר אדיב רמאל, שנכח אף הוא במקום ועדותו תאמה את עדותו של התובע.

לא אסיים פרק האחריות מבלי להתעכב על טענת הנתבעים בדבר אשמו התורם של התובע. לעניין זה שוכנעתי שאין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו. בחירתו של התובע ללוות קרוב משפחתו הנתון בסכנה מסוימת איננה כשלעצמה התנהגות פסולה. הגם שבמבחן התוצאה ייתכן שעדיף היה לתובע להזעיק את המשטרה למקום – ואגב כך אציין כי לא הוכח לפניי כי בנסיבות כאלה המשטרה אכן הייתה נענית לקריאה – ברם, מדובר בחוכמה לאחר מעשה, כאשר לא הוכח לפניי כי דבק פגם כלשהו בהתנהגותו של התובע, כי תקף אחר, או כי עשה מעשה פרובוקטיבי שהביא לתוצאה האמורה.

אשר על כן אני דוחה את הטענה אודות קיומו של אשם תורם.

דיון בשאלת הנזק:

בטרם אפתח את הדיון בשאלת הנזק רואה אני להבהיר, כי כל הנימוקים אשר יצוינו להלן בקשר לראשי הנזק השונים מתייחסים לפגיעה כתוצאה מהדקירה שלגביה הנתבע 1 הוא האחראי היחיד והבלעדי.

אין ספק שהפגיעה העיקרית ממנה סבל התובע קשורה לפצע הדקירה בבית החזה שבגינה אושפז למשך שבוע ימים, מיום 20.8.01 ועד ליום 26.8.01, ואובחן כסובל מפגיעה בבסיס הריאה השמאלית. בבית החולים התובע עבר תפירה של הריאה והחדרה של נקזים לניקוז בית החזה, ובתום האשפוז שוחרר לביתו עם המלצה למנוחה ומעקב, והוא אכן המשיך את המעקב והטיפול הרפואי במסגרת קופת חולים כשהוא מתלונן, בין השאר, על קשיי נשימה.

בהסכמת הצדדים, בית המשפט מינה את ד"ר טולדנו כמומחה רפואי מטעמו בתחום הכירורגי. המומחה ציין בחוות דעתו, כי התובע אינו סובל מסימנים המעידים על מצוקה נשימתית, וכי בית החזה שלו מתרחב בצורה סימטרית וכניסת האוויר לריאות תקינה.

המומחה קבע לבסוף, כי התובע סבל מנכות זמנית בשיעור של 50% לתקופה של 6 חודשים מיום האירוע, ולאחר מכן מנכות צמיתה של 10% בגין עייפות בזמן מאמץ וכן כאב ותחושת נימול בצלקת הניתוחית.

בעוד התובע טוען כי הנכות שנקבעה לו היא נכות תפקודית, טוענים הנתבעים כי מדובר בנכות לא תפקודית שממילא לא היה מקום לקבוע אותה. זאת משום שהתובע גילה בעברו התנהגות מגמתית של העלאת תלונות שווא כדי ליצור מצג של בעיות רפואיות שלא היו בפועל על מנת להשתחרר משירות צבאי, כפי שהוא עצמו הודה במהלך חקירתו הנגדית. משכך, ומאחר שהנכות שנקבעה נסמכת כל כולה על תלונותיו הסובייקטיביות שך התובע, הרי שלאור האמור לעיל אין לתת אמון בתלונות אלו, שאף הן כמו תלונותיו בעבר מהוות תלונות שווא.

אשר למחלוקת הנ"ל אני בדעה כי הגם שאחוזי הנכות נקבעו על בסיס תלונותיו הסובייקטיביות של התובע, ברם אילו מדובר היה בתלונות שווא חזקה על המומחה כי היה מזהה זאת ללא קושי. יתרה מזאת, אין לומר כי תלונותיו של התובע הן מופרכות על פניהן, שכן תלונה על עייפות בזמן מאמץ יכולה להתיישב עם העובדה כי תפקודי הנשימה היו רק על גבול התקין. זאת ועוד, תלונות בגין כאב ונימול בצלקת אינן זרות במקרה של צלקת כאמור. לפיכך, אין לומר כי תלונותיו של התובע משוללות כל בסיס.

