התובעת הגישה את התביעה שבפני בשל כך שלטענתה הנתבעת השכירה נכס שלה לחב' סוטיף בע"מ. חברת סוטיף לא שילמה את שכר הדירה והנתבעת הגישה נגדה תביעה שבמהלכה מונה בא כוחה ככונס נכסים על ציוד שהיה במושכר והנתבעת טענה שהם שייכים לסוטיף.

ביום 27.12.04 ניתנה החלטה של בית משפט ולפיה בוטל כינוס הנכסים על הציוד, אך הנתבעת, שנדרשה להחזיר אותו לתובעת, שהציוד היה שלה, לא עשתה כן והציוד נעלם. התובעת טוענת כי היא התקשרה עם צד ג' בהסכם למכירת הציוד לצד ג' אך לא התאפשר לה לעמוד בהסכם עקב העלמת הציוד על ידי הנתבעת, שככל הנראה מכרה אותו בעצמה למאן דהוא. התובעת היתה אמורה לקבל על הציוד סך של 112,000 $ אותם היא תובעת מן הנתבעת.

יש לציין שתביעה זו הוגשה בסמוך מאוד למועד ההתיישנות (יום לפני חלוף מועד ההתיישנות).

הנתבעת טוענת כי התביעה התיישנה או למצער הוגשה בשיהוי רב שמחייב את דחייתה. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת לא היתה הבעלים של הציוד הנטען וכי הציוד שבגין ביטול מכירתו הוגשה התביעה, לא היה כלול בציוד שנתפס בעסק של סוטיף, ושעליו מונה כונס הנכסים מטעם הנתבעת. הנתבעת טוענת כי בהליך האחר שבו מונה כונס הנכסים הועלתה טענה על ידי מי שטען לבעלות על הציוד, שהציוד שייך לחברת ויזל כתר בע"מ ולא לתובעת וכן טוענת הנתבעת שבית המשפט קבע בתביעה הנ"ל שזהותו של בעל הציוד לא הוכחה.

בשל כל הסיבות הללו טענה הנתבעת שיש לדחות את התביעה נגדה.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הציוד של סוטיף עוקל כבר ביום 4.1.05 אך התובעת לא עשתה דבר לביטול העיקול כך שגם לאחר ביטול כינוס הנכסים, העיקול נותר בעינו והתובעת לא הגישה כל בקשה לביטולו של העיקול. הנתבעת מכחישה פניה כלשהי של התובעת אליה בדרישה להחזיר לה את הציוד. הנתבעת מכחישה גם את הטענה בדבר מכירת הציוד לצד ג' על ידי התובעת וטוענת כי ההסכם שצירפה התובעת להוכחת המכירה אינו אמיתי.

לאחר שדחיתי את טענת ההתיישנות הוריתי על הגשת תצהירים ונקבע מועד לשמיעת הראיות בתיק.

התובעת הגישה תצהיר של מר מאיר בלום, שהיה מנהלה במועדים הרלבנטיים לתביעה. בתצהיר נטען כי התובעת השכירה את הציוד לסוטיף. על הציוד מונה כונס נכסים והמינוי בוטל ביום 27.12.04. התובעת מכרה את הציוד למר שמואל נדב בסכום של 112,000 $ + מע"מ אך כיוון שהנתבעת לא איפשרה את הוצאת הציוד העיסקה סוכלה. תצהיר נוסף הוגש על ידי מר שמואל נדב ולפיו הוא רצה לפתוח מאפיה לכן התקשר בהסכם עם התובעת לרכישת הציוד תמורת 112,000 $ אך כיוון שהתובעת לא איפשרה את הוצאת הציוד סוכלה העיסקה.

מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של הסמנכ"ל יעקב נבון. בתצהיר נטען כי הנתבעת השכירה לסוטיף שטח בקומת קרקע של מושכר בדרך בית לחם 120 בירושלים. להסכם ערב מר בוקשפן. סוטיף הפרה את ההסכם ולפיכך הוגשה תביעה נגדה ונגד הערב. התביעה התקבלה וסוטיף חויבה לשלם את מלוא סכום התביעה. עם הגשת התביעה הוגשה בקשה למינוי כונס נכסים אך בדיון שנערך במעמד שני הצדדים בוטל המינוי. במסגרת ההליכים והטיעונים של הצדדים בענין, טען ב"כ סוטיף, עו"ד ינובסקי, שהציוד שייך לחברת ויזל כתר בע"מ. כאמור בוטל מינוי כונס הנכסים אך בעקבות כך הוגשה בקשה לעיקול הציוד ובית המשפט נעתר לבקשה. בעקבות הטלת העיקול פנתה הנתבעת לבא כוחה של התובעת באותו מועד בדרישה שיומצאו מסמכים המוכיחים את טענתה לבעלות על הציוד אך למרות שסוכם שב"כ התובעת יעביר מסמכים כאלה, הוא לא עשה כן. למרות צו העיקול, אישרה הנתבעת לסוטיף להוציא מהמושכר ציוד שלא כלול בעיקול. למרות האמור, סוטיף או כל אחד אחר לא הוציא את הציוד ומכיוון שמדובר היה בציוד ישן ולא שמיש (שאף סוטיף לא השתמשה בו עקב כך) וכיוון שהמושכר הושכר לשוכר חלופי וכיוון שהמנהל היחיד של סוטיף נפטר נאלצה הנתבעת לפנות את הציוד – גרוטאות – שנותרו במושכר כאשר הפינוי נעשה על חשבונה.

במועד שנקבע לדיון לא התייצב המצהיר מר בלום לפיכך תצהירו נמחק. ב"כ הנתבעת חקר את מר נדב על תצהירו ולאחר סיום חקירתו, ויתר ב"כ הנתבעת על התצהיר מטעמו משום שלטענתו התביעה לא הוכחה, לכן גם תצהיר זה נמחק.

התוצאה היא איפוא שבפני, נכון למועד זה, מונח תצהיר אחד בלבד של מר נדב והשאלה היא האם באמצעות תצהיר זה וחקירתו הנגדית של מר נדב הצליחה התובעת להוכיח את תביעתה. היינו, האם התובעת הצליחה להוכיח שהציוד שבשלו היא תובעת שייך לה, האם הצליחה להוכיח שהתכוונה למכור אותו למר נדב ומה התמורה שהיה אמור מר נדב לשלם עבור הציוד.

לטעמי, התובעת לא הצליחה להוכיח תביעתה ולפיכך יש לדחות את התביעה.

ראשית, אין ספק שתביעה זו הוגשה יום לפני חלוף תקופת ההתיישנות. אמנם במסגרת ההליכים בתיק זה נדחתה טענת ההתיישנות, בשל כך שהתביעה הוגשה יום לפני חלוף התקופה (יש לציין שנכון להיום יתכן שהיה מקום לדחות את התביעה גם מחמת התיישנות לאחר שתוקנו תקנות סדר הדין האזרחי ונקבע כי בקשה שמוגשת לאחר שעה 17:00 תחשב כמוגשת ביום המחרת ואולם התביעה הוגשה קודם תיקון התקנות בענין זה), ואולם אין ספק שמדובר בתביעה שהוגשה בשיהוי רב, שיהוי שגרם ללא ספק לקשיים ראייתיים לנתבעת בין היתר בכך שמנהל סוטיף נפטר בינתיים.

לגופו של ענין, אין ספק שהתובעת לא הצליחה לעמוד בנטל המוטל עליה. כדי לזכות בתביעה היה על התובעת להוכיח שהציוד היה שייך לה ושהוא הוחזק בידי הנתבעת אשר סירבה למוסרו לתובעת. התובעת לא הצליחה להוכיח זאת. לא הומצאה כל ראיה לפיה הציוד היה בבעלותה של התובעת. מתוך טיעוני הצדדים בהליכים קודמים, עולה כי נטען, על ידי בא כוחה של סוטיף, שהציוד שייך לחברה אחרת – ויזלר כתר בע"מ. גם עדותו של מר נדב לא יכולה להוכיח שהתובעת היתה בעלים של הציוד. ההיפך הוא הנכון העד העיד כי הציוד היה שייך לויזל (עמוד 6 שורות 3- 4 ).

יש לציין גם כי אמנם העד טען ששילם תשלומים עבור רכישת הציוד 3 או 4 תשלומים ואולם לא הומצאה כל ראיה על כך. העד גם לא ידע להגיד מי חתם מולו על ההסכם ולא איפוא נחתם ההסכם. ברור איפוא שאין בעדותו של מר נדב כדי להוכיח את זכותה של התובעת לקבל מן הנתבעת את סכום התביעה או כל סכום אחר.

התובעת גם לא הצליחה להוכיח שהנתבעת מכרה את הציוד, כפי שטענה.

בנסיבות אילו התובעת לא הצליחה להוכיח את תביעתה לפיכך התביעה נדחית, ואני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת את הוצאותיה וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ + מע"מ.

המזכירות תשלח את פסה"ד לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ה, 25 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה