התובעות עבדו בשירות הנתבעת, משך תקופות שונות, וביצעו עבודות בתחום הניקיון, בעיקר בבית החולים האנגלי בנצרת. בתביעה שהניחו לפנינו, עתרו לשורה של זכויות, בקשר לתקופת עבודתן ולסיומה, לרבות מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון.

1. להלן יפורטו העובדות העיקריות הצריכות להכרעתנו, אשר רובן ככולן אינן שנויות במחלוקת:
   1. הנתבעת הינה חברה פרטית, אשר עוסקת, בין היתר, בתחום הניקיון.
   2. התובעת מס' 1 הועסקה בנתבעת, בתפקיד עובדת ניקיון, החל מחודש נובמבר 2005 ועד לחודש אוקטובר 2010. חלק הארי של עבודתה בוצע בבית החולים האנגלי בנצרת, אולם היא הועסקה גם באתרים נוספים. יום עבודתה האחרון היה 04.10.2010. בסך הכל היא הועסקה בנתבעת כ-59 חודשים.
   3. התובעת מס' 2 הועסקה בנתבעת בתפקיד מפקחת על עובדות ניקיון בבית החולים האנגלי שבנצרת, כ-12 חודשים^[1], החל מחודש ינואר 2009, ועד לפיטוריה בחודש דצמבר 2010. יום עבודתה האחרון היה ה-20.12.09, ויחסי העבודה נותקו ביום 06.01.10.
   4. ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון והתחזוקה משנת 1979, אשר מספרו בפנקס ההסכמים הקיבוציים 7006/79 (להלן: "ההסכם הקיבוצי הענפי"), חל על הנתבעת.^[2]
2. אלו הסעדים להם עתרה התובעת מס' 1 -
   1. השבת ניכויים (בעד "סל ביטוח" ו"השתתפות בשי") - בסך של 1,680 ₪.
   2. הפרשי דמי חופשה - בסך של 142 ₪.
   3. פדיון חופשה - בסך של 1,869 ₪.
   4. פיצוי בגין אי הפרשה/הפרשה בחסר לקרן פנסיה - בסך של 11,537 ₪.
   5. דמי הבראה/פדיון הבראה - בסך של 1,586 ₪.
   6. הפרשי שכר בעד עבודה ביום המנוחה השבועי - בסך של 8,959 ₪.
   7. דמי חגים וגמול בעד עבודה בחגים - בסך של 7,851 ₪.
   8. הפרשי שכר בגין עבודה בערבי חג - בסך של 970 ₪.
   9. הפרשי שכר עבור עבודה בבית חולים - בסך של 24,554 ₪.
   10. הפרשי שכר עבור יום עבודה מפוצל - בסך של 11,561 ₪.
   11. הפרשי שכר בעד עבודה בשעות נוספות - בסך של 13,121 ₪.
   12. הפרשי פיצויי פיטורים - בסך של 2,240 ₪.
   13. בסך הכל הועמדה התביעה ( במונחי קרן) על סך של 86,070 ₪.
3. הסעדים להם עתרה התובעת מס' 2 –
   1. השבת ניכויים (בעד "סל ביטוח" ו"השתתפות בשי") - בסך של 416 ₪.
   2. הפרשי דמי חופשה/פדיון חופשה - בסך של 40 ₪.
   3. פיצוי בגין אי הפרשה/הפרשה בחסר לקרן פנסיה - בסך של 2,705 ₪.
   4. הפרשי שכר בגין עבודה בערבי חג - בסך של 248 ₪.
   5. הפרשי שכר בעד עבודה בבית חולים - בסך של 5,230 ₪.
   6. הפרשי שכר עבור יום עבודה מפוצל - בסך של 418.10 ₪.
   7. הפרשי שכר בעד עבודה בשעות נוספות - בסך של 1,217 ₪.
   8. פיצויים בגין פיטורים שלא כדין – בסך של 28,425 ₪.
   9. בסך הכל הועמדה התביע (קרן) על סך של 38,699 ₪.
4. הנתבעת הודתה במקצת הטענות, אך הכחישה את מרביתן, וכדי שלא להאריך מעבר לצריך תובאנה טענותיה המפורטות בגוף פסק הדין, לצד טענותיהן המפורטות של התובעות.
5. מסכת הראיות –
   1. מטעם התובעות, הגישו כל אחת מהן תצהיר, וכן תצהיר מתוקן בעקבות החלטת בית הדין. כמו-כן, הוגש תצהיר בנה של התובעת 2, מר קיריל פולויאנוב.
   2. מטעם הנתבעת, הוגש תצהירו של מר איציק אמויאל, מי שעל פי האמור בתצהירו משמש "בתפקיד ניהולי" בנתבעת, ולפי עדותו בפנינו שימש במועדים הרלבנטים לתביעה כמנהל אזור בנתבעת.
   3. העדים כולם נחקרו בפנינו. דברי התובעות בחקירתן הנגדית תורגמו מהשפה הרוסית על ידי תורגמנית מטעם בית הדין.
   4. בטרם נפנה לדיון בתביעות השונות, נבקש להתייחס למספר סוגיות ראייתיות.
   5. הנפקות שיש לייחס להיעדר חקירה נגדית בסוגיות עובדתיות - הנתבעת טענה בסיכומיה כי: "מבנה תצהירי התובעות סיכל הלכה למעשה כל חקירה אפקטיבית כך שלא ניתן היה לדעת מה הוצהר מידיעה אישית ומה הוצהר על בסיס ייעוץ משפטי. משכך אין לראות באי חקירתן של התובעת 1 ו-2 כהסכמת הנתבעת לתוכן הצהרותיהן.". טענה זו יש לדחות על אתר. ראשית, השגה זו סותרת את האמור בסעיף 14 לסיכומי הנתבעת, שם צויין כי בתצהירן המתוקן של התובעות "נכתב על רובם ככולם של הסעיפים שהם בהתאם לייעוץ משפטי.". שנית, השגה ממין זה הועלתה פעמים מספר ע"י ב"כ הנתבעת, ובית הדין דחה אותה. כך, במסגרת החלטתו המפורטת מיום 22.10.15^[3], וכך גם במסגרת דיון ההוכחות, אז ציין בית הדין את הדברים הללו: "ב"כ הנתבעת תחקור על אותם משפטים שלא נאמר ברישתם שהם לפי ייעוץ משפטי או שמובהר שהם אינם מידיעה אישית מסיבה אחרת. כל אותם משפטים בתצהיר שמובהר ברישתם שאינם בידיעה אישית, לא ייחשבו ככאלה וניתן לטעון לגביהם כל טענה שתמצא ב"כ הנתבעת לנכון לטעון בסיכומיה."^[4] (וראו גם החלטה נוספת מאותו הדיון^[5]). לפיכך, היה בידי הנתבעת לחקור את התובעות לגבי טענות עובדתיות, וככל שלא עשתה כן יש להסיק את המסקנות בהתאם להלכות המתאימות. נסיון הנתבעת להעלות אותה הסתייגות שוב בסיכומים, תוך התעלמות מאותן החלטות של בית הדין - אינה ראויה, ומאריכה את הדיון לשווא.
   6. הערכת משקל העדויות –
      1. בקשר למרבית המחלוקות, לא מצאנו את עדותו של מר אמויאל כבעלת משקל ממשי. זאת, בשל מספר סיבות. ראשית, משום שמעדותו בפנינו התרשמנו כי ברוב המכריע של הסוגיות העובדתיות השנויות במחלוקת, לא היה בידיו להעיד מידיעה אישית. שנית, משום שניכר פער בין חלקים בתצהירו, לבין עדותו בפנינו, ובין חלקי עדותו השונים בפנינו. שלישית, לעתים מזומנות התרשם בית הדין כי עדותו של העד הייתה מגמתית ומתחמקת.
      2. כך, למשל, בחקירתו הנגדית של מר אמויאל הסתבר כי הוא לא היה מעורה בסדרי עבודתן של התובעות בבית החולים, הגם שלעתים התייחס לסדרים אלו בתצהירו.

כך, תיאר מר אמויאל את זיקתו לבית החולים האנגלי - כמנהל אזור הוא היה אחראי על 40 – 50 אתרי ניקיון ושמירה, ביניהם בית החולים האנגלי. מאחר שבית החולים נחשב אתר גדול, הוצבה במקום מפקחת מטעם הנתבעת, ואילו מר אמויאל הגיע לבקר את הלקוח, או את המפקחת, אחת לשבוע, או אחת לשבוע וחצי לערך. זאת, באשר קיימים עניינים – כגון חוזים – שלא היו בתחום אחריות המפקחת. במקרים כאלו, זמן שהותו בבית החולים היה לא מוגדר: "אם צריך עשר דקות אז עשר דקות ואם הייתי צריך להיות שעתיים הייתי שעתיים". לשאלת ב"כ התובעות, הוא העיד כי "אם צריך" הוא היה בבית החולים גם יום שלם, אבל לא ידע לומר כמה פעמים אירע כך. מר אמויאל אישר כי לא עסק בניהול יומיומי של עבודת המנקות בבית החולים ולא קבע משמרות, שכן היו תפקידים אלו באחריות המפקחת.^[6] כאשר נשאל האם ידע באיזו מחלקה עובדת כל עובדת, השיב, בין היתר, כי "יכול להיות שידע";^[7] וכאשר נשאל האם הוא יכול להתייחס למתכונת העבודה של כל תובעת, תשובתו הייתה כי אינו זוכר.

• • 1. הנה כי כן, המסקנה המסתברת מדברים אלו, היא כי מר אמויאל לא היה מעורה בסדרי העבודה בבית החולים. חרף זאת, הוא העיד בתצהירו, באופן לא מסוייג, כי "מרבית, אם לא כל עבודתן של התובעות כלל לא היו במרפאות אלא במקומות ציבוריים יותר בבית החולים". בחקירתו בפנינו אף היה נחרץ יותר והעיד כי בחדרי טיפול, או בחדרים שבהם מקבלים הרופאים (מטופלים), שם "כוח עזר" מנקה. אולם, בהמשך הפכה תשובתו מהוססת, וניכר ממנה חוסר בקיאות באשר לסוגייה זו: "אני אומר לך שהעובדות שלנו מנקות שטחים ציבוריים, חדרים שאתה ציינת זה כוח עזר. אני לא יודע מה הם עושים, יכול להיות שהם ניקו, אני לא יודע, אני יודע שזה כוח עזר.".^[8]
    2. בדומה לכך, בסעיף 45 לתצהירו העיד מר אמויאל, כי התובעות יכלו לבחור מתי הן רוצות לעבוד ומתי לא. אלא, שמחקירתו הנגדית, עלה תמונה שונה בתכלית ולפיה: (א) מי שעשה את סידור העבודה וקבע כיצד העובדים יעבדו הייתה המפקחת; (ב) סידור העבודה נעשה על פי דרישות בית החולים; (ג) אין הוא יודע לתאר באיזה אופן עשתה המפקחת את סידור העבודה. בהמשך חקירתו בפנינו טען, אומנם, כי "אף אחד לא הוכרח לשום דבר". אולם, משעומת עם עדותו שלפיה הוא לא ידע לתאר כיצד נעשה סידור העבודה, לא סיפק הסבר שיש בו ליישב את ההעדר ההלימה בין שני חלקי העדות.^[9]
    3. זיקתו הרופפת של מר אמויאל לסדרי העבודה בבית החולים אף עלתה מעדותה של התובעת 1. תובעת זו נשאלה אשר למידת היכרותה עם מר אמויאל. היא השיבה כי התקבלה לעבודה דרכו, וכן שהוא היה מביא את תלושי השכר למזל (אחראית), אשר הייתה מחלקת להן את התלושים.^[10]
    4. לא זו אף זו. בעדותו בפנינו ציין מר אמויאל, כי אין להפנות אליו שאלות בנושא זכויות סוציאליות, אשר התובעות טוענות כי שמגיעות להן. הוא ציין כי הוא לא יודע להשיב על אותן שאלות, ויש להפנותן להנהלת החשבונות.^[11] בהמשך נשאל האם הוא יודע בעד אלו שעות שולם שכר. תשובתו הייתה כללית ומתחמקת, "מה שהיה בדוחות זה מה ששולם, מה שהלקוח אישר.", וכאשר נשאל באופן ספציפי האם הנתבעת "עיגלה" את השעות שנרשמו בדו"חות הנוכחות, לצורך תשלום השכר – תשובתו הייתה מעורפלת ומהוססת: "יכול להיות".^[12]
    5. הנתבעת ניסתה להיבנות מחלוף הזמן מאז המועדים הרלבנטיים לתביעה, ועד למועד ההוכחות. היא ציינה כי חלוף הזמן גרם למר אמויאל שלא לזכור אירועים. איננו מוצאים ממש בטענות אלו. ראשית, בקשר למרבית הסוגיות העובדתיות, עדות מר אמויאל לא הייתה בעלת משקל ממשי, לא בגלל שלא זכר את הדברים, אלא משום חוסר ידיעתו לגביהן לכתחילה, ומפאת העדר העקביות בין חלקי עדותו. שנית, התביעה הוגשה בשנת 2011, סמוך יחסית למועד בו נותקו יחסי העבודה, והיה על הנתבעת להיערך בהתאם. שלישית, בקשר לחלק מן הסוגיות - החובות המוטלות בדין, מפחיתות את הצורך להיזקק לזיכרון. כך, למשל, מר אמויאל היה מעורב במישרין בפיטוריה של התובעת 2. אילו פעלה הנתבעת כדין, כי אז הייתה מנהלת פרוטוקול שימוע, אלא שחובה זו לא מולאה, והנתבעת לא תוכל להיבנות ממחדל זה.
    6. מנגד, התרשמנו, כי התובעות עשו מאמץ ניכר לצייר תמונה כנה של העובדות - הן בתצהירן והן בעדותן בפנינו. מסיבות אלו העדפנו בבירור את עדות התובעות על פני עדותו של מר אמויאל.
  1. מטעמי נוחות, בכל פעם שייכתב "פרוט'", אזי הכוונה היא לפרוטוקול ישיבת ההוכחות מיום 09.03.16, אלא אם כן ייאמר אחרת.

דיון והכרעה

א. פיצויי הלנת שכר

1. התובעות עתרו לפיצויי הלנת שכר בהקשרים שונים. בשים לב למועד הגשת כתב התביעה (המקורי ובוודאי המתוקן), ובשים לב לכך שעסקינן ברכיבים שלא שולמו לתובעות - הרי שהזכות לפיצויי הלנת שכר התיישנה בקשר לכל אחת מהתביעות.

ב. ניכויים מהשכר

ב'(1) טענות התובעות

1. התובעות טענו כי הנתבעת ניכתה משכרן, שלא כדין, סכומים תחת שני רכיבים שונים: האחד – הוגדר בתלושי השכר "סל ביטוח", בסך של 17 ₪ לחודש, והשני הוגדר בתלושים "השתתפות בשי", בסך של 15 ₪ לחודש.
2. אשר לרכיב "סל ביטוח" – טענו התובעות כי מעולם לא ביקשו מהנתבעת לבטח אותן ב"סל ביטוח" כלשהו, לא נתנו הסכמה מפורשת בכתב לניכוי הסכומים האמורים משכרן, וכלל לא ידעו למה משמש אותו ניכוי. הן הוסיפו כי מדובר בניסיון לגלגל לפתחן את עלויות העסקתן. שהרי, בהפרשות לקרן פנסיה, כלול חלק שמהווה ביטוח אובדן כושר עבודה.
3. אשר לרכיב "השתתפות בשי" –הן טענו כי הנתבעת מעולם לא ביקשה לנכות משכרן סכומים אלו, והן מעולם לא נתנו הסכמתן בכתב לניכויים. לטענתן, ככל שהנתבעת חפצה להעניק לעובדים שי לחג, הרי שהייתה אמורה לעשות כן על חשבונה ולא על חשבון העובדים. התובעת 1 הוסיפה שהיא ועובדים אחרים פנו לאחראית במקום העבודה ("מזל"), ומסרו לה כי הן אינן זקוקות למתנות על חשבונן, אולם זו השיבה שאין בידיה לעשות דבר.
4. על יסוד טענות אלו עתרו התובעות לסעדים הבאים:
   1. התובעת 1 – השבת הסכומים שנוכו משכרה בגין סל ביטוח, בסך של 1,020 ₪, והשבה כאמור בזיקה לרכיב השתתפות בשי, בסך של 660 ₪.
   2. התובעת 2 – השבת הסכומים שנוכו משכרה בגין סל ביטוח, בסך של 221 ₪, והחזר ניכויים בעד השתתפות בשי, בסך של 195 ₪.

ב'(3) טענות הנתבעת

1. להלן טענות הנתבעת, כפי שהובאו בסיכומיה:
   1. אשר לרכיב "סל ביטוח" – היא טענה כך: "הנתבעת תחזור על טענותיה כי עסקינן בביטוח חיים אשר נערך לטובת התובעות בהסכמתן ובידיעתם המלאה כי כספים אלו ישמשו את קרוביהן במקרה תאונה חו"ח, ולראיה התובעות מעולם לא הלינו ואף לא פנו למי ממנהלי הנתבעת באשר לגביית דמי הביטוח. קיזוז זה מופיע בתלושי השכר, ויכלו התובעות לדרוש כי זה יופסק לאלתר. התביעה להשבת כספים אלו, היא דרישה להחזרת כספי תשלום ביטוח, לאחר סיום תקופת הביטוח וכאשר לא אירע אירוע ביטוחי."
   2. אשר לרכיב "השתתפות בשי" – היא טענה כך: "התובעות הפרישו כדין דמי השתתפות מתוך משכורתן לטובת שי לחג כאשר הנתבעת העניקה לתובעות בחגים מתנות בעלות ערך גבוה יותר מהסכומים שנוכו. דרישה זו להחזיר את הסכומים שקוזזו לטובת מתנת החג כמוה כדרישה להשבת המתנות שקיבלו התובעות. קיזוז זה נעשה בידיעתן ובהסכמתן של התובעות וזו, מן הסתם, הסיבה בגינה מעולם לא פנו אל מי מהממונים עליהם בנתבעת בעניין זה.".

ב'(4) ניכוי משכרו של עובד – המסגרת הנורמטיבית

1. בסעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, נקבעה רשימה סגורה של מקרים, אשר רק בהתקיימם רשאי מעסיק לנכות סכומים משכרו של עובד. כך נקבע בו:

"25. (א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:

(1) סכום שחובה לנכותו, או שמותר לנכותו על פי חיקוק;

(2) תרומות שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו;

(3) דמי חבר בארגון עובדים שהעובד חבר בו, שיש לנכותם מן השכר על פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה או שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו, והתשלומים הרגילים לועד העובדים במפעל;

(3א) תוספת לדמי החבר שמותר לנכותם על-פי פסקה (3), המיועדת למימון פעילות מפלגתית, זולת אם הודיע העובד למעסיקו בכתב על התנגדותו לתשלום התוספת;

(3ב) דמי טיפול מקצועי-ארגוני לטובת הארגון היציג כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, שיש לנכותם על פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה משכרו של עובד שאיננו חבר בשום ארגון עובדים, או שהעובד הסכים בכתב לניכוי כאמור; שר העבודה, לאחר התייעצות עם ארגון העובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה, ובאישור ועדת העבודה של הכנסת, יקבע בתקנות את מקסימום דמי הטיפול המקצועי-ארגוני שמותר לנכותם לפי פסקה זו;

(4) סכום שהוטל כקנס משמעת בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חיקוק;

(5) תשלומים שוטפים לקופות גמל ובלבד שתשלומים כאמור לקופת גמל שהעובד בלבד חייב לשלם לה לא ינוכו משכרו של העובד אם הוא הודיע למעסיקו בכתב על התנגדותו לתשלומם;

(6) חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה;

(7) מקדמות על חשבון שכר עבודה, אם אין המקדמות עולות על שכר עבודה בעד שלושה חדשים; עולות המקדמות על שכר עבודה לשלושה חדשים – חלות על היתרה הוראות פסקה (6).

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות."

1. הנטל להוכיח כי ניכויים משכר העובד בוצעו כדין, כך נפסק, מוטל על שכם המעסיק [ע"ע 11101-06-13 עמותת תלמוד תורה "אור מלכה" חב"ד – כהן ואח' (01.06.16)].
2. לעניין פרשנות הביטויים "יתרה של חוב" ו"מקדמות", קבע בית הדין הארצי את הדברים הבאים, אשר יש בהם כדי ללמדנו על כוונת המחוקק בקשר להסדר של ניכוי כספים משכרו של עובד: " 'יתרת חוב ולרבות מקדמות' היא, לסכום קצוב ומוכח, או בלתי שנוי במחלוקת, שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו להחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ומדוע חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו." [דיון נד/3-101 יעקב עמנואל – שופרסל בע"מ ואח' (30.01.95)].

ב'(5) סוגיית הניכויים – מן הכלל אל הפרט

1. הנתבעת לא הרימה את הנטל לשכנע, כי מדובר בניכויים חוקיים. לפיכך עליה להשיב לתובעות את הסכומים האמורים שניכתה משכרם.

טענות הנתבעת, כפי שהוזכרו לעיל, אינן מצביעות על עילה מוכרת לניכוי משכר העובדות, וממילא לא הוכחו יסודותיה של עילה כזו. בגדר האמור לעיל, הנתבעת לא הוכיחה כי מדובר ב"חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק". הנתבעת לא התיימרה לטעון כי קיימת התחייבות בכתב של העובדות, ולא הציגה התחייבות כזו. מר אמויאל נשאל האם קיבל התחייבות כזו, והשיב כי אינו זוכר.^[13] לכן, אנו קובעים כי לא ניתנה התחייבות בכתב מצד העובדות שמצדיקה ביצוע הניכויים האמורים.

לא שוכנענו כי ניתן להסיק משתיקת התובעות הסכמה לניכוי הסכומים האמורים. במישור העובדתי, התובעות לא נחקרו בסוגיה זו, ולא ברור מה המסקנה שיש להסיק משתיקתן: מה הבינו מאותם רישומים, ומתי בדיוק הבינו. מה גם, שמקובלת עלינו עדות התובעת 1, שלפיה היא התלוננה על ניכוי ההשתתפות בשי, אולם נציגת הנתבעת השיבה פניה ריקם. הנתבעת לא זימנה את אותה נציגה לעדות, והעד מטעמה, מר אמויאל, ציין כי אין הוא יכול לשלול או לאשר, כי התובעות התלוננו על אודות הניכויים.^[14]

במישור המשפטי-עקרוני, לאור לשון החוק, תכליתו, וכעניין שבמדיניות – ככלל איננו סבורים כי יש מקום להגמיש דרישת המחוקק להסכמה בכתב, ולהסתפק בהסכמה בהתנהגות. למצער בכל הנוגע לענף בו עסקינן. ודוק, בשים לב לאוכלוסיית העובדים המוחלשת בה עסקינן, אשר במקרה שלנו אף מתקשה בשפה העברית, וכן בשים לב להפרות השיטתיות של זכויות התובעות, כפי שיסתבר מהמשך פסק דין זה - הטענה כי יש להכשיר ניכויים, בשל שתיקתן או חוסר ערנותן של העובדות – לא תסכון ולא תעמוד. שכן, היא מנוגדת לגישת המחוקק כפי שהיא עולה מחוק הגנת השכר ואינה צודקת.

על כל אלו, ומעבר לדרוש, נוסיף כי לא הוכח שהנתבעת ערכה לתובעות ביטוח כלשהו, כשם שלא הוכח כי קיבלו טובת הנאה כלשהי, כנגד אותם ניכויים. ודוק: אפילו הוכיחה המעסיקה כי העניקה לתובעות טובות הנאה בזיקה לניכויים אלו – ואין זה המצב – לא היה בכך להעלות או להוריד. מעסיק אינו רשאי לזכות את העובד בטובות הנאה ולנכות אותן משכרו של מבלי שהתקיימו התנאים שבדין המתירים ניכוי.