יחד עם זאת, לא מצאתי כי התובע הוכיח כי הנכות הצמיתה אכן השפיעה על יכולתו להשתכר בעבר, או כי היא גרעה מהכנסתו עד כה.

התובע טוען, כי עובר לאירוע עבד כמפעיל תחנה לשטיפת מכוניות ובעבודות חשמל והשתכר למעלה מ-5,000 ₪ לחודש.

בתצהירו טען התובע כי לא עבד למשך למעלה משנה וכי כיום הוא מתקשה לבצע עבודות פיזיות, מבלי לפרט באלו עבודות עבד מאז ועד היום או כמה השתכר בתקופה זו. רק בחקירתו הנגדית מסר התובע לראשונה, כי שהה בתקופת אי כושר של 6-8 חודשים וכי עד זמן קצר לפני מועד הדיון הוא עבד בשתי עבודות שונות במקביל, כחשמלאי עצמאי וכעובד שכיר במפעל והשתכר משתי עבודות אלו סך של 9,000-10,000 ₪ לחודש, ואילו לאחרונה הפסיק לעבוד כחשמלאי מפאת מצבו והוא עובד רק במפעל ומשתכר כ-7,500 ₪ לחודש.

טענותיו של התובע בנדון נותרו ללא כל ביסוס ראייתי. מסיבה לא ברורה התובע לא טרח לצרף תלושי שכר, טפסי 106 או כל מסמך אחר אשר יש בו כדי לתמוך בטענותיו לגבי עצם עבודתו ולגבי גובה הכנסתו ממשלח ידו.

אומנם התובע צירף אשור מטעם רואה חשבון לגבי הכנסותיו כעצמאי בשנת 2007, שעומדות על פי האמור במסמך על סך של 4,700 ₪ ברוטו לחודש בממוצע, ואולם ברור כי אין די במסמך זה כדי לשפוך אור על היקף הכנסותיו של התובע לאחר האירוע ומכל מקום אין בו כדי לתת אינדיקציה לגבי פגיעה כלשהי בכושר ההשתכרות שלו במומו.

חוסר הבהירות האופף את העבודות בהן עסק התובע עובר לאירוע וגם לאחריו והיקף השתכרותו לגבי כל תקופה ותקופה, יוצר קושי רב לבחון את מידת ההשפעה של הנכות על יכולת ההשתכרות של התובע. דברים אלה מקבלים משנה תוקף אם לוקחים בחשבון כי לפי גרסת התובע עצמו הוא הצליח להכפיל בינתיים את הכנסתו לעומת ההכנסה שהייתה לו עובר לאירוע.

יתרה מזאת, הגם שהתובע צירף אשורי אי כושר לתקופה של כחודש וחצי, ברי כי בהעדר מסמכים אלמנטריים ביותר, אין בידי לקבל טענת התובע כי מצבו הצדיק אי כושר של מספר חודשים, ודאי וודאי שאין בידי לקבוע מהו הפסד ההשתכרות שלו בתקופה זו, אף לא בתקופה שלאחריה.

אשר על כן, אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל הבסיסי המוטל עליו להוכיח קיומם של הפסדי שכר לעבר, אף שהתביעה הוגשה קרוב ל-7 שנים לאחר האירוע, קרי די והותר זמן כדי לפעול לאיסוף מסמכים רלוונטיים לסוגיה שבנדון.

ומה לגבי הפסדי השתכרות לעתיד? גם כאן התמונה לוטה בערפל. משקבעתי כי התובע לא הוכיח דבר בקשר להכנסותיו למן האירוע ועד היום, ברי שקשה לעמוד על היקף הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות שלו לעתיד.

יחד עם זאת, ומאחר ששוכנעתי כי לנכותו של התובע היבטים פונקציונאליים מסוימים, אם כי לא במידה רבה, והכוונה היא לתחושת העייפות שהוא חש כתוצאה ממאמץ פיזי, אני בדעה כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסכום מתון בגין פגיעה אפשרית בכושר ההשתכרות שלו בעתיד.

