רקע

1. לפני תביעה אשר הוגשה על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "התובעת") כנגד הנתבעים לסילוק יד, הריסה וצו מניעה וזאת בגין מהמקרקעין הרשומים על שמה הידועים כגוש 20423 חלקה 10, המצויים בעיר אום אל-פחם (להלן: "המקרקעין").

אין חולק כי הנתבע מחזיק בחלק מהמקרקעין שבבעלות התובעת.

1. במסגרת דיון שהתקיים ביום 24.09.17 לפני מותב זה, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה במסגרת פסק דין שיינתן, תוכרע השאלה המשפטית באשר לקיומה או היעדרה של זכות נרכשת במקרקעין מוסדרים לאחר 25 שנה, בהתבסס על סיכומי הצדדים בכתב, ללא צורך בחקירת העדים.

טענות התובעת

1. במהלך שנת 2011 התברר לתובעת, כי הנתבעים פלשו למקרקעין בכך שהם גידרו את השטח אליו פלשו והקימו בתי מגורים, מרפסות, סככות המשמשות לרפתות ונטיעת עצי זית, וזאת ללא היתר ו/או הרשאה מטעם התובעת.
2. ביום 14.11.11 פנתה התובעת אל הנתבעים בדרישה לסילוק ידם מהמקרקעין, אולם פנייתה לא נענתה.
3. לטענת התובעת, מאחר והנתבעים מחזיקים שלא כדין במקרקעין, יש להורות על סילוק ידם מהמקרקעין, לרבות הריסת ועקירת כל שנבנה ו/או ניטע במקרקעין אליהם פלשו.
4. במסגרת סיכומיה טענה התובעת, כי גם לו היתה מתקבלת טענת הנתבעים לפיה רכשו זכות במקרקעין מכוח חזקה בת למעלה מ-25 שנה, הרי שלא היה בה כדי להואיל לנתבעים, שכן במועד רישום ההסדר (05.02.1974), בוטלו כל הזכויות הנטענות על ידי הנתבעים, ככל שהן קודמות למועד רישום ההסדר.

עוד לעניין זה, טענה התובעת כי הואיל והמקרקעין נרשמו על שם התובעת לאחר כניסתו של חוק המקרקעין, התשכ"ט 1969 (להלן: "החוק"), הרי שבהתאם לסעיף 161 לחוק, הזכויות להן טוענים הנתבעים אינן מוכרות בחוק כמקנות זכויות במקרקעין. בנוסף, בהתאם להוראת סעיף 159(ב) לחוק ולפסיקה הנוהגת, טענת ההתיישנות לא תחול על תביעות שעניינן קיום זכות במקרקעין מוסדרים.

בנוסף טענה התובעת, כי הנתבעים לא העלו כל טענה לפיה השתהות התובעת בהגשת תביעה זו, יצרה ציפייה של ויתור על זכויותיה במקרקעין ולהענקת רישיון מכללא במקרקעין לטובת הנתבעים, כאשר לעניין זה מוסיפה התובעת, כי בהתאם לפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בתיק ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר חלף (פורסם ביום 21.07.2015) (להלן: "פרשת היפר חלף") הרי שזכות הרשות מכללא במקרקעי ציבור בוטלה וזו תוכר רק במקרים חריגים ונדירים.

טענות הנתבעים

1. לטענת הנתבעים, דירת המגורים שבבעלותם נבנתה בסוף שנות השמונים וזאת בתוך חלקה 9 בגוש 20423, וככל והייתה פלישה לחלקה 10 הרי שהדבר נעשה בטעות, ולכל היותר מדובר בפלישה מזערית אשר אינה מצדיקה סעד דרסטי של הריסה וסילוק יד.

הדירה נבנתה לפני כ- 30 שנה, כאשר מאז ועד היום לא העלתה התובעת כל טענה כנגד הנתבעים ובנסיבות אלה עומדת לזכותם טענת התיישנות ו/או חזקה נוגדת רבת שנים, המהווה מחסום מפני תביעה דנן.

1. במסגרת סיכומיהם העלו הנתבעים את הטענה לפיה התובעת נמנעה מלציין איזה חלק שנבנה בתוך המקרקעין עותרת היא להרוס, בהתחשב בעובדה שאין כל דרך להרוס חלק מסוים מבית המגורים המאוכלס מבלי להרוס ו/או לגרום להריסת הבית כולו ,לרבות, החלק הבנוי בחלקה 9 אשר בבעלות הנתבעים. לא ניתן למנוע מהנתבעים לעשות שימוש בביתם (הבנוי בחלקו על קרקע אשר בבעלותם) בדרך של הריסת הבית כולו, שעה שברשותם אישורים חוקיים לבניית הבית המעניקים זכות לנתבעים להחזיק בבית שבבעלותם.