1. התובעות, כאמור, זכאיות להשבת הסכומים שנוכו משכרן. הנתבעת לא חלקה על תחשיב התובעות, ומשכך אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעות את הסכומים הבאים:
   1. לתובעת 1 – סך של 1,680 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, אשר משיקולי יעילות יחולו מיום 04.05.08 (אמצע התקופה) ועד למועד התשלום המלא בפועל.
   2. לתובעת 2 – סך של 416 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.07.09 (אמצע התקופה) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ג'. הפרשי דמי חופשה/ פדיון חופשה

ג'(1) טענות הצדדים וראיותיהם

1. טענות התובעות -
   1. התובעות טענו, כי דמי החופשה/ פדיון החופשה ששולמו להם, מבוססים על ערך שכר יומי נמוך מהמתחייב מהחוק.
      1. התובעת 1 צירפה לתצהירה תחשיב (נספח כ'1), ממנו עולה כי תביעתה מתייחסת לדמי חופשה ששולמו לה בחודשים אוגוסט 2008, פברואר 2009, ודצמבר 2009. בתחשיב פורטו ההפרשים שמגיעים לה, לטענתה, בגין כל אחד מחודשים אלו. על יסודו עתרה לחייב את הנתבעת לשלם לה הפרשי דמי חופשה בסך של 142.64 ₪.
      2. התובעת 2 צירפה לתצהירה תחשיב (נספח יז') ממנו עולה כי תביעתה מתייחסת לפדיון החופשה ששולם לה בחודש ינואר 2010. על יסודו עתרה לחייבת את הנתבעת לשלם לה הפרשי פדיון חופשה בסך של 40.74 ₪.
   2. כמו-כן, התובעת 1 טענה, כי עם ניתוק יחסי העבודה היה על הנתבעת לשלם לה פדיון חופשה, בעד 14.34 ימים, בסך של 1,869 ₪.
2. הנתבעת טענה כדלקמן: (א) על רכיב זה "חל התיישנות עד ליום 20/12/2008"; (ב) שולמו לתובעות דמי חופשה ביתר [ראו: תצהיר אמויאל בסעיפים 70 – 71; סיכומי הנתבעת בסעיפים 109 – 112].

ג'(2) דיון והכרעה

1. אשר לטענת ההתיישנות – בסעיף 31 לחוק חופשה שנתית, נקבע כי "תקופת ההתישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים.". בשים לב לכך שהתביעה הוגשה בחודש דצמבר 2011, הרי שדין טענת ההתיישנות להידחות. זאת, למעט תביעת התובעת 1 להפרשי דמי חופשה בגין חודש אוגוסט 2008, אשר מיום היווצרות העילה ועד למועד הגשת התביעה חלפו יותר משלוש שנים. טענתה הגורפת של הנתבעת בדבר התיישנות, בציון תאריך כלשהו שלא ברור מהיכן הוא שאוב – אינה אלא הגנת סרק שיש בה כדי להאריך את הדיון שלא לצורך. נפנה, אם כן, לברור התביעות.
2. אשר לתובעת 1 –
   1. הפרשי דמי חופשה – לאחר שעיינו בתחשיב התובעת, נספח כ'1 לתצהירה, לא מצאנו עילה שלא לקבלו. אדרבא, מהשוואת התחשיב לתלושי השכר, נראה כי הוא מקל עם הנתבעת. הנתבעת לא ראתה לנכון להציג תחשיב נגדי, כשם שלא ראתה לנכון להעלות טענות קונקרטיות כנגדו. התחשיב שהציגה בסעיף 11 לסיכומיה, חסר כל משמעות ונפקות, ואין בו כדי להוות תשובה לטענות התובעת שלפיהן היא קופחה בכל הקשור לאופן חישוב דמי החופשה, במועדים הספציפיים אליהם התייחסה. בנוסף, מדובר בתחשיב שלא ברור על מה הוא נסמך. במסגרתו, ערכה הנתבעת השוואה בין דמי החופשה ששולמו (לשיטתה) לתובעת בפועל משך שלוש השנים האחרונות, לבין סכום שלא ברור פשרו, שהוא מכפלה של ימי החופשה המגיעים לתובעת בגין שלוש שנות עבודתה האחרונות, לבין ערך יום חופשה (לשיטתה) במועד ניתוק יחסי העבודה. למעלה מן הצריך נוסיף, כי הנחת הנתבעת באותו תחשיב, לפיה ברבע שנת עבודתה האחרונה (חודשים 7-9/2010) התובעת השתכרה סך של 9,401 ₪ - אינה נכונה עובדתית, מה גם שבחירה בחודשים אלו אינה עולה בקנה אחד עם סעיף 10 לחוק חופשה שנתית, בו נקבע כי: "היו ברבע השנה כאמור חדשי עבודה לא-מלאה, יחושב השכר היומי הממוצע לפי רבע השנה של העבודה המלאה ביותר שבשנים-עשר החדשים שקדמו לחופשה, הכל לפי בחירת העובד.". אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת 1 הפרשי דמי חופשה כדלקמן:
      1. סך של 41.33 ₪ - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01.03.09 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
      2. סך של 80.37 ₪ - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01.01.10 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
   2. הפרשי פדיון חופשה –
      1. טענות התובעת בנקודה זו לא פורטו, וכך גם הנתבעת לא סייעה בידיו של בית הדין לליבון המחלוקת. עם זאת, זכאות התובעת לסעד המבוקש עולה מחומר הראיות שהונח לפנינו, כפי שיוסבר:
      2. טענת התובעת מוכחת מתוך תלושי השכר. הנתבעת לא ניהלה חשבון חופשה על גבי התלושים, אלא החל מחודש ינואר 2009. על פי תלוש השכר לחודש עבודתה האחרון של התובעת, נותרו לזכות התובעת 22 ימים לפדיון. על פי ההלכה הפסוקה, רישום בתלוש שכר מהווה ראייה לכאורה לאמור בו. לפיכך, טענת התובעת שלפיה היא זכאית לפדיון 14.34 ימי חופשה – מוכחת באמצעות תלושי השכר שערכה הנתבעת עצמה ולא נסתרו. על כך יש להוסיף, כי על פי תלושי השכר רכיב דמי החופשה האחרון ששולם לתובעת, היה בחודש פברואר 2010, ועל פי תלושי השכר מאז אותו מועד לא שולם לה מאומה בעד חופשה - נתון שאף הוא מחזק את טענות התובעת.
      3. לתוצאה זהה נגיע גם בדרך שונה. טענת התובעת בדבר היקף ניצול החופשה במהלך תקופת עבודתה – לא נסתרה. הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה, כשלצד זאת במרבית תקופת העבודה לא ניהלה חשבון חופשה על גבי התלושים. בנסיבות אלו, יש לקבל את גרסת התובעת בדבר ניצול 23.66 ימי חופשה במהלך תקופת עבודתה. על פי חוק חופשה שנתית, לפי נוסחו במועדים הרלבנטיים לתביעה, בעד 4 שנות עבודתה הראשונות, זכאית התובעת ל-14 ימי חופשה (במונחים קלנדריים), בעד השנה החמישית, ל-16 ימי חופשה (במונחים קלנדריים), ובעד השנה השישית, ל-18 ימי חופשה (במונחים קלנדריים); הכל בשים לב לכמות ימי העבודה בהם עבדה בכל שנה. המונח "שנת עבודה", שנזכר בסעיף 3 לחוק חופשה שנתית, פורש בסעיף 1 לאותו חוק כך: "פרק זמן של שנים עשר חודש, שתחילתו אחד בינואר של כל שנה.". מאחר שהתובעת החלה לעבוד בחודש נובמבר 2005, וסיימה עבודתה בחודש אוקטובר 2010, הרי שלצורך קביעת אורך החופשה: שנת 2005 היא שנת עבודתה הראשונה, שנת 2006 היא שנת עבודתה השנייה, ושנת 2010 היא שנת עבודתה השישית. על רקע זה, בעד שלוש השנים האחרונות היה על הנתבעת לצבור בגין התובעת כ-49 ימי חופשה (במונחים קלנדריים). מכאן, שבמועד ניתוק יחסי העבודה עמדו לזכות התובעת, לכל הפחות, כ-25 ימי חופשה לפדיון (במונחים קלנדריים; 49-23.66=25.34), שהם כ-22 ימי חופשה במונחי ימי עבודה.
      4. באשר לערך יום חופשה לצורך חישוב פדיון חופשה – נראה כי זה עומד על 115.92 ₪ ליום, ולא כפי שטענה התובעת.
      5. מכאן, ובהתבסס על נתוני התלושים, במועד ניתוק יחסי העבודה הייתה התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך של 2,550.24 ₪ (22 ימים * 115.92 ₪).
      6. עם זאת, אין לפסוק לתובעת יותר ממה שתבעה. על כן, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 1, פדיון חופשה בסך של 1,869.94 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 04.10.10 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
3. אשר לתובעת 2 – הנתבעת טענה, כי שילמה לתובעת 2 פדיון חופשה בסך של 2,200 ₪, בעוד שהיה עליה לשלם לה 1,872 ₪ בלבד [14,057/90 ₪ (שכר נטען ברבע שנת העבודה האחרונה מחולק ב-90) * 12 ימים]. משכך, לעמדתה על תובעת זו להשיב לה סך של 325 ₪. התובעת טענה כי היה על הנתבעת לשלם לה פדיון חופשה בסך של 2,240.74 ₪, ולא 2,200 ₪, כפי ששילמה. משכך, עתרה להפרש בסך של 40.74 ₪.

עיון בטענות הצדדים מעלה, כי השונות בסכומי הזכאות נובעת ממחלוקות אלו:

אשר לערך יום חופשה - יש לקבוע כי בעת ניתוק יחסי העבודה הוא עמד על 156 ₪, כפי הודאת הנתבעת.

נוסף על כך, בהנחה שמחשבים את דמי החופשה בהתאם למתכונת המפורשת בסעיף 10 לחוק חופשה שנתית, הרי המדובר בדמי חופשה במונחים קלנדריים, ואזי יש לכפול את דמי החופשה האמורים, באורך החופשה במונחים קלנדריים. מכאן שאורך החופשה לה זכאית התובעת, במונחים קלנדריים, עומד על 14 ימים. הנתבעת ערבה מין בשאינו מינו: חישבה את דמי החופשה במונחים קלנדריים, אך הניחה אורך חופשה במונחי ימי עבודה. אשר על כן, בהתאם לאמור לעיל, היה על הנתבעת לשלם לתובעת פדיון חופשה בסך של 2,184 ₪ ( 156 ₪ * 14). מאחר שאין מחלוקת ששולם לה 2,200 ₪, יש לדחות את התביעה.

ד'. פיצוי בגין אי הפרשה/הפרשה בחסר לפנסיה

ד'(1) אשר לתובעת 1

1. התובעת 1 טענה כי היה על הנתבעת להפריש בגינה 6% משכרה ה"רגיל" לקרן פנסיה, אך חלק ניכר מתקופת עבודתה – בין חודש נובמבר 2005 לחודש ינואר 2008 - היא הפרה חובתה זו כליל. נוסף על כך, טענה התובעת כי בתקופה שמחודש פברואר 2008 ועד תום תקופת עבודתה – הנתבעת הפרישה בגינה באופן חלקי בלבד. בכתב התביעה המתוקן, העמידה התובעת את תביעתה על סך של 11,537 ₪ (שם, בסעיפים 65 ו-160). לתצהירה, צירפה התובעת תחשיב מפורט (נספח טו'), ממנו עולה כי גובה ההפרשות החסרות עומד על סך של 11,711.24 ₪. כיוון שהתובעת לא עתרה לתקן את כתב התביעה המתוקן, ובהיעדר נימוק כשלהו לשינוי בסעד המבוקש, אין מקום לפסוק לתובעת יותר מן הסעד שהתבקש בכתב התביעה המתוקן.
2. הנתבעת אינה חולקת על כך שהתובעות זכאיות להפרשות לקרן פנסיה מיום תחילת עבודתן, ואינה חולקת על שיעור ההפרשות הנטען (ראו: סיכומי התובעות בסעיפים 140 ואילך, והשוו לסיכומי הנתבעת, בסעיפים 58 – 64). מכאן שהמחלוקת בין התובעת 1 לנתבעת מצומצמת ביותר. הנתבעת מודה, כי גובה ההפרשות שהיה עליה להפריש בגין התובעת 1, ושלא הופרשו, עומד על סך של 10,654 ₪ (סיכומי הנתבעת, בסעיפים 62 - 63). כך שהמחלוקת סבה סביב ההפרש, בסך של 883 ₪.
3. הנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי. השגותיה על תחשיב התובעת התמצו באלו הטענות: "...חישובי התובעות שגויים לאור העובדה כי הם כוללים בתוכם רכיבים שאינם פנסיוניים כגון גמול שעות נוספות, חגים עוד", ובהמשך שם: "אין למעסיק חובה להפריש מרכיב החופשה, גמול שעות נוספות, חגים.".^[15] ראשית, מדובר בהסתייגויות סתמיות למדי. הנתבעת, כאמור, לא הגישה תחשיב נגדי. את הסתייגויותיה לא פירטה, לא הוכיחה ולא כימתה. הואיל וכך, יש לומר כי תחשיב התובעת לא נסתר ויש לקבלו. למעלה מן הצריך, נוסיף כי במישור העקרוני מרבית הסתייגויות הנתבעת שגויות. אשר ל"מרכיב החופשה" – ברי כי מדובר ברכיב פנסיוני. שהרי, "דמי חופשה, פדיון חופשה ותמורת חופשה, דינם לכל דבר כדין שכר עבודה" [חוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951, בסעיף 17]. הוא הדין לגבי דמי חג, שתכליתם העיקרית החלפת שכרם של עובדים יומיים, או שעתיים, בהיותם בחופשת חג. לעניין זה אפשר כי ניתן אף ללמוד מהגדרת "שכר עבודה" בסעיף 1 לחוק הגנת השכר, אשר כוללת גם "תשלומים בעד חגים". אשר לרכיב שעות נוספות – אכן מדובר ברכיב שאינו פנסיוני. אולם, התובעת מעולם לא טענה, כי כללה בשכרה שעות נוספות (תצהירה, בסעיפים 39 ו-43). בתחשיב התובעת קיימת אומנם עמודה שסומנת "שעות נוספות", אולם יש לשים לב כי בנוגע לשכר קיימות שתי עמודות שונות: "משכורות" ו"משכרות שיש להפרשי ממנה לפניסה" (כך במקור), כך שנחזה כי התובעת דווקא גרעה מסך השכר את גמול השעות הנוספות. לפיכך, אנו מקבלים את התחשיב התובעת.
4. כללו של דבר - אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת 1, פיצוי בגין הפרשות בחסר לקרן פנסיה, בסך של 11,537 ₪. במילים אחרות, עליה לשלם לתובעת 1 את הסכומים שפורשו בנספח יא'2 לכתב התביעה המתוקן, בעמודה "ההפרש", בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ה-15 בחודש שלאחר החודש שלגביו מתייחס הסכום, ועד למועד התשלום המלא בפועל .

ד'(2) אשר לתובעת 2

1. תובעת זו טענה, כי במשך תקופת עבודתה, הנתבעת לא הפרישה בגינה לקרן פנסיה, או שהפרישה בחסר, ועתרה לפיצוי בגובה ההפרשות החסרות, בסך של 2,705 ₪. לתצהירה היא צירפה תחשיב מפורט, שסומן נספח יד'.
2. הנתבעת הודתה, כי "לא הופרש בתקופת עבודתה לקרן פנסיה", וכן הודתה כי בזיקה לכך עליה לשלם לתובעת 2, סך של 2,562.5 ₪. כך, שהמחלוקת בין הצדדים מצומצמת, וסבה סביב ההפרש בסך של 142.5 ₪.
3. מאותם השיקולים שפורטו לעיל ובהיעדר תחשיב נגדי מצד הנתבעת, ואף בהיעדר הסתייגויות קונקרטיות מפורטות, מכומתות ומוכחות – יש לקבל את תחשיב התובעת 2.
4. כללו של דבר - אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת 2, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, בסך של 2,705 ₪. במילים אחרות עליה לשלם לתובעת 2 את הסכומים שפורשו בנספח יד' לתצהיר התובעת 2, בעמודה "ההפרש", בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ה-15 בחודש שלאחר החודש שלגביו מתייחס הסכום, ועד למועד התשלום המלא בפועל .

ה'. דמי הבראה (התובעת 1)

1. התובעת 1 טענה כי היא זכאית לדמי הבראה (או פדיון הבראה), בסך של 1,287 ₪. לטענתה, בעד שתי שנות עבודתה האחרונות היא הייתה זכאית לדמי הבראה בסך של 4,472 ₪. אלא, שבפועל שילמה לה הנתבעת בעדן סך של 3,185 ₪ בלבד. מכאן עתרה להפרש האמור.
2. הנתבעת מודה בכך, שבגין שתי שנות העבודה האחרונות של התובעת, היה עליה לשלם לה דמי הבראה בסך של 4,472 ₪ (סיכומי הנתבעת, בסעיף 87). אלא שלשיטתה, היא שילמה לעובדת, "בגין רכיב זה", סך של 3,373 ₪. משכך, לשיטתה, היא חבה לה סך של 1,099 ₪ בלבד. אם כן, המחלוקת בין הצדדים, נוגעת להפרש בסך של 188 ₪ בלבד.
3. על יסוד הודאת הנתבעת, ולאחר שעיינו בחומר הראיות – באנו לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה במלואה. עיון בתלושי השכר מעלה כי ב-24 חודשי עבודתה האחרונים שולמו לתובעת דמי הבראה בסך של 3,185 ₪, כמפורט להלן: (1) בחודש נובמבר 2009 – סך של 1,530 ₪; (2) בחודש נובמבר 2008 – סך של 1,655 ₪. הנתבעת לא הסבירה על שום יש לקבוע כי (באותה תקופה) שולמו לעובדת דמי הבראה בסך של 3,373 ₪ - כטענתה, די בכך כדי להצדיק קבלת עמדת התובעת בנקודה זו.

נוסיף, כי הסכום לו זכאית התובעת, גבוה מן הסכום שתבעה. שכן, דמי ההבראה ששולמו לה בחודש נובמבר 2008, מתייחסים כולם - או למצער מרביתם - לתקופה שקדמה לחודש אוקטובר 2008. אולם, אף במקרה זה, אין מקום לפסוק לתובעת יותר משתבעה.

1. כללו של דבר – אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת 1, דמי הבראה/פדיון הבראה בסך של 1,287 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 04.10.10 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ו'. הפרשי שכר בעד עבודה ביום המנוחה השבועי (התובעת 1)

ו'(1) טענות הצדדים

1. התובעת 1 טענה, כי עבדה במתכונת עבודה קבועה "גם בימי שישי ושבת". לטענתה, הדבר עולה גם מרישומי הנוכחות שצירפה. בהקשר זה היא טענה לשתי הפרות. ההפרה הראשונה – בתקופה שמתחילת עבודתה ועד חודש ינואר 2009, הנתבעת שילמה לה גמול בעד עבודה ביום המנוחה השבועי, בשיעור של 125% (משכרה השעתי), ולא בשיעור של 150% כמתחייב בחוק. בזיקה להפרה זו, היא עתרה לחייב את הנתבעת לשלם לה את ההפרש, בשיעור של 25% משכרה השעתי. ההפרה השנייה – בתקופה שמחודש פברואר 2009, הנתבעת אומנם שילמה גמול בעד עבודה במנוחה השבועית בשיעור של 150%, אולם לא שולם לה גמול בעד מלוא שעות עבודתה ביום המנוחה השבועי. התובעת צירפה לתצהירה, כנספח יד', תחשיב שלפיו על הנתבעת לשלם לה, בגין שתי הפרות אלו, סך של 8,255 ₪.
2. הנתבעת הודתה בטענה בדבר ההפרה הראשונה. היא ציינה כי "עקב טעות אנוש הנתבעת שילמה לתובעת גמול בערך של 25% בעבור עבודתה בשבת במקום 50%, לכן התובעת זכאית להפרש גמול עבודה בשבת בשווי 25% בגין כל שעות שבת שעבדה...".^[16] במאמר מוסגר יצויין, כי הטענה שלפיה הנתבעת לא שילמה לתובעת מלוא הגמול עקב "טעות אנוש", משך כשלוש שנים – אינה משכנעת במיוחד, בפרט כשהיא נטענת באופן כללי וסתמי, ובפרט נוכח התמונה הנגלית מאופן העסקת התובעות, אשר כללה הפרת זכויות נרחבת. אף אילו הייתה משכנעת במישור העובדתי, הרי שנוכח גודלה של הנתבעת - שעל פי עדותו של מר אמויאל העסיקה באותה עת כ-4,000 עובדים, ונוכח פערי הכוחות הבולטים בתחום הניקיון - קיימת ציפיה למנגנוני ביקורת הולמים, שבלשון המעטה קיומם לא ניכר בענייננו. על רקע זה נציין, כי אילמלא התיישנה הזכות לפיצויי הלנת שכר, נוטים אנו לסבור כי היינו פוסקים לזכות התובעת פיצויי הלנת שכר מלאים.

מעבר לטענות אלו, ציינה הנתבעת באופן כללי, כי תחשיבי התובעת רצופים טעויות, אולם הסתפקה בטענות קונקרטיות בודדות בלבד.

ו'(2) דיון והכרעה

1. לאחר שעיינו בטענות הצדדים, ובחומר הראיות ראינו לנכון לקבל את התביעה ברובה.
2. כאמור, הנתבעת הודתה בהפרה הראשונה. בתצהירו של מר אמויאל, היא ציינה כי התובעת 1 זכאית להפרשי שכר בעד עבודה ביום המנוחה השבועי, בסך של 7,643 ₪ "לכל היותר". סכום זה הוסבר בתצהיר כך: 30,574 ₪ (שכר התובעת בגין עבודה בשבת כולל הגמול 25%) * 25% = 7,643 ₪. לכאורה, היה מקום לחייב את הנתבעת בסכום זה, לכל הפחות. אולם, עיון בתחשיב הנ"ל שהוצג בתצהיר מעלה בבירור כי הנתבעת שגתה - לרעתה. הסכום 30,574 ₪ הוא סך הגמול ששולם לתובעת לפי תעריף של 125% שעה רגילה. לפיכך, כדי לחשב את ההפרש לו זכאית התובעת, היה על הנתבעת לחלק את הסכום הנ"ל ב-1.25, ואז לכפלו ב-0.25. מדובר בשגיאה חישובית ברורה על פניה, ובנסיבות אלו איננו רואים לנכון לכבול את הנתבעת בטעותה. לפיכך, יש לראות את הודאת הנתבעת כך שבגין ההפרה הראשונה, עליה לשלם לתובעת סך של 6,114.8 ₪ [=0.25 * (1.25 /30,574)]. בסיכומיה^[17], ניסתה הנתבעת לשנות את פרטי הודאתה הנ"ל, שם ציינה כי בגין ההפרה הראשונה, היא חייבת לתובעת 1, "לכל היותר", סך של 3,821.75 ₪. מהלך זה יש לדחות, וזאת הן מנימוק דיוני והן מנימוק מהותי. מבחינה דיונית - הנתבעת לא הציגה הנמקה מתאימה, אשר מצדיקה לשחרר אותה מהודאתה, ואין מקום להעביר את זירת ההתדיינות לסיכומים. מבחינה מהותית - החישוב שהציגה בסיכומים, אף הוא שגוי. הנתבעת חזרה בסיכומיה על הטענה שלפיה סך הגמול ששולם לתובעת, בעד עבודתה ביום המנוחה השבועי עומד על סך של 30,574 ₪. הקושי הוא, שהיא מניחה ש"שכר התובעת בגין עבודה בשבת ללא הגמול 25% אשר שולם לה", עומד על 22,930.5 ₪. בכך שגתה הנתבעת שגיאה חשבונית - שוב. שכן, הדרך הנכונה לחלץ את השכר הרגיל, הוא לא לכפול ב-0.75 כפי שעשתה, אלא לחלק ב-1.25. לסיכום, יש לראות הנתבעת כמי שהודתה בחובה לתובעת, בגין רכיב תביעה זה, בסך של 6,114.80 ₪.
3. היתרה השנויה במחלוקת עומדת, אם כן, על סך של 2,140.2 ₪ (6,114.8 ₪ - 8,255 ₪). לאחר שעיינו בתחשיב התובעת לא ראינו הצדקה לפסוק לזכותה את מלוא היתרה השנויה במחלוקת. זאת, אף אם נניח, כפי שהניחה התובעת, כי בכל חודש שבו לא קיים דו"ח נוכחות עבדה 39.41 שעות בימי המנוחה השבועית (לאור ממוצע שחישבה). ראשית, מן התחשיב ומטענות התובעת עולה, כי היא הניחה שהשעות שבעדן היא זכאית למנוחה השבועית, הן החל מיום שישי בשעה 16:00. לא הופנינו למקור נורמטיבי שתומך בהנחה, וטענת התובעת כי נהגה כ"מקובל" – אין די בה. שנית, הגיונו של התחשיב לא הובהר לבית הדין כדבעי, ובעיקר לא ברור כיצד חושבה העמודה "השכר ששולם לתובעת", שנחזית נעדרת זיקה לתלושי השכר. לפיכך, אין לפסוק לתובעת מעבר להודאת הנתבעת, למעט בקשר לחודש יולי 2010. לגבי חודש זה, הנתבעת מודה כי על פי דו"חות הנוכחות שהציגה התובעת היא עבדה 22 שעות. לפי טענות התובעת, שלא נסתרו, בעד אותו חודש שולם לה גמול עבודה ביום המנוחה השבועי, בעד 16.5 שעות בלבד. משכך, ובהתאם להנחת התובעת בתחשיבה שלפיה היא זכאית לתוספת בשיעור של 50% בלבד, על הנתבעת להוסיף ולשלם לתובעת, הפרש בסך של 57 ₪.
4. כללו של דבר - אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת:
   1. סך של 6,115 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. משיקולי יעילות, אנו קובעים כי סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 04.08.07 (אמצע התקופה), ועד למועד התשלום המלא בפועל.
   2. סך של 57 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01.08.10 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ז'. דמי חגים וגמול בעד עבודה בחג (התובעת 1)

ז'(1) תמצית טענות התובעת 1

1. מן הבחינה המשפטית טענה תובעת זו כדלקמן: (א) ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון מקנה זכות לדמי חג, בעד 9 ימי חג בשנה כמפורט בו; (ב) משהוכח כי העובד עבד באופן סדיר, חזקה כי הוא זכאי לדמי חג, והנטל להוכיח כי נעדר בימים הסמוכים לימי החג - מוטל על המעסיק; (ג) בהינתן כי עובד עבד במהלך החג מתוך כורח, הוא זכאי הן לדמי חג והן לגמול בעד עבודה בחג.
2. במישור העובדתי טענה התובעת כדלקמן: (א) היא התבקשה לעבוד והועסקה בפועל ברוב ימי החג, למעט בימי כיפור, ולמעט ב-4 ימי חג נוספים – הכל בהתאם לסידור עבודה שנקבע על ידי המעסיקה, בשים לב כי בית החולים האנגלי בנצרת פועל גם בימי החג היהודיים; ׁ(ב) עיון בתלושי השכר וברישומי הנוכחות מלמד כי כלל לא שולם לה גמול בעד עבודה בחג, או ששולם לה באופן חלקי, ולא שולמו לה דמי חגים, או ששולמו באופן חלקי.
3. על יסוד טענות אלו, עתרה התובעת 1 להפרשי דמי חג, ולהפרשי גמול בעד עבודה בחג, בסך של 7,335 ₪, בהתאם לתחשיב שצורף לתצהירה.

ז'(2) תמצית טענות הנתבעת

1. במישור המשפטי טענה הנתבעת כי:
   1. ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הניקיון משנת 1979 שותקים לעניין תשלום דמי חגים, לכן המקור הנורמטיבי שחל על יחסי הצדדים הוא "סעיף 7 לצו ההרחבה הסכם מסגרת".
   2. נוכח לשון "צו ההרחבה הסכם מסגרת": הזכאות לדמי חגים חלה לאחר שלושה חודשי עבודה; עובד אינו זכאי לדמי חג בעד ימי חג שחלו בשבת; נדרשת "רציפות עבודה" של יום לפני החג ויום אחרי החג.
   3. באשר לימי חג בהם עבדה - התובעת אינה זכאיות הן לגמול בעד עבודתה בחג, והן לדמי חג.
2. מן הבחינה העובדתית, טענה הנתבעת כי התובעות יכלו לבחור מתי הן רוצות לעבוד ומתי לא; וכי התובעת לא הוכיחה את התנאי בדבר רציפות עבודה.

לפיכך, התובעת אינה זכאית לכל תשלום נוסף בגין רכיב זה. לחלופין, היא טענה כי "באם יקבע שהתובעות אינן צריכות להוכיח את עבודתן בפועל...", הרי שהתובעת 1 תהא זכאית לדמי חגים בסך של 1,973.28 ₪.

1. באשר לתחשיבי התובעת, העלתה הנתבעת את ההסתייגויות הבאות:
   1. יש לנטרל מן התחשיב כפל הנובע מן הדרישה לתשלום בגין חגים שחלו בשבת. שכן, בגין חגים אלו התובעת תבעה הן גמול בעד עבודה ביום המנוחה השבועי, והן גמול בעד עבודה בחג.
   2. יש לנטרל מן התחשיבים את הדרישה לתשלום בגין שלושת חודשי העבודה הראשונים.

ז'(3) המסגרת הנורמטיבית

ההסדר החל

1. טענת הנתבעת לפיה ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הניקיון לשנת 1979 שותקים לעניין תשלום דמי חגים – אין בה ממש. בהקשר זה יש להפנות לסעיף יג'.2. להסכם הקיבוצי הענפי, וכן לסעיף ז'.2. לצו שהרחיב את הוראותיו (י"פ 2754, י"א בחשון תש"ם, 01.11.79).
2. משכך, ובהתאם להסכמת הצדדים שלפיה ההסכם הנ"ל חל על יחסיהם, נפנה לסעיף יג'.2. להסכם, בו נקבע כך:

"המעסיק ישלם לעובדים שכר בעד 10 ימי חג בשנה. הוראה זו תחול על העובדים שעבדו ביום הסמוך לחג, לפניו ואחריו, או שלא עבדו כך מחמת סיבה מוצדקת ומוסכמת.

ימי החג הם כדלהלן:

2 ימי ראש השנה

1 יום הכיפורים

1 יום סוכות

1 שמיני עצרת (שמחת תורה)

2 ימי פסח

1 חג השבועות

1 יום העצמאות

1. ה-1 במאי."
2. נעיר כי בסיכומי התובעת (סעיף 168), היא הפנתה את תשומת לב הנתבעת להסדר דמי החגים שבסעיף יג'.2. הנ"ל להסכם הקיבוצי הענפי. אלא, שבסיכומיה בחרה הנתבעת להתעלם מכך, תוך שחזרה על הטענה כי אותו הסכם שותק לעניין תשלום דמי חגים. הנתבעת לא התיימרה לטעון, כי הסדר דמי החגים שב"סעיף 7 לצו ההרחבה הסכם מסגרת", גובר על הסדר דמי החגים שבהסכם הענפי דנא – משכך לא נתייחס לטענה כזו. באמרת אגב ייאמר, כי נוטים אנו לסבור כי בכל הנוגע להסדר החגים הוראות ההסכם הקיבוצי הענפי גוברות על הצו אליו התכוונה הנתבעת.^[18]

אשר לנטל ההוכחה

1. הכלל הוא כי: "...הנטל המוטל על העובד התובע דמי חגים הוא לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג שעשויה לקום לו זכאות בגינו...". אף על פי כן, בהינתן כי מדובר בזכות קוגנטית, הרי שבנסיבות מסוימות רשאי בית הדין לפסוק דמי חגים, אף במקום בו לא פירט העובד את ימי החג כאמור.^[19]

ז'(4) גדר המחלוקת

1. לתצהירה צירפה התובעת 1, כנספח טז', תחשיב מפורט בו צויינו ימי החג החל מחג הפסח ביום 13.04.06, וכלה בשמחת תורה שחל ביום 30.09.10. לגבי כל יום חג ציינה התובעת: את היום בשבוע שבו הוא חל; את שעות עבודתה בו, ככל שעבדה; את הגמול לו היא זכאית בעד עבודתה בחג; את דמי החג לו היא זכאית; את הסכומים ששולמו לה בפועל; ואת ההפרש לו היא זכאית בגין כל יום חג שפורט בתחשיב. מעיון בתחשיב, עולה כי נכללו בו 9 ימי חג שחלו בשבת. עוד עולה ממנו, כי בעד ימי חג בהם עבדה התובעת היא עתרה הן לדמי חג והן לגמול בעד עבודה בחג. ייאמר כבר כעת, כי בכך הרימה התובעת את הנטל שהוטל על שכמה, וזה עבר לכתפי הנתבעת.
2. למעט טענות הנתבעת שפורטו לעיל, ושבהן נדון בהמשך, היא לא העלתה טענות ממשיות כנגד האדנים העובדתיים עליהם מבוסס התחשיב, וכנגד טענות התובעת לגבי עבודתה במרבית ימי החג, כפי שפורט בתחשיבה ובתצהירה. לפיכך, יש להניח כי אדנים אלו נכונים הם. אומנם, בעוד שהתחשיב כולל ימי חג החל מחודש אפריל 2006, הרי שרישומי הנוכחות שהונחו לפנינו מתייחסים לתקופה שהחל מחודש ספטמבר 2007. אלא שמחדל זה יש לזקוף לחובת המעסיקה. נוסף על כך, לגבי התקופה שמחודש אפריל 2006 ועד אוגוסט 2007, יש לקבל את עדות התובעת, שנתמכת בדפוס עבודתה, כפי שהוא עולה מרישומי הנוכחות שהונחו לפנינו. לעניין נפקות אי הצגת דו"חות נוכחות, נפנה לדיון בתביעה לשעות נוספות, בהמשך פסק דין זה, ובהקשר הספציפי לדמי חגים, עיינו בע"ע 47269-07-13, עניין איליאסייב הנ"ל , חוות דעת השופט איטח, בסעיף 44.
3. כמו-כן, עיון בתלושי השכר מעלה כי במקרים בודדים, הנתבעת לא שילמה לתובעת דמי חג, באופן המתיישב עם האמור בתחשיב התובעת. עם זאת, במקרה אחד לא נכלל תשלום דמי חגים בתחשיב התובעת, וזאת בנוגע לחודש נובמבר 2006, באשר בתלוש של אותו חודש נרשם תשלום כאמור בסך של 116 ₪. מחמת הספק, יש לגרוע סכום זה מן הסעד המבוקש.
4. עוד מקובלת עלינו טענת התובעת שלפיה לא שולם לה גמול בעד עבודה בחג. תחילה, הנתבעת לא חלקה על כך, ולא הוכיחה אחרת. ממילא העד מטעמה הצהיר כי אינו בקיא בנושאים כגון דא. אם לא די בכך, הרי שהנתבעת מייחסת את הרכיב שסומן בתלושי השכר "שעות 125%" לעבודת התובעת ביום שבת (יום המנוחה השבועי),^[20] ומתגוננת בטענת הגנה זו – שהתקבלה עקרונית – כנגד תביעת התובעת לגמול בעד עבודה ביום המנוחה השבועי. בנסיבות אלה יש לקבל את טענת התובעת שלפיה כלל לא שולם לה גמול בעד עבודה בחגים.
5. אם כן, נותר לנו לברר את השאלות הבאות:
   1. האם הזכאות לדמי חג מכוח ההסכם הענפי קמה רק לאחר שלושה חודשי עבודה?
   2. האם מתקיים "תנאי הרציפות", שלפיו התובעת עבדה "ביום הסמוך לחג, לפניו ואחריו", או שלא עבדה "מחמת סיבה מוצדקת ומוסכמת"?
   3. אשר לימי חג שחלו בשבת –
      1. האם התובעת זכאית לדמי חג בגינם?
      2. האם דרישות התובעת בקשר לימים אלו לוקות בכפל, משדרשה בעדם הן גמול בעד עבודה בחג, והן גמול בעד עבודה ביום המנוחה השבועי?
   4. אשר לימי חג בהם עבדה התובעת - האם היא זכאית הן לדמי חג והן לגמול בעד עבודה בחג?
   5. מהו הסכום לו זכאית התובעת, אם בכלל?

ז'(5) דיון והכרעה

1. האם הזכאות לדמי חג מכוח ההסכם הקיבוצי הענפי קמה רק לאחר שלושה חודשי עבודה? על שאלה זו אנו משיבים בשלילה. בסעיף יג'.2. להסכם הענפי, לא נקבע תנאי שלפיו הזכאות לדמי חגים קמה רק לאחר שלושה חודשי עבודה, ואין גם לקרוא לתוכו תנאי כזה.^[21] אדרבא, נקבע בו במפורש כי בתום תקופת ניסיון של שישה חודשים ייחשב עובד כעובד קבוע, ו"יהנה מכל הזכויות הנובעות מהסכם זה, מיום כניסתו לעבודה.", ובנוסף כי "בתקופת הנסיון ישולמו כל התנאים הסוציאליים המתחייבים מהסכם זה." [הסכם 1979, בסעיף ה']. כך או אחרת, החג הראשון בגינו עותרת התובעת לדמי חגים חל בחודש אפריל 2006, בחלוף יותר מ-3 חודשים לאחר שהחלה את עבודתה בנתבעת.
2. האם מתקיים "תנאי הרציפות"?
   1. הנתבעת טענה באופן כללי כי: "התובעות אינן מסבירות את תביעתן בכפוף לתנאים המקובלים של...עבודה רציפה לפני ואחרי החג.".
   2. לדעתנו, מטענה זו לא תוכל הנתבעת להיוושע. כאמור, הלכה היא כי משהוכיח פלוני כי עבד אצל מעסיק באופן סדיר, כפי המקרה שלפנינו, חזקה כי הוא זכאי לדמי חג, והנטל להוכיח כי נעדר בימים הסמוכים לימי החג מוטל על המעסיק.^[22] בהקשר זה פסק בית הדין הארצי כי: "...על המעסיק שברשותו נמצא כל המידע בעניין נוכחות העובד במקום העבודה, להראות כי העובד לא הגיע יום לפני או יום אחרי.".^[23] עוד נפסק כי: "בענף השמירה ההנחה היא, כי ימי העבודה נקבעים בשיבוץ על ידי המעסיק ובהסכמתו, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת".^[24] סבורים אנו, כי אין סיבה ממשית להבחין בין ענף השמירה לענף הניקיון, אשר דומים במיוחד בכל האמור לפערי הכוחות המשמעותיים.
   3. במקרה דנא, התובעת הציגה בפירוט את רשימת החגים בעדם היא דורשת דמי חגים. הנתבעת לא הראתה כי התובעת לא עבדה בימים שלפני החגים האמורים או לאחריהם, שלא בהסכמתה (המעסיקה) ושלא מחמת סיבה מוצדקת. לכן, יש לקבוע כי התנאי מתקיים.
3. האם התובעת זכאית לדמי חג בגין ימי חג שחלו בשבת?
   1. בנסיבות העניין, על שאלה זו אנו משיבים בחיוב. זאת, הן לאור לשון ההסדר שבהסכם הקיבוצי הענפי, וכן נוכח תכליתו.
   2. נקודת המוצא היא כי בלשון ההסכם הענפי, אין התנייה שלפיה "עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת", אשר נזכרת בסעיף 7 לצו ההרחבה – הסכם מסגרת (י"פ 4895, יח' בסיון התש"ס, 21.06.00).
   3. אף על פי כן, צודקת הנתבעת בטענתה כי ככלל, תכלית דמי החג היא "להשוות את מצבם של העובדים היומיים לעובדים החודשיים, שאינם מפסידים שכר מקום שבו הם נעדרים מיום עבודה בשל חג שחל בו".
   4. מתוקף התכלית הנ"ל, קבע בית הדין הארצי כי: "את צו ההרחבה יש לפרש כקובע זכאות לכך שעובד המפסיד יום עבודה בשל חג מבין תשעת החגים הנקובים בצו ההרחבה, זכאי לתשלום דמי חגים בגין החג האמור."^[25]
   5. על רקע זה, מוכנים אנו להניח, ללא דיון, כי גם את ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון ואת הצו שהרחיב את הוראותיו - יש לפרש באותו אופן. דהיינו, כי התובעת תהא זכאית לדמי חגים, רק במקרה בו הפסידה יום עבודה בשל חג. תחת הנחה זו, סבורים אנו כי התובעת זכאית לדמי חג, גם בגין ימי חג שחלו בשבת. מעיון ברישומי הנוכחות שהונחו לפנינו – החל מחודש ספטמבר 2007 – נגלית תמונה – עגומה - לפיה התובעת עבדה ברוב המוחץ של ימי השבת, משל היה זה יום עבודה לכל דבר ועניין. מאחר שהנתבעת לא הציגה דו"חות נוכחות לגבי יתרת התקופה, ובהעדר ראיה לסתור, יש להניח לחובתה, כי היה מצב העניינים גם ביתרת התקופה האמורה. בנסיבות אלו, אילו הוענקה לתובעת חופשת חג בימי חג שחלו בשבת, הרי שיש לראות את התובעת כמי שהפסידה יום עבודה. משכך, התובעת זכאית לדמי חג, אף בעד ימי חג שחלו בשבת.
4. אשר לטענה בדבר דרישת כפל בקשר לימי חג שחלו ביום המנוחה השבועי –
   1. התובעת 1 הצהירה כי לגבי ימי חג שחלו בשבת לא תבעה הן גמול בעד עבודה ביום המנוחה השבועי, והן גמול בעד עבודה בחג (תצהירה, בסעיף 52).
   2. תחילה יש לומר כי ככל שטענה זו מתייחסת לימי שבת, הרי היא כמעט חסרת משמעות. שכן, מבין 8 ימי החג שחלו בשבת, התובעת עתרה לגמול עבודה בחג, בעד יום אחד בלבד (26.04.08), בסך של 87.46 ₪. בהעדר התייחסות ספציפית מצד התובעת לנתון זה, יש לגרוע את הסכום האמור מן הסכום שתבעה.
   3. באשר לימי חג שחלו ביום שישי – התובעת עתרה לגמול בעד עבודה בחג, בזיקה ל-4 ימי חג שחלו ביום שישי. לגבי שניים מתוכם (29.05.09 ו-10.09.10), הרי שאלו כלל לא נכללו בתביעה לגמול בעד עבודה במנוחה השבועית (ראו: נספח יד' לתצהיר התובעת), לפיכך לא ייתכן כפל. לגבי עבודתה בשני ימי השישי הנותרים (02.06.06 ו-14.09.07) – ניתן להסיק כי אף הם אינם כלולים בתביעה לגמול בעד עבודה ביום המנוחה השבועי. שכן, עיון ברישומי הנוכחות, מלמד כי עבודתה ב-14.09.07, הסתיימה בחצות היום, בעוד שהתובעת עתרה לגמול בעד עבודה בימי שישי רק החל מהשעה 16:00. לאור דו"חות הנוכחות שהוגשו, ובשים לב למחדלי הנתבעת בתיעוד שעות העבודה, יש להניח כי זה המצב גם ביחס ליום 02.06.06.
   4. לסיכום, יש לגרוע מן הסכום הנתבע ברכיב זה, סך של 87.46 ₪.
5. האם התובעת זכאית הן לדמי חג והן לגמול בעד עבודה בחג?
   1. התובעת טענה, כי בהינתן שעובד עבד במהלך חג מתוך כורח, הוא זכאי הן לדמי חג, והן לגמול בעד עבודה בחג. בנוסף, היא טענה כי התבקשה לעבוד והועסקה בפועל ברוב ימי החג, הכל בהתאם לסידור עבודה שנקבע על ידי המעסיקה. הנתבעת מצדה חלקה הן על הרובד המשפטי של הטיעון והן על הרובד העובדתי שלו.
   2. לדעתנו, לאור ההלכה הפסוקה יש לקבל את עמדת התובעת – משפטית ועובדתית.
   3. במישור העובדתי – מקובלת עלינו טענת התובעת, שלא נסתרה, לפיה היא הועסקה בחגים בהוראת המעסיקה.
   4. אשר למישור המשפטי - בית הדין הארצי פסק, בקשר להסדרי דמי חג בענפים שונים, כי בהיעדר ראיה לסתור שהעבודה בחגים הייתה שלא מתוך בחירה, עובד זכאי לתשלום דמי חג, גם עבור ימי חג בהם עבד.^[26]
   5. בגדר האמור לעיל, פסק הדין בעניין צמח,^[27] שבו אוזכרה הלכת נוהד, עסק, בין היתר, בפרשנות הוראות סעיף יא. לצו שהרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה. כך נקבע בפסק הדין:

"על פי סעיף יא לצו ההרחבה זכאי המערער לתשלום עבור עשרה ימי חג. לטענת המערער, נהג הוא לעבוד בימי חג. לעניין זה נפסק: 'התשלום עבור חגים, מכח ההסכם הקיבוצי, הינו תשלום המגיע לעובד עקב עבודתו, ולא עבור עבודתו, באשר הנחה היא שאין העובד עובד ביום חג. אם עבד העובד ביום חג, כגירסת המעבידה, זכאי הוא לתשלום עבור אותו יום כיום עבודה, בצרוף הגמול עבור עבודה בחגים, כנקוב בחוק או בהסכם הקיבוצי, וזאת מבלי לפגוע בזכות לתשלום עבור יום החג עצמו...'(דב"ע מג/91-3 מולה נוהד - חברת אל-וו בע"מ פד"ע טו, 163, 167,168). אשר על כן, זכאי המערער לתשלום עבור ימי חג בהם, לטענתו, עבד. בפסיקה זו אנו יוצאים מתוך הנחה, בהעדר ראיה לסתור, שהעבודה בחגים הייתה לא מתוך בחירה של המערער, אלא מתוך כורח.

נקודת המוצא שלנו היא, שדמי החגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה עבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לקבל שכר עבור ימים שלא עבד בהם. צו ההרחבה בא להשוות את העובדים היומיים לעובדים החודשיים המקבלים תמורה עבור ימי חג בהם לא עבדו.

הרציונל העומד מאחורי תשלום דמי חגים אלו הוא, שהעובדים יזכו במנוחה בימי החגים מבלי ששכרם יגרע כתוצאה מכך. תכלית זו תסוכל אם עובד יעדיף על פי בחירתו לעבוד בחגים ולקבל תמורה הן עבור העבודה שעבד בפועל בחגים והן דמי חגים. אילו אלו היו פני הדברים, לא היינו מזכים את העובד היומי, שבחר לעבוד בימי חגים, גם בדמי חגים כדי להגדיל את שכרו."

• 1. לעמדתנו, עקרונות אלו שנקבעו בהלכות צמח ונוהד יפה כוחן אף לעניין הסדר דמי החגים דנא, הקבוע בהסכם הקיבוצי הענף הניקיון משנת 1979. שכן, ניתן להבין כי העקרונות שנקבעו לראשונה בהלכת נוהד בזיקה להסכם הקיבוצי הכללי בענף המתכת, אין תחולתם מוגבלת לאותו ענף. כך למדנו מפסק הדין צמח, אשר יישם אותם עקרונות בענף השמירה. כך למדנו מדברי בית הדין הארצי (מפי השופט איטח) בעניין מנצור,^[28] אשר יישם את הלכת נוהד לצורך פירוש הצו שהרחיב את ההסכם הקיבוצי הכללי מיום 09.01.95 (להלן: "הסדר דמי החג הכללי"), בשל הנוסח הדומה של ההסדרים. וכך, עולה גם מדברי בית הדין הארצי בע"ע 47268-07-13, עניין איליאסייב הנ"ל, שאף מהם ניתן להבין כי בכל הקשור לימי חג בהם העובד עבד מתוך כורח, מפורש הסדר דמי החג הכללי, בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסקי הדין צמח ונוהד.^[29]
  2. מעבר לכך שעלינו לצעוד בנתיב ההלכה הפסוקה, הרי המקרה שלפנינו מדגיש את הצדקת העיקרון העולה מהלכות צמח ונוהד. הפרשנות שמציעה הנתבעת יוצרת, במקרים רבים, תמריץ מובהק למעסיק "לחסוך" את דמי החג, באמצעות זימון העובדים לעבודה בחג, באופן שחותר תחת ההסדר של דמי חגים. במה דברים אמורים?

בהתאם לפרשנות שמציעה הנתבעת, בימי חג עמדו לפניה שתי אפשרויות: לאפשר לעובדת מנוחה בחג ולשלם שכר יום עבודה רגיל, או לזמנה לעבודה ולשלם לה תמורה בגובה 1.5 שכר יום עבודה רגיל. מנקודת המבט של המעסיק אשר מבקש למזער את הוצאותיו (בהתעלם ממחיר הפגיעה בעובד) - זימון העובד לעבודה בחג עלותו למעביד נמוכה יותר. הלכות צמח ונוהד מפחיתות תמריץ זה. במקרה שלפנינו, המעסיקה, באמצעות הפרשנות שהציעה, עקפה את חובתה לשלם לתובעת דמי חגים, באמצעות זימונה לעבודה במרבית ימי החג -בכך סוכלה תכלית ההסדר.

• 1. אמור מעתה - בהיעדר ראיה לסתור שהעבודה בחגים הייתה מתוך כורח, התובעת זכאית לתשלום דמי חג, גם עבור ימי חג בהם עבדה.

1. כללו של דבר – לאור כל האמור לעיל, ובהעדר טענות נוספות מצד הנתבעת, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת 1, הפרשי גמול בעד עבודה בחג והפרשי דמי חג, בסך של 7,132 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. מטעמי יעילות, אנו קובעים כי הפרשי הצמדה וריבית כאמור, יחולו מיום 16.07.08 (אמצע התקופה) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ח'. הפרשי שכר בעד עבודה בערבי חג

ח'(1) עמדות הצדדים

1. התובעות 1 ו-2 טענו כי בהתאם לסעיף ו' להסכם הקיבוצי הענפי, הן זכאיות לקיצור יום העבודה בערבי חג (כמפורט בהסכם), ולתשלום של 8 שעות בעד אותם ימים מקוצרים. כך, למשל, בעבור שביעי של פסח, שבועות, ראש השנה, סוכות ושמחת תורה – 6 שעות עבודה, בתשלום של 8 שעות. לטענתן, הנתבעת לא השלימה את שכרן לכדי שכר 8 שעות עבודה, בניגוד להוראות ההסכם. על רקע זה, עתרה התובעת 1 להפרשי שכר בגין עבודה בערבי חג, בסך של 970 ₪, והתובעת 2 – בסך של 248 ₪. התובעות צירפו לתצהירן תחשיבים שסומנו, יט' ו-טז' - בהתאמה. הן הסבירו, כי תחשיב התובעת 2 מבוסס על רישומי הנוכחות, ואילו תחשיב התובעת 1 מבוסס על רישומי הנוכחות הקיימים, ובהתייחס לתקופה שלגביה לא קיימים רישומים כאמור – מבוסס התחשיב על ממוצע שחישבה.
2. הנתבעת טענה, כי מדובר בתביעה כפולה, אשר חופפת לתביעה לתשלום גמול שעות נוספות. בנוסף, היא טענה כי הסעיף דנן חל על עובד במשרה מלאה, דהיינו 8 שעות עבודה ביום, ואינו חל על התובעות אשר עבדו בממוצע 6 שעות ביום.

ח'(2) דיון והכרעה

1. לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובחומר הראיות, ראינו לנכון לקבל את התביעות במלואן.
2. אשר לטענת הנתבעת לפיה מדובר בתביעה כפולה – דינה להידחות. הזכות המעוגנת בסעיף ו' להסכם הקיבוצי, היא צמצום אורך יום העבודה בערב החג (לפי מהות החג), וכן השלמת שכר: 5/6/7 שעות עבודה (לפי מהות החג) בתשלום 8. לעומת זאת, הזכות לתוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות מתייחסת להגדלת השכר, בעבור שעות העבודה מעבר לתחום יום העבודה.
3. אשר לטענה כי אותו סעיף אינו חל על התובעות - דינה דחייה כדין קודמתה. תחילה, הנתבעת לא טרחה לפרט את הטענה. עם זאת, מוכנים אנו להניח לטובת הנתבעת, ללא דיון, כי אותו סעיף אינו חל על מי שאינו מועסק במשרה מלאה. דא עקא, שעיון בתלושי השכר בנוגע לחודשים המפורטים בתחשיבים שהציגו התובעות, מלמד כי ברוב המכריע של המקרים, הטענה שלפיה התובעות לא עבדו משרה מלאה – חוטאת למציאות. אף הטענה שלפיה "התובעות" עבדו 6 שעות בממוצע – נטענה באופן סתמי.

כך, למשל, על יסוד תלושי השכר של התובעת 1, ניתן לומר כי היא עבדה, לכל הפחות, בהיקפים הבאים: חודש מארס 2006 – 234 שעות; אפריל 2007 – 234 שעות; ספטמבר 2007 – 250.5 שעות; אוקטובר 2007 – 261 שעות; מאי 2008 – 270 שעות; יוני 2008 – 228.5 שעות; אוקטובר 2008 – 206 שעות; אפריל 2009 – 245 שעות; ספטמבר 2009 – 183 שעות.

אשר לתובעת 2 – בחודש אפריל 2009 – 210 שעות; מאי 2009 – 200 שעות; ספטמבר 2009 – 161 שעות; ואוקטובר 2009 – 198.5 שעות.

נוסף על כך, בנוגע לאותם חודשים שלגביהן לא הוצגו רישומי נוכחות כלל (לגבי התובעת 1), המסקנה שלפיה התובעת עבדה משרה מלאה, מקבלת משנה תוקף, משיקולי נטל השכנוע.

משכך, ועל יסוד טענת הנתבעת עצמה, יש לומר כי עקרונית התובעות זכאיות להשלמת שכר - כפי שנקבע בסעיף ו. להסכם הקיבוצי הענפי. העובדה שהיקפי העבודה הנכבדים הנ"ל של התובעות, נפרסו על פני שבועות ללא יום מנוחה שבועי (התובעת 1), או שבחלק מן הימים הועסקו שעות נוספות מרובות, כך שלעתים עבדו 6 שעות ליום, לא יכולה להוות נימוק לשלילת הזכות דנא.

1. עיון בעמדת הנתבעת בסיכומיה (סעיפים 101 – 105), מלמד כי אין היא חולקת על הנחות התובעות בתחשיבן באשר לכמות ערבי החג בהם עבדו, וכן באשר להיקף עבודתן באותם ערבי חג. כמו-כן, מובן כי הנתבעת לא השלימה לתובעות שכר כמתחייב, באשר היא סבורה כי אין הן זכאיות למאומה בגין רכיב זה.
2. מעבר לטענותיה אלו, הנתבעת לא חלקה על התחשיבים, ולא הציעה תחשיב נגדי. לפיכך, אנו מקבלים את התביעה, ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובעות השלמת שכר בעד עבודתן בערבי חג, כדלקמן:
   1. לתובעת 1 – סך של 970 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01.07.08 (אמצע התקופה), ועד למועד התשלום המלא בפועל.
   2. לתובעת 2 – סך של 248 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01.08.09 (אמצע התקופה), ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ט'. הפרשי שכר בעד עבודה בבית חולים

ט'(1) עמדות הצדדים

1. התובעות טענו, כי מכוח סעיף ח' להסכם הקיבוצי הענפי – עובד שמועסק בבית חולים תשולם לו תוספת בשיעור של 10% משכרו. עם זאת, מסיכומי התובעות ניתן להבין כי טענתן היא שהזכאות היא ל-10% מעבר לשכר המינימום (סעיפים 103, 105). לאור עמימות זו, אנו סבורים כי יש לראות את טענתן, ככזו שלפיה הזכאות היא לתוספת של 10% מעבר לשכר המינימום, כפי שמשתמע מן הסיכומים. מבחינה עובדתית, הן טענו כי הועסקו בבית החולים האנגלי ועסקו בניקיון במשך כל תקופת העסקתן. משכך, הן זכאיות לתוספת האמורה, אשר לא שולמה להן.
2. בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי "רכיב זה נבלע בשכר המינימום ואיננו עוד". כדי לתמוך בטענתה, הפנתה לפסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים: תע"א (י-ם) 3319/09 ימיני מירב – חב' שירותים קבלניים בע"מ (29.02.12), בו נקבע כי העובדת אינה זכאית לתוספת דנא, לאור אותו נימוק שלפיו התוספת נכללת בשכר המינימום.

בתצהיר מר אמויאל נוספו הטענות הבאות: (א) התובעות לא הרימו את הנטל להוכיח כי התוספת אינה כלולה בשכר המינימום. (ב) מדובר בתוספת שערכה קבוע בלירות, כיום אין לה כל ערך כספי, ואין אפשרות לשערוך. (ג) מרבית, אם לא כל עבודתן של התובעות כלל לא הייתה במרפאות, אלא במקומות "ציבוריים יותר בבית החולים".

ט'(2) דיון והכרעה

1. בסעיף ח' להסכם הקיבוצי הענפי נקבע כך (ההדגשות במקור):

"ח' השכר: -

1. במשרדים:

הסעיף שכר חודשי בל"י שכר יומי בל"י

שכר כולל: -.3,016 -.116

2. בבתי חולים, במרפאות ובמעבדות רפואיות, וכן גם בדירות מגורים, בהן עבודת הנקיון מבוצעת באמצעות קבלנים תחול תוספת של 10% על המחירים הנקובים לגבי ניקוי במשרדים.

3. עבודות מיוחדות: עבור עבודות מיוחדות בנקיון, אחרי שיפוץ, או צביעה, או סיוד בבנין, וכן גם עבור עבודה לא רצופה (יום עבודה מפוצל, בהפסקה של שעתיים, לפחות), לפי דרישת המעסיק – תשולם תוספת בשעור של 20% לשכר הנ"ל. [...]"

1. פרשנות הסעיף -
   1. יש לקבל את טענתן הפרשנית של התובעות. לעמדתנו, סעיף ח'2. הנ"ל מקנה לעובדים "בבתי חולים, במרפאות ובמעבדות רפואיות", בהם עבודת הניקיון מבוצעת באמצעות קבלנים, תוספת של 10% לשכרם, ביחס לשכר היסוד של עובדי הניקיון במשרדים. מאחר שלא ייתכן ששכרם של עובדי הניקיון במשרדים יפחת משכר המינימום, הרי שיש לקבל את טענת התובעות שלפיה עובדי בתי החולים האמורים, זכאים לשכר מינימום בתוספת של 10%.
   2. עיון בסעיף ח' להסכם הקיבוצי, מלמד כי אומד דעת הצדדים היה ליצור שוני בשכר בין עובדי המשרדים, לבין מי שמועסק בבתי חולים באמצעות קבלנים. מתקבלת על דעתנו טענת התובעות בסיכומיהן, לפיה הכוונה הייתה לפצות את עובדי בתי החולים, אשר לא מועסקים ישירות על ידי בית החולים, על עבודה בה כרוך "מאמץ מיוחד" ו/או "אי נוחות", לרבות מאמץ פיזי ונפשי. על כך ניתן להוסיף כי העבודה בבית החולים אף כרוכה בסיכון לחשיפת יתר לזיהומים.
   3. למעשה, הנתבעת לא חלקה על טענות אלו, ולא הציעה פרשנות חלופית לסעיף, ומשכך ולו מסיבה זו יש לקבל את עמדתן הפרשנית של התובעות, אשר נראית סבירה על פניה. ודוק: בטענות ההגנה של הנתבעת לא ניתן למצוא הצעה לפרשנות אחרת. טענת הנתבעת שלפיה התובעות לא עבדו "בבתי חולים, במרפאות ובמעבדות רפואיות", משמעותה כי אותו סעיף אינו חל על התובעות. בדומה לכך, הטענה שלפיה אותה תוספת נכללת בשכר המינימום, אינה מתייחסת לאופן פירוש הסעיף כלל ועיקר.
   4. אין גם יסוד להניח כי אומד דעת הצדדים (להסכם הקיבוצי), כפי שהוא עולה מלשון הסעיף, השתנה מאז חתימת ההסכם. הצדדים לא הצביעו על תיקון להסכם, או על מסמך אחר שמעיד על שינוי בכוונותיהם. העובדה שהצדדים להסכם לא פעלו לתיקונו, אף לאחר חקיקת חוק שכר מינימום, תשמ"ז – 1987, מדברת בעד עצמה. אילו סברו הצדדים להסכם, כי לאחר חקיקת חוק שכר מינימום, אין עוד מקום ליצירת בידול בין עובדי המשרדים לבין עובדי הקבלן בבתי החולים -כי אז מצופה היה כי ההסכם יתוקן, דבר שלא אירע.
2. האם התובעות עבדו "בבתי חולים, במרפאות ובמעבדות רפואיות", באמצעות קבלן?
   1. על שאלה זו אנו משיבים בחיוב.
   2. אין מחלוקת כי התובעות הועסקו בבית החולים באמצעות קבלן. המחלוקת נוגעת לרישת השאלה.
   3. הנתבעת טענה כזכור כי: מרבית, אם לא כל עבודת התובעות כלל לא הייתה במרפאות, אלא במקומות "ציבוריים יותר בבית החולים". מטענה זו לא תוכל הנתבעת להיבנות, וזאת אף מבלי להתייחס לנכונותה במישור העובדתי.
   4. בהקשר זה, יפים דברי סגן הנשיא (כתוארו אז) אדלר, בדב"ע נא/3-14 חברת קבוצת השומרים שמירה ובטחון בע"מ – חאלד חאסן אל פסיס (12.06.91), באשר לצו שהרחיב את הוראות ההסכם דנא, כהאי לישנא: "...לו רצה מתקין הצו להחיל את התוספת רק על עובדי המרפאות והמעבדות של בתי החולים היה כותב – 'עובדי המרפאות והמעבדות של בתי החולים'. משלא עשה כן, ופתח את הסעיף במילים 'בתי חולים', סביר לפרש את הסעיף כך שהוא חל על כלל עובדי הניקיון של בתי החולים, כולל עובדי המרפאות והמעבדות, וזאת כפוף להמשך הסעיף."
   5. הנתבעת אינה חולקת על כך שהתובעות נמנו על "עובדי הניקיון של בתי החולים". לכן, יש לומר שהסעיף, כפי שפורש על ידי בית הדין הארצי, חל על התובעות.
   6. על כך נוסיף, למעלה מן הצורך, כי במישור העובדתי טענת הנתבעת באשר לאזורים בהם עבדו התובעות, הייתה כללית למדי, מה גם שאיננו מוצאים משקל בעדותו של מר אמויאל בנקודה זו, כפי שהוסבר לעיל.
3. אשר לטענה שלפיה "התוספת נבלעה בשכר המינימום" -
   1. סבורים אנו כי נטל השכנוע בקשר לטענה זו מוטל על הנתבעת; כי הנתבעת לא פירטה את הטענה כלל ועיקר, ולא נימקה אותה באופן מינימאלי. לפיכך דין הטענה להידחות, ולו בשל היעדר פירוט וחוסר הוכחה.
   2. איננו מקבלים את טענת הנתבעת שלפיה היה על התובעות להוכיח כי אותה תוספת לא נכללת בשכר המינימום. התובעות הגישו תביעה מכוח סעיף ח' להסכם הקיבוצי. הנתבעת, היא שטענה כי אותה תוספת נכללת בשכר המינימום (ששולם לתובעות). משכך, הנטל לשכנע בדבר נכונות טענת הגנה זו –עובדתית ומשפטית – מוטל על הנתבעת.
   3. נטל זה לא הורם. כל שעשתה הנתבעת הוא להפנות לפסק הדין בעניין מירב ימיני הנ"ל. אלא, שאופן פסיקתו של בית הדין בעניין ימיני, כשלעצמה, אינה עילה לדחות את התביעה לפנינו. ככל שהנתבעת נסמכת על נימוקיו של בית הדין האזורי בעניין ימיני – אין הדבר מסייע בידיה. נימוק אחד של בית הדין האזורי שם, נגע למחדל בחקירה הנגדית, שהוא נימוק ספציפי לאותו תיק. נימוק שני, הוא האמור בהערת שוליים מתוך ספרו של מ' פסטרנק, שהוצגה בפסק הדין כך: "הערת מערכת: נודע לנו כי במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה יש הסוברים שתוספת זו, בשיעור של 10%, נבלעה בשכר המינימום...". לעמדתנו, נימוק זה לא יכול להצדיק קבלת טענת הנתבעת. בכל הכבוד הראוי, הערת שוליים בדבר סברתם של גורמים עלומים במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה, כי אותה תוספת נכללה בשכר המינימום, איננה אסמכתא משפטית בדבר פרשנותו הנכונה של הסעיף. מכאן שפסק הדין ימיני אין בו כדי להוכיח את טענת הנתבעת.
   4. לא זו אף זו. אפילו נקבל, לצורך הדיון, את הטענה כי לאחר חקיקת חוק שכר מינימום, "התוספת דנא נבלעה בשכר המינימום" – לא יהא בכך להוביל למסקנה הרצויה לנתבעת. כפי קבענו לעיל, אומד דעת הצדדים להסכם הקיבוצי, היה ליצור שוני בשכר בין עובדי הניקיון במשרדים לבין עובדי הניקיון בבתי חולים, שמועסקים באמצעות קבלנים - לשלם גמול גבוה ב-10% לאחרונים. לפי עמדת הנתבעת, לאחר חקיקת חוק שכר מינימום: הן עובד ניקיון במשרד והן עובד ניקיון בבית חולים זכאי לשכר זהה (מינימום). דא עקא, שמצב עניינים זה אינו מתיישב עם כוונת הצדדים להסכם הקיבוצי, כפי שהיא עולה מלשון ההסכם. מצב עניינים זה, בצירוף העובדה כי הצדדים ליחסים הקיבוציים לא פעלו לשנות הוראות ההסכם, כך שאומד הדעת העולה ממנו נותר על מכונו שנים רבות, מצדיק התאמת פרשנות ההסכם לאותו אומד דעת. בהתאם לכך, יש לפרש את הוראות ההסכם ככאלו שמקנות לעובדי הניקיון המועסקים בבתי חולים באמצעות קבלן – תוספת של 10% מעבר לשכר המינימום.
4. סיכום ביניים - התובעות נמנו על "עובדי הניקיון של בתי החולים" והועסקו באמצעות קבלן. לכן בעד עבודתן בבית החולים הן זכאיות לתוספת של 10% מעבר לשכר המינימום. התובעת 1 השתכרה שכר מינימום, משך כל תקופת עבודתה, ואין מחלוקת כי לא שולמה לה התוספת דנא. לפיכך, היא זכאית לתוספת בעד עבודה בבית חולים בשיעור של 10% משכר היסוד ששולם לה. התובעת 2 השתכרה שכר גבוה משכר המינימום, ואף למעלה מ-1.1 שכר המינימום. לפיכך, גם תחת טענות התובעות, יש לדחות את תביעת התובעת 2. למען הסר ספק, נעיר כי התובעת 2, לא נימקה מדוע היא זכאית לתוספת בית חולים, מעבר לשכר היסוד ששולם לה, שהיה גבוה משכר המינימום.
5. אשר להיבט החישובי – התובעת 1 צירפה לתצהירה, כנספח יג'2, תחשיב בו פורט לגבי כל חודש עבודה, גובה השכר שעל יסודו חושבה התוספת, וכן סכום התוספת שחושב כ-10% מאותו בסיס. לפי תחשיבה בעד כל תקופת עבודתה היא זכאית להפרשים בסך של 24,554.06 ₪. הנתבעת לא העלתה בדל השגה על תחשיבי התובעות (ראו: סיכומי הנתבעת סעיפים 37 – 43), משכך ולאור העובדה כי תחשיב התובעת 1 נחזה סביר על פניו – יש לקבלו במלואו, וכך אנו קובעים.
6. כללו של דבר – תביעת התובעת 2 נדחית. אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת 1 תוספת שכר בעד עבודה בבית חולים, בסך של 24,554 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

לאור העובדה כי ההפרשים החודשיים לא אחידים, וכן כי מדובר בתקופה ארוכה יחסית - יחושבו הפרשי ההצמדה בעבור כל חודש הנזכר בנספח יג'2 לתצהיר התובעת 1 – בנפרד. כך שכל סכום הנקוב בעמודה "תוספת עבודה בבית חולים", יישא הפרשי הצמדה וריבית, מן היום הראשון בחודש שלאחר החודש אליו נוגע התשלום, ועד למועד התשלום המלא בפועל.

י'. הפרשי שכר עבור עבודה ביום עבודה מפוצל

י'(1) עמדת התובעות

1. התובעות טענו כי מכוח ההסכם הקיבוצי הענפי, בגין "עבודה לא רצופה", קרי: יום עבודה מפוצל בהפסקה של שעתיים לפחות – הן זכאיות לתוספת בשיעור של 20% משכרן הרגיל (להלן: "תוספת פיצול"). לטענתן, למרות שהתקיימו שורה של מקרים אשר מקיימים את תנאי הזכאות שנקבעו בהסכם הקיבוצי, לא שולמה להן התוספת.
2. התובעת 1, הוסיפה וטענה כדלקמן:
   1. היא עבדה ימים מפוצלים רבים. לעתים שני חלקי יום העבודה המפוצל היו בבית החולים, ולעתים החלק הראשון היה בבית החולים והחלק השני היה באתרים אחרים. ביתר פירוט, היא ציינה כי עבדה במתכונת הבאה:
      1. במהלך כל תקופת העסקתה עבדה בבית החולים האנגלי בנצרת. בדרך כלל הועסקה בבית החולים בשעות 06:00 – 12:00. אם כי, לעתים קרובות הועסקה במשמרות אחרות: 12:00 – 16:00, 16:00 – 22:00, 06:00 – 16:00.
      2. נוסף על כך, במהלך כל תקופת עבודתה, הועסקה (לעתים) בימי עבודה מפוצלים, ואלו היו, כאמור, משני סוגים:
         • האחד – יום עבודה מפוצל בבית החולים האנגלי, שאז עבדה בין השעות 06:00 – 12:00, ולאחר הפסקה של כ-4 שעות, הוסיפה ועבדה בין השעות 16:00 – 22:00 (להלן: "ימים מפוצלים בבית החולים").
         • השני – יום עבודה מפוצל שחלקו האחד בבית החולים בשעות 06:00 – 12:00, וחלקו השני באתר אחר, כגון: בית אבות בנצרת עילית, משרדים מחוץ לנצרת עילית, סופרמרקט בהר יונה (נצרת עילית). באתרים האחרים, נמשכה העבודה 3-4 שעות – 3.5 שעות בממוצע - בין השעות 16:00 – 19:00 לערך. לגבי הסופרמרקט, בו עבדה תקופה קצרה (שבוע – שבועיים) היא החלה לעבוד מהשעה 14:00 ועד השעה 21:00 או 22:00 (להלן: "ימים מפוצלים משולבים")
   2. אשר לימים מפוצלים בבית חולים – כמות השעות בכל יום ויום היא כפי שפירטה בתחשיב שצורף כנספח יב' לתצהירה. תוספת הפיצול לה היא זכאית, לפי טענתה, בגין שעות אלו, עומדת על סך של 7,117.91 ₪. העקרונות שעל יסודם הגיעה לסכום הנ"ל, היו אלו:
      1. לגבי התקופה שהחל מחודש ספטמבר 2007 ועד תום תקופת העבודה – בתקופה זו קיימים רישומי נוכחות לגבי עבודתה בבית החולים. לפיכך, שעות העבודה נשאבו מרישומי הנוכחות, ובגין תקופת משנה זו עתרה לסך של 4,592.20 ₪.
      2. לגבי התקופה שהחל מחודש נובמבר 2005 ועד חודש אוגוסט 2007 – מאחר שמתכונת עבודתה באתר העיקרי (בית החולים) הייתה דומה משך כל תקופת העסקתה, הרי שעל הנתבעת לשלם לה בגין תקופה זו תוספת פיצול בסך של 114.81 ש"ח לחודש. סכום זה מבטא את תוספת הפיצול הממוצעת לחודש, לה היא זכאית בגין התקופה שלגביה קיימים דו"חות נוכחות. מכאן, עתרה לתוספת פיצול בעד תקופת משנה זו, בסך של 2,525.71 ₪ (2,525.82=22 חודשים * 114.81).
   3. אשר לימים מפוצלים משולבים - כמות שעות עבודתה בימים מפוצלים אלו היא כפי שפירטה בתחשיב שצורף כנספח יג' לתצהירה. תוספת הפיצול לה היא זכאית בגין שעות אלו, כך לפי הטענה, עומדת על סך של 4,123 ₪. העקרונות שעל יסודם הגיעה לסכום הנ"ל, היו אלו:
      1. היא עבדה בימים מפוצלים משולבים, במתכונת שפורטה לעיל (06:00 – 12:00 בבית החולים, ועוד 3-4 שעות באתרים הנוספים, לאחר יותר משעתיים הפסקה בין המשמרות).
      2. אומנם, אין דו"חות נוכחות לגבי עבודתה באתרים הנוספים, אולם היקף עבודתה בהם מתבטא ברכיב "עבודה מיוחדת" בתלושי השכר. מכאן ניתן ללמוד על היקף עבודתה באתרים הנוספים מניתוח אותו רכיב.
      3. צירוף נתונים אלו, מאפשר לחשב את היקף עבודתה בימים מפוצלים משולבים.
   4. בסך הכל עתרה התובעת 1, לתוספת פיצול בסך של 11,240 ₪ (קרן).
3. התובעת 2 הוסיפה וטענה כדלקמן:
   1. היא עבדה במתכונת הבאה:
      1. במהלך כל תקופת העסקתה עבדה בבית חולים האנגלי שבנצרת. שעות עבודתה היו, בדרך כלל, 06:00 – 12:00. לפעמים התארכה עבודתה עד השעה 14:00 ואף עד השעה 16:00. לעתים עבדה במשמרות אחרות: בין השעות 16:00 – 20:00, כאשר במשמרת זו לפעמים התארכה עבודתה עד השעה 22:00.
      2. במהלך תקופת עבודתה, עבדה לעתים במתכונת יום עבודה מפוצל, בבית החולים האנגלי. בימים מפוצלים אלו עבדה תחילה במשמרת בוקר, בין השעות 06:00 – 12:00, לאחר מכן הופסקה עבודתה למשך כ-4 שעות, ולאחר מכן עבדה משמרת נוספת, בין השעות 16:00 – 20:00, או עד השעה 22:00 – הכל כפי שעולה מדו"חות הנוכחות.
   2. כמות שעות עבודתה בימים מפוצלים אלו, היא כמפורט בתחשיב שצירפה כנספח יב' לתצהירה.
   3. על יסוד אותו תחשיב, עתרה התובעת 2, לתוספת פיצול בסך של 367.95 ₪ (קרן).

י'(2) עמדת הנתבעת

1. לגבי התובעות שתיהן טענה הנתבעת כי:
   1. "סעיף ההסכם הקיבוצי נקוב בלירות דבר שלא ניתן לשערוך ולכימות".
   2. "לחלופין, ולמען הזהירות הנתבעת תטען, כי ככל ובית הדין הנכבד יכריע כי בניגוד לטענת הנתבעת לעיל, חישובי התובעות שגויים. התובעות דורשות תשלום עבור כל שעות העבודה בכל יום אשר בו הן טוענות לפיצול עבודתן, בעוד שאם בכלל יש לשלם תוספת כאמור, הרי שמדובר בתוספת רק בגין השעות שבוצעו לאחר ההפסקה והפיצול."
2. בהתייחס לתובעת 1 - הנתבעת טענה כי תובעת זו אינה זכאית לתשלום בגין רכיב התביעה דנא, בשל נימוקים (נוספים) אלו:
   1. השוואת דו"חות הנוכחות שצורפו לתצהיר התובעת 1, "לטבלה שצירף ב"כ התובעת כנספח ח'1 וח'2 – לכתב התביעה", מלמד כי "כמעט" לא נמצא כל פיצול בשעות עבודתה של התובעת 1, אשר עשוי לזכות אותה בתוספת פיצול מכוח ההסכם הקיבוצי. שכן, בהתאם ללשון ההסכם הקיבוצי תוספת כאמור תינתן רק "במקרים בהם מדובר בהפסקה של שעתיים לפחות". ייאמר מיד, כי איננו מוצאים כל משקל לנימוק זה עליו חזרה הנתבעת בסיכומים, בשים לב לכך, שהתובעות צירפו תחשיבים לתצהירן.
   2. עוד טענה הנתבעת כי עיון בדו"חות הנוכחות מראה כי תובעת זו זכאית, אם בכלל, לתוספת פיצול בסך של 167 ₪. זאת, בגין הימים: 18.06.08, 18.12.08, 08.04.09, 10.04.09, 11.04.09, 17.04.09, 09.06.09, 27.07.09, 05.08.09, 06.08.09, 25.08.09, 28.08.09, 16.09.09, 01.10.09.^[30]
   3. "מבדיקה שערכה הנתבעת עולה כי בגין יתר המקרים לא קמה לתובעת כל זכאות בגין יום עבודה מפוצל.".^[31]
   4. "...לא ניתן היה להקיש מתקופה זו או אחרת לגבי תקופות אחרות, שכן מהדוחות הקיימים לא ניתן להצביע על מתכונת עבודה קבועה." מעיון בדוחות הנוכחות עולה כי יום עבודה מפוצל הוא "מתכונת עבודה נדירה שהתרחשה פעמים ספורות בלבד.".
3. לגבי התובעת 2 – הנתבעת טענה כי תובעת זו אינה זכאית לסעד שתבעה גם מהנימוקים הבאים:
   1. "חישובי תובעת מס' 2 נבדקו ונמצא כי בגין רכיב זה זכאית התובעת לסך של 75 ₪ בלבד.".^[32]
   2. בגין יום 10.04.09 לא קמה לתובעת זכאות, שכן ההפסקה בין המשמרות ביום זה ארכה 6 דקות בלבד.
   3. "בגין יתר הימים הנדרשים, הרי שסך השעות בהם עבדה התובעת לאחר הפיצול מגעים (כך במקור – ו.ש.) לכדי 30 שעות, כשערך יום עבודה של התובעת בגין חודש זה עמד על סך של 25 ₪ לשעה, לפיכך 25 ₪ X 10% X 30 שעות = 75 ₪."^[33]

י'(3) גדר המחלוקת

1. עיון בטענות הצדדים מלמד שאין מחלוקת כי: (א) התובעות זכאיות לתשלום נוסף בעד יום עבודה מפוצל, בתנאים המפורשים בהסכם הקיבוצי הענפי. (ב) התובעות עבדו ימי עבודה מפוצלים, בהיקף כזה או אחר.
2. הצדדים חלוקים באשר לסוגיות הבאות:
   1. במישור המשפטי –
      1. האם התוספת נקובה בלירות, ואם כן מה הנפקות הנובעת מכך?
      2. האם התוספת היא בשיעור של 20% מהשכר השעתי (כפי שמניחות התובעות), או בשיעור של 10% מאותו שכר (כפי שמניחה הנתבעת)?
      3. האם התוספת חלה על כל שעות העבודה ביום עבודה מפוצל (כפי שמניחות התובעות), או רק על השעות בחלק השני של יום העבודה המפוצל (כפי שמניחה הנתבעת)?
   2. במישור העובדתי/חישובי – מהו היקף ה"עבודה הלא רצופה" (כמובן מונח זה בהסכם הקיבוצי) שביצעו התובעות? האם, יש לקבל את טענות התובעת באשר להיקף האמור? האם יש לקבל את תחשיבי התובעות?
3. נפנה עתה לברר מחלוקות אלו.

י'(4) אשר למישור המשפטי

1. בהתייחס לטענת הנתבעת לפיה התוספת נקובה במונחי לירות – עיון בהסכם הקיבוצי מלמד כי אין בה ממש. נוסף על כך, הטענה אינה מתיישבת עם הודאתה הבלתי מותנית של הנתבעת, בכתב ההגנה המתוקן, לפיה התובעת 2 זכאית לתוספת בסך של 75 ₪, והתובעת 3 (שפסק דין זה אינו מתייחס לעניינה) זכאית לתוספת בסך של 64 ₪.

עיון בלשון ההסכם הקיבוצי מלמד כי התוספת נקובה באחוזים, לאמור: "תשולם תוספת בשעור של 20% לשכר הנ"ל.". אילו התכוונו הצדדים להגדיר את התוספת בסכום קבוע בלירות, כי אז היו מציינים את סכום התוספת בלירות, ברם אין זה המצב.

כפי שציינו לעיל, בפרק שעסק בתוספת בית חולים, יש להבין את אומד דעת הצדדים, באשר לסעיף ח'3 דנא להסכם הקיבוצי, ככזה שנועד ליתן תגמול נוסף, למי שביצע "עבודות מיוחדות", וזאת לעומת מי שביצע עבודות ניקיון במשרדים. הצד השני של המטבע הוא ייקור עלות העסקת מבצעי ה"עבודות המיוחדות", למצער ככל שהדבר נוגע לעבודה לא רצופה, כזו שגורמת להכבדה על העובד. בהתאם לאומד דעת הצדדים האמור, לאחר חקיקת חוק שכר מינימום, יש להבין סעיף זה כמקנה זכות לתגמול בשיעור האמור, מעבר לשכר המינימום. למען הסר ספק נציין, כי הטענה שלפיה ההסכם הקיבוצי מקנה זכות לתוספת פיצול, מעבר לשכר היסוד, אף אם הוא עולה על שכר המינימום – לא נומקה. לפיכך, לו מסיבה זו לא נוכל לקבלה.

1. אשר לשיעור התוספת – עיון בהסכם הקיבוצי הענפי, מלמד כי שיעור התוספת עומד על 20% משכרם של עובדי הניקיון במשרדים. הנתבעת לא הבהירה מה המקור הנורמטיבי להנחתה לפיה גובה התוספת עומד על 10% בלבד - ולו בשל מחדל זה יש לדחות את טענתה. ייתכן כי המקור לטענתה הוא הצו שהרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי דנא (י"פ 2574, י"א בחשון תש"ם, 01.11.79), בו אכן נכתב כי התוספת למבצעי "עבודות מיוחדות" עומדת על 10% בלבד. הצדדים לא התייחסו לעילת הפער בין נוסח ההסכם הקיבוצי לבין נוסח צו ההרחבה, ואף אנו לא נידרש לכך. משהסכימו הצדדים כי ההסכם הקיבוצי הענפי חל על יחסיהם, ומשנקבע בו כי שיעור תוספת הפיצול עומד על 20%, ומשהנתבעת לא העלתה טענות שמצדיקות לסטות מנוסח ההסכם הקיבוצי – כי אז יש לקבוע כי שיעור תוספת הפיצול עומד על 20% - כאמור.
2. אשר לשעות שלגביהן חלה התוספת – הנתבעת לא הצביעה על מקור נורמטיבי שמעגן את טענתה, לפיה התוספת חלה רק על המקטע השני ביום עבודה מפוצל. היא אומנם הפנתה לאתר האינטרנט של "כוח לעובדים". דא עקא, שבית הדין התקשה לראות, כיצד הפנייה לאתר אינטרנט, כזה או אחר, מצדיק, כשלעצמו, לפרש את ההסכם הקיבוצי בדרך האמורה. במישור הפרשני, וכפי שטענו התובעות, קשה למצוא בסיס לעמדת הנתבעת בלשון סעיף ח'3 להסכם הקיבוצי. כזכור הוסכם בגדרו, כי התוספת תשולם "עבור עבודה לא רצופה". כדי להבהיר מהי עבודה לא רצופה, הוסיפו הצדדים להסכם וציינו כי מדובר ב"יום עבודה מפוצל, בהפסקה של שעתיים, לפחות" - כך אמרו ולא "חלק מיום עבודה מפוצל". לפיכך, תוספת הפיצול חלה על כל שעות העבודה, ביום עבודה מפוצל.
3. סיכומו של דבר - ובהמשך לדיון בפרק שעסק בתביעה לתוספת עבודה בבית חולים, אנו מקבלים את טענת התובעות שלפיה: סעיף ח'3 להסכם הקיבוצי מקנה תוספת של 20% מעבר לשכר המינימום, על כל אחת משעות העבודה, ביום עבודה מפוצל (כהגדרתו בהסכם).

י'(5) אשר למישור העובדתי והחישובי

1. נקדים אחרית לראשית ונציין, כי מצאנו לנכון לקבל את טענות התובעות באשר להיקף עבודתן בימי עבודה לא רצופים (בתנאים שנקבעו בהסכם הקיבוצי), כפי שהוא משתקף מן התחשיבים המפורטים שהגישו, וכן ראינו לנכון לקבל את תחשיב התובעת 1 במלואו, ואת תחשיב התובעת 2 בחלקו.
2. אשר לשאלה האם ימי הפיצול הנטענים מקיימים את התנאי של הפסקה משך שעתיים לפחות, בין שני חלקי יום העבודה -
   1. ככלל, טענות הנתבעת בהקשר זה נטענו באופן כללי וסתמי (וראו: תצהיר מר אמויאל – בסעיפים 15 – 18), למעט טענות קונקרטיות בודדות, אליהן נתייחס מייד. בהינתן כי התובעות הציגו טענות ותחשיבים מפורטים, הרי היה על הנתבעת להציג טענות מפורטות אף היא. משלא עשתה כן, טענותיה הכלליות אינן מסייעות בידיה.
   2. על אף שטענות הנתבעת לא היו מסוימות דיין, התובעות הצביעו על כך שאת משך ההפסקה שבין המשמרות ביום מפוצל, יש לחשב בהתאם לשעות עגולות, ולא בהתאם לשעות שנרשמו ברישומי הנוכחות. הן הסבירו, כי הנתבעת התייחסה לשעות העבודה "במונחים עגולים". דרך משל, אם נרשם בדו"ח הנוכחות כי החלו את עבודתן בשעה 13:48, כי אז שולם להן שכר רק החל מהשעה 14:00. בדומה לכך, אם עבדו מספר דקות לאחר השעה 12:00, הרי שולם להן שכר רק עד לשעה 12:00. הן טענו כי נוכח התייחסות זו של הנתבעת, אף את משך ההפסקה שבין המשמרות ביום מפוצל, יש לחשב בהתאם לשעות עגולות. עוד הוסיפו, כי בכפוף להערה זו מתקיים בתחשיבן "תנאי אורך ההפסקה". טענה זו של התובעות, יש לקבל. הנתבעת לא סתרה את הטענה. זאת ועוד: בעדותו בפנינו לא רק שמר אמויאל לא שלל טענה זו, אלא שהוא ציין כי "יכול להיות" שהייתה הנחיה לשלם בהתאם למשמרת, למשל רק עד השעה 12:00, כפי טענו התובעות (פרוט', עמ' 34, ש' 8 – 25; עמ' 35, ש' 1 – 3).
   3. בהתייחס לטענותיה הקונקרטיות של הנתבעת:
      1. לגבי התובעת 1 - בכתב ההגנה הציגה הנתבעת טענות לגבי 7 תאריכים ספציפיים, שלגביהם, כך לפי הטענה, לא מתקיים "תנאי אורך ההפסקה". מר אמויאל לא חזר על טענות אלו בתצהירו (סעיפים 14 – 19), ומכל מקום תשובה לטענות אלו מצויה בסעיפים 56 ו-57 לסיכומי התובעות, שלא זכו להתייחסות הנתבעת בסיכומיה.
      2. לגבי התובעת 2 – הנתבעת הציגה טענה קונקרטית בודדת, שלפיה ביום 10.04.09 לא קמה לתובעת זכאות, מאחר שההפסקה בין המשמרות באותו היום ארכה 6 דקות בלבד (תצהיר מר אמויאל, בסעיף 20). דא עקא, שעיון בנספח יב' לתצהיר התובעת 2 מלמד, כי תובעת זו כלל לא עתרה לתוספת בגין אותו היום.^[34]
   4. על רקע זה, ובהיעדר השגות ספציפיות מוצדקות מצד הנתבעת – יש לקבל את טענת התובעות לפיה התנאי בדבר הפסקה שאורכה שעתיים, בין המשמרות, מתקיים לגבי כל התאריכים בעדם עתרו לתוספת דנא.
3. אשר לתובעת 1 –
   1. בהתייחס לימים מפוצלים בבית חולים, בתקופה שמחודש ספטמבר 2007 ועד תום תקופת העבודה –
      1. כאמור, בנספח יב' לתצהירה פירטה התובעת, בין היתר, את כל התאריכים בהם עבדה ימים מפוצלים בבית החולים, החל מחודש ספטמבר 2007 ועד תום תקופת עבודתה.
      2. הנתבעת לא העלתה השגות ממשיות מן הנתונים בתחשיב. הגנת הנתבעת שלפיה: התובעת זכאית לתוספת בגין ימים ספציפיים בלבד (כמפורט לעיל), ו"מבדיקה שערכה", "בגין יתר המקרים לא קמה לתובעת כל זכאות בגין יום עבודה מפוצל" – כללית וסתמית במקרה הטוב.
      3. לצד זאת, טענות התובעת נתמכות בדו"חות הנוכחות, ובעדותה בפנינו.
      4. התובעת העידה בתצהירה, באשר למתכונת העבודה המתוארת לעיל, אך לא נחקרה על גרסתה זו, בפרט ביחס לימי עבודה מפוצלים.
      5. משקל עדותו של מר אמויאל בנקודה זו – נמוך כאמור.
      6. לכן, יש לקבל את עדות התובעת 1 באשר למתכונת העבודה בבית החולים, ולקבוע, כי במקרים שבהם הייתה עבודתה מפוצלת – היא עבדה מ-06:00 ועד 12:00, ולאחר הפסקה של כ-4 שעות, עבדה מ-16:00 ועד 22:00. ליתר דיוק, נוסיף כי מטענות התובעת עצמה ניתן ללמוד כי היו גם מקרים שהמקטע השני ביום העבודה המפוצל ארך 4-4.5 שעות, דהיינו הסתיים בין השעות 20:00 – 20:30.
      7. על רקע זה, אנו סבורים כי דו"חות הנוכחות, בצירוף עדות התובעת 1 באשר למתכונת עבודתה – תומכים ראייתית בנתונים המפורטים בנספח יב' לתצהירה, באשר לתקופה דנא.
      8. אומנם, עיון ברישומי הנוכחות שהגישה התובעת 1, מעלה כי פעמים רבות הנתונים העולים מהם חסרים. אולם, בצירוף עדותה, ניתן לקבל תמונה סבירה של שעות עבודתה. ובמה דברים אמורים?

ברישומי הנוכחות שהונחו לפנינו, שהופקו על ידי בית החולים, קיימים שדות לארבע החתמות, שביחד יוצרים שני מקטעים של יום עבודה. סך השעות במקטע הראשון – אמור להיות נקוב בעמודה "שעות 1", בהתאם לנתונים בעמודות "חת' 1" ו-"חת' 2" (סך השעות נראה כהפרש בין השעה הנקובה ב"חת'2", לבין השעה הנקובה ב"חת' 1"). בדומה לכך, סך השעות במקטע השני – אמור להיות נקוב בעמודה "שעות 2", בהתאם להפרש הערכים הנקובים בעמודות "חת' 3", ו-"חת' 4".

בעניינה של התובעת 1, במקרים רבים צויינה שעת כניסה זהה בעמודות "חת' 1" ו-"חת' 2" ולעתים גם בעמודה "חת' 3". ראו למשל, בתאריך 15.05.08, שם בשלושת השדות נכתבה שעת כניסה 05:38. ואילו שעת היציאה 12:00 מצויה בעמודה "חת' 3", או "חת' "4. ראו למשל, בתאריכים 04.09.07, ו-15.05.08. מצב עניינים זה גרר כי בעמודה "שעות 1", נרשם כי סך שעות העבודה הוא 0. אולם, ברי כי נתון זה חוטא למציאות. הצלבת נתוני דו"חות הנוכחות עם עדות התובעת 1, מלמד כי במקרים אלו, התובעת החתימה כניסה סמוך לשעה 06:00 בבוקר, ויציאה סמוך לשעה 12:00, כך שסך שעות עבודתה במקטע הראשון היה 6 שעות לכל הפחות.

מצב עניינים זה, גרר נתונים תמוהים גם במקטע השני. כך, למשל, במקרים רבים נרשם, כי בנוסף להחתמת כניסה בשעה 06:00 (או בסמוך אליה) ולהחתמת יציאה בשעה 12:00 (או בסמוך אליה) - נרשמה כניסה בשעה 16:00 (או בסמוך לשעה זו). בחלק מן המקרים שעת הכניסה במקטע השני, מופיעה בכפל, בשדות "חת'3", ו-"חת' 4". בחלק אחר של המקרים היא מופיעה בשדה "חת' 4", כאשר בשדה "חת' 3" מצויה שעת היציאה של המקטע הראשון (12:00). כתוצאה מכך, בסיכום השעות במקטע השני ("שעות2") – לעתים נרשם כי סך שעות עבודת התובעת במקטע זה הוא 0 שעות (במקרים שבהם הערך בחת' 3 ו-4 היה זהה), או שנרשמה כמות שעות שגויה (ראו למשל: השדה "שעות2", ביום 04.09.07, שם בוצע חיסור של שעת הכניסה במקטע השני - 15:39, משעת היציאה במקטע הראשון – 12:00).

אם ניטול את יום 04.09.07 כמשל, הרי ניתן להסיק במידה הדרושה, כי התובעת החתימה כניסה בשעה 05:34, יציאה בשעה 12:00, ושוב כניסה בשעה 15:39. מכאן, ובצירוף עדות התובעת, והאמור בנספח יב' לתצהירה - יש לקבוע כי שעות עבודת התובעת היו באותו היום כ-6 שעות במקטע הראשון, וכ-4 שעות במקטע השני.

• • 1. יש לדחות, מכל וכל, את טענת הנתבעת שלפיה לא ניתן להבין את שעות עבודת תובעת 1 מדו"חות הנוכחות שהגישה (סעיף 51 לסיכומיה). ראשית, התובעות נאלצו להסתפק ברישומים אלו, לאור הפרת הנתבעת או חובותיה הרישומיות. שנית, כפי שיוסבר בפרק העוסק בתביעה לגמול שעות נוספות, אנו סבורים כי מחדלי הנתבעת להציג דו"חות נוכחות – אינם תמימים. לפיכך, הנתבעת מושתקת מטענה זו. שלישית, לגוף העניין אין ממש בטענה. כאמור, הרישומים שהוגשו בצירוף עדות התובעת, ניתן גם ניתן לקבל תמונה סבירה של שעות עבודתה. ככל שהנתבעת מבקשת לטעון כנגד תמונה זו, עליה נטל השכנוע.
    2. בסיכום הדברים: אנו מקבלים את היקף שעות עבודת התובעת בימים מפוצלים, בתקופת המשנה דנן, כפי שפורט בנספח יב' לתצהיר התובעת.
  1. אשר לימים מפוצלים בבית חולים בתקופה: נובמבר 2005 – אוגוסט 2007 – בתקופה זו לא הונחו לפנינו רישומי נוכחות כלשהם. לגבי כל חודש בתקופת משנה זו, דרשה התובעת סך של 114.81 ₪ - ממוצע התוספת לה היא זכאית בגין החודשים שלגביהם קיימים דו"חות נוכחות. טענות אלו של התובעת יש לקבל, מתוקף הנימוק של מתכונת עבודה קבועה. עיון בדו"חות הנוכחות - ובפרט בדו"חות הנוכחות בשנים 2007 – 2008, אשר סמוכים לתקופת המשנה דנא – מאפשר לקבוע, באופן סביר, כי לכל הפחות עבדה התובעת ימים מפוצלים בהיקף שמשתקף מן הממוצע הנ"ל. בנסיבות אלו, עבר הנטל על הנתבעת להוכיח אחרת. כל שטענה הנתבעת, הוא כי לא ניתן להקיש מתקופה אחת לאחרת. אולם בהיעדר ראיות, ולו מינימאליות, לכך שהחל מחודש ספטמבר 2007 מתכונת עבודת התובעת השתנתה ולא נותרה בעינה כפי שטענה התובעת – לא ניתן לקבל את טענת הגנה כללית זו. לפיכך, אנו מקבלים את טענות התובעת שלפיה בגין כל חודש בתקופת משנה זו, היא זכאית לתוספת פיצול בסך של 114.81 ₪.
  2. אשר לימים מפוצלים משולבים – התובעת הצהירה על מתכונת עבודה ב"ימים מפוצלים משולבים", כפי שפורט לעיל (ראו בייחוד סעיפים 19, 20, ו-25 לתצהירה). הנתבעת לא הביאה ראיות לסתור, ואף לא חקרה את התובעת על אודות גרסתה זו – כך שטענות התובעת לא נסתרו. לגבי היקף שעות עבודתה באתרים הנוספים, אכן לא הונחו לפנינו דו"חות נוכחות. אולם, התובעת הסיקה את ההיקף מתוך הרכיב "עבודה מיוחדת" אשר מופיע בתלושי השכר, שמבטא, כך על פי הטענה, את הגמול בעד עבודתה באתרים הנוספים. בשים לב לכך שאותו רכיב הוא מכפלה של שעות עבודה בכמות, ובהיעדר הסבר אחר מצד הנתבעת, וכן בהיעדר ראיות לסתור – טענת התובעת לגבי מהות הרכיב וההיסק שביצעה על יסודו - מקובלים עלינו.

על יסוד טיעון זה,עתרה התובעת לתוספת פיצול בחודשים בהם מופיע הרכיב "עבודה מיוחדת" בתלושי השכר: אוגוסט ואוקטובר 2007, ינואר – אפריל 2008, אוגוסט 2009. משקיבלנו את הנחות התובעת כסבירות, ובהעדר טענות כנגד אופן עריכת החישוב - יש לקבל את התביעה גם בהקשר זה.

• 1. אשר על כן, תביעת התובעת 1 לתוספת פיצול מתקבלת במלואה.

1. אשר לתובעת 2 – תובעת זו פירטה בנספח יב' לתצהירה שישה תאריכים בהם עבדה ימים מפוצלים, אשר מקנים לה, לטענתה, זכות לתוספת פיצול. טענותיה לא נסתרו, והן נתמכות בדו"חות הנוכחות הרלבנטיים. כמו-כן, הנתבעת לא הציגה השגות ממשיות לגבי תחשיבה. חרף מחדלי הנתבעת, אין לקבל את התביעה בגין רכיב זה במלואה. זאת, נוכח קביעתנו כי ההסכם מקנה זכות לתוספת מעבר לשכר המינימום, ונוכח הכרעותנו ביחס לטענה שלפיה לא הוכח (וספק אם נטען בבירור) כי ההסכם מקנה זכות לתוספת פיצול, נוסף על שכר היסוד (אף אם הוא עולה על שכר המינימום).

בנסיבות אלו, אנו קובעים כי בגין ימי עבודתה המפוצלים התובעת 2 זכאית להפרשי תוספת פיצול, עד כדי השלמת שכרה ל-1.3 שכר המינימום (10% תוספת בית חולים + 20% תוספת פיצול).

בתקופה הרלבנטית לתביעה דנא, עמד שכר התובעת 2 על סך של 25 ₪ לשעה, ושכר המינימום על 20.70 ₪ לשעה, מכאן שהתובעת 2 זכאית להשלמה של 1.91 ₪ [= (25 – 1.3 * 20.7), בעד כל שעת עבודה ביום עבודה מפוצל. מכאן, לאחר התאמת תחשיב התובעת 2, היא זכאית לקרן בסך של 140.55 ₪.

1. אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבעת:
   1. לשלם לתובעת 1 תוספת פיצול בסכומים הבאים:
      1. סך של 2,525 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק שיחולו, משיקולי יעילות, מיום 16.10.06 (אמצע התקופה), ועד למועד התשלום המלא בפועל.
      2. סך של 4,592 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. מיום 01.04.09 (אמצע התקופה), ועד למועד התשלום המלא בפועל.
      3. סך של 4,123 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. לאור פיזור התשלומים ושונותם בתקופה זו, אנו קובעים כי הפרשי ההצמדה והריבית יחושבו באופן פרטני לגבי כל סכום בעמודה "תוספת עבודה ביום מפוצל", בנספח יג' לתצהיר התובעת, מהיום הראשון לחודש שלאחר החודש שאליו מתייחס התשלום, ועד למועד התשלום המלא בפועל.
   2. לשלם לתובעת 2 תוספת פיצול, בסכומים הבאים:
      1. סך של 93.91 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01.05.09 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
      2. סך של 46.64 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01.07.09 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

יא'. התביעה לתוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות

יא'(1) עמדת התובעות

1. התובעות טענו, כי במהלך עבודתן אצל הנתבעת, היא לא שילמה להן גמול עבודה בשעות נוספות, ו/או שולם להן גמול חלקי בלבד.
2. התובעת 1, הגישה שני תחשיבים:
   1. נספח יז' לתצהירה – בו חישבה את הפרשי גמול השעות הנוספות המגיעים לה, בתקופה לגביה קיימים רישומי נוכחות (ספטמבר 2007 – תום תקופת העבודה). בגין תקופת משנה זו עתרה להפרשים בסך של 5,962 ₪.
   2. נספח יח' לתצהירה – בו חישבה את הפרשי גמול השעות הנוספת המגיעים לה, בתקופה שלגביה לא קיימים דו"חות נוכחות (נובמבר 2005 – אוגוסט 2007). בגין תקופת משנה זו עתרה להפרשים בסך של 5,437 ₪.
      1. בסך הכל, עתרה התובעת 1, להפרשים כאמור, בסך של 11,399 ₪.
3. התובעת 2, חישבה את הפרשי גמול השעות הנוספות, המגיעים לה בעד עבודתה בתקופה שמחודש ינואר 2009 – דצמבר 2009. תחשיבה צורף כנספח טו' לתצהירה, ובהתאם היא טענה להפרשים בסך של 1,309 ₪. עם זאת, התובעת העמידה את הסעד המבוקש על סך של 1,217 ₪ בלבד, בהתאם לסכום שצוין בכתב התביעה.
4. אשר לעקרונות שלפיהן ערכו התובעות את תחשיביהן:
   1. התובעות זכאיות לתשלום בעד שעות נוספות:
      1. מעבר ל-8 שעות ביום (חול).
      2. מעבר ל-7 שעות עבודה בימי שישי.
      3. מעבר ל-43 שעות עבודה בשבוע, לא כולל השעות הנוספות (היומיות).
      4. מעבר לתחום השעות בערבי חג, כפי שנקבע התחום בהסכם הקיבוצי הענפי.
   2. דקות עבודה לפני "שעה רשמית" של תחילת המשמרת – התובעות לא לקחו דקות אלו בחישוב שעות עבודתן, "לפני משורת הדין ולמען הזהירות".
   3. אשר לסכומים שנרשמו בתלוש השכר כ"שעות 125%" ו"שעות 150%" – המדובר בתשלום בגין עבודה במנוחה השבועית, או על חשבון עבודה במנוחה השבועית.

יא'(2) טענות הנתבעת

1. אשר לתובעות שתיהן, טענה הנתבעת כדלקמן:
   1. תחשיבי התובעות אינם ברורים ו"מלאים טעויות".
   2. התובעות דורשות גמול בעד שעות נוספות אשר כלל לא ביצעו.
   3. בתחשיבי התובעות לא "קוזזה" חצי שעה הפסקה, וזאת הגם שהתובעות קיבלו וניצלו את הפסקותיהן כחוק.
   4. חישוב השעות הנוספות שגוי. שכן, במניין השעות השבועיות, הן לקחו בחשבון גם שעות נוספות (במישור היומי).
   5. התובעות לא זכאיות לכל תשלום נוסף בעד שעות נוספות. הן לא הוכיחו זכות כזו, וכל דרישותיהן נובעות מן הטעויות דלעיל.
2. אשר לתובעת 1 – הוסיפה הנתבעת וטענה כי:
   1. בתקופה שעד (לא כולל) חודש נובמבר 2009 תובעת זו לא צירפה דו"חות נוכחות, לכן בנוגע לאותה תקופה התביעה מבוססת על השערה. יצויין מייד כי טיעון זה שנזכר בסיכומי הנתבעת שגוי, שכן התובעת הציגה רישומי נוכחות מחודש ספטמבר 2007.
   2. אשר לתקופה שמחודש נובמבר 2009 - הנתבעת העולה הסתייגויות קונקרטיות בודדות מתחשיב התובעת, וזאת בקשר לחודשים נובמבר ודצמבר 2009, ופברואר 2010. התובעת הציגה תחשיב, אשר לפי הטענה מבוסס על דו"חות הנוכחות, ושעל יסודו היא טוענת כי בתקופה: נובמבר 2009 – אוקטובר 2010, תובעת זו עבדה 9 שעות נוספות בלבד, ובהתאם היא זכאית לגמול בסך של 46.57 ₪ בלבד.
3. אשר לתובעת 2 – בעיקר הדברים, הנתבעת הפנתה לטענותיה הכלליות, וציינה כי חישובי התובעת 2 מושתתים על "ערכים לא נכונים". היא טענה כי "לחלופין, ולמען הזהירות בלבד", תחשיב על בסיס דו"חות הנוכחות, מלמד כי בתקופת עבודתה התובעת 2 עבדה 33 שעות נוספות בלבד, והיא זכאית, "לכל היותר", לגמול בסך של 170.77 ₪.

יא'(3) גדר המחלוקת

1. להלן השאלות שעלינו לברר:
   1. האם התובעות עבדו שעות נוספות? בגדר האמור נתייחס לסוגיות הבאות: על מי חל נטל השכנוע בהקשר זה? מה היו שעות העבודה של התובעות? האם התובעות קיבלו הפסקות שאינן חלק משעות העבודה?
   2. האם יש לקבל את גרסת התובעות באשר לכמות השעות הנוספות שביצעו?
   3. בהתאם לקביעותנו בשאלות האמורות, האם יש לקבל את תחשיב התובעות? לחלופין - מהו הסכום הנכון המגיע להן, אם בכלל.

יא'(4) דיון והכרעה

1. לאחר שעיינו בטענות הצדדים, על יסוד חומר הראיות, ראינו לנכון לקבל את התביעות במלואן. להלן נביא נימוקינו העיקריים.

יא'(5) האם התובעות עבדו שעות נוספות?

נטל השכנוע – המסגרת הנורמטיבית

1. בהתייחס לתקופה שמיום 01.02.09, חל האמור בסעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, לאמור: "26ב.   (א)       בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו".
2. בתקופה שטרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר (טרם 01.02.09) – נקודת המוצא היא כי נטל השכנוע חל על העובד. אף על פי כן, במקרים המתאימים גם בתקופה זו עשוי נטל השכנוע לעבור למעסיק. זאת, כחלק ממגמת ההלכה להגמיש את נטל ההוכחה, שעה שמעסיק מפר את חובותיו הרישומיות על פי חוק הגנת השכר וחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951. יפים דבריו אלו של בית הדין הארצי: "גם טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נפסק כי  'הפרת מחויבות המעסיק, ואי הצגת פנקס שעות עבודה מסודר על ידו, מובילה להגמשת נטל הראיה המוטל על העובד בכל הנוגע להוכחת היקפן המדויק של השעות הנוספות שביצע, ובמקרים המתאימים גם להעברת הנטל למעסיק בקשר לכך'...יובהר, כי העובד לא נדרש להוכיח מתכונת עבודה קבועה חוזרת ונשנית, דהיינו כי עבד בימים קבועים ובשעות קבועות, אלא די בכך שיוכיח כי מסגרת עבודתו כללה באופן קבוע עבודה בשעות נוספות, כאשר על בית הדין לקבוע על יסוד מכלול העדויות והראיות שלפניו אם העובד עבד בשעות נוספות, את היקף עבודתו בשעות נוספות שהוכח, עת את התשלום המגיע לעובד ניתן לקבוע גם בדרך של אומדנה מחושבת." [ע"ע 10219-12-12 אלעד אטיאס – מ.י.ר שרותי מזון בע"מ (02.03.16)].^[35]

בית הדין חזר על דברים אלו לא מכבר, ואף חידד את האופן שבו יש לפרש את "הלכת ימית"^[36], בזו הלשון "...הכלל שנקבע בעניין ימית היה כי יש מקום להעברת הנטל גם במקרים שבהם שוכנע בית הדין כי העובד עבד במתכונת עבודה כללית הכוללת עבודה בשעות נוספות; במקרים בהם קיימת אצל המעסיק תופעה של העסקה בשעות נוספות ללא תשלום גמול בגינן כמתחייב מהדין ובמקרים בהם הדרישה להוכחה מדויקת של שעות העבודה אינה הולמת את נסיבות יחסי העבודה. משמע – על פי הנפסק בעניין ימית אין עוד צורך בהוכחתה של מתכונת עבודה קבועה בשעות נוספות החוזרת ונשנית על מנת להעביר את הנטל להוכחת היקף ההעסקה המדויק בשעות נוספות וניתן להסתפק לשם כך אף בהצגת "דבר מה ראייתי" מצד העובד המצביע על מתכונת עבודה כללית שכללה העסקה בשעות נוספות כתנאי להעברת הנטל אל כתפי המעסיק. כמו כן נקבע כי במקרים של חסר ראייתי ניתן לערוך את חישוב התמורה המגיעה בעבור עבודה בשעות נוספות על דרך האומדנה..." [ע"ע 35727-11-12 ביטחון לאומי 1992 ע.נ. בע"מ - פודולסקי אלכסנדר (25.01.15), בסעיף 40 לפסק הדין].

1. נפנה ליישום הלכות אלו בנסיבותיו של המקרה שלפנינו.

האם התובעת 1 עבדה שעות נוספות?

1. הנתבעת לא הציגה דו"חות נוכחות של התובעות - אף לא אחד.
2. התובעת השיגה רישומי שעות מבית החולים בו עבדה, אולם רק לתקופה שמחודש ספטמבר 2007 ואילך. כמו-כן וכאמור, דו"חות אלו לא מושלמים, ובחלק מן המקרים חסרים בהם נתונים. לאור הליקויים ברישומי בית החולים, ספק אם ניתן לראות בכולם "רישומי נוכחות מתוך פנקס עבודה". עם זאת, מאותם רישומים ניתן לדלות מידע רב באשר להיקף עבודת התובעת.
3. כאמור, עיון ברישומי בית החולים, על רקע עדות התובעת באשר למשמרות הטיפוסיות שביצעה בעבודתה שם מציירת תמונה ברורה למדי של שעות עבודת התובעת בבית החולים. מבט באותה תמונה, אינו מותיר ספק כי התובעת עבדה "במתכונת עבודה כללית הכוללת עבודה בשעות נוספות".
4. הואיל וכך, סבורים אנו כי נטל השכנוע להוכיח כי התובעת לא עמדה לרשות הנתבעת בשעות העבודה השנויות במחלוקת – חל על הנתבעת, וזאת ביחס לכל תקופת העסקתה. זאת, מכוח ההלכות שפורטו לעיל, ולגבי התקופה שמיום 01.02.09 - אף מתוקף סעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר, בהינתן כי לגבי חלק מן הרישומים שהונחו לפנינו לא ניתן לראותם "רישומי נוכחות מתוך פנקס עבודה".
5. למעלה מן הצריך נציין, כי נימוק נוסף להעברת נטל השכנוע לכתפי המעסיקה, הוא מסקנתנו בדבר תופעה של אי תשלום שיטתי של גמול שעות נוספות אצל הנתבעת, לצד הפרות נרחבות של זכויות מגן, כפי שעולה מפסק דין זה בהרחבה.
6. במאמר מוסגר נציין, ואף זאת למעלה מן הדרוש, כי בית הדין התקשה להשתחרר מן הרושם, כי הנתבעת לא הציגה דו"חות נוכחות במכוון. נסביר:
   1. בכתב ההגנה המקורי טענה הנתבעת כך: "...הנתבעת שומרת את דוחות הנוכחות של עובדיה לפרק זמן של שלושה חודשים, המהווה זמן מספיק לעובד לערער על גובה השכר כפי שבא לביטוי בתלושי השכר שהונפקו לעובד. מעבר לשלושה חודשים מסמכים אלה לא נשמרים.".^[37] טענות אלו, לא רק שהן בעייתיות ביותר ומוטב היו אילמלא נטענו, אלא שהעד מטעם הנתבעת סתר אותן במפורש.
   2. התובעת 2, העידה בתצהירה ובחקירתה הנגדית כי במסגרת עבודתה כמפקחת על עובדות הניקיון היא הייתה אמונה, בין היתר, על חישוב שעות העבודה של עובדות הניקיון, לרבות התובעת 1. לפי עדותה, היא רשמה את שעות עבודתן, ולאחר מכן העבירה אותן למנהלת המשק (מטעם בית החולים). מנהלת המשק בדקה את השעות ואישרה למסור (את דו"ח השעות) לחברה.^[38] בחקירתה החוזרת הבהירה התובעת 2, בין היתר, כי לאחר שקיבלה את אישור מנהלת המשק, העבירה את הדו"חות ל"איציק" - מר אמויאל.^[39]
   3. מר אמויאל אישר בפנינו גירסה זו. הוא העיד כי המפקחת מסרה לו דו"חות (שעות) מהאתרים, לאחר שעברו אישור מנהלת המשק של בית החולים. לפי גירסתו על יסוד דו"חות אלו, הוא הכין דו"ח "אקסל" שאותו העביר להנהלת החשבונות, על מנת "שינפיקו להם תלושים ויוציאו שכר.".^[40] בד בבד, "יצאה גם חשבונית ללקוח על אותן שעות עבודה אחרי שמנהלת המשק במקרה של בית החולים אישרה למפקחת שלי את שעות העבודה.".
   4. מר אמויאל נשאל בפנינו מה עשה עם דו"חות השעות שנמסרו לו, והוא השיב כי שמר אותם. כאשר נשאל איפה וכמה זמן שמר אותם השיב כך: "יש לי קלסר ואני שומר אותם וזה עובר לארכיון אחרי כשנה או משהו כזה, אני לא בטוח. יש תקופה שאפשר לגרוס אותם. אני לא יודע כמה. אני חושב שזה שבע לפי חוק, אם אני לא טועה.".^[41] להשלמת התמונה נציין כי בחקירתו החוזרת, נשאל: "מה שקרה עם כל הדיווחים וכל הניירת הזו הלאה זה בפיקוח שלך", ותשובתו הייתה: "ממש לא". הנה כי כן, ברור מעדות מר אמויאל כי אותם דו"חות נשמרו אצלו "כשנה", ולאחר מכן הועברו לארכיון, בסתירה לשנטען בכתב ההגנה המקורי.
   5. אשר לטבלאות האקסל שלפי טענתו ערך, העיד מר אמויאל כך:

"ש. אותן טבלאות אקסל שאתה אמרת שאתה העברת לחברה, האם הם נשמרו אצלך במחשב.

ת. לא.

ש. מה אתה עושה איתן.

ת. מה העניין שלך מה אני עושה איתן? עברו הרבה שנים, אני לא שומר חומר משנת 2006, לא במחשב ובטח לא במקום אחר.

ש. מה אתה עושה איתן, מוחק.

ת. בטח מוחק.

ש. אחרי כמה זמן.

ת. לא זוכר.".^[42]

• 1. בניגוד לגרסה בכתב ההגנה, לפי עדות מר אמויאל, לאחר שהוא מחזיק בדו"חות אצלו משך כשנה, עוברים הדו"חות לארכיון שם הם נשמרים תקופה נוספת, שלפי דעתו עומדת על 7 שנים, אם כי לא היה בטוח לגבי נתון זה. התובעת 1 עבדה עד חודש אוקטובר 2010. תביעתה שכללה תביעה לשעות נוספות וכן רכיבים נוספים שנסמכים על דו"חות הנוכחות, הוגשה בחודש דצמבר 2011. בנסיבות אלו, לפי גרסתו של מר אמויאל, מסתברת המסקנה כי במועד הגשת התביעה הנתבעת החזיקה בידיה לפחות חלק מדו"חות הנוכחות, ובהינתן הגרסה שלפיה הנתבעת מחזיקה בדו"חות 7 שנים, אזי את כל דו"חות הנוכחות. דא עקא, שהיא לא הניחה לפנינו אף לא דו"ח אחד, התרשמותנו היא מחדל זה היה מכוון. מסקנה זו מתחזקת, נוכח הסתירות שהתגלעו בטענות הנתבעת, נוכח עדות מר אמויאל והתמיהות העולות ממנה.
  2. אף טענתו של מר אמויאל שלפיה הוא נהג למחוק את דו"חות האקסל מחזקת חשד זה. התקשינו לקבל את הטענה כי אותם קבצים נמחקו. אולם, אפילו היה סבור בית הדין כי יש ממש בטענתו זו, הרי מתחזקת המסקנה שבמועד הגשת התביעה החזיקה הנתבעת את הדו"חות בדבר שעות עבודתם של העובדים, שלפי עדות מר אמויאל היוו גם בסיס לחיוב הלקוח (בית החולים).
  3. מסקנה זו בדבר הימנעות הנתבעת להציג את הדו"חות, לא רק שיש בה נימוק נוסף להיפוך נטל השכנוע, אלא שהיא מהווה חיזוק נוסף – בבחינת מעבר לדרוש - לגרסתן העובדתית של התובעות [עיינו: ע"ע 402/07 ניצנים – חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ ואח' – יאיר חודאדי ואח', בסעיף 18 לפסק הדין].

1. ברם, תהא כוונת הנתבעת מאחורי אי הצגת דו"חות הנוכחות אשר תהא, המסקנה כי התובעת עבדה "במתכונת עבודה כללית הכוללת עבודה בשעות נוספות", די בה כדי להצדיק קביעה כי הנטל לשכנע כי התובעת 1 לא עמדה לרשות הנתבעת בשעות השנויות במחלוקת, מוטל על הנתבעת – זאת לאורך כל תקופת העסקת התובעת 1.
2. לאחר שהכרענו בסוגיית נטל ההוכחה, נפנה לבחינת השאלה האם התובעת 1 עבדה שעות נוספות.
3. אשר לתקופה שמחודש ספטמבר 2007 ואילך – כפי שקבענו לעיל, עיון ברישומי הנוכחות, על רקע עדות התובעת באשר למשמרות הטיפוסיות שביצעה בבית החולים, מאפשר לקבל תמונה עובדתית סבירה של שעות עבודתה. כך, למשל, וכפי שהוסבר לעיל, בימים שבהם ניתן להסיק כי התובעת הגיעה לעבודה בשעה 06:00 (או בסמוך) ויצאה אותה בשעה 12:00 (או בסמוך), ושוב נכנסה לעבודה בשעה 16:00 (או בסמוך), יש להסיק, על יסוד עדות התובעת, כי יציאתה מן העבודה במשמרת השנייה הייתה בשעה 22:00. מכאן, אנו קובעים כי שעות עבודת התובעת 1 בבית החולים, הם כפי שפורט ברישומי בית החולים, כאשר לגבי הנתונים החסרים, משלימה ומבארת עדות התובעת 1. מכאן, היה על הנתבעת להביא ראיות משכנעות, לסתור את הממצאים לגבי שעות עבודת התובעת. הנתבעת לא הביאה בדל ראיה, ולכן לא הרימה נטל זה, באופן המחזק את טענות התובעת. עיון ברישומי הנוכחות, מלמד בבירור כי התובעת 1 עבדה שעות נוספות, אותן ניתן לחשב ביתר דיוק.
4. אשר לתקופה שמחודש נובמבר 2005 ועד אוגוסט 2007 – מאחר שאלא הונחו לפנינו דו"חות נוכחות בגין תקופת משנה זו, לא ניתן לדעת את שעות עבודתה המדויקות של התובעת 1. עם זאת, ניתן להסיק במידת הודאות הדרושה, כי אף בתקופה זו עבדה התובעת שעות נוספות, וניתן לקבוע את היקפן, וזאת על בסיס שני נתונים עיקריים, שמחזקים זה את זה: (א) דפוס עבודת התובעת בתקופה שלגביה קיימים דו"חות נוכחות, והיעדר ראייה בדבר שינוי מהותי בדפוס זה. (ב) טיעון התובעת, אשר נסמך על הרכיב "תוספת גלובאלי" בתלושי השכר, אשר יש בו ללמד הן על העובדה שהתובעת עבדה שעות נוספות, והן על היקף עבודתה בשעות נוספות. את היקף עבודת התובעת בשעות נוספות בתקופת משנה זו נקבע בהמשך.

האם התובעת 2 עבדה שעות נוספות?

1. תובעת זו עבדה החל מחודש ינואר 2009, והניחה לפנינו רישומי שעות מבית החולים לגבי כל תקופת עבודתה. מן השיקולים שפורטו לעיל, ומעיון ברישומי בית החולים, עולה כי ניתן לקבל תמונה בהירה למדי של שעות עבודתה. כך, למשל, בתאריך 11.06.09, עבדה התובעת מהשעה 06:00 (05:50), ועד השעה 12:00, לאחר הפסקה שבה לעבודה בשעה 16:00 (15:59) ועבדה עד השעה 22:00 (22:02). מכאן עולה, כי התובעת 2 עבדה שעות נוספות, אותן ניתן לחשב בדיוק. במקרים המעטים שבהם קיימים ליקויים בדו"חות, ניתן להשלים את הנתונים באמצעות עדות התובעת, ודפוס עבודתה ביתרת התקופה.

יא'(6) האם יש לקבל את גרסת התובעות באשר לכמות השעות הנוספות שביצעו?

סוגיות כלליות

1. התובעות הבהירו, כי "לפנים משורת הדין", לא לקחו בחשבון דקות עבודה לפני או אחרי "שעות רשמיות" של המשמרת. כך אכן עולה מתחשיבי התובעות, שנערכו במונחים שלמים. הנתבעת לא טענה בסיכומיה אחרת, ולא הוכיחה דבר.
2. אשר לסוגיית ההפסקות –
   1. הנתבעת טענה, כי התובעות לא הפחיתו בתחשיבן חצי שעה הפסקה, אשר היה עליהן להפחית.
   2. התובעת 1 הצהירה כי במהלך תקופת העבודה כלל לא ניתנה לה הפסקה בת חצי שעה, אלא הפסקה במשך של עד 15 דקות, במהלכה העובדים שתו קפה ואכלו בבית החולים, אולם היה אסור להם לצאת את בית החולים.^[43] התובעת 2 הצהירה, כי במהלך תקופת עבודתה אצל הנתבעת לא הייתה שום הפסקה שלא בתשלום, ומעולם לא הייתה שום הוראה לנכות ההפסקה הנטענת משעות עבודת העובדות.^[44] על רקע זה, הן טענו כי יש לראות בזמן ההפסקות הללו, כחלק משעות העבודה.
   3. לדעתנו הצדק עם התובעות. רישומי הנוכחות שהוצגו כוללים את כל שעות המשמרת, ללא הפחתה של שעות הפסקה. הנתבעת טוענת כנגד דו"חות אלו, אולם לא הציגה בדל ראיה. זאת ועוד: מלבד טענה כוללנית כי התובעות קיבלו וניצלו הפסקות כחוק, לא הציגה הנתבעת גרסה עובדתית ברורה באשר לסדרי עבודתן של התובעות. משכך, אין בטענות הנתבעת כדי להעביר את הנטל לתובעות. חרף זאת, התובעות עשו במידה רבה את מלאכת הנתבעת והתייחסו לסדרי העבודה של העובדות בבית החולים – ואנו נותנים אמון בעדותן.
   4. אף במישור הראייתי טיעון הנתבעת כושל. בסעיף 55 לתצהירו העיד מר אמויאל כי התובעות קיבלו וניצלו את הפסקותיהן כחוק. מעבר להיות טענה זו כללית כאמור, הרי שבחקירתו הנגדית, מר אמויאל לא עמד מאחוריה. כך באו הדברים לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון:

"ש. אמרת שאתה לא היית שם מפקח על בסיס יומיומי בבית החולים והגעת רק לפעמים, כשהבאת תלושי שכר ולצרכים אחרים. אתה טוען לגבי הפסקה שהן קיבלו, אני מפנה לסעיף 55 לתצהירך.

ת. רשום שזה מייעוץ משפטי, אני לא יודע.

ש. אתה לא יודע כמה הם קיבלו הפסקה.

ת. אני לא יודע.".^[45]

נבהיר, כי מעיון בסעיף 55 לתצהיר, ספק אם ניתן לומר כי הטענה העובדתית דנא נטענה לפי ייעוץ משפטי. אולם אפילו כך היה, הרי בהינתן כי מדובר בטענה עובדתית מובהקת, הרי מדובר בעדות מפי השמועה.

• 1. על רקע כל האמור, לא השתכנענו כי ניתנו לתובעות הפסקות שאינן חלק מ"שעות העבודה", כמובן מונח זה בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951. לשון אחר, לא השתכנענו כי ניתנו לתובעות הפסקות שאינן "הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר ולרבות הפסקות לפי סעיף 20א(א)", או הפסקות שעונות על התנאים שבסעיף 20 לחוק. [לעניין זה ראו: ע"ע 402/07 ניצנים – חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ ואח' – יאיר חודאדי ואח', בסעיף 20 לפסק הדין]. משכך, פטורים אנו מדיון בטענותיהן הנוספות של התובעות לגבי סוגיית ההפסקות.

היקף השעות הנוספות שעבדה התובעת 1

1. בהתייחס לתקופה שמחודש ספטמבר 2007 ועד תום תקופת העבודה –
   1. בנספח יז' ציינה התובעת את השעות הנוספות שביצעה בכל חודש עבודה בתקופה דנא, בהתפלגות לשעות נוספות יומיות (125% ו-150%), ושבועיות (125% ו-150%). השוואה מדגמית של כמות השעות הנוספות שבתחשיב הנ"ל לדו"חות הנוכחות, בצירוף עדות התובעת באשר למשמרות הטיפוסיות שביצעה – מלמד כי ההיקף הנטען סביר בהחלט, ועולה בקנה אחד עם הדין. אדרבא, במקרים המדגמיים שבחן בית הדין נמצא כי תובעת זו הקלה עם מעסיקתה. הנתבעת לא הציגה השגות קונקרטיות מן ההיקף הנטען, למעט טענות ספורות (סיכומי הנתבעת, בסעיף 95), כשפי שנראה מייד אין בהן ממש.
   2. הנתבעת ציינה בסיכומיה, כי בחודשים נובמבר – דצמבר 2009, וכן בחודש פברואר 2010, שגו התובעות בחישוב היקף השעות הנוספות. בית הדין בחן את טענותיה אלו של הנתבעת, על רקע רישומי הנוכחות, ומצא כי אין בהן ממש. כך, למשל, הנתבעת טענה כי בחודש נובמבר 2009, התובעת דרשה 5.5 שעות יומיות בשיעור של 125%, בעוד ש"הדוח מראה יום אחד בלבד בו התובעת עבדה בשעות נוספות.". בטענה זו אין ממש. תחילה, נפנה לכך כי בחודש דנא התובעת דרשה רק 5 שעות נוספות יומיות בתעריף 125%. עוד נפנה לכך, כי התובעת עבדה שלושה ימי שישי, 8 שעות כ"א, בשבועות שבהם לא נחצה תחום 43 השעות השבועיות. הואיל וכך, בעד כל יום שישי שכזה, זכאית התובעת לשעה נוספת אחת, שכן תחום יום העבודה ביום שישי הוא 7 שעות בלבד. נוסף על כך, ביום 28.11.09 עבדה התובעת 16 שעות. מכאן שטענת התובעת שלפיה עבדה 5 שעות נוספות יומיות בתעריף 125% - נכונה. כך גם אין ממש בשתי ההסתייגויות הנוספות שהציגה הנתבעת. אשר ל"תחשיב" שהציגה הנתבעת בסעיף 95 לסיכומיה, יש לדחותו ואינו אלא הגנת סרק. ראשית, תחשיב זה מתייחס מתיימר להתבסס על רישומי הנוכחות. אולם, בעוד שקיימים רישומים החל מחודש ספטמבר 2007, התחשיב מתייחס רק לתקופה שמחודש נובמבר 2009. שנית, הנתבעת לא הבהירה את העקרונות שעל פיו ערכה את התחשיב. שלישית, השוואת התחשיב לרישומי הנוכחות, מלמד כי הוא מנותק מחומר הראיות ומהדין. כך, למשל, הנתבעת ציינה באותו תחשיב כי בחודש ינואר 2010 התובעת לא עבדה שעות נוספות כלל. אלא שדי להביט ברישום הנוכחות לאותו חודש באופן כללי, כדי להבין את קלישות הטענה. התובעת עבדה 25 ימי עבודה, בשניים מתוכם עבדה 16 שעות(!). ביתרת החודש עבדה כ-8 שעות ליום, כולל בימי שישי. סיכומם של דברים, אנו מקבלים את היקפי העבודה בשעות נוספות, כפי שחישבה התובעת בנספח יז' לתצהירה.
2. בהתייחס ליתר תקופת עבודת התובעת 1 - כאמור, כדי להבהיר את היקף עבודתה בשעות נוספות ביתר תקופת עבודתה, העלתה התובעת 1 את הטיעון הבא: בזיקה לעבודתה בשעות נוספות, נהגה הנתבעת בתקופה זו כך: עבור שעות עבודתה מעבר ל-186 שעות בחודש, הנתבעת שילמה לה שכר רגיל שסומן בתלושי השכר "תוספת גלובאלי". מכאן, שניתן לחשב את היקף עבודתה בשעות נוספות, באמצעות חלוקת אותו רכיב בתעריף השעתי, בצירוף השעות שעלו על 186 שעות לחודש. טיעון זה מקובל עלינו. עיון בתלושי השכר מלמד כי אותה "תוספת גלובאלי" מופיעה לעתים תכופות. הרכיב מוצג ללא פירוט אופן חישובו, באופן שמקשה התחקות - העובד ובית הדין - אחר מהותו של הסכום ואופן חישובו. טענות התובעת לפיהן מדובר בגמול בעד עבודה בשעות נוספות, וכי אותו סכום היווה מכפלה של השעות הנוספות בשכר שעתי רגיל – לא נסתרו. הנתבעת לא חלקה עליהן, וממילא העד מטעמה הבהיר חזור והבהר, כי אינו בקיא בעניינים מעין אלו, אשר בתחום אחריות הנהלת החשבונות. מאחר שכמות השעות המשתקפת מאותו רכיב ממילא סווגו כשעות נוספות על ידי המעסיקה, הרי נוצרת חזקה כי הן אכן כאלו. בנסיבותיו של מקרה זה, הוא הדין אשר לשעות שחרגו מעבר ל-186 שעות בחודש. מאחר שהנתבעת לא סתרה את המסקנה כי מדובר בשעות נוספות, אזי יש לקבל את היקף השעות הנוספות, כפי שחישבה התובעת 1 בנספח יח' לתצהירה.

היקף השעות הנוספות שעבדה התובעת 2

1. השוואת רישומי הנוכחות, לנספח טו' לתצהיר תובעת זו, מלמד כי חישוב היקף השעות הנוספות שערכה סביר בהחלט. מאותם הנימוקים שפורטו לעיל, אין מקום לקבל את כמות השעות הנוספות, כפי שטענה הנתבעת בתחשיב שבסעיף 96 לסיכומיה. כך, למשל, לגבי חודש מארס 2009 טענה הנתבעת כי התובעת לא עבדה שעות נוספות כלל. קל להראות שטענה זו אינה נכונה. כך, למשל, בתאריך 27.03.09, יום שישי, עבדה התובעת כ-10 שעות עבודה. בדומה לכך, טענה הנתבעת כי בחודש יוני 2009, התובעת כלל לא עבדה שעות נוספות. דא עקא, שבתאריכים 1,2,4,5 לאותו חודש עבדה התובעת כ-10 שעות, ובתאריכים 9 ו-11 לאותו חודש היא עבדה כ-12 שעות בכל יום.

יא'(7) מהו הסכום לו זכאיות התובעות?

1. לעיל קיבלנו, את מכלול הנחות התובעות בתחשיביהן. משכך, ומשהנתבעת לא טענה לשגיאות באופן החישוב, יש לחייבה לשלם להן את מלוא הסכומים שתבעו.
2. על כך יש להעיר שתי הערות –
   1. אשר לסכומים שנרשמו בתלוש השכר כ"שעות 125%" ו"שעות 150%" – התובעות טענו כי סכומים אלו שולמו להן בעד שעות עבודתן ביום המנוחה השבועי.^[46] טענה זו לא נסתרה. אדרבא, הטענה מתחזקת לאור הודאת הנתבעת שלפיה הרכיב שסומן בתלושי השכר של התובעת 1 כ"שעות 125%" - היווה תשלום בעד עבודה ביום המנוחה השבועי (סיכומי הנתבעת, בסעיף 52). כזכור, הנתבעת התגוננה באמצעות טענה זו – שעקרונית התקבלה – כנגד התביעה לגמול עבודה ביום המנוחה השבועי. לאור האמור לעיל, ובהיעדר הגנה כלשהי מצד הנתבעת, יש לקבל את טענות אלו של התובעות.
   2. בתחשיב התובעת 2 נכתב כי גמול השעות הנוספות, חושב על יסוד שכר שעתי בסך 20.70 ₪. נראה כי מדובר בטעות, שכן כאמור שכרה השעתי של התובעת היה גבוה יותר. אולם, משכך הניחה התובעת, לא נפסוק לה יותר משתבעה.
3. לאור כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם –
   1. לתובעת 1 – 11,399 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הפרשים אלו, יחושבו על בסיס הסכומים שפורטו בנספחים יז' ו-יח' לתצהיר התובעת, כך שעל כל סכום שצויין בעמודות "ההפרש", יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מן היום הראשון לחודש שלאחר החודש אליו מתייחס אותו סכום, ועד למועד התשלום המלא בפועל.
   2. לתובעת 2 – 1,217 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הפרשי ההצמדה והריבית יחושבו באופן שפורט לעיל, בכפוף לכך שהבסיס לחישובם יהיו הסכומים המפורטים בעמודה "ההפרש", שבנספח טו' לתצהירה מוכפלים ב-0.93 (1,217/1,309).

יב'. הפרשי פיצויי פיטורים (התובעת 1)

1. בכתב התביעה טענה התובעת 1, כי היא זכאית להפרש פיצויי פיטורים בסך של 2,240 ₪. לטענתה, עם ניתוק יחסי העבודה היא הייתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 16,850 ₪ [3,370 ₪ (שכר קובע) * 5 שנים]. אולם הנתבעת שילמה לה פיצויי פיטורים בסך של 14,610 ₪ בלבד. לפיכך, עתרה להפרש האמור בסך של 2,240 ₪.
2. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת חלק מטענותיה האמורות של התובעת. היא לא חלקה על כך שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים, אלא שלשיטתה היא חייבת לשלם לתובעת הפרש בסך של 160 ₪ בלבד. כמו-כן, הוסכם על הנתבעת כי שילמה לתובעת פיצויי פיטורים בסך של 14,610 ₪. הפער בין הסעד לו עתרה התובעת לבין הסכום בו הודתה הנתבעת, נובע ממחלוקת באשר לשכר הקובע. לעמדת הנתבעת בכתב ההגנה, שכרה הקובע עומד על 2,954 ₪ בלבד (כתב ההגנה, בסעיף 56).
3. בכתב התביעה המתוקן חזרה התובעת על טענותיה (שם, בסעיפים 134 – 139), ואילו בכתב ההגנה המתוקן, הנתבעת, בניגוד לכתב ההגנה – לא הכחישה את הטענות.
4. אשר על כן, יש לקבל את טענותיה האמורות של התובעת 1, בכתב התביעה המתוקן. נעיר, כי במסגרת סיכומיה הפנתה הנתבעת לגרסתה בכתב ההגנה, אולם משהוגשו כתב תביעה מתוקן וכתב הגנה מתוקן – הרי חזית המחלוקת נקבעת לאורן. משכך, יש לומר כי הנתבעת לא חלקה על טענות התובעת בקשר לרכיב תביעה זה.
5. למעלה מן הצורך, ואפילו נתייחס להגנה שהציגה הנתבעת בסעיף 56 לכתב ההגנה, לא יהא בכך לסייע בידיה. שכן, טענות התובעת 1 בדבר שכרה הקובע לא נסתרו. בעוד שהתובעת 1 הציגה תחשיב – נספח כב' לתצהירה - הנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי, ואף לא הציגה הסתייגויות מתחשיב התובעת. לפיכך, עדיפה עלינו עמדת התובעת 1 באשר לשכר הקובע.
6. על כך יש להוסיף ולהעיר שתי הערות, ואף הן מעבר לדרוש:
   1. האחת – מעיון בתלושי השכר עולה, כי מלבד שנת 2010, במרבית חודשי עבודתה, עבדה התובעת חודשים מלאים. מכאן, ובהסתמך על ההלכה שנקבעה בע"ע 44824-03-16 י.ב. שיא משאבים בע"מ – ADHENOM BERH TEAMI (04.06.17), בסעיף 21 לפסק הדין, נובע כי שכרה הקובע של התובעת אף גבוה יותר, מזה לו טענה.
   2. השנייה – אף אם מתעלמים מע"ע 44824-03-16 הנ"ל, הרי שבשים לב לצמצום משרתה של התובעת בשנת 2010, נראה כי לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, היה מקום להחיל את האמור בתקנה 7 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד – 1964, שלפיה: "עבר עובד מעבודה מלאה לעבודה חלקית או מעבודה חלקית לעבודה מלאה, יחושב שכרו האחרון לגבי כל אחת מתקופות העבודה לפי שכרו ערב פיטוריו באופן יחסי למידת החלקיות של עבודתו".
7. כללו של דבר – אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת 1, הפרשי פיצויי פיטורים, בסך של 2,240 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 04.10.10 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

יג'. פיצויים בגין פיטורים שלא כדין (התובעת 2)

יג'(1) עמדות הצדדים

1. התובעת 2 טענה, כי ביום 21.12.09, היא פוטרה שלא כדין: לפתע, לאלתר, ללא סיבה ממשית, ומבלי שקויים לה שימוע כהלכתו. לטענתה: לא הודע לה כי היא מזומנת לשימוע; לא הוצגו טענות כלפיה, אדרבא הובהר לה כי אין לנתבעת טענות כלפיה; במהלך השימוע דיבר רק נציג הנתבעת (מר אמויאל) ולא ניתנה לה האפשרות להשמיע את טענותיה, חרף שביקשה להשמיען; מר אמויאל לא טרח להציע לה עבודה אחרת בנתבעת; ההודעה כי היא מפוטרת ניתנה לה על אתר, ומר אמויאל לא סיפק נימוק כלשהו לפיטורים; במכתב הפיטורים שנמסר לה באותו מעמד, נכתב כי היא מפוטרת בשל "אי התאמה", כך באופן כללי.

על יסוד טענות אלו, עתרה לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך של 28,425 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום סיום עבודתה ועד למועד התשלום המלא בפועל. סכום שהוא שווה ערך, כך לפי הטענה, לממוצע שכרה בשלושת חודשי עבודתה האחרונים.

1. הנתבעת הציגה הגנה מצומצמת ביותר, ואלו היו טענותיה:
   1. בית החולים האנגלי שהוא לקוח הנתבעת, ביקש מאת הנתבעת להפסיק את עבודתה של התובעת, מ"סיבותיו שלו".
   2. "נציג הנתבעת" זימן את התובעת ל"שיחה" במסגרתה, נאמר לתובעת, כי לאור כך ששימשה מפקחת על הנקיון, ולא עובדת ניקיון, אין כרגע לנתבעת תפקיד שווה ערך להציע לה, וניתן להציע לה משרה של עובדת ניקיון. על רקע זה, "הוסכם" כי התובעת תסיים את עבודתה בנתבעת, דהיינו, סיום העסקתה היה בהסכמתה המלאה של התובעת.
   3. עם סיום העסקתה, ניתנה לתובעת הודעה מוקדמת כחוק, ושולמו לה פיצויי פיטורים.
   4. לפיכך, אין התובעת זכאית לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין.
2. התובעת, בתורה, הכחישה נמרצות את הטענה שלפיה הסכימה לפיטוריה, וציינה כי היא אם חד הורית ומצויה במצב כלכלי קשה והייתה זקוקה לעבודה.
3. כדי להכריע בטענות הצדדים, עלינו לקבוע תחילה את נסיבות סיום העסקה, ולכך נפנה כעת.

יג'(2) נסיבות סיום ההעסקה

1. גרסת התובעת 2 – התובעת הצהירה, כי ביום 20.12.09, לאחר שסיימה משמרת (בבית החולים) התקשר אליה מנהל האזור (מר אמויאל), וביקש הימנה כי למחרת לא תגיע לעבודה, אלא למשרדו, זאת מבלי שמסר לה את עילת הפגישה. בהתאם, ביום 21.12.09, בשעות הבוקר, הגיעה התובעת כפי שהתבקשה, למשרדו של מר אמויאל, ביחד עם בנה. בפתח הפגישה הודיע לה מר אמויאל כי היא "מפסיקה לעבוד", וכי עליה להחזיר את כרטיס העבודה. הוא הבהיר כי אין לו תלונות או טענות כלפיה, והוא אף מוכן למסור לה מכתב המלצה. התובעת הופתעה וביקשה לשטוח טענותיה, אולם מר אמויאל מסר לה, כי "לא מעניין אותו כלום והוא לא רוצה לשמוע כלום", כך שמר אמויאל היה היחיד שדיבר באותו מעמד, ולא אפשר לתובעת לדבר כלל. אותה פגישה נמשכה זמן קצר מאוד, ובמהלכה מסר מר אמויאל לתובעת מכתב פיטורים, בו נכתב היא מפוטרת בשל חוסר התאמה. מועד סיום ההעסקה נקבע ליום 06.01.10, כך שהנתבעת ויתרה על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת. התובעת הכחישה, כאמור, את הטענה כי הסכימה לפיטורים, והבהירה כי במהלך אותה שיחה כלל לא הוצעה לה עבודה אחרת, וכלל לא דובר על נושא זה. התובעת הוסיפה כי לא היו לחובתה עבירות משמעת או תלונות לגבי איכות עבודתה.^[47] בחקירתה הנגדית, התובעת כלל לא נחקרה על גרסתה זו, ולא ראינו עילה להטיל ספק בעיקריה.
2. עדות בנה של התובעת 2 – עדותו של מר פולויאנוב בתצהירו תמכה בעדות אמו. הוא אישר, כי ביום 21.12.09, בשעות הבוקר, ולבקשת אמו הם הגיעו יחד לפגישה עם מר אמויאל ("יציק"), במשרדי החברה בנצרת עלית. הוא ציין כי למיטב זכרונו, כבר בתחילת השיחה, הודיע מר אמויאל לאמו, כי היא "מפסיקה לעבוד בבית חולים ובחברה שלהם". מר אמויאל אמר לאמו כי אישית הוא היה מאוד מרוצה ממנה. בתגובה שאל מר פולויאנוב את המנהל "אז מדוע מפטרים אותה, אם מרוצים ממנה?", אולם המנהל לא השיב, ניסה להתחמק, ולסיים את השיחה במהירות. מר פולויאנוב ציין, כי לאחר שנמסר לאמו מכתב הפיטורים, הוא שאל את מר אמויאל את הכוונה במילים "חוסר התאמה", אך לא קיבל ממנו תשובה ברורה/הסבר כלשהו. הוא הוסיף, כי אמו הופתעה מאוד מפיטוריה הפתאומיים, להם לא ציפתה, והיא הייתה "נרגשת" ו"בהלם". חקירתו הנגדית של מר פולויאנוב הייתה קצרה ביותר, ולמעשה הוא לא נחקר באשר למרבית עדותו בתצהירו. מר פולויאנוב נשאל, מספר פעמים, האם הוצע לאמו לעבוד במקום אחר (חלף בית החולים), והוא חזר על גרסתו שלפיה מר אמויאל לא הציע לה דבר. נוסף על כך, הוא נשאל האם ידוע לו מדוע פוטרה אמו, ובתשובה הוא חזר על גרסתו בתצהיר תוך שהשיב: "לא, ניסינו לגלות את הסיבה הזאת אבל לא ממש קיבלנו תשובה.". בנסיבות אלו, נוכח התרשמותנו, ומשלא נחלשה גרסתו בחקירה הנגדית - אנו מקבלים את עיקרי גרסתו.
3. גרסת מר אמויאל –
   1. עד הנתבעת חזר בתצהירו על טענות הנתבעת, כפי שנזכרו בכתב ההגנה, והובאו לעיל. חקירתו הנגדית של מר אמויאל, אף היא לא החלישה את עדות התובעת ובנה.
   2. אשר לעילת הפיטורים – אישר מר אמויאל כי פיטר את התובעת "בגלל שהמזמין ביקש". מר אמויאל, נשאל האם לא עניינה אותו הסיבה (לפיטורים), ותשובתו הייתה: "אני לא נכנס לזה. יש לקוח הוא משלם את הכסף, המפקחת לא מתאימה לו, ביקש להביא לו מפקחת יותר מתאימה. אני זוכר שהוא אמר לי שהיא לא מתפקדת כמו שהוא מצפה שהיא תתפקד.".
   3. אשר למהלך הפגישה שערך עם התובעת עובר לפיטוריה - מר אמויאל נשאל בפנינו, מדוע לא ערך בירור עם התובעת טרם פיטר אותה, ותשובתו הייתה: "אמרתי לה שהיא לא מתאימה מבחינת הלקוח ובגלל שהיא הייתה מפקחת ולא היה לי תפקיד להציע לה כמפקחת אז אמרתי לה שפה מסתיימים יחסי עובד ומעביד." מר אמויאל עומת עם טענת התובעת שלפיה לא אפשר לה להעלות טענותיה, ותשובתו הייתה: "אם היא ישבה אצלי במשרד אז בוודאי שנתתי לה לטעון את הטענות שלה. אני זוכר שהיא באה ואמרתי לה שהיא לא מתאימה. היא קיבלה מכתב ונתתי לה הודעה מוקדמת ופיצויים.".
   4. מר אמויאל עומת עם טענתו בתצהירו, לפיה התובעת הסכימה לפיטוריה. מתשובותיו בפנינו עולה ספק באם העד עומד מאחורי טענתו זו. תחילה, שאל "באיזה סעיף?" (בתצהיר), לאחר שהופנה לסעיף, לא חזר על הטענה שלפיה התובעת הסכימה לפיטורים, וגם התיאור שסיפק לא כלל טענה בדבר הסכמה, כך הוא העיד: "היא עבדה בתור מפקחת. כשהיא הגיעה אלי אחרי שבית חולים ביקש ממני להחליף אותה וזימנתי אותה, אמרתי לה שהיא לא מתאימה לבית החולים ואין לי מקום להציע לה כמפקחת. זהו.". נזכיר, כי גם בחלק עדות אחר, לא בא זכרה של טענת ההסכמה: "...ולא היה לי תפקיד להציע לה כמפקחת אז אמרתי לה שפה מסתיימים יחסי עובד ומעביד." על רקע זה, איננו מקבלים את טענת הנתבעת שלפיה התובעת הסכימה לפיטוריה. לדעתנו, טענה זו נוצרת לצורך התביעה, ובמקרה הטוב ניתן לומר כי לא הוכחה.
   5. מר אמויאל, התבקש להתייחס לטענה שלפיה לא הציע לתובעת עבודה בניקיון. תחילה, הכחיש את הטענה. אולם, מייד לאחר מכן, אמר כי הוא לא זוכר: "אני לא זוכר, זה היה לפני 10 שנים, יכול להיות שהצעתי לה ויכול להיות שלא, אני לא זוכר.". וכך באו לידי ביטוי הדברים בהמשך עדותו: "ש. אתה כותב בתצהירך שכן הצעת לה. ת. אתה יודע מתי הוא נכתב...ש.נתת לה איזה שהוא מסמך בכתב...ת.אני מסביר לך שאני לא זוכר.". על רקע זה, יש לראות במר אמויאל כמי שלא עומד מאחורי הטענה שלפיה הוצעה לתובעת משרה חלופית, ואפילו היינו אומרים אחרת, הרי יש לומר כי טענה זו לא הוכחה די הצורך.
4. מכתב הפיטורים – התובעת 2 צירפה לתצהירה (נספח יח') מכתב פיטורים שהוצא על ידי הנתבעת. המכתב נושא תאריך 21.12.09, ובו נכתב כי החל מיום 06.01.10, תופסק עבודתה בחברה. אשר לעילת הפיטורים נכתב "אי התאמה". מר אמויאל אישר בעדותו בפנינו כי ערך את מכתב הפיטורים, וכי הוא חתום על גביו.^[48]
5. על רקע הראיות שהונחו לפנינו, שעיקריהן תוארו לעיל, אנו קובעים כדלקמן:
   1. אנו מקבלים במלואה את גרסת התובעת ובנה בכל הנוגע למהלך השימוע והפיטורים. הן משום שהנתבעת לא חלקה על מרביתה, והן משום שמצאנו את עדויותהם עדיפות, במובהק, על פני עדותו של מר אמויאל. לא רק משום הגיונן הפנימי העדיף של עדויותיהם, ולאור ההתרשמות מיתר חלקי עדותן - אלא משום שמקובלת עלינו הטענה כי מדובר באירוע משמעותי עבור התובעת ובנה, ומשכך יש להניח כי נחקק טוב יותר בזכרונם.
   2. אנו דוחים את טענות הנתבעת שלפיהן: התובעת הסכימה לפיטוריה, והוצעה לה משרה חלופית.
   3. יחסי העבודה נותקו ביום 06.01.10.

יג'(3) האם התובעת פוטרה שלא כדין? ככל שהתשובה חיובית – מהו הסעד הראוי?

1. בשים לב לקביעותינו העובדתיות, באנו לכלל מסקנה כי התובעת פוטרה שלא כדין. זאת, משום כך שפוטרה בשרירות, ובעיקר בשל אופן ביצוע הפיטורים, והפגמים המשמעותיים בשימוע.
2. אשר לעילת הפיטורים – מסקנתנו היא כי התובעת 2 פוטרה באופן שרירותי. מחומר הראיות, עולה כי אף לנתבעת עצמה לא ברור על שום מה פוטרה.

לגרסת הנתבעת, התובעת פוטרה רק בשל בקשה מצד בית החולים, ולא היה ברור לה מדוע בדיוק באה בקשה זו ("מסיבותיו שלו"). תמונה עובדתית זו -לפיה הנתבעת פעלה לפטר את התובעת רק לאור בקשת בית החולים, מבלי שהיתה ברורה לה עילת הפיטורים לאשורה – התחזקה במהלך ההליכים. מר אמויאל, נשאל האם לא עניינה אותו הסיבה (לפיטורים), ותשובתו הייתה כזכור: "אני לא נכנס לזה. יש לקוח הוא משלם את הכסף, המפקחת לא מתאימה לו, ביקש להביא לו מפקחת יותר מתאימה. אני זוכר שהוא אמר לי שהיא לא מתפקדת כמו שהוא מצפה שהיא תתפקד.". דהיינו, אף בתום ההליכים בתיק זה, לא ברור על שום מה בדיוק פוטרה התובעת. טענה בדבר קשיים קונקרטיים בהתנהגות התובעת 2 – לא באה לפנינו, וממילא לא הוכחה. מר אמויאל נשאל: "...התובעת מס' 2 – בזמן העבודה לא קיבלה איזה שהם מכתבים על עבירות משמעת או נזיפה או אזהרה וכד', האם זה נכון.", ותשובתו הייתה: "אני לא יודע, אני לא זוכר".^[49] הנתבעת לא טרחה לזמן לעדות את נציגי בית החולים, שיאשרו את הטענה שלפיה ביקשו את פיטוריה, ויעידו על המניעים לאותה בקשה, ועל תפקוד התובעת. עובדה היא כי התובעת עבדה כמפקחת בבית החולים משך שנה. בנסיבות העניין, ובהיעדר ראייה לסתור, נוצרת חזקה כנגד אפשרות של חוסר התאמה ממשי. על רקע זה, בהיעדר עדות מידיעה אישית בדבר פגמים בהתנהגותה – קשה לקבל את טענתו של מר אמויאל, שלפיה התובעת לא תפקדה כפי שצופה ממנה – שהיא ממילא טענה כללית, מפי השמועה.

למעלה מן הצריך, ובנפרד ממסקנתנו בדבר שרירות הפיטורים, נפנה לכך כי על פי סעיף טו'.1. להסכם הקיבוצי הענפי, "פיטורים רגילים של עובדים, לאחר תקופת נסיון, אפשריים רק מסיבה מספקת...". על פי סעיף ה' להסכם עובד נחשב בתקופת נסיון במשך ששת החודשים הראשונים מיום כניסתו לעבודה, וניתן להאריכה ל-6 חודשים נוספים בהסכמת המעסיק וההסתדרות. לפיכך, ובהינתן מסקנתנו בדבר שרירות הפיטורים, ברי כי לא ניתן לומר שהתובעת פוטרה מסיבה מספקת.

על רקע הדברים הללו, אין מנוס מן המסקנה כי התובעת פוטרה באופן שרירותי. אמת, כוח הפיטורים מסור בידי המעסיק, ולא בנקל יתערב בית הדין בהחלטת פיטורים שקיבל מעסיק. אולם, קשה להלום מצב בו פלוני עובד בשירות מעסיקו משך שנה תמימה, ללא אינדיקציה לקושי כלשהו בתפקודו, והוא מפוטר מבלי שברור למעסיק מדוע, ומבלי שהמעסיק טורח לבחון מדוע. שרירות זו מביאה למסקנה שי לראות את ההתובעת כמי שפוטרה בחוסר תום לב.

1. אשר לחובת השימוע וזכות הטיעון – התשתית העובדתית, כמו גם מסקנותינו לעיל בדבר פיטורי התובעת ללא סיבה ברורה – מובילות למסקנה כי זכות הטיעון נשללה מן התובעת כליל. וכך, התובעת זומנה לפגישה עם מר אמויאל, מהיום למחר, מבלי שנאמר לה מה עילת הפגישה. כלל לא הוצגו בפניה הטענות נגדה, וממילא לא ניתנה לה שהות מספקת כדי ללומדן, ולהיוועץ במידת הצורך. ודוק: לפי עדות מר אמויאל, אף הוא שניהל את הפגישה לא ידע את הטענות הקונקרטיות כלפיה. הנתבעת אף לא תיעדה את עיקרי הפגישה בפרוטוקול. כנובע מכך, בכל הנוגע להוכחת תוכן הפגישה, יש כאמור לזקוף מחדל זה לחובת הנתבעת, ולא תישמע טענתה בדבר חלוף הזמן ממועד הפיטורים ועד למועד ניהול ההוכחות. ודוק: אפילו נניח כי מר אמויאל אפשר לתובעת לדבר, כך באופן כללי ושלא בזיקה לטענות קונקרטיות נגדה – ברי כי אין לראות בכך מימוש זכות הטיעון. נוסף על האמור, ממכלול הנסיבות עולה, כי החלטת הפיטורים, שנמסרה לה על אתר, התקבלה מראש, ואותה פגישה לא הייתה אלא טקס שתכליתו להודיע לתובעת על פיטוריה. כללו של דבר - הנתבעת שללה מן התובעת את זכות הטיעון שמוקנית לה, ואף בכך יש חוסר תום לב ופגם משמעותי בפיטורים.
2. על כך יש להוסיף כי, בנסיבות העניין, רואים אנו טעם לפגם בכך שלא הוצעה לתובעת הצעת עבודה חלופית. בהינתן כי לנתבעת עצמה לא היו טענות כנגד התובעת, מן ההגינות היה כי הנתבעת, שסיפקה עובדים/שירותים לעשרות אתרים תציע לתובעת, אשר עבדה בשירותה שנה תמימה, מקום עבודה חלופי. הנתבעת לא עשתה כן, ואף בכך יש להצביע על חוסר תום לב, והיעדר מידתיות.
3. אשר לשיעור הפיצוי – לא נטען וממילא לא הוכח כי נגרם לתובעת 2 נזק ממוני. אדרבא, בחקירתה הנגדית היא אישרה כי כשסיימה לעבוד בנתבעת עבדה במקום אחר – כמפקחת על ניקיון במפעל עלית.^[50] אשר לפיצוי בגין נזק לא ממוני – אין ספק פיטורי התובעת בנסיבות האמורות: באופן שרירותי, תוך שלילת זכות הטיעון - היה בהם כדי לפגוע בכבודה, ולהסב לה עוגמת נפש. מקובלת עלינו התמונה העובדתית העולה מתצהיר התובעת ובנה שלפיה, בעקבות אותה "פגישת פיטורים", שבה נשבר באחת מטה לחמה, היא הוכתה בתדהמה ונותרה נרגשת ובהלם. בקשר לגובה הפיצוי, שקל בית הדין, בין היתר: את טיב ההפרות והעובדה כי הן נוגעות הן לעילת הפיטורים והן להליך הפיטורים, לחומרתן ונסיבותיהן, את תקופת העבודה הקצרה יחסית של התובעת, את העובדה כי מדובר במעסיקה גדולה, ושבשים לב לגודלה יש לראות יתר חומרה בתהליך הפיטורים המקפח, ואת פערי הכוחות הבולטים בענף ובאופן ספציפי בעניינה של התובעת. לאור כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת 2, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך של 20,000 ₪, במונחי מועד מתן פסק דין זה.

יד'. אחרית דבר

1. לאור כל האמור לעיל, התביעות מתקבלות ברובן.
2. בהתאם, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעות את הסכומים הבאים (קרן):
   1. לתובעת 1 –
      1. השבת ניכויים ("סל ביטוח" ו"השתתפות בשי") - בסך של 1,680 ₪.
      2. הפרשי דמי חופשה – בסך של 121.70 ₪.
      3. הפרשי פדיון חופשה – בסך של 1,869 ₪.
      4. פיצוי בגין אי הפרשה/תת הפרשה לפנסיה – בסך של 11,537 ₪.
      5. דמי הבראה – בסך של 1,287 ₪.
      6. הפרשי שכר בעד עבודה ביום המנוחה השבועי - בסך של 6,172 ₪.
      7. דמי חג וגמול בעד עבודה בחג - בסך של 7,132 ₪.
      8. הפרשי שכר בגין עבודה בערבי חג - בסך של 970 ₪.
      9. הפרשי שכר עבור עבודה בבית חולים - בסך של 24,554 ₪.
      10. הפרשי שכר עבור יום עבודה מפוצל - בסך של 11,240 ₪.
      11. הפרשי שכר בעד עבודה בשעות נוספות - בסך של 11,399 ₪
      12. הפרשי פיצויי פיטורים - בסך של 2,240 ₪.
   2. לתובעת 2 –
      1. השבת ניכויים (בעד "סל ביטוח" ו"השתתפות בשי") - בסך של 416 ₪.
      2. פיצוי בגין אי הפרשה/תת הפרשה לפנסיה – בסך של 2,705 ₪.
      3. הפרשי שכר בגין עבודה בערבי חג - בסך של 248 ₪.
      4. הפרשי שכר עבור יום עבודה מפוצל - בסך של 140.55 ₪.
      5. הפרשי שכר בעד עבודה בשעות נוספות - בסך של 1,217 ₪.
      6. פיצויים בגין פיטורים שלא כדין – בסך של 20,000 ₪.
   3. יובהר כי מטעמי נוחות הסכומים דלעיל מהווים לעתים סיכום של סכומי קרן שהמועד לתשלומם שונה. התפלגות הסכומים המדויקת – מצויה בגוף פסק הדין. סכומים אלו, למעט הפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בהתאם למתכונת המפורטת בגוף פסק הדין.
3. כמו-כן, לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות ראינו לנכון לחייב את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעות ובשכ"ט עורכי דינן. בהקשר זה יש לשקול את הפרות הנתבעת זכויות מגן של התובעות, באופן נרחב. כמו-כן, יש לשקול כי הנתבעת ניהלה הגנת סרק בחלק מן הרכיבים, ואת הפרקטיקה הפסולה של הנתבעת שלא לשלם לעובדות סכומים שונים, חרף הודאתה בכתבי הטענות כי הן זכאיות לאותם סכומים, וזאת ללא הצדק סביר.^[51] מנגד, יש לשקול כי במקרים רבים הודאות הנתבעת חסכו התדיינות מיותרת וזמן שיפוטי יקר. כן יש לשקול את העובדה כי אף התובעות תרמו להארכת הדיון, ובהקשר זה נפנה להחלטות הביניים הרבות, לרבות ההחלטה מפרוטוקול ישיבת יום 06.09.15^[52], שם נזכרת ביקורת על אופן עריכת התצהירים (ומנגד, גם ביקורת על מועד העלאת הסתייגות הנתבעת בעניין זה). משכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם:
   1. לתובעת 1 – הוצאות משפט בסך של 500 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 8,500 ₪.
   2. לתובעת 2 – הוצאות משפט בסך של 700 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪.
4. כל צד רשאי להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, זאת תוך 30 ימים מן היום שיקבל לידיו פסק דין זה.

ניתן היום, ‏כ"ד ניסן תשע"ח, ‏09 אפריל 2018, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. סיכומי הנתבעת, בסעיף 4 ↑

2. דיון מוקדם מיום 05.07.12; סיכומי הנתבעת, בסעיף 7 ↑

3. סעיף 5, פסקה אחרונה ↑

4. פרוט', עמ' 23, ש' 18 - 21 ↑

5. פרוט', עמ' 24, ש' 10 – 13 ↑

6. פרוט', עמ' 29, ש' 20 – 26; עמ' 30; עמ' 31, ש' 1- 2 ↑

7. פרוט', עמ' 33, ש' 22 - 24 ↑

8. פרוט', עמ' 35, ש' 12 ואילך. ↑

9. פרוט', עמ' 37, ש' 4 - 16 ↑

10. פרוט', עמ 26, ש' 5 - 7 ↑

11. פרוט', עמ' 31, ש' 18 - 24 ↑

12. פרוט', עמ' 34, ש' 5 – 25; עמ' 35, ש' 1 - 3 ↑

13. פרוט', עמ' 38, ש' 24 – 25; עמ' 39, ש' 6 - 7 ↑

14. פרוט', עמ' 39, ש' 1 - 5 ↑

15. סיכומי הנתבעת, בסעיפים 58 ו-61 ↑

16. למשל – תצהיר מר אמויאל, בסעיף 35. ↑

17. סיכומי הנתבעת, בסעיף 52 ↑

18. בעניין זה עיינו: עד"מ 13/07 אסלטי – כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (29.10.08), בסעיף 30 לחוות דעת השופטת רוזנפלד; והשוו לעמדת השופט איטח בע"ע 249/09 פיסנקו – סער אבטחה שמירה ושרותים ירושלים בע"מ (14.11.11). עוד לעניין סוגייה זו, הגם שלא הוכרעה באותו עניין, ראו: ע"ע 47268-07-13 איליאסייב – כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (19.02.17) ↑

19. ע"ע 47268-07-13, עניין איליאסייב הנ"ל, בסעיף 45 לחוות דעת השופט איטח. ↑

20. סיכומי הנתבעת, בסעיפים 52 – 53 ↑

21. ראו: ע"ע 249/09, עניין פיסנקו הנ"ל, שם קבע השופט איטח כי התנאי בדבר עבודה לפני החג ולאחריו אינו רלבנטי לעניין צו ההרחבה בענף השמירה, מאחר שאין התניה כזו באותו צו. ↑

22. ע"ע 778/06 מטיאשצ'וק – שלב לבן (28.05.07); ע"ע 633/09 לונגו – אשרמים (31.01.12) ↑

23. ע"ע 665/09 מנרב הנדסה ובנין בע"מ – ארפצ'י זאקי ואח' (01.11.11); ע"ע 633/09, עניין אשרמים הנ"ל ↑

24. עד"מ 13/07 אסלטי–כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (29.10.08) ↑

25. ע"ע 21920-02-13 דיאמנט צעצועים בע"מ – פרנצב ואח' (01.06.15), בסעיף 8 לפסק הדין ↑

26. ע"ע 249/09 פיסנקו – סער אבטחה שמירה ושרותים ירושלים בע"מ ואח' (14.11.11); ע"ע 300360/98 צמח – ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ (30.04.02); ע"ע 184/09 קרבצ'נקו – חברת השמירה בע"מ (18.12.11) ↑

27. ע"ע 300360/98 צמח – ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ (30.04.02) ↑

28. ע"ע 44382-04-13 יוסף מנצור – חיש גז בע"מ (04.05.15), בסעיף 22ד. לפסק הדין ↑

29. וראו במיוחד סעיף 44 לפסק הדין. ↑

30. תצהיר מר אמויאל, בסעיף 17 ↑

31. מתצהיר מר אמויאל עולה כי אותה בדיקה נערכה במשרד באי כוחה של הנתבעת. ↑

32. כתב ההגנה המתוקן, בסעיף 33 ↑

33. כתב ההגנה המתוקן, בסעיף 35 ↑

34. סיכומי התובעות, בסעיף 63 ↑

35. וראו האסמכתאות שם: ע"ע 212/06  ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אלי אפרים  (12.11.08); ע"ע 459/07 דוד יפה – ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ [פורסם בנבו] (08.12.09); ע"ע 402/07 ניצנים חברה לאבטחה וניהול פרויקטים בע"מ – יאיר חודאדי  (19.1.10);  ע"ע 184/09 פיודור קרבצ'נקו – חברת השמירה בע"מ  (18.12.11); ע"ע 211/10 ארקדי נדצקי – שמירה וביטחון הצפון בע"מ  (11.05.12)]. ↑

36. ע"ע 212/06 , עניין ימית הנ"ל. ↑

37. כתב ההגנה המקורי, בסעיף 17 ↑

38. פרוט', עמ' 27, ש' 21 – 25; עמ' 28, ש' 1 – 7; תצהיר התובעת 2, בסעיף 8 ↑

39. פרוט', עמ' 29, ש' 2 - 6 ↑

40. פרוט', עמ' 31, ש' 4 – 8; 13 - 15 ↑

41. פרוט', עמ' 32, ש' 7 - 13 ↑

42. פרוט', עמ' 33, ש' 4 - 13 ↑

43. תצהיר התובעת 1, בסעיפים 59 -60 ↑

44. תצהיר התובעת 2, בסעיפים 36 - 37 ↑

45. פרוט', עמ' 38, ש' 12 - 17 ↑

46. תצהיר התובעת 1, בסעיף 58; תצהיר התובעת 2, בסעיף 38 ↑

47. תצהיר התובעת 2, בסעיפים 54 - 61 ↑

48. פרוט', עמ' 41, ש' 1 - 2 ↑

49. פרוט', עמ' 39, ש' 8 - 10 ↑

50. פרוט', עמ' 28, ש' 18 - 23 ↑

51. בהקשר זה ראו עדות מר אמויאל, עמ' 36, ש' 14 -17; עמ' 37, ש' 2 – 3. ↑

52. עמ' 10, ש' 26 ואילך, עמ' 11, ש' 1 – 13. ↑