בשים לב לגילו של התובע (כיום בן 41 שנים) ומכלול הנתונים עליהם עמדתי לעיל, ובפרט אי עמידת התובע בנטל ההוכחה לגבי היקף השתכרותו, אני פוסקת לתובע סך של 25,000 ₪ בגין הפסדי השתכרות בעתיד.

אשר להוצאותיו של התובע בגין קבלת טיפולים רפואיים ונסיעות – מהמסמכים הרפואיים שצורפו לתיק עולה שהתובע קבל את מלוא הטיפולים הרפואיים להם נזקק על ידי מוסדות הרפואה הממלכתיים. מכל מקום, התובע לא צירף אסמכתא כלשהי בדבר הוצאות רפואיות שמומנו מכיסו. לפיכך אין מקום לפצות את התובע בפיצוי כלשהו בגין כך.

לעומת זאת, אני מוצאת כי קיימת הצדקה לפסיקת פיצוי גלובאלי ומתון בגין נסיעות בעבר הגם שלא צורפו קבלות בנדון. זאת משום שלא יכולה להיות מחלוקת כי בעקבות האירוע התובע נאלץ לנסוע מספר פעמים למוסדות רפואיים שונים, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי המצורף. בנסיבות העניין אני פוסקת לו סכום גלובאלי של 3,000 ₪ בגין נסיעות בעבר.

ראש הנזק האחרון מתייחס לכאב וסבל. מדובר בראש הנזק העיקרי. התיאור העולה מהמסמכים הרפואיים וגם הפגיעה הממשית ממנה סבל התובע בבית החזה, מצדיקים פסיקת פיצוי משמעותי בגין ראש נזק זה. אזכיר, כי בעקבות האירוע התובע נאלץ לעבור ניתוח ואשפוז של שבוע ימים בבית חולים שכלל גם אשפוז ביחידה לטיפול נמרץ. גם התקופה המשמעותית של 6 חודשים שבה נמצא התובע בנכות זמנית בשיעור של 50% אף היא צריכה להילקח בחשבון לצורך קביעת הפיצוי.

לאחר ששקלתי מכלול הנתונים וטענות הצדדים בעניין אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של
70,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

מאחר שהתובע לא תבע ראשי נזק נוספים, ניתן לסכם את נזקי התובע בגין האירוע שבאחריות הנתבע 1 בסכום של 98,000 ₪.

אעבור כעת לשאלת הנזק ביחס לנתבעים 2 ו-3.

כפי שציינתי בפרק הקודם, נתבעים אלה גרמו לתובע חבלות קהות וחתכים שטופלו בחיטוי והדבקה, והתובע עצמו אינו טוען לנכות כלשהי בגינן.

הגם שאין תיעוד רפואי המלמד על תלונות בהמשך מצד התובע בקשר לחבלות אלו, סביר מאוד להניח כי התובע סבל בתקופה הסמוכה לאחר האירוע מכאבים בגופו כתוצאה מהמכות שספג וגם מאי נעימות, בלשון המעטה, כתוצאה מהחתכים שהודבקו.

לפיכך ובנסיבות העניין, הפיצוי היחיד שעומד על הפרק בגין פגיעות אלו מתייחס לכאב וסבל בלבד, אותו אני מעמידה על סך של 12,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים הנ"ל.

אחרית דבר:

אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים לפצות את התובע בסכומים ובחלוקה שלהלן:

הנתבע 1 - סך של 98,000 ₪.

הנתבע 2 – סך של 12,000 ₪.

הנתבע 3 – סך של 12,000 ₪.

כמו כן, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע את האגרה ששולמה באופן שכל נתבע יישא בסך של 300 ₪ נכון להיום, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.6% כולל מע"מ (20% בתוספת מע"מ) – כל נתבע באופן יחסי לסכום הפיצוי בו חויב.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא כל סכום שלא ישולם במועדו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ז' אייר תשע"ד, 07 מאי 2014, בהעדר הצדדים.