במהלך כל השנים נהגו הנתבעים במקרקעין כבשלם, משמע תקופה של 30 שנה במהלכה לא טענה התובעת טענה כלשהי כנגד החזקתם במקרקעין שבבעלותה, ועל כן שתיקתה הפכה את הנתבעים לברי רשות להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם.לטענת הנתבעים, יש לראות זכותם כזכות רשות מכללא, כאשר זו נוצרה עקב מחדלי התובעת, כרשות בלתי הדירה בהתאם לנסיבות המצדיקות זאת.

שתיקת התובעת לאורך תקופה כה ארוכה – תקופה העולה על תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים, חוסמת את דרכה ואף מקימה "נסיבות חריגות ונדירות" המאפשרת הכרה ברישיון מכללא לשימוש של הנתבעים בחלק קטן מחלקה 10.

דיון והכרעה

1. אין חולק כי הנתבעים תפסו חזקה בחלק מהמקרקעין המצויים בחלקה 10 בגוש 20423 .

עוד אין חולק כי בית המגורים שבבעלות הנתבעים, בנוי עוד מסוף שנות ה- 80 .

מקרקעין אלה הם מקרקעין מוסדרים ועל פי רישום בלשכת רישום מקרקעין, התובעת היא הבעלים של המקרקעין (נספח א' לכתב התביעה).

טענת ההתיישנות

1. סעיף 159(ב) לחוק, קובע:

"(ב) חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה." (הדגשה שלי- ס.ג.א)

סעיף 169 לחוק קובע:

"חוק זה תחילתו ביום כ"ג בטבת תש"ל ( 1 בינואר 1970)"

סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח -1958 קובע :

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

(1) ...

(2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה".

דהיינו, בכדי שלמחזיק במקרקעין מוסדרים תעמוד טענת התיישנות, עליו לטעון כי ההתיישנות חלה קודם למועד כניסתו של החוק לתוקף (ביום 01.01.1970) וכפועל יוצא מכך עליו להוכיח שהוא מחזיק במקרקעין החל משנת 1955.

לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת הילה גרסטל - אב"ד בע"א 3394/02 מינהל מקרקעי ישראל נ' וליד אלדח (מיום 14.08.2005) (להלן: "פרשת וליד אלדח"):

"סעיף זה מקים לטובת נתבע, אדם שהחזיק במקרקעין חזקה נוגדת במשך 25 שנים עד לכניסת חוק המקרקעין לתוקף, מחסום דיוני, המונע מתובע, בעלים רשום, לדרוש את פינויו.."

1. אין זה המקרה שלפניי שעה שאף לטענת הנתבעים, דירת המגורים נבנתה בסוף שנות ה-80 ו/או לכל המאוחר בשנת 1990. יוצא איפוא כי עד למועד כניסתו של החוק לתוקף (1.1.1971), לא החזיקו הנתבעים במקרקעין תקופה העולה על 25 שנים. מכאן, כי דין טענת הנתבעים בדבר התיישנות התביעה להידחות.
2. לעניין זה יוער, כי גם לו היתה מוכחת טענת ההתיישנות על ידי הנתבעים, היה עליהם להוכיח כי הם מחזיקים במקרקעין מכח חזקה נוגדת. לעניין זה יפים דבריו של י' ויסמן "דיני קנין – החזקה ושימוש", תשס"ו – 2005 ,36- 38:

"כאשר נסיבות החזקה מעידות שההחזקה הייתה מטעמו של התובע, כגון שהמחזיק החזיק כשוכר או כשואל, לא תניב ההחזקה את פירות ההתיישנות. החזקה כזו, שאינה כופרת בזכותו של התובע, שאינה "נוגדת" לזכותו, אינה מקנה לתובע עילת תביעה כנגד המחזיק, וממילא אין לדבר אז על התיישנות התביעה.

...

מחזיק אשר ביטא בהתנהגותו את העמדה שההחזקה אינה על דעת הבעלים ובהסכמתו ייחשב אפוא כמחזיק בחזקה נוגדת...

...להערכתנו, גישה זו חותרת תחת עצם מוסד ההתיישנות,שתכליתו לחסום תביעות מיושנות. אם התארכות התקופה שבה אין מוגשת תביעה כנגד פולש תשמש בסיס למסקנה כי התובע הסכים להחזקת הנכס עלידי המחזיק,ובכך הפך את ההחזקה לבלתי נוגדת, יסוכל מוסד ההתיישנות...

יש הסוברים כי כדי שהחזקה במקרקעין תוכל להניב טענת התיישנות עליה להיות שלא בכוח,שלא בהסתר,ושלא תשתמע לשני פנים ".

1. במסגרת תצהירו של מר יצחק אשכנזי המשמש כמפקח במחוז חיפה מטעם התובעת, הצהיר האחרון כי רק במסגרת ביקורת שנערכה על ידו במקרקעין בתאריכים 26.06.11, 14.11.11 ו- 18.12.11, נודע לתובעת לראשונה אודות פלישת הנתבעים למקרקעין. מנגד, הצהרת הנתבעים בעניין זה הייתה כללית וסתמית ואלה נמנעו מלהגיש אסמכתא כלשהי שיש בה כדי לבסס את הטענה, לפיה התובעת ידעה לאורך כל השנים אודות הפלישה ובחרה לשתוק.

כבר נפסק בפרשת וליד אלדח כדלקמן:

" הרציונל העומד בבסיס טענת ההתיישנות עניינו ויתור או מחילה על זכות. אם הבעלים הרשום לא ידע אודות פלישה למקרקעיו – הכיצד ניתן ללמוד מהתנהגותו על מחילה או ויתור? יש לייחס לדברים משנה תוקף כשעסקינן בקרקעות המדינה. כשאין מדובר בקרקע פרטית, אלא במקרקעי ציבור, אין המדינה מוחזקת כמודעת למצבם במשך השנים."

בהתאם להלכה הנוהגת, היה על הנתבעים להוכיח לא רק כי התובעת לא הביעה כל התנגדות להחזקתם במקרקעין, אלא כי ידעה באופן פוזיטיבי על דבר החזקתם ולא התנגדה לכך/לא הביעה מחילה או ויתור על זכויותיה.

משלא הוכחה טענה זו הרי שלא עומדת לנתבעים טענת החזקה הנוגדת.

עוד יוער, בהקשר לטענה לפיה מדובר בחזקה נוגדת ,הפסיקה הנוהגת היא כי אין לראות בתפיסת חזקה במקרקעין מכוח "רשות מכללא" כחזקה נוגדת - "תפיסת חזקה במקרקעין מכח רשות מאת בעל המקרקעין, גם אם רשות מכללא, נובעת מזכותו של הבעלים הרשום ואיננה "עוינת" לזכותו, ולכן היא איננה חזקה נוגדת" (ראה: ע"א 22408-11-16 יצחק גרנות נ' רשות הפיתוח רשות מקרקעי ישראל (מיום 13.03.2017)).

1. לפיכך-כאמור, דין טענת דחיית התביעה מכוח טענת ההתיישנות להידחות.

רשות להשתמש במקרקעין – "רשות מכללא"

1. הנתבעים טוענים כי ניתן לראותם כברי-רשות מכללא, מכוח הסכמתה בשתיקה של התובעת שלא פעלה במשך עשרות שנים לפינויים מהמקרקעין.
2. ניתן להסיק על קיומו של רישיון מכללא מכוח התנהגות הבעלים או הסכמתו בשתיקה במשך תקופה ארוכה. לעניין זה יפים דבריה של פרופ' נינה זלצמן מתוך מאמר בנושא "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב, חוברת א' עמודים 56-57 (להלן: "ספרה של זלצמן"):

" בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהן ההחזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוק של פלוני מן הנכס, אף שעומדים לרשותו כל האמצעים לכך. הסכמתו שבשתיקה של בעל המקרקעין לפעולות של פלוני בנכס היא שמונחת בבסיסה של הרשות המכללא. ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחות של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את ההחזקה או השימוש מיסוד אי-החוקיות שדבק בו, והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות."

בהמשך נקבע בספרה של זלצמן בעמוד 57:

"רשות מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה. זו היא רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע, כל עוד לא פעל בעל המקרקעין לסילוקו של פלוני." (ראה – "רישיון במקרקעין" עמוד 57).

במסגרת פרשת היפר חלף נקבע כי:

"צריכות להתקיים נסיבות חריגות ונדירות עד מאד כדי שיוכר רישיון מכללא במקרקעי הציבור, וככל הנראה תמה דרכ[ו] ונלווהו כעיקרון לבית עולמו."

במקרה דנן, טוענת התובעת כי דבר הפלישה נודע לה רק בשנת 2011. גם לו ניתן היה לטעון כי החזקתם של הנתבעים במקרקעין היתה מכח רשות מכללא, הרי שהתובעת אינה חפצה עוד להרשות לנתבעים להמשיך ולהחזיק במקרקעין, ובהתאם- פנתה אל הנתבעים במסגרת מכתב מיום 14.11.2011 (צורף לכתב התביעה כנספח ג'), בדרישה לפינויים.

מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי יש לראות ברשות מכללא – כרשות בלתי הדירה.

בהתאם לפסיקה הרווחת נראה כי רק במקרים חריגים תוכר הרשות מכללא כבלתי הדירה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במקרקעי ציבור.

לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט צ' זילברטל בע"א 6575/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח (מיום 19.08.2015) (להלן: "פרשת אביטסם"):

" ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי-הדירה, וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן. בצד זאת, כאשר עסקינן ברשות מכללא במקרקעי ציבור, שנוצרה עקב מחדלן של הרשויות מלפעול לסילוקו של מסיג גבול במקרקעין, אין מקום לקביעה כי זכותו של בר-הרשות התגבשה לכדי רשות בלתי הדירה."

גם בעובדה שדרישת הפינוי החלה לכאורה רק לאחר 30 שנה ממועד הקמת המבנים על המקרקעין, אין כדי להפוך את רשות מכללא לבלתי הדירה, שכן שעה שעסקינן במקרקעי ציבור גובר האינטרס הציבורי על האינטרס האישי, כפי שנקבע בפרשת אביטסם:

"אכן, פעולות האכיפה של הרשויות נגד פולשים למקרקעי ציבור אורכות זמן רב לעיתים, וכפי שנלמד מן המקרה שלפנינו – לעיתים אף זמן רב מידי. במקרים חריגים ונדירים ביותר, יכול ובית המשפט ייקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין נוכח שתיקת הרשויות, תוך שייחס בכלל שיקוליו משקל הולם לפעולות האכיפה הרבות שעל הרשויות לבצע בהקשר זה. ואולם, רשות שכזו לא תתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס".

נוכח האמור לעיל, הנתבעים לא הוכיחו כל זכות להחזיק במקרקעין. הטענה לפיה הינם בעלי רשות מכללא נדחית, וממילא גם אם היו בעלי רשות מכללא, הרי שזו הדירה כאמור בפסיקה.

1. באשר לטענת הנתבעים אשר הועלתה במסגרת ההליך ונזנחה בסיכומיהם, לפיה קיבלו את החזקה במקרקעין מאביהם וזה קיבל מסבם, הרי שגם דין טענה זו להידחות.

הלכה פסוקה היא כי זכות הרישיון הינה זכות אישית- פרסונאלית אשר איננה ניתנת להעברה. רשות הניתנת מהבעלים למחזיק הינה זכות אישית, הבטלה ועוברת מן העולם כאשר "בר הרשות" עוזב את המקרקעין ו/או מעבירה לאחרים וזאת מהטעם כי רישיון במקרקעין אינו יוצר זכות קניינית, אלא זכות אובליגטורית שאינה ניתן להעברה, ללא הסכמת מעניק הזכות ( ראה: ת"א 41306/04 העמותה לקידום מועדון הכדורגל גדנ"ע ת"א נ' הרן (דימן) מנחם (28.05.06)).

ראו גם את דברי כב' השופטת ד' ביניש בע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי פ"ד נ (3) 868,871 לפיהם:

" גם זכויות של בר-רשות (שאינן מגיעות לכדי זכויות של חכירה) אינן ניתנות להורשה, אם ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות אינו מתיר זאת".

לפיכך, גם אם היה ניתן לראות באביהם ו/או בסבם של הנתבעים כברי רשות להחזיק במקרקעין, הרי שזכות זו עברה מן העולם, עת עברה החזקה במקרקעין לידם של הנתבעים.

1. לטענת הנתבעים- דירתם נבנתה בהתאם להוראות החוק, ועל כן לא ניתן להורות על פינויים (סעיף 6 לסיכומים). לא ברור האם כוונת הנתבעים היתה כי בניית המבנים נעשתה בהתאם להיתר (שלא צורף) אם לאו, אך גם אם קיים היתר למבנים שנבנו תוך פלישה למקרקעין, הרי שהיתר בניה עוסק בפן התכנוני, ואינו מתיימר להעניק זכות קניינית לעותר לו, ולו מטעם זה בלבד, דין טענה זו של הנתבעים להידחות.

בע"א 7269-07-12 ברקוב נ' לוגסי (27.5.2013) נקבע:

"אפתח בכך שאין בכח היתר הבניה להעניק למשיבים זכויות כלשהן במגרשו של המערער. רשויות התכנון עוסקות בפן התכנוני ולא הרכושי, ולפיכך אפילו עולה מהיתר הבניה זכות מעבר בחלקו של המערער, כמו גם בחלקם של המשיבים, אין היא תקפה כלפי המערער, ככל שמסתמכים על האישור שנתנו רשויות התכנון לבניית הבית על פי היתר הבנייה:

" היתר בנייה אינו מקנה זכות קניין אלא הוא פועל יוצא מזכות קניין אם קיימת כזו. בהתנגשות בין זכות קניין לזכות על פי חוק התכנון – הדעת נותנת שזכות הקניין גוברת (לכן, אין לקבל את השקפת ב"כ סבח, כי על בעלי הדירות לכוף את זכות הקניין שלהם לדרישות תכנון, המחייבות אותו להקצות שטחי חניה שלא הוצמדו לדירתו ולחייב את התובעים להצמידן או לייעד אותן למטרות שאינם חפצים בהם" (ע"א 10908/03 סבח נ' יקר, 24/6/04)."

בספרו של המלומד מוטי בניאן "דיני מקרקעין" מהדורה שניה עמוד 773- 776 נקבע:

"המסקנה העולה לדעתנו מהדיון הקודם הינה, כי זכויות קנייניות וזכויות תכנוניות הינן שני צדדים של אותו המטבע, וכי חל איסור לחוק אחד לעקוף את החוק השני או להתעלם ממנו לחלוטין...

...רשות תכנונית הנותנת היתר לבנייה ביודעה כי אין בידי מבקש ההיתר להוכיח ולהראות למעלה מכל ספק סביר את זכותו הבלעדית במקרקעין נשוא הבקשה, מעודדת למעשה את הבנייה הלא חוקית...

רשות תכנונית הפוטרת עצמה מלהיכנס לשאלת הזכות הקנייניצ של מבקש ההיתר, מפקירה את יתר האנשים הטוענים לזכות הקניינית באותם המקרקעין למצב שלפיו, הבונה, יש לו תמיכה של ה"אורים ותומים" של תכנון המדינה, וכעת תורו של האזרח הקטן (אם יש ביכולתו הכספית) להגיש תביעה ולנסות את כוחו...

...מדיניות ציבורית, תכנונית ומשפטית נכונה מחייבת כי על כל רשות תכנונית לשקול את הזכות הקניינית של מבקש ההיתר. רק לאחר שמבקש ההיתר מראה ומוכיח כי זכותו הקניינית היא ללא עוררין, יקבל "כרטיס כניסה" לבקשה לקבלת ההיתר..."

יוצא אפוא, כי גם אם כוונת הנתבעים היתה כי בניית המבנים נעשתה בהתאם להיתרים שניתנו על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה, הרי שאין בכך כדי להעניק להם זכות קניינית כלשהו, שיש בה כדי לאיין את זכות התובעת לעמוד על סילוק ידם מהמקרקעין.

גם הטענה לפיה לא ניתן להרוס חלק מהמקרקעין מבלי להרוס את כל בית המגורים, לא פורטה ולא בוססה באמצעות כל אסמכתא. לפיכך, לא מצאתי להתייחס לטענה זו במסגרת השיקולים העומדים בבסיס פסק הדין. הטענה הועלתה במסגרת סיכומי הנתבעים, מבלי שיצורף תשריט אשר ממנו ניתן יהיה ללמוד על הסיבה בעטיה לא ניתן להרוס רק את החלק אשר מהווה פלישה למקרקעין.

1. התובעת מצווה לפעול להגנה על מקרקעי הציבור, ולוודא כי שטחים אלה אליהם פלשו הנתבעים, יוחזרו לידיה.

התובעת מופקדת על מקרקעי הציבור והיא אינה יכולה ואינה רשאית להתיר פלישה למקרקעי הציבור. לא אחת נכתב, כי פלישה למקרקעי ציבור הפכה למכת מדינה וכי על בית המשפט לעודד את הרשויות בפועלן נגד הפולשים ולא לרפות את ידיהן. (ר' לדוגמה רע"א 6156/04 הרצל אדאדי נ' מד"י).

"לפלישות למקרקעי הציבור אין בית משפט זה יכול כל עיקר ליתן יד וכבר נאמר לא אחת כי אף אם לא מילאו הרשויות את חובתן לאורך שנים רבות, ואף אם התרשלו... אם הגיעה שעת התעשתות מצדן והן החלו במעשים, על בית המשפט לעודדן ולא להיפך. זו החובה כלפי הציבור" [רע"א 6156/05 אדאדי נ' מדינת ישראל, פסקה ח.(2) להחלטתו של כב' השופט א' רובינשטיין (פורסם בנבו, 20.7.2005); וראו, גם: רע"א 11527/05 עיריית תל אביב-יפו נ' לוי (פורסם בנבו, 6.3.2006); ורע"א 5333/05 גבריאלי נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 31.10.2005)].

1. למעלה מן הצורך, מצאתי להתייחס לטענה שהועלתה במסגרת סעיף 16 לסיכומי הנתבעים, לפיה הנתבעים פנו לתובעת על מנת לבצע הליך איחוד וחלוקה מחדש על מנת להעביר חלק מהמקרקעין שבבעלותם בתמורה למקרקעין אליהם פלשו, אך התובעת לא נתנה הסכמתה לכך.

בבגץ 5023/91‏ ‏ ח"כ אברהם פורז נ' שר הבינוי והשיכון, אריאל שרון, פ''ד מו 793 (2) נקבע:

.11"מקרקעי הציבור צריכים להתנהל לפי אמות מידה ממלכתיות. אימוץ אמת מידה כאמור הוא בגדר חובתן של רשויות ציבור בכל ענייניהן, ועל אחת כמה וכמה ככל שהדבר נוגע לטיפול ברכוש שהוא בבעלותו של הציבור כולו. תירגומן של אמות המידה האמורות לאופני התנהגות מצביע, בין היתר, על החובה לנהוג בהגינות ובשוויון ועל-פי כללי המינהל התקין.

המינהל התקין והחובה לנהוג בהגינות ובשוויון כלפי כל אזרח מחייבים חלוקתם של מקרקעין, שהם רכוש הציבור והמיועדים לעמותות משכנות, על יסודה של תחרות בדרך של מכרז או של הגרלה, המאפשרים, לפי תנאיהם, תחרות הוגנת בין כל המעוניינים. מבחינה זו אין נפקא מינה אם המדובר בכוונה להקצות קרקע לעמותות בעלות גוון מיוחד, כגון עמותה של עולים חדשים או של זוגות צעירים. במקרה כאמור יכולה התחרות להיערך בין כל אלה העונים לדרישות המיוחדות האמורות, היינו בין אלה הנמנים עם סוג האוכלוסיה אשר למענו יש כוונה להקצות הקרקע, לדוגמה בין כל העמותות של עולים חדשים, המבקשות הקצאה באותו אזור. הקצאה ללא תחרות חייבת להצטמצם למקרים יוצאי דופן, כגון צורכי ביטחון, הקמת שכונה המשרתת מפעל פיתוח, הרחבה החיונית למפעל קיים או הרחבה של יישוב לקליטת דור שני, והיא חייבת בכל מקרה להיות מנומקת"(הדגשה לא במקור ס.ג.א)

לפיכך, לא מצאתי להורות על מכירת המקרקעין לנתבעים או על ביצוע של איחוד וחלוקה מחדש של המקרקעין , מבלי שפעולה זו תיעשה בהתאם לכללי המנהל התקין, מאחר שפעולה של חלוקה מחדש של החלקה בכללותה, עשויה להשפיע על זכויותיהם של בעלים אחרים במקרקעין הסמוכים ו/או רוכשים נוספים פוטנציאליים של שטחים המצויים מקרקעין.

"החלפת קרקעות" כמוצע על ידי הנתבעים, פירושה "מכירת" חלק מחלקה אחת תמורה "רכישת" חלק מחלקה אחרת. העניין כרוך בהערכת שוויין של כל אחת מחלקי החלקות, ומאחר ומדובר למעשה ברכישה וקנייה של חלקי החלקות, יש לעשות כן בדרך של פרסום מכרז, כפי שיש לעשות כן בכל מקרה בו מקרקעי ציבור נמכרים ועל פי הוראות הדין וההלכה הנוהגת.

סוף דבר

24. לאור התוצאה אליה הגעתי, הנני מורה כדלקמן:

1. הנתבעים 1 ו-2 יסלקו ידם משטח מהמקרקעