מבוא

1. תביעה כספית בסכום של 114,789 ₪, בשל חוב שכר טרחה עבור שירותי ראיית חשבון.
2. התובע, רו"ח במקצועו, הגיש תביעה בגין שירותי הנהלת חשבונות וראיית חשבון שהעניק בשנים 1999 – 2009 למנוחה שעיזבונה הוא נתבע מס' 1. נתבעת 2 (להלן- "הנתבעת") הינה בתה של המנוחה ויורשתה היחידה. על פי המפורט בכתב התביעה נפטרה המנוחה ביום 17/8/2009 ובאותה שעה עמד חובה לתובע על סכום של 15,934 דולר ארה"ב, לפני תשלום מע"מ.
3. אקדים ואציין שלאחר שמיעת הראיות מצאתי שיש לקבל את התביעה בחלקה, וזאת לאחר שלא מצאתי שיש לקבל את טיעוניו של התובע בדבר חוב שכר טרחה בגין טיפול במכירת חלקה של המנוחה בקולנוע סמדר.

רקע כללי

1. כפי שפורט בתצהיר עדות ראשית של התובע, הייתה המנוחה בעלים של מחצית מזכויות הבעלות בבית הקולנוע סמדר בירושלים וכן של נכסים רבים נוספים. ביום 17/8/2009 הלכה המנוחה לעולמה. הנתבעת הינה כאמור בתה היחידה של המנוחה וכן יורשתה היחידה, מכוח צו ירושה שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים ביום 9/11/2010. החל משנת 1999 ועד לפטירתה של המנוחה העניק לה התובע, על פי האמור בתצהיר עדות ראשית, שירותי הנהלת חשבונות ושירותי ראיית חשבון אשר כללו בין היתר, הנה"ח שוטפת, הכנת דו"חות שנתיים ומס הכנסה, ייעוץ מס, ייצוג בפני רשויות המס וכד'. לתצהירו צירף התובע את מכתב המינוי מיום 16/2/2000 שלפיו מינתה אותו המנוחה לשמש כרו"ח שלה.
2. התובע הצהיר כי בחלק מהתקופה שבה נתן למנוחה שירותים, הייתה המנוחה נשואה למר אבנר טולצ'ינסקי (להלן: "אבנר") וזאת עד לגירושיהם ביום 9/12/2008.
3. במהלך חקירתו הנגדית ציין התובע כי המנוחה הייתה אשת עסקים הגונה, ממולחת, ידעה לשמור על זכויותיה ועל נכסיה והדבר בא לידי ביטוי בהליכים משפטיים רבים שניהלה במהלך התקופה שבה היה רואה החשבון שלה. עוד ציין, כי אבנר סייע למנוחה רבות בכל הנושאים החשבונאיים, המשפטיים והנכסים במהלך כל תקופת נישואיהם (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 24 -27).
4. הנתבעת פירטה בתצהירה שהמנוחה נפטרה ביום 17/8/2009 לאחר שסבלה בין היתר מצהבת וכבד מוגדל בגין שתיית אלכוהול יומיומית במשך 12 שנים ברציפות, כל אלו גרמו לקריסת מערכות מוחלטת. עקב מצבה הרפואי הקשה אושפזה המנוחה בבי"ח שערי צדק מיום 31/7/2009 עד לפטירתה; במהלך אשפוזה נבדקה המנוחה על ידי פסיכיאטר מומחה אשר קבע כי היא סבלה מהפרעה נפשית, תפיסתית והתנהגותית כתוצאה משימוש מופרז באלכוהול במשך 12 שנים. (סעיפים 2-3).
5. הנתבעת הדגישה כי בשנים האחרונות לפני פטירתה של המנוחה, הייתה המנוחה שתויה ושיכורה רוב שעות היממה ושתתה בקבוק וודקה לפחות ליום; רוב שעות היום הייתה במצב אפאטי, שכחה דברים, חזרה על עצמה ולא תפקדה. (סעיפים 17 – 18). הנתבעת הדגישה כי למנוחה לא הייתה כל ידיעה או שליטה באשר לנעשה בתיק המס שלה וכי רק התובע היה אחראי לכך. עוד טענה כי התובע ידע על מצבה של המנוחה ועל אף ידיעתו, לא הביא פרט מהותי זה בפני בית המשפט בשעה שביקש עיקול זמני במעמד צד אחד. (סעיף 20).

תמצית טענות הצדדים

1. לטענתו של התובע, לאור יחסי האמון ששררו בינו לבין המנוחה, לא נחתם ביניהם הסכם שכר טרחה בכתב. זאת ועוד, כיון שבמהלך השנים סבלה המנוחה מקשיים כלכליים, התפתח נוהג שלפיו מדי תקופה פרעה חלק מחובותיה, בהתאם לאמצעים שעמדו לרשותה. כך נוצר חוב בגין שכר טרחה שטרם שולם לו, שהוא נושא התביעה.
2. התובע טען כי התובע הצהיר כי ביום 30/3/2009 התחייבה המנוחה בפניו לסלק את מלוא חובה לקראת חודש יולי 2009 והיא אף חזרה על התחייבותה מספר שבועות לפני מותה. התחייבויות אלו תועדו בכתב ידו ברישומיו, ואולם המנוחה לא עמדה בהתחייבותה נוכח פטירתה. פגישה זו נערכה בעקבות פגישה קודמת שהתקיימה ביום 30/3/2009. באותו מועד, כפי שכתב בנספח ז' לתצהירו, אמרה לו המנוחה שהיא אמורה לקבל סכום כסף שישולם לה לקראת חודש יולי ואת זאת ציין בכתב ידו במהלך הפגישה (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 6 – 9). התובע השיב שאילו הייתה המנוחה בחיים, היה סכום החוב משולם לו (עמ' 13, ש' 14 – 15). בתחילת שנת 2011 ביקש התובע מהנתבעת כיורשתה היחידה של המנוחה וכמי שבאה בנעליה, לקבל את שכר הטרחה המגיע לו בגין השירותים שהוענקו למנוחה. פניותיו בכתב ובעל פה לא זכו למענה הולם והחוב טרם שולם.
3. התובע הדגיש שלאורך כל תקופת יחסיו המקצועיים עם המנוחה ועם בתה, הוא נהג ביושר אישי ומקצועי תוך התחשבות מרבית במצבן המשפחתי, הבריאותי והכספי ולצערו, בחרה הנתבעת להשיב לו רעה תחת טובה. עוד הדגיש כי הוא מעולם לא תבע תשלום שכר טרחה כפול; כל סכום שקיבל מאת המנוחה, קיבל את ביטויו תוך גילוי מלא ומקיף ברישומים שביצע וכל סכום שכזה הופחת מסכום החוב (סעיף 32).
4. התובע פירט בתצהיר עדות ראשית את הרכב החוב בגין שכר הטרחה נכון ליום הגשת התצהיר בדולרים, לפני הוספת המע"מ כדלקמן:

• 3,850 $ - בגין שירותים נוספים שניתנו לאחר פטירת המנוחה (ואשר פורטו בנספח ח');
• 1,500 $ - בגין דוח שנתי לשנת 2008;
• 1,800 $ - בגין הנה"ח לשנת 2008;
• 1,500 $ - בגין דוח שנתי לשנת 2007;
• 1,800 $ - בגין הנה"ח לשנת 2007;
• 7,500 $ - בגין ייצוג במס הכנסה;
• 1,500 $ - בגין דוח שנתי לשנת 2006;
• 1,800 $ - בגין הנה"ח לשנת 2006;
• 1,500 $ - בגין דוח שנתי לשנת 2005;
• 534 $ - ע"ח 1,800 $ בגין הנה"ח לשנת 2005.

סה"כ החוב: 23,284$ לפני הוספת מע"מ.

טענותיה של הנתבעת

1. לטענתה של הנתבעת, למנוחה לא נותר כל חוב לתובע בגין שכר הטרחה. בסעיף 1 לתצהיר עדות ראשית הצהירה הנתבעת כי במהלך השנים שילמו המנוחה ואבנר לתובע את כל התמורה הכספית שלה היה זכאי בגין עבודתו (סעיף 1). במהלך חקירתה הנגדית נשאלה הנתבעת על סמך מה הצהירה שהמנוחה אינה חייבת דבר לתובע, והשיבה כי הייתה בקשר טוב עם המנוחה ובשעה שהיו בבי"ח לפני פטירתה של המנוחה סיפרה לה המנוחה דברים שונים; שמו של התובע מעולם לא עלה (עמ' 17, ש' 17 – 18), בעוד שהמנוחה התייחסה לאנשים אחרים (עמ' 17, ש' 20).
2. הנתבעת הצהירה שבמהלך כל פגישותיה עם התובע לאחר הפטירה, לא ציין התובע בפנייה שלמנוחה נותר חוב כספי כלשהו לטובתו, בוודאי שלא ציין את הסכום שבגינו הגיש את התביעה (סעיף 4). רק לאחר שהודיעה לתובע שבכוונתה להפסיק לקבל ממנו שירותים מקצועיים, הודיע לה התובע על קיומו של החוב.
3. הנתבעת הוסיפה וטענה כי שכר הטרחה שנתבע הינו שכר טרחה מופרז, ואין להניח שהמנוחה הסכימה לו. הנתבעת טענה שהתובע לא הציג כל אסמכתא לחוב כביכול, למעט תרשומת בלתי ברורה בכתב יד, ואין זה סביר שחוב שכר הטרחה בגין שנים קודמות טרם שולם לו. נטען גם שבגין חלק מהחוב שנתבע קיימת התיישנות. הנתבעת ציינה כי התובע סירב להעביר לעיונה את כלל התיקים המתעדים את הטיפול בהכנסות המנוחה, חרף דרישתה שיעשה כן. הנתבעת טענה כי ככל שקיים חוב, מדובר בחובו של אבנר, ולא של המנוחה.
4. עוד טענה הנתבעת כי היא שילמה לתובע בגין שירותים שונים לאחר פטירת המנוחה, כגון עבור סגירת תיק מע"מ, ואולם התובע לא טיפל עבורה במשימה האמורה.

האם נותר למנוחה חוב לתובע ומה היקפו

1. העובדה שהתובע אכן נתן שירותים מקצועיים למנוחה אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים והיא נלמדת הן מכתב המינוי מיום 16.2.00 המעיד על כך שהמנוחה מינתה באותו היום את התובע לשמש כרואה החשבון שלה, והן מהעתקי הדוחות לרשויות המס שהגיש התובע, לשנים 2000-2008, שבו מצוין שמו של התובע כרו"ח המייצג את המנוחה. המחלוקת הינה באשר לעצם קיומו של חוב בגין שכר הטרחה, ובאשר להיקפו.
2. התובע השיב במהלך חקירתו הנגדית כי הסכם שכר הטרחה בינו לבין המנוחה היה בעל פה, שכן, הוא אינו נוהג להחתים לקוחות על הסכמי שכר טרחה (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 26). התובע הוסיף והצהיר כי במרוצת השנים שבהן נתן את השירות למנוחה, הייתה המנוחה במצב כספי דחוק ובהתאם לבקשתה התפתח נוהג שלפיו הייתה המנוחה מסלקת מידי פעם חלק מחובה לתובע בגין שירותיו, אשר הצטבר עד למועד התשלום. כך למשל הצביע התובע על כך שביום 31/8/2008 שילמה המנוחה לתובע על חשבון חובה סך של 4,000 דולר ארה"ב, וזאת באמצעות 12 המחאות בנות 1,372 ₪ כל אחת.
3. התובע השיב כי הייתה בינו לבין המנוחה מערכת יחסים טובה מאד; במהלך השנה נפגשו פעמים רבות והוא האמין לה, מעולם לא חשב שנחוץ יהיה להחתים אותה על הסכם שכר טרחה כפי שנהוג לעשות עם לקוחות אחרים; התובע הוסיף שבמהלך פגישה שהתקיימה בין השניים באפריל או במאי 2009 הוא נוכח לראות שמצבה הבריאותי של המנוחה לא טוב ואז עלתה בראשו המחשבה להחתים אותה על הסכם שכר טרחה, אולם במחשבה שנייה הגיע למסקנה שלא יהא זה הוגן במצבה הבריאותי להחתים אותה על הסכם (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 27 – 32). לשאלה מה היה מצבה באותה פגישה, השיב שהוא ראה שהמנוחה מבולבלת וזאת לעומת מצבים קודמים כאשר הייתה בגילופין היא לא הרשתה לעצמה לצאת מהבית כשהיא מבולבלת.
4. הנתבעת טענה מנגד טענות רבות באשר לגביית שכר הטרחה ולקיומו של חוב. כך למשל טענה כי התובע נמנע מלהחתים את המנוחה על הסכם שכר טרחה המפרט את התמחור בגין שירותיו המקצועיים ואת תנאי התשלום. עוד טענה כי לא ברור כיצד גבה התובע מהמנוחה חיובים משתנים ובלתי ריאליים. הנתבעת הפנתה לתשלום בסך של 2,000$ ללא הסבר ופירוט שלצידו נרשם "בגין טיפול בהסדרים עם מס הכנסה". עוד הפנתה לתשלום בשנת 2003 עבור ייצוג במס הכנסה בסך 2,000 $. בשנת 2005 גבה התובע לטענתה תשלום בסך 2,500$ בגין ייצוג במס הכנסה – שומות סופיות 2003 ובשנת 2007 גבה בגין ייצוג במס הכנסה סכום של 7,500$ (סעיף 14).
5. הנתבעת טענה כי רק במהלך שנת 2011, כשנתיים לאחר פטירתה של המנוחה, פנה התובע לראשונה אל הנתבעת בטענה שלפיה חייבת לו המנוחה כספים בגין שירותים מקצועיים. כאשר פנתה אליו כדי לקבל את הסברו לדרישת התשלום, המציא לה התובע מסמך בכתב ידו שרובו אינו קריא ושממנו לא היה באפשרותה ללמוד דבר. עוד טענה הנתבעת כי התובע לא צירף מסמכים כלשהם שלפיהם הסכימה המנוחה לדרישותיו הכספיות, או אישרה את חיובם; חרף פניותיה לתובע לקבלת פירוט רשמי ומסודר, לרבות פירוט סכומי הכסף ששילמה לו המנוחה עבור השירותים, עד למועד החתימה על התצהיר לא המציא לה התובע את החומר המבוקש. כמו כן, נמנע התובע מלהעביר לחזקתה את החומר בתיקה של המנוחה, על מנת שיהא באפשרותה להעבירו לנציג מטעמה שימשיך לטפל בתיק (סעיפים 5 ו-6).
6. הנתבעת טענה כי התובע לא צירף כל מסמך המאשר את הסכמת המנוחה לנוהג שהתפתח לטענתו, שלפיו צברה המנוחה חובות שכר טרחה בגין השירותים המקצועיים (סעיף 8). הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע דורש תשלום כפול בגין שירות שניתן ושאת תמורתו הכספית קיבל במלואה. נטען כי המנוחה שילמה עבור הכנת הדוח לשנת 2006 והנה"ח לשנת 2007 וכי התובע דורש אותם בשנית. כאסמכתא צירפה חשבוניות מס בגין הכנת דוח לשנת 2006 והנה"ח לשנת 2007. (סעיף 9).
7. הנתבעת הפנתה לכך שבמכתב ששלח התובע לבא כוחה מיום 7/2/2011, הוא ציין שהחוב הוא בגין דוחות שנתיים והנה"ח לשנים 2003 – 2008; ייצוג במס הכנסה בשנת 2003; וכן יתרת חוב קודם מבלי שצוין באיזו תקופה מדובר. כמו כן, פירט כי החוב בגין שנת 2003 והתקופה שקדמה לו מסתכם בסכום של 6,234$. הנתבעת טענה כי חלה התיישנות על סכום זה, שהוא בגין התקופה של 2003 והתקופה שקדמה לה ועל כן גם אם יש אמת בטענותיו של התובע, אין הוא רשאי לתבוע את אותם הסכומים. עוד טענה, כי הסכום האמור נעלם ממכתב התובע שצורף לכתב התביעה ובמקומה הופיעה דרישת תשלום חדשה שאינה מזכירה את החוב שהתיישן. על סמך זאת, טענה הנתבעת כי התובע ממציא חיובים וממציא סכומים, וזאת במטרה לגבות סכומי כסף שאינם מגיעים לו. על פי חישובה של הנתבעת, דרש ממנה התובע כספים שכבר קיבל בסכום כולל של 9,534$. (סעיפים 9, 10).
8. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע החתים את המנוחה על מסמכים שונים, תוך ניצול מצבה הגופני והנפשי, כשהיא אינה מודעת לסובב אותה וכשלא היה ביכולתה להבחין בטיבם של המסמכים, או להבין את משמעותם ואת תוכנם וזאת עקב מצבה הבריאותי, הנפשי והפיזי שנגרם משתיית אלכוהול מרובה ועקב היותה במצב של שכרות מתמשך במשך כל שעות היממה. כמו כן, טענה שהתובע הציב בפני המנוחה מצגי שווא, תוך ניצול האמון הרב שנתנה בו, שהוא פעל בחוסר תום לב, תוך ניצול קר את פטירתה של המנוחה, אשר אינה יכלה להכחיש או לאשר את טענותיו באשר לחובות הכספיים (סעיפים 15, 16). הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע ניצל גם את תמימותה שלה בהיותה צעירה חסרת כל ידע וניסיון מקצועי, תוך שהוא מפנה אליה דרישת תשלום מופרכת בגין חוב של המנוחה, שלא היה ולא נברא.

הסכם שכר הטרחה

1. לא קיימת אמנם חובה חוקית לערוך הסכם שכר טרחה בכתב. יחד עם זאת, במקרה של מחלוקות בין נותן השירות למזמין השירות, יתכן שיתעוררו קשיים ראיתים להוכיח את תניות ההסכם, כפי שקורה בענייננו. לעיתים אף יתעוררו סימני שאלה באשר למודעותו של מזמין השירות למחיר השירות, והאם היה מסכים לשלמו אילו היה נותן השירות מציג בפני מראש ומבעוד מועד מהו המחיר עבור השירות הניתן. בענייננו, נוכח פטירתה של המנוחה, לא ניתן לקבל את גרסתה לאירועים או לטענות שהועלו על ידי התובע. לא ניתן לקבל את גרסתה לטעמים שבגינם לא שילמה לתובע את שכר הטרחה. גם אם אניח שעדותו של התובע הייתה אמינה וסדורה, אין להוציא מכלל אפשרות שאילו היה התובע עורך את ההתחשבנות עם המנוחה לא רק טרם פטירתה, אלא בזמן אמת, היה באפשרותה להתגונן מפני הדרישה, לתקן טעויות שאולי נפלו באשר לחיובים שבהם חויבה או באשר לתשלומים ששילמה. לאחר שהמנוחה נפטרה מתעצמים הקשיים הראיתים שעל התובע לצלוח בבואו להוכיח את תביעתו.
2. עצם קיומו של כתב מינוי אינו מצביע בהכרח על קיומה של הסכמה מצד המנוחה לכל חיוב כספי שאותו חייב אותה התובע באשר הוא. יתכן שהייתה הסכמה לסעיפי חיוב כלשהם, בעוד שלא הייתה הסכמה באשר לחיובים אחרים, ועל כן לצורך הכרעה במחלוקת שבין הצדדים יש לבחון את סעיפי החיוב השונים ואת השאלה האם הוכחה הסכמתה של המנוחה לחיוב הנדרש.
3. כפי שאפרט להלן, בין היתר ניתן ללמוד על הסכמה לתעריף עבור שירות או לחיובים שונים מהתנהלותה של המנוחה ומתשלומים ששילמה לתובע. אותם סימנים עשויים גם להצביע על העדר הסכמה ביחס לחיובים אחרים שנתבעו על ידי התובע, כפי שאפרט להלן.

תיעוד השירות, חיובים בגין השירות ותשלומים ששולמו לתובע

1. בתמיכה לטענתו בדבר קיומו של חוב בגין שכר טרחה וגובהו הפנה התובע לשלושה מסמכים מרכזיים: תרשומת בכתב יד שערך (נספח ז' לתצהיר עדות ראשית), המפרטת לדבריו את השירות שנתן, את החיובים שבהם חייב את המנוחה, ואת הזיכויים שזיכה אותה בעקבות תשלומים ששולמו לו; מסמך מודפס (נספח ח' לתצהיר עדות ראשית), שערך התובע לטענתו על יסוד התרשומת בכתב יד בנספח ז'; וכן מסמך נוסף (נספח י"ב לתצהיר עדות ראשית), שאותו ערך התובע בשלב מאוחר יותר, על פי עדותו, לפי סדר כרונולוגי של השירותים המקצועיים שנתן, תוך שהוא זוקף את התשלומים ששולמו לחיובים הישנים שתמורתם טרם שולמה לו (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 15 -18). התובע הבהיר כי את הרישום האמור ביצע בעקבות העלאת טענת ההתיישנות על ידי הנתבעת, שכן רו"ח נותן שירותים ועל כן התשלומים נזקפים באופן כרונולוגי כנגד שירותים שתמורתם לא שולמה (עמ' 7 , ש' 22 – 23).
2. התובע זקף אפוא את התשלומים ששולמו לו כראות עיניו, ולא בהכרח לפי ייעודם על פי כוונת המנוחה, על פי ההסכמה בינה לבין התובע, אף לא בהתאם לזקיפתם המקורית בעת ששולמו. ביטוי להשפעתו של התובע על אופן זקיפת החיובים והתשלומים, על עריכתו את התפתחות החוב, ניתן למצוא למשל במכתבו לבא כוחה של הנתבעת מיום 7.2.11, שם טען כי חובה של המנוחה הוא כדלקמן: דוח שנתי לשנת 2008- בסכום של 1500$; הנה"ח לשנת 2008- 1,800$; דוח שנתי לשנת 2007- 1,500$; הנה"ח לשנת 2007- 1,800$; דוח שנתי לשנת 2006- 1,500$; הנה"ח לשנת 2006- 1,800$; דוח שנתי לשנת 2005- 1,500$; הנה"ח לשנת 2005- 1,800$; ייצוג בדיון במס הכנסה להוצאות שומות סופיות עד וכולל שנת 2003- 2,500$; דוח שנתי לשנת 2003- 1,500$; הנה"ח לשנת 2003- 1,800$; ויתרת חוב נוספת קודמת בסכום של 434$. סה"כ החוב על פי המכתב הסתכם ל- 19,434$.
3. מכתב זה כשלעצמו מעורר מספר תהיות קשות: השאלה הראשונה המתבקשת הינה האם יתכן שבמשך שנים כה רבות, משנת 2003 עד שנת 2008, לא שילמה המנוחה לתובע דבר עבור השירות המרכזי שנתן לה, הנהלת חשבונות והגשת דוח שנתי, ואולם היא שילמה לו דווקא עבור הנהלת חשבונות והגשת דוח לשנת 2004 (מבלי לשלם עבור שנת 2003 שהיא השנה שקדמה לה). שנית, הכיצד המשיך התובע להעניק למנוחה את השירותים האמורים מדי שנה בשנה מבלי שקיבל כל תשלום. שלישית, קשה שלא לתהות מהי אותה יתרת חוב נוספת הנזכרת בסוף הפירוט, בסך של 434$, אף קשה להימנע מהרושם שמדובר בסכום "סל" שנועד להתאים את החוב לסכום יעד של 19,434 $. תהיה רביעית הינה באשר להעדרם של תשלומים נוספים שלהם עתר התובע מאוחר יותר, בגין שירותים שניתנו למנוחה לאחר פטירתה, אשר זכרם לא בא במכתב האמור, אף שמועדו כאמור בפברואר 2011. חמישית, אף שהמכתב נחזה להיות מכתב מדויק המפרט כל סעיף חיוב במדויק, הפרטי החיוב שונים לחלוטין מהחיובים שנדרשו על ידי התובע בשלבים מאוחרים יותר, למשל בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית. האמור במכתב אף אינו תואם את התרשומת בנספחים שצירף התובע.
4. התובע טען אמנם כי התרשומת נספח ז' היא תרשומת שנערכה בזמן אמת. לשאלה כיצד הוא יכול להוכיח שאדם שנפטר חייב לו כסף ואולי מדובר בהמצאה שלו השיב כי רואים שהמסמך הוא אותנטי, שהוא נוהל בזמן אמת ולא שוחזר, תוך כדי מתן השירותים השוטפים למנוחה לאורך השנים ותוך כדי מתן תשלומים אחרים ע"ח שכר הטרחה. התובע ציין כי המנוחה ואבנר קיבלו ממנו צילומים של המסמך במהלך הפגישות שהתקיימו ביניהם; הם אף העירו לו על טעות אחת או שתיים שנפלו בטבלה והיא מיד תוקנה; התובע ציין שהוא לא ייקח שקל שלא מגיע לו מלקוח כיוון שלא תהיה ברכה בכסף הזה (עמ' 16, ש' 10 – 15).
5. עיון בנספח ז' אינו מעורר את הרושם כי מדובר במסמך שנערך בזמן אמת, בוודאי בשעה שהמקור של אותה תרשומת לא הוצג בפני בית המשפט. ההתרשמות מהמסמך הינה כי מדובר דווקא ברישום סיכום של ההתחשבנות שנערכה בשלב מאוחר, על יסוד נתוני גלם אחרים שנרשמו בזמן אמת. קשה להניח כי נספח ז' הוא התיעוד בזמן אמת שנערך על ידי התובע. סביר להניח כי נותן שירותים, במיוחד רו"ח, ינהל כרטסת ברורה ומסודרת לכל לקוח, שבה תצוין כל פעולה במועדה המדויק, ושתאפשר מעקב ברור ומדויק אחר השירות שנתן, שכר הטרחה שחויב והתשלום ששולם, ומועד רישומה של כל פעולה. כדי לסבר את האוזן אציין כי לכתב התביעה צירף התובע כרטסת אשר עסקה בפעולות שונות בקשר עם מכירת קולנוע סמדר. מדובר בפלט המתעד כפי הנראה את הפעולות שנעשו בקשר לטיפול שניתן על ידי באותו עניין (בהמשך אתייחס לכך), וניתן היה לצפות שמסמך ברמת פירוט דומה תימסר גם לעניין כלל הטיפול בענייניה המקצועיים של המנוחה. זאת ועוד, בנספח ז' סימנים המעידים על כך כי הוא לא נערך לאורך השנים. כך למשל לא צוין במסמך בזמן אמת מועד החזרת השקים שנתן אבנר, ובסוף ההתחשבנות שבנספח ז' נרשם סכומם הכולל של 5 השקים שחזרו לאחר שלא כובדו על ידי הבנק.
6. התובע שינה מעמדתו במכתב דרישת החוב ששלח לבא כוחה של הנתבעת וערך את נספח י"ב, שבו זקף את התשלומים תחילה כנגד חוב ישן יותר. על פי עדותו של התובע במהלך השנים שילמה המנוחה תשלומים שונים על חשבון שכר הטרחה, וכל תשלום שולם בראש ובראשונה בגין החוב הישן ועל כן נזקפו התשלומים בגין החוב הישן יותר (סעיף 34). התובע הבהיר גם במהלך חקירתו הנגדית שכל התשלומים ששולמו על ידי המנוחה נזקפו ראשית על חשבון השירות המוקדם יותר שניתן לה (עמ' 15, ש' 29 – 32). כך למשל הבהיר שהשיק בסך של 1,472 ₪ אשר ניתן לו ביום 2/7/2007 (אז ניתנו לו 12 שיקים באותו סכום), נזקף, כמו גם השקים האחרים, על חשבון החוב לשנת 2005 (עמ' 16, ש' 2 – 3). סוגיית הזקיפה של תשלומים לאחור הועלתה על ידי התובע רק בעקבות העלאת טענת התיישנות על ידי הנתבעת.
7. נספח ז', המהווה לטענת התובע אסמכתא לקיומו של חוב, נערך כאמור בידי התובע, בכתב יד. המסמכים האחרים הודפסו במועדים שונים מאוחר יותר. התובע לא הביא כל עדות תומכת לרישומיו אלו, כגון עדות של אחד העובדים על כי זו דרך המעקב אחר הטיפול בלקוחות, אחר חיוביו של כל לקוח, ואחר זיכוי התשלומים. הרושם המתקבל אפוא הינו כי התרשומת המקורית של החיובים והזיכויים לא הוצגה, וכי נספחים ז', ח' וי"ב הינם מסמכים ערוכים בהתאם לצרכיו ולפרשנותו של התובע את ההתפתחות בחוב שכר הטרחה.
8. מעבר לכך שלא הוצגה תרשומת ברורה ואמינה של התפלגות החוב, לא הציג התובע כל מסמך שעליו חתמה המנוחה, או כל תרשומת מהישיבות שנערכו עמה. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע כי יש לו תרשומת מכל פגישה ופגישה שערך עם המנוחה וכי הוא יכול להראות מה רשם גם בעקבות פגישתו הראשונה עם המנוחה לפני כ-14 שנים. (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 20 – 22). חרף האמור הוא לא הציג את התרשומות שנערכו במהלך הישיבות כאסמכתא לטענותיו בדבר הסכמות כביכול עם המנוחה. אף שהתובע הביא עמו את התיקים לדיון ההוכחות, אף טען כאמור במהלך עדותו כי כל פגישה שהייתה לו עם המנוחה מתועדת, הוא לא ראה לנכון להגיש את המסמכים האמורים כתמיכה לטענותיו. ניתן להניח אפוא, בהתאם לחזקה המקובלת בהלכה הפסוקה, שאילו היו המסמכים מוגשים כנדרש, לא היה בהם לתמוך בטענותיו של התובע.
9. למותר לציין, וכפי שצוין על ידי הנתבעת בסיכומיה, נספח ז', כמו גם נספחים ח' ו- י"ב, אינם עונה על הדרישות לסיווגו של המסמך כראייה מוסדית, ועצם הגשתה של התרשומת אינה מהווה ראייה לאמיתות תוכנה. זאת ועוד, התובע עצמו העיד כאמור במהלך עדותו כי יתכן שבתרשומת תמצא טעות, בעבר העירו לו המנוחה ואבנר על טעויות והוא לטענתו תיקן אותן. יחד עם זאת, הוא לא פירט מהן הטעויות שעליהם הצביעו והיכן וכיצד תוקנו.
10. הנתבעת טענה כי התובע סירב להציג בפניה את התיקים המלאים המתעדים את הטיפול שנתן למנוחה. כל שמסר לה לבקשתה לקבל את התיעוד היה נספח ז'. התובע השיב במהלך חקירתו הנגדית כי הוא אינו רשאי למסור את התיקים שהוא מנהל באופן פיזי לנתבעת כיוון שהאחריות למתן השירותים נותרה עליו וחובה עליו לשמור על הניירת ועל תיקי העבודה לפחות עד תום תקופת ההתיישנות החוקית. מטעם זה הוא העביר לנתבעת תצלומים של כל מסמך שאותו התבקש להעביר לידיה(עמ' 16, ש' 31 – 32 ועמ' 17, ש' 1 – 3).
11. מתוקף תפקידו, מוטלת על רו"ח חובת אימון (או אמונאות, ראו ספרו של המלומד ע' ליכט, דיני אמונאות- חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי, בורסי, התשע"ג- 2013) נרחבת כלפי לקוחותיו, ובכלל זה כלפי המנוחה וחליפיה. אינני סבורה כי נספח ז' עומד בדרישות המוטלות על רו"ח לפרט בפני לקוחו את השירות שניתן על ידו, את שכר הטרחה שבו חויב, ואת הזיכוי שבו זוכה. גם אם לטענת התובע היה עליו לשמור את התיקים לפחות עד תום תקופת ההתיישנות, מכוח חובות האמונאות המוטלות עליו, חובה עליו למסור לנתבעת בהתאם לדרישתה, צילום של כלל המסמכים המצויים בתיקו, ולא רק צילום של מסמך שהתבקש על ידי הנתבעת, שכן יתכן שקיימים בתיק מסמכים רבים הרלוונטיים לניהול ענייניה שכלל אינם ידועים לה.
12. נוסף על קשיים אילו במסמכים אשר אותם הציג התובע כאסמכתא, ובמסמכים שלא הוצגו על ידו אף שלדבריו הם קיימים, ושהיה בהם כדי לשפוך אור על המחלוקות נושא התביעה, נוסף על הקושי שאינו מאפשר לשמוע את גרסת המנוחה לאחר פטירתה, אין להתעלם מהקושי האינהרנטי הטמון בטענה כי המנוחה נמנעה מלשלם את חובה במשך שנים. התובע נשאל כיצד קרה שהוא "סחב" את חובותיה של המנוחה במשך שנים ועל כך השיב שהוא לא סחב חובות. כמו כן הוסיף שאחת הבעיות של המשרד שהוא קל מדי בגביית שכר טרחה ורגשני וכשלקוחותיו נמצאים בקשיים, הוא אינו מתנה את מתן השירות בתשלום שכר טרחה וזאת מתוך יחסי אמון עם הלקוח. התובע פירט שהוא קיבל לא מעט "סטירות לחי" מלקוחות, אולם הדבר לא שינה את גישתו; התובע הדגיש שמקצועו דורש יחסי אמון, הוגנות והגינות ועל כן ניסיון רע בעבר אינו משנה את גישתו. התובע הוסיף שלאחר פטירת המנוחה, הייתה אפשרות לכאורה שייקבעו יורשים אחרים והוא לא היה יכול לפנות לאדם כלשהו עד שלא נקבע מי יורש את המנוחה (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 19 – 25).
13. קיומו של נוהג שלפיו שילמה המנוחה לתובע תשלומים רק כעבור שנים, ככל שאמצעיה אפשרו לה זאת, לא הוכח. לא הובא כל מסמך במערכת היחסים בין התובע לבין המנוחה, אף לא הוכח קיומו של נוהג דומה עם לקוחות אחרים. מדובר בטענה בלתי כלכלית, במיוחד כאשר זקיפת התשלומים נעשית בדיעבד, ללא הפרשי הצמדה וריבית, לא הוכח שמדובר בנוהג הקיים במשרדו של התובע, במיוחד בשעה שמדובר בהסדר שאינו כלכלי.
14. זאת ועוד, קשה שלא לתמוה על הטענה שהתובע המשיך להעניק שירותים מקצועיים שנתיים למנוחה, שירותים קבועים ושירותים מיוחדים כאחד, אף ששכרו לא שולם לו לטענתו במשך שנים. התובע לא הציג כל מכתב או דרישה שלפיהם דרש מהמנוחה חוב עבר כביכול שטרם שולם לו, או שהביא לתשומת ליבה קיומו של חוב. בהקבלה הוא אף לא צירף כל תגובה של המנוחה לדרישת החוב, או כל הערה, אם היו כאלה. סביר להניח שאילו אכן צברה המנוחה חובות בני שנים שטרם נפרעו, ובסכומים שאותם תבע, היה התובע מפנה את תשומת ליבה של המנוחה לאותם חובות, דורש את תשלומם, מתנה את המשך מתן השירות בתשלום החובות, מגיש תביעה, כפי שעשה למעשה זמן קצר לאחר שלא נענה לדרישתו לפירעון החוב שהופנתה כלפי הנתבעת. העדר התראה בגין קיומם של חובות עשוי להצביע על כך שלא היו קיימים חובות כלשהם, או לפחות לעורר סימני שאלה באשר לקיומם.
15. בבואנו לבחון את חיובי שכר הטרחה שבהם חייב התובע את המנוחה, ואת הזיכוי בגין התשלומים ששולמו, יש לזכור את אותם כשלים בתיעוד שאותם הזכרתי לעיל.

חיובי שכר הטרחה

1. עיון בתרשומות שהציג התובע כאסמכתא לטענותיו מגלה כי ניתן לחלק את השירות שנתן התובע למנוחה לארבע קבוצות עיקריות: הראשונה, שירות שנתי של הנהלת חשבונות והגשת דוח שנתי לפקיד השומה; השנייה, שירות של ייצוג בפני רשויות המס; השלישית, טיפול במכירת קולנוע סמדר; והרביעית, טיפול בענייניה של המנוחה לאחר פטירתה.
2. נדון בקבוצות השונות של החיובים, אחת לאחת, תוך התייחסות לטענות שהועלו על ידי הנתבעת.

הנהלת חשבונות, והגשת דוחות לפקיד השומה

1. לטענת הנתבעת, שכר הטרחה שנגבה בגין שירותי הנהלת חשבונות והגשת דוח שנתי אינו סביר, בשים לב לכך שמדובר בהכנסות דמי שכירות משני נכסים בלבד, שאינם דורשים הנהלת חשבונות מורכבת או הגשת דוחות מורכבים.
2. התובע טען בתצהיר עדות ראשית כי סכומי שכר הטרחה אשר גבה מהמנוחה הינם סבירים ומקובלים ואף נמוכים מהסכומים שהוא נוהג לגבות בתיקים אחרים. התובע ציין שהמנוחה אכן סבלה לצערו מאלכוהוליזם אולם הדבר לא פטר אותה מחובת ניהול חשבונותיה והגשת דוחותיה לרשויות, שירותים שסיפק לה תוך השקעת כל מרצו וידיעותיו המקצועיות. (סעיף 33).
3. בחקירתו הנגדית נשאל התובע האם טיפל בהכנסות משני נכסים בלבד שהיו מקור הכנסתה של המנוחה, והשיב, תוך עיון בדו"חות לשנים 2007 ו- 2008, כי היו 3 מקורות הכנסה: שניים במבנה של קולנוע סמדר, אשר הושכר לשני שוכרים שונים, ואחד במלונית (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 18 - 19). לאחר שהופנה להכנסות מ"סמדר אירועים" ציין שאכן היו למנוחה בשנת 2008 הכנסות מחברה בשם "סמדר אירועים" בסך של כ- 38,000 ₪ שזו חברה שחתמה על הסכם לרכישת הקולנוע ושילמה למנוחה תשלומים על חשבון הרכישה (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 23 - 24).
4. בחינה זהירה של התרשומת שערך התובע בנספחים שהגיש, מגלה בראש ובראשונה כי בעוד שעבור הגשת דוח לשנים 1999 עד 2001 עמד שכר הטרחה על סך של 1,800$, שונה התעריף בגין דוח שנתי בשנים הבאות ל- 1,500$ בלבד. לעומת זאת, התעריף בגין הנהלת חשבונות עמד בשנת 2000, השנה הראשונה שבה העניק התובע למנוחה שירותי הנהלת חשבונות, על סכום של 1,200$. בשנת 2001 על סכום של 1,500$, כך גם בשנת 2002, בעוד שהחל בשנת 2003 שונה התעריף ל- 1,800$. התובע לא נתן כל הסבר סביר לשינוי זה בתעריף החיובים. לא זו אף זו. במהלך חקירתו הנגדית התייחס התובע לתעריף לשכר טרחה וציין כי בשנת 2000, היה תשלום בסך של 100 $ + מע"מ לחודש בגין הנה"ח; בשנים 2001 – 2009 עלה שכר הטרחה ל- 150 $ + מע"מ לחודש, היינו 1,800$ לשנה; לגבי דו"חות שנתיים וייצוג שוטף וטיפול בדברים סטנדרטיים במהלך השנה, עמד שכר הטרחה על 1,800 $ + מע"מ. (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 1 – 4). כאמור עדות זו אינה תואמת את הרישומים בנספחים.
5. מעבר לכך שלא ניתן הסבר לשינוי שחל בסכומים, לא מצאתי שמדובר בסכומים בלתי סבירים כשלעצמם, גם לאחר השוואתם להכנסות המדווחות על ידי המנוחה באותן שנים. זאת ועוד, ניתן להתרשם שהמנוחה הסכימה לתשלום שכר הטרחה האמור. עיון בפירוט התפתחות החוב שהגיש התובע כנספחים ח' ו- י"ב לתצהירו מלמד על כך שהמנוחה סילקה את כלל חובה עד יום 22.10.02 (בתשלומים שבוצעו בארבעה מועדים שונים) עבור דוח שנתי לשנת המס 1999; הנהלת חשבונות ודוח שנתי לשנת המס 2000; הנהלת חשבונות ודוח שנתי לשנת המס 2001; טיפול בהסדרים עם מס הכנסה; וכן הנהלת חשבונות לשנת 2002. סכומי שכר הטרחה בגין הנהלת חשבונות ודוח שנתי היו אפוא מקובלים עליה ומסוכמים עמה. באופן דומה "איפסה" התובעת את חובה ביום 2.12.04 בכך ששילמה עבור הנהלת חשבונות לשנים 2003 ו- 2004, ועבור דוחות לשנים 2002 ו- 2003.
6. הטענה בדיעבד כאילו מדובר בסכומים בלתי סבירים אינה יכולה אפוא להישמע, שכן התנהלותה של המנוחה מעידה על כך שמדובר בהסכמה בין הצדדים, והיא הייתה רשאית להחליף רו"ח ככל ששכר הטרחה או השירות לא היו מקובלים עליה.
7. כפי שאפרט להלן, מצאתי ששכר הטרחה בגין הגשת דוחות והנהלת חשבונות לשנים 2008 טרם שולם במלואו,

שכר טרחה עבור הסדרים עם מס הכנסה

1. בדיווחיו של התובע ניתן לאתר 4 חיובים בגין ייצוג בפני פקיד השומה: חיוב בסך של 2,000 $ עבור הסדר עם מס הכנסה בשנת 2001; חיוב בסך של 2,000 $ עבור הסדר עם מס הכנסה בשנת 2002; חיוב בסך של 2,500 $ עבור הסדר עם מס הכנסה בגין שומות סופיות עד שנת 2003; חיוב בסכום של 7,500$ בגן הסדר עם מס הכנסה בשנת 2007.
2. הנתבעת טענה הן לחוסר האחידות בסכומים שנתבעו, הן באשר לחוסר הסבירות של הסכום שבו חויבה המנוחה בגין הסדר בשנת 2007, 7,500 $.
3. אמנם ניתן לתהות שמא קיימת כפילות בחיוב בשכר טרחה, בהינתן העובדה שקיים מצד אחד חיוב בסכום של 2,500$ בגין סגירת שומות סופיות עד שנת 2003, רישום שממנו ניתן ללמוד שמדובר בטיפול במספר שנות מס, כפי שנעשה בדרך כלל, הייצוג בסגירת השומות הוא בו זמנית עבור מספר שנים. התובע נמנע מלהציג את השומות לשנות המס הרלוונטיות ולפרט מה כלל הייצוג בשנים 2000 ו- 2001 אם בשנת 2003 נסגרו שנות המס הקודמות. כמו כן ניתן לתהות באשר לסבירות של הסכומים, במיוחד נוכח מחזור הכנסותיה המדווחות של המנוחה מדמי שכירות באותן שנים.
4. יחד עם זאת, מהתנהלותה של המנוחה, מהעובדה שהיא שילמה לתובע את הסכומים האמורים שבהם חויבה, כיון שהתשלום בשנים 2001 ו-2002 היה מקובל על המנוחה והיא פרעה אותו, לא מצאתי מקום לתהות אחר סבירותם או סכומם של התשלומים האמורים.
5. כך גם באשר לתשלום בסך של 7,500$ שבו חויבה המנוחה בשנת 2007. התובע הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי ביום 3/1/2008 שילמה לו המנוחה סך של 7,500 דולר ארה"ב בגין דיון שהתקיים במס הכנסה, שבמהלכו התברר כי המנוחה העלימה מרשויות המס דיווח על הכנסות מנכס שהושכר על ידה בתמורה לסכומים נכבדים. בואר כי בשל טיפולו של התובע, כישוריו וקשריו, נמנעה העברת התיק לטיפולה של מחלקת החקירות במס הכנסה. שכר הטרחה שולם על פי עדותו של התובע באמצעות 12 המחאות בנות 3,248 ₪ כל אחת, המשוכות מחשבוננו של אבנר בבנק הפועלים. (5 מתוך 12 ההמחאות על סך כולל של 3,500 $ חזרו בשל "העדר כיסוי מספיק"). בחקירתו הנגדית השיב התובע כי המנוחה ואבנר שילמו את התשלום בהסכמה ובהכרה וכי הם ידעו שאלמלא הטיפול שלו בתיק וקשריו המקצועיים הטובים עם המפקח המנוח, היה מועבר התיק למחלקת החקירות והשניים היו יושבים בכלא על העלמת הכנסות (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 7 – 9). לשאלה האם הסכום שולם, השיב כי הסכום שולם ב-11 שיקים שמתוכם חזרו 5 (עמ' 7, ש' 11).
6. במאמר מוסגר אציין כי ניתן לשער שמדובר בטיפול בשומות למספר שנים, ולא רק לשנת 2007, ועל כן קיימת הקבלה מסוימת גם לשכר הטרחה בגין ייצוג שבו חוייבה המנוחה בשלושה תשלומים בשנים 2000 2001, ו- 2003.
7. עולה מהראיות שהמנוחה אכן הפקידה בידי התובע 12 שיקים מחשבונו של אבנר, לפירעון הסכום האמור, עובדה המעידה על כך שהתשלום היה מקובל עליה ומוסכם עמה. חרף הטענות באשר למצב בריאותה, לכך שהיא סבלה מאלכוהוליזם, לא מונה למנוחה אפוטרופוס, היא הייתה כשירה לכאורה לביצוע פעולות משפטיות, ניתן ללמוד מעדותו של התובע שהיא הייתה אשת עסקים ממולחת, ושהיא נעזרה באבנר בפעילותיה, ועל כן אין מקום לקבל את הטענות המועלות בדיעבד על ידי הנתבעת באשר לסבירות סכום שכר הטרחה.
8. התובע הוכיח כי 5 מהשקים שניתנו לו חזרו, ועל כן, וכפי שאפרט להלן, זכאי התובע לסכומם של השקים האמורים.

טיפול בעסקת מכירת קולנוע סמדר

1. התובע טען כי בגין טיפולו בעסקת מכירת הקולנוע סמדר חויבה התובע בתשלום שכ"ט בסכום של 15,000$. החיוב בסכום של 15,000$ שנוי במחלוקת בין הצדדים ואקדים ואציין שלא מצאתי שעלה בידי התובע להוכיח שהמנוחה הסכימה לשלם לתובע 15,000$ בגין טיפולו בעסקת מכירת הקולנוע.
2. בטבלה נספח י"ב לתצהיר עדות ראשית של התובע, לאחר פירעון החוב לשנת 2004 שנעשה ביום 2.12.04, נרשם חיוב נוסף לשנת 2004, בסכום של 15,000$ (78,624 ₪!) בגין "טיפול בעסקת מכירת קולנוע סמדר". לצד החיוב האמור, נרשם ביצוע תשלום אחד על חשבון החיוב האמור, בסכום של 3,000$ אשר שולם על ידי שם טוב (הרוכשים) כשנתיים לאחר מכן, ביום 16.3.06. למותר לציין כי התובע לא נתן כל הסבר לכך שהתשלום שולם על ידי אחד מצדדי רוכשי הקולנוע, ולא על ידי המנוחה, ומדוע שולם לו סכום של 3,000$ דווקא, ולא סכום גבוה יותר או נמוך יותר.
3. הנתבעת טענה בסיכומיה כי הסכום האמור אינו סביר, והפנתה לכך כי הסכום מהווה כ- 4% מסכום העסקה, וכי לא יעלה על הדעת שהמנוחה הייתה מסכימה לשלם שכ"ט בסכום האמור, העולה פי 4 על שכר הטרחה של עו"ד או של מתווך. פורט בסיכומים כי לא מדובר במכירת קולנוע סמדר, כי אם במכירת מחצית מהזכויות בו שהיו שייכות למנוחה. עוד פורט בסיכומים כי המנוחה "ניסתה להערים על אחותה, יריבתה בשנים האחרונות... ותוך הליך כינוס נכסים מכרה את חלקה במחיר "נזיד עדשים" (400 אלף דולר ארה"ב) והכול במטרה ל"נקום" באחותה, כי בפעולה מסוג זה, ניסתה המנוחה להשפיע על ערך הנכס" (עמ' 4, סעיף 7). נטען שלא יעלה על הדעת שמסכום המכירה הזעום הסכימה המנוחה לשלם 4%. עוד נטען כי התובע זקף לזכות המנוחה ולזכות הסכום האמור 3,000$ ששולמו ע"י רוכש אחד בלבד, בעוד שאת הסכום של 3,000$ ששולמו על ידי הרוכש האחר הוא כלל לא ציין ולא זיכה את המנוחה בו.
4. התובע לא הציג כל הסכם או תרשומת המעידים על כך שבינו לבין המנוחה הוסכם על שכר טרחה כה חריג ביחס לשווי העסקה ובהשוואה לשכר טרחה שגבה בגין שירותים אחרים שנתן למנוחה. מעבר לכך שלא הוצג הסכם בכתב, התובע אף לא הציג כאמור תרשומת של פגישה שבמהלכה הוסכם כביכול על שכר טרחה בסכום או בשיעור כה חריג. התובע לא זימן את אבנר לעדות, אף שאבנר סייע לדבריו למנוחה ויעץ לה. בחקירתו הנגדית השיב כי הוא ניסה לזמן את אבנר לעדות, אבנר אף הגיע אליו למשרדו פעם אחת לאחר פטירתה של המנוחה, וניסה לקבל ממנו מסמכים בדרכים עקלקלות ואולם הוא לא היה מוכן לתת לו מסמך כלשהו. התובע ציין שלא הייתה לו אפשרות לזמן את אבנר, ואולם ככל שהיה מזומן, הוא היה מאשר שכל החוב הוא חוב אמת לאמיתה עד השקל האחרון (עמ' 16, ש' 22 – 26). כיון שלא נעשה כל ניסיון לזמן את אבנר, אשר יכול היה לשפוך אור על ההסכמות באשר לשכר הטרחה בסעיף זה, ניתן להסיק שאילו היה מזומן לעדות לו היה בעדותו כדי לתמוך בגרסתו של התובע.
5. לתצהירו לא צירף התובע את הכרטיס המתעד את השירותים שנתן למנוחה בקשר עם העסקה האמורה, ואולם הכרטיס, בן עמוד אחד, צורף לכתב התביעה כנספח ח'. הרישום הראשון בכרטיס הינו מיום 7.10.03, ומצוין לצדו שהשיק (על סך של 53,743 ₪ שולם לאבנר עוד לפני החתימה על ההסכם). בשנת 2004 קיימות 5 פעולות, ולאחר מכן נרשמו פעולות ספורות בכל שנה. האחרונה בהן הינה מיום 18.4.10. בכרטיס המתעד לכאורה את השירות שניתן, אין אפוא כל הסבר לגובה סכום שכר הטרחה, ומדוע היה צורך בתשלום נוסף מעבר להנהלת החשבונות הרגילה (שלא הוצגה בפני), בוודאי שלא בהיקף של 4% מהעסקה. בחקירתו הנגדית השיב התובע כי גובה שכר הטרחה נקבע לאור מספרן הרב של הפגישות עם עו"ד מ' שטיינר, עם המנוחה, עם אבנר, עם שני הרוכשים. הפגישות הרבות היו על ניסוח ההסכם, על ההשלכות החשבוניות והשלכות המס, סוכם שהתובע יעקוב אחר התשלומים בעתיד. התובע לא הציג בפני את חוות דעתו בעניין השלכות המס, את הדיווח שדיווח לרשויות המס אודות העסקה, ועל כן גם הסבר זה אינו מהווה הסבר נאות לגובה הסכום. במאמר מוסגר אציין כי התובע לא הסביר ולא נימק על יסוד מה קבע את מלוא הסכום כחיוב בשנת 2004. כיון שמדובר לכאורה בשנת החתימה על ההסכם, לא היה ידוע לו באותה עת מהו היקף הטיפול שאליו יידרש, ולפיכך הסבר המביא בחשבון את היקף הטיפול אינו מסביר את גובה החיוב בשנת 2004.
6. בולטת לעין העובדה שהתובע טרח להסתיר את החיוב האמור, ובוודאי שלא הבליט אותו. במכתב הדרישה לבא כוחה של הנתבעת מיום 7.2.11, שנשלח עוד בטרם נזקפו תשלומים לטובת חיובים קודמים כדי לחמוק מטענת ההתיישנות, נבלעה שנת 2004 כלא הייתה. לא רק שכלל התשלומים נזקפו על חשבון החיוב האמור, הוצג כאילו שילמה המנוחה לתובע לא רק את החיוב האמור, אלא גם את שכר הטרחה עבור הגשת דוח לשנת 2004 והנהלת חשבונות לאותה שנה, אף שטרם פרעה את החוב בגין אותם שירותים לשנת 2003, אף לא לשנים שלאחר שנת 2004. גם בתצהירו לא מתייחס התובע כלל לחיוב האמור והוא זוקף כנגדו תשלומים ששולמו עבור שירותים אחרים שנתן למנוחה.
7. התשלומים ששילמה המנוחה לתובע לאחר החיוב בשכר טרחה של 15,000$ בגין העסקה האמורה אף היא אינה תומכת בטענתו של התובע ואינה מוכיחה כי מדובר בחיוב שכר טרחה מוסכם. ניתוח התשלומים והחיובים מלמד דווקא על כך שהתשלום היחיד על חשבון החיוב האמור נעשה כאמור במהלך שנת 2006 על ידי הרוכשים. המנוחה לא שילמה כל סכום על חשבון החיוב האמור, ולא ניתן לתלות את הסכמתה לחיוב בתשלום שביצעה בגינו. כשם שתשלום עבור סעיפים כגון הגשת דוח, הנהלת חשבונות, וייצוג בפני מס הכנסה, מעידים על הסכמה לחיובים ולתעריף שנקבע לטיפול, כך גם הימנעות מכול תשלום מלמדת על חוסר הסכמה לאותו חיוב בסך של 15,000$ (או על תשלום מעבר לזה ששולם לתובע על ידי הרוכשים).
8. הרושם המתקבל הינו כי לכל היותר ההסכמה מצד המנוחה הייתה לתשלום שכר טרחה על ידי הרוכשים בלבד, בסכום ששולם בשנת 2006 (סכום של 3,000$, ואם היו סכומים נוספים, בגובה הסכומים ששולמו). במאמר מוסגר אציין כי תשלום של 3,000$ הינו בגובה של 3/4% מגובה העסקה, ואין לומר שאין זה תעריף סביר לקביעת שכר טרחה בנסיבות האמורות.
9. עיון בנספח ז', בנספח ח' ובנספח י"ב כאחד, מלמד על כך כי בניגוד לרושם המתקבל מגרסתו של התובע, כאילו נמנעה המנוחה לשלם לו את שכר הטרחה במשך שנים, קיים דפוס תשלום קבוע שאמנם הינו תשלום באיחור או לשיעורין, הוא אינו תשלום באותה שנה שבה ניתנו השירותים, ואולם מדובר בתשלום שוטף, לתקופה של לכל היותר כשנתיים, תקופה שהיא זמן סביר לביצוע גביית שכר הטרחה. כזכור, ביום 2.12.04 שילמה המנוחה לתובע את מלוא החוב שהיה לה עד שנת 2004, (זולת 15,000$ בגין עסקת קולנוע סמדר, שהינה כאמור חיוב שנוי במחלוקת). כפי שציינתי קודם לכן, עולה מהרישומים שגם בשנת 2002 פרעה המנוחה את יתרת החוב שהייתה לה לשנתיים הקודמות. גם התשלומים שבוצעו על ידי המנוחה בשנים הבאות תומכים בכך שהמנוחה שילמה לתובע תשלומים עבור הטיפול השוטף, ולא צברה חוב בן שנים.
10. עיון ברישומיו של התובע תוך התעלמות מהחיוב השנוי במחלוקת בגין עסקת מכירת קולנוע סמדר, כמו גם מהתשלום ששילמו הרוכשים על חשבון אותו חיוב בשנת 2006, מלמד כאמור על כך שהמנוחה המשיכה לשלם לתובע תשלומים עבור הטיפול השוטף, גם אם באיחור, או בתשלומים. לאחר איפוס החוב בשנת 2004, לא שילמה המנוחה לתובע סכום כלשהו בשנת 2005 אף שבאותה שנה חויבה על ידו בסכום של 1,800$ בגין הנהלת חשבונות לאותה שנה, בסכום של 1,500$ בגין הגשת הדוח לשנת 2004, ובגין ייצוג במס הכנסה "שומות סופיות עד 2003" בסכום של 2,500$. חובה של המנוחה עמד אפוא על סכום של 5,800$, (בעוד שברישומי התובע, למשל בנספח ח', צוין שהחוב הינו 20,800$ -חוב הכולל את החיוב בגין עסקת מכירת המניות בסכום של 15,000$, שממנו יש להתעלם). עבור שירותים מקצועיים בשנת 2006 חייב התובע את המנוחה בסכום של 1,800$ בגין הנהלת חשבונות לאותה שנה, וכן בסכום של 1,500$ בגין הדוח השנתי לשנת 2005, סכום כולל של 3,300$. בתוספת לחיוב מהשנה הקודמת, עמד החוב של המנוחה לאותו מועד על 9,100$. מנגד שולמו לתובע על ידי המנוחה בשנת 2006 שני סכומים (בהתעלם כאמור מהתשלום בסך של 3,000$ ששולם ע"י הרוכשים עבור מכירת הקולנוע): ביום 28.8.06 שולם סכום בסך של 2,667$, וביום 13.12.06 שולם סכום בסך של 3,200$. היינו בשנת 2006 שילמה המנוחה לתובע סך של 5,877$. יתרת החוב של המנוחה באותה עת לאחר ביצוע שני התשלומים עמדה אפוא על 3,233$. ברישומיו של התובע מופיע תשלום נוסף ששילמה לו המנוחה, עוד לפני החיובים שחייב אותה לשנת 2007, תשלום בסכום של 3,399$ אשר שולם לתובע ביום 2.7.07. לאחר התשלום האמור פרעה אפוא המנוחה פעם נוספת את כלל חובה לתובע, אף הייתה ביתרת זכות בסכום של 166$ (אף שברישומיו של התובע מופיע חוב של 11,834$, שאותו "גלגל" בשל עסקת מכירת המניות, חוב שאותו כאמור אינני מקבלת כחוב של המנוחה).
11. בשנת 2007 חייב התובע את המנוחה בשלושה תשלומים: 1,800$ בגין הנהלת חשבונות לאותה שנה, 1,500$ בגין דוח שנתי לשנת 2006, ו- 7,500$ בגין ייצוג במס הכנסה. סה"כ החיוב עמד אפוא על 10,800$. התובע ציין ברישומיו כי שולם לו סכום של 7,500$ בגין הייצוג במס הכנסה, וכי החוב השוטף לאותה שנה עומד על 3,300$ בלבד, שהוא החוב בגין השירותים השוטפים לאותה שנה. מהסכום האמור יש להפחית את הזיכוי בגובה של 166$. (ברישומיו הוסיף כאמור התובע את החוב כביכול בגין מכירת המניות, ועל כן כתב סך ביניים בסכום של 18,434$).
12. בשנת 2008 חייב התובע את המנוחה בשני סכומים: 1,800$ בגין הנהלת חשבונות, ו- 1,500$ בגין דוח שנתי לשנת 2007, סה"כ 3,300$. התובע ציין ברישומיו כי המנוחה שילמה לו ביום 31.8.08 סכום של 4,000$. חובה הכולל של המנוחה לתובע באותו יום עמד אפוא על 2,434$ בלבד. (התובע הוסיף ברישומיו לסכומים אלו 1,500$ בגין דוח שנתי לשנת 2008, וכן 3,500$ בגין השקים של אבנר שחזרו. החוב עמד אפוא על 7,434$, ולא על 19,434$ כפי שנרשם בסיכומו של נספח ח').
13. עולה מהמקובץ כי במהלך השנים שילמה המנוחה לתובע תשלומים שוטפים לשם פירעון החוב השוטף, אם כי בתשלומים. היא פרעה לחלוטין את החוב בשנת 2002, בשנת 2004, ובשנת 2007, ושילמה סכומים נוספים, עובדה המתיישבת עם התהיות שהזכרתי בדבר הסכמתו של התובע להמשיך לתת שירות חרף אי תשלום שכר טרחה במשך שנים. למעשה החוב שאותו תבע התובע מהנתבעת נוצר בעקבות זקיפת תשלומים כנגד החיוב בגין שכר טרחה במכירת קולנוע סמדר, חיוב שהיה כפי הנראה שנוי במחלוקת ועל כן מעולם לא שולם סכום כלשהו על ידי המנוחה בגינו.
14. לסיכום נקודה זו אציין כי לא מצאתי שעלה בידי התובע להוכיח שהמנוחה נותרה חייבת לו סכום של 12,000$, או סכום אחר כלשהו, בגין עסקת מכירת קולנוע סמדר.

שירות לאחר פטירתה של המנוחה

1. התובע טען כי נוסף לחובה של המנוחה בגין שכר טרחה שנותר במועד פטירתה, הצטבר חוב שכר טרחה נוסף בגין שירותים נוספים שאותם העניק לאחר פטירתה של המנוחה, כגון טיפול בהצהרת ההון של המנוחה, הנה"ח לחודשים ינואר – אוגוסט 2009 וכן טיפול בדו"חות שונים לאחר פטירתה של המנוחה, כגון: טיפול בהכנת דו"ח נוסף לשנת 2008 לאור גירושיה מאבנר, שהיו ביום 9/12/2008 ואשר עליו נודע לו מהמנוחה רק בסמוך לפטירתה; טיפול בסגירת תיק מע"מ וכיו"ב; סך כל שכר הטרחה בגין השירותים הנוספים עומד לטענתו של התובע על סך 3,850$ בצירוף מע"מ.
2. בנספח ח' לתצהירו פירט התובע כי הרכב החוב הוא כדלקמן:
3. דוח נוסף לשנת 2008, לאחר שנודע לתובע על גירושיה מאבנר- 500$;
4. טיפול בהצהרת הון בתיק יורשי המנוחה- 400$;
5. הכנת טבלת תשלומים ששולמו על ידי ששון שם טוב ואח' (עסקת קולנוע סמדר)- 500$;
6. הסברים, פגישות והעברת מסמכים למשרדי עו"ד שאליהם פנתה הנתבעת- 750$;
7. הנהלת חשבונות לחודשים ינואר- אוגוסט 2009 (לפי מפתח של 150$ לחודש)– 1,200$;
8. טיפול בסגירת תיק המע"מ- 500$.
9. במהלך חקירתו הנגדית נשאל התובע באשר לשירותים הנוספים שהעניק לאחר פטירתה של המנוחה. לשאלה אם כל הסכומים בנספח ח' סוכמו עם המנוחה השיב התובע שחלקם כן ואולם שירותים שניתנו לאחר פטירתה ועל כן לא סוכמו אתה (עמ' 13, ש' 30).
10. התובע התייחס לדוח הנוסף שאותו הגיש לפקיד השומה לשנת 2008. על פי הסברו, חתמה המנוחה על דו"ח לשנת 2008 ביום 29/6/2009 ונמנעה מלציין בפני התובע שהיא התגרשה בדצמבר 2008, ואולם מבחינת רשויות המס, נפתח לה תיק נפרד ולאחר פטירתה היה על התובע להגיש דו"ח חדש לאותה שנה כיוון שמרבית הדוח הסתמך על נתונים מהדו"ח שנערך לפני כן, חייב את המנוחה בסכום של 500 $ בלבד.
11. התובע השיב לגבי הצהרת הון כי לפני פטירתה קיבלה המנוחה דרישה להגיש הצהרת הון לרשויות המס והוא החל לעבוד אתה על כך. המנוחה החלה להמציא מסמכים, אף הייתה פנייה לרשויות המס בבקשה למתן אורכה לאור פטירתה של המנוחה. הצהרת ההון לא הושלמה כיוון שלא התקבלו כל המסמכים ובשל כך החיוב שחייב את המנוחה היה חיוב חלקי. בד"כ בגין הצהרת הון גובה התובע סכום שבין 1,500 – 2,000 $ ואולם כיוון שהטיפול היה חלקי ולא הוגשה הצהרת הון, חייב את המנוחה בסכום חלקי בלבד (עמ' 13, ש' 23 – 28). הצהרת ההון טופלה בחלקה לפני הפטירה ובחלקה לאחר מכן. אשר לטבלת התשלומים של חברת שם טוב השיב התובע כי היא נערכה לבקשת הנתבעת לאחר פטירתה של המנוחה. כמו כן פירט התובע שהוא העביר מסמכים לשלושה משרדי עו"ד לפחות, שאת שירותיהם ביקשה הנתבעת לשכור. התובע ציין את הנה"ח לחודשים ינואר – אוגוסט 2009, וכי מדובר בסכומים שסוכמו עם המנוחה.
12. על פי הסברו של התובע, סגירת תיקה של המנוחה במע"מ, הייתה בהתניה להגשת הצהרת הון; כמו כן, כללה סגירת התיק הסדרי תשלומים על שיקים שחזרו ודו"חות מע"מ שלא הוגשו. עוד ציין שהוא עצמו סיים את חלקו בטיפול בסגירת תיק מע"מ ואולם כיוון שישנם תיקים נוספים, תיקי שותפות משולשת לגבי נכס בלוד שהתגלתה לו רק במהלך הטיפול בסגירת תיק המע"מ של המנוחה, נקטע טיפולו בסגירת התיק באותו שלב. כל שנותר לביצוע היה שמייצג השותפות יסגור את תיק השותפות ואז ניתן יהיה לסגור את תיק מע"מ של המנוחה (עמ' 14, ש' 13 – 21). התובע השיב שהנתבעת עודכנה בהליכים שננקטו מול רשויות מע"מ לסגירת התיק; הנתבעת הביאה לו שיקים לשם הסדר תשלומים במע"מ והסדר תשלומים שכזה אכן נעשה במהלך שנת 2011 (עמ' 15, ש' 4 – 16). התובע הבהיר שתיק המע"מ ממשיך להתקיים לאחר פטירתו של אדם ושמו שונה לשם היורשים כל עוד לא בוצעה פעולה אקטיבית של סגירת התיק (עמ' 15, ש' 18 – 19).
13. התובע השיב שהוא קיבל מהנתבעת שכר טרחה עבור סגירת תיק מס הכנסה וזה אכן נסגר. לא היה צריך להגיש בתיק דו"חות אישיים נוספים, ואולם עדיין יש צורך להגיש הצהרת הון והוא התריע בפני הנתבעת פעמים רבות על כך (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 1 – 2).
14. הנתבעת העידה כי לאחר פטירתה של המנוחה, ולאחר שהתקבל צו ירושה בסוף שנת 2010, פנתה הנתבעת למשרדו של התובע כדי להיעזר בשירותיו המקצועיים, בין היתר לטפל בהנה"ח. כמו כן ביקשה ממנו לסגור את תיקיה של המנוחה מול רשויות המס, פעולה שבגינה דרש התובע סכום של 3,480 ₪ כולל מע"מ. לטענת נתבעת 2, היא שילמה לתובע את מלוא הסכום; חרף האמור, עד מועד הגשת התצהיר לא סגר התובע את התיקים של המנוחה ברשויות המס.
15. ראשית יש לומר, שקשה להלום כיצד המשיך התובע ליתן שירות למנוחה לאחר פטירתה. העיזבון אינו אישיות משפטית, ושירות יכול להינתן ליורשים בלבד, זאת לאחר סיכום עמם אודות שכר הטרחה. בענייננו עולה שהנתבעת אכן פנתה לתובע בשלב כלשהו, לטענתה בתום שנת 2010, לאחר מתן צו הירושה. התובע לא הציג כתב מינוי מטעם הנתבעת, אף לא הציג הסכם שכר טרחה שעליו חתם עם הנתבעת, אף לא הצעת מחיר שהציע לה. מעדותו ניתן ללמוד כי הוא לא קיבל את אישורה לשכר הטרחה שבו חייב את תיק המנוחה. זאת ועוד, במהלך חקירתה הנגדית השיבה הנתבעת כי היא בת 25 וכי הייתה חיילת בת 20 בעת פטירתה של המנוחה. עוד השיבה כי היא לא הייתה בקיאה בהתנהלות הכספית של אמה.
16. בכתב הדרישה ששלח התובע לבא כוחה של המנוחה ב- 7.2.11, נזכר חוב כביכול שנותר למנוחה במועד פטירתה, בסך של 19,434$, אך לא צוין חוב כלשהו בגין השירותים המיוחדים שאותם העניק כביכול לאחר פטירת המנוחה ושאותם תבע בתביעה שבפני.
17. לאור זאת יש לבחון מהם החיובים שבהם חויב תיק המנוחה אחד לאחד. התובע לא הציג את הדוח המתקן שהגיש לשנת 2008, האם היה זה לפני פטירתה של המנוחה או לאחר מכן. בהנחה שהדוח הוגש לפני הפטירה, הסכום המבוקש בסך של 500$ אינו סביר בעיני, שכן השינוי המבוקש היה מינורי בלבד, לא בהיקף ההכנסות, שכן לאבנר לא היו הכנסות כלשהן, אלא בזהות בן הזוג הרשום. כיון שמדובר בפעולה טכנית פשוטה סביר שהתובע כלל לא ראה לנכון לחייב את המנוחה בגינו, ועל כן הוא כלל לא נדרש במכתב הדרישה. הנהלת חשבונות בשנת 2009 עד פטירתה של המנוחה חויבה באותו תעריף שעליו הסכימה המנוחה, ועל כן זכאי התובע לתשלום בסכום של 1,200$, לפי מפתח של 150$ לכל חודש. הצהרת הון- מעדותו של התובע עולה כי הטיפול בהצהרת ההון החל לפני פטירתה של המנוחה, ואולם הוא לא הבשיל ובוודאי שלא הסתיים. מטעם זה חייב התובע את הנתבעת ב- 400$ בלבד. לדבריו של התובע הפנה את הנתבעת מספר פעמים לכך שיש להגיש את הצהרת ההון. התובע לא הוכיח האם אכן נקט בפעולות כלשהן להכנת הצהרת ההון, מעבר לכך שהמנוחה הגישה לו מספר מסמכים. יתכן שבשל כך הוא כלל לא ביקש במכתב הדרישה סכום כלשהו, ולא מצאתי שישנה הצדקה לחייב את הנתבעת בסעיף זה.
18. הנתבעת העידה כי היא שילמה לתובע עבור סגירת תיקי המס סכום של 3,480 ₪. התובע לא סתר עדות זו, לא העיד כי הנתבעת לא שילמה לו דבר, אף לא זקף ברישומיו סכום כלשהו ששילמה לו הנתבעת. בחקירתו הנגדית הודה בכך שהטיפול בתיק המע"מ לא הסתיים, כיון שעדיין לא הסתיים טיפול בידי רו"ח אחר בדוח שותפות שהייתה למנוחה בנכס בלוד. בנסיבות האמורות לא מצאתי שיש לחייב את הנתבעת בתשלום נוסף עבור סגירת התיקים.
19. שאר הסעיפים שתבע התובע הינם בגדר שירות לנתבעת. כאמור, התובע לא הוכיח בדרך כלשהי שהסכומים בגין הכנת טבלת תשלומים ששולמו למנוחה, הסברים ופגישות עם משרדי עו"ד, סוכמו עם הנתבעת. התובע אמנם הוכיח בעדותו שהשירות התבקש על ידי הנתבעת, אשר לא סתרה את הדברים, הוא אף לא הציג את הטבלה או את היקף החומר ואו הישיבות עם עו"ד. כזכור התובע לא הציג כל תרשומת של החיובים שבהם חייב את הנתבעת, או של הזיכויים בגין תשלומים ששילמה לו. במכתב הדרישה מיום 7.2.11 לא העלה התובע כל דרישה בנושא זה.
20. לאור כל האמור, לא מצאתי שהוכח כי יש לחייב את הנתבעת בסכום כלשהו במרכיב זה מעבר לסכומים ששילמה לתובע, זולת סכום של 1,200$ בגין הנהלת החשבונות עד פטירתה של המנוחה.

האם החוב הוא חובו של אבנר

1. מחלוקת נוספת הטעונה הכרעה הינה האם החוב הנתבע, כולו או חלקו, הינו בין היתר גם חובו הנפרד של אבנר, בגין שירותים שנתן לו התובע, או שמא מדובר בחוב של המנוחה בלבד.
2. בתצהיר עדות ראשית הצהיר התובע כי החוב הינו חובה של המנוחה בלבד. על פי ביאורו, כיוון שהשניים היו נשואים, כללו חלק מהשירותים שהעניק למנוחה את שני בני הזוג, בהתאם לדרישות החוק, ואולם במהלך כל תקופת נישואיהם של השניים לא היו לאבנר הכנסות כלשהן, אף לא פעילות עסקית כלשהי החייבת בדיווח לרשויות המס, בין כעצמאי ובין כשכיר. התובע הדגיש כי אבנר היה מובטל באותן שנים, כך שבפועל הוענקו כל השירותים למנוחה בלבד. כראייה, הצביע התובע על כך שבדו"חות המס שהוגשו על הכנסותיה של המנוחה לשנים 2000 – 2008 נרשם בשדה המפרט את העיסוק העיקרי של בן הזוג הרשום, שבאותן שנים היה אבנר, כי הוא אינו עובד, בעוד שבשדה העוסק בעיסוק העיקרי של המנוחה הופיע "השכרת נכסים". עוד פורט שהכנסתו האחרונה של אבנר הייתה משותפות "גינת תמר" בשנת 1999, השנה שקדמה לנישואיו למנוחה. התובע צירף העתק מדו"ח השותפות "גינת תמר" לשנת 2000, המפרט שאבנר לא היה עוד שותף באותה שותפות באותה שנה.
3. התובע הפנה לכך כי תשלומי שכר הטרחה ששילמה לו המנוחה, לרבות תשלומים ששולמו מחשבון הבנק של אבנר, נדרשו בספרי הנה"ח של המנוחה והדבר מלמד שהיו אלה הוצאותיה העסקיות ולא הוצאותיו הפרטיות של אבנר, אשר לא הפעיל כל עסק ואף לא היה בעל משכורת בכל אותן שנים. לאחר גירושי בני הזוג, נותרו כלל הנכסים בבעלותה של המנוחה ובניהולה ואבנר לא נזקק עוד לשירותי ראיית חשבון. מאז פטירתה של המנוחה, לא יצר אבנר כל קשר עם התובע ולא קיבל ממנו כל שירות, כפי שלא קיבל ממנו כל שירות גם לפני פטירתה.
4. הנתבעת הצהירה מנגד בתצהיר עדות ראשית כי למיטב ידיעתה, קיבלו המנוחה ואבנר שירותים מקצועיים מהתובע במשך שנים; עוד פירטה כי המנוחה הכירה את התובע דרך אבנר, שקיבל מהתובע שירותים מקצועיים עוד לפני שהתובע החל בקשריו המקצועיים עם המנוחה (סעיף 1). הנתבעת טענה כי חרף טענתו של התובע לכך שאבנר היה מובטל, קיבל התובע שיקים מחשבונו של אבנר בלבד וכנגד התשלומים, הוציא חשבוניות על שם אבנר בלבד; נטען כי אם נועדו התשלומים לשלם את חובה של המנוחה, היה על התובע לרשום את החשבוניות על שמה ולא על שמו של אבנר. (סעיף 7).
5. הנתבעת הוסיפה כי במסגרת התשלומים ששילמה המנוחה לתובע, הוציא התובע חשבוניות למנוחה ולאבנר, אף צירפה אסמכתאות לכך כגון: חשבונית 16072 על סכום של 1,386 ₪, שבה נרשם כי התשלום הוא בגין ייעוץ מקצועי למנוחה; באותו יום הוצאה חשבונית נוספת מס' 16071 על סכום של 1,472 ₪ על שמו של אבנר, בה נרשם כי התשלום הינו בגין דו"ח 2006 + הנה"ח 2007 (סעיף 11). הנתבעת הדגישה כי כל התשלומים שקיבל התובע מהמנוחה, לרבות השקים, שולמו וכובדו במלואן ורק השקים ששולמו מחשבונו האישי של אבנר לא כובדו. מכאן הסיקה שעל התובע לתבוע את הסכומים האמורים בסכום של 3,500 $ מאבנר (סעיף 13).
6. לשאלה במה עסק אבנר בין השנים 2000 – 2008 השיבה הנתבעת שהוא היה מובטל אבל אצל התובע הוא מופיע כמשלם ומקבל קבלות על שמו. לשאלה אם הייתה לאבנר הכנסה אמרה שהיא אינה יודעת ושיש לשאול על כך את אבנר (עמ' 19, ש' 29 – 32). לשאלה כיצד היא יודעת שהתובע נתן לאבנר שירותים, השיבה כי רואים זאת בקבלות הרשומות על שמו (עמ' 20, ש' 18). לשאלה האם לטענתה החשבוניות שכתוב עליהן "אבנר" הן עבור שירותים שניתנו לאבנר לבד, היא השיבה שכפי שזה נראה החל מ 2007 כאילו הן עבור תשלום שהמנוחה שילמה ואולם משום מה מופיע עליהן שמו של אבנר (עמ' 21, ש' 1 – 2). עוד השיבה שבעבר היא סבורה שהתובע סיפק שירותים גם לאבנר, ואולם בתקופה 2005 – 2008 הוא סיפק שירותים רק עבור המנוחה (עמ' 21, ש' 10 – 11). לשאלה האם אכן משתמע מדבריה שהשקים ניתנו בגין שירותים שסיפק התובע למנוחה ולא לאבנר, השיבה שבשנת 2008 המנוחה ואבנר התגרשו; היא אינה יודעת מה טיב היחסים ביניהם וכיצד חילקו ביניהם את התשלומים (עמ' 21, ש' 14 – 15).
7. לאחר עיון בעדויות ובצרופות, מצאתי כי יש לקבל את טענותיו של התובע שלפיהן החוב הינו חובה של המנוחה בלבד. עולה כי במהלך שנות הנישואים, במיוחד השנים שבגינן נותר חוב שכר טרחה, לא הייתה לאבנר כל הכנסה החייבת במס או בדיווח. לאחר הגירושים לא נותרו לו זכויות בנכסים שמהם הופקה הכנסתה של המנוחה, אף לא בהכנסות מאותם נכסים. אף שחלק מהתשלומים עבור שכר הטרחה בוצעו מחשבון הבנק של אבנר, מדובר כפי הנראה בהתחשבנויות פנימיות בין בני הזוג, ואולם אין בכך כדי להשליך על העובדה שהשירותים המקצועיים ניתנו בגין הכנסותיה של המנוחה בלבד, ולפיכך יש לקבוע כי החוב הינו חוב של המנוחה כלפי התובע, לרבות החוב בגין השקים שחזרו, ולא חובו של אבנר.

סיכום

1. עולה מהמקובץ כי ביום פטירתה נותר למנוחה חוב בגין שכר טרחה בסכום של 7,434$, כפי שפירטתי בסעיף 70 לפסק הדין, הכולל את החוב בגין השקים שחזרו. לחוב האמור יש להוסיף סכום של 1,200$ בגין הנהלת חשבונות בשנת 2009 עד לפטירתה של המנוחה. סה"כ 8,634$. לסכום האמור, כערכו על פי השער היציג ביום הגשת התביעה, יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה כדין עד יום התשלום בפועל. כמו כן יש להוסיף מע"מ כדין.
2. אשר להוצאות, אמנם מצאתי שיש לקבל את התביעה באופן חלקי, ואולם נוכח קביעותיי באשר להיקף החוב, ונוכח העובדה שבהעדר מתן חשבונות וגילוי מסמכים מלאים, כמו גם בשל הנסיבות של העלאת הדרישה לתשלום שכר הטרחה בשלב מאוחר וללא הפירוט הדרוש, מצאתי שיש לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסכום כולל של 5,000 ₪. הסכום יקוזז מהסכום שאותו על הנתבעת לשלם לתובע.
3. הנתבעת תשלם לתובע את הסכום שנפסק, לאחר קיזוז ההוצאות, בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, כ"א שבט תשע"ה, 10 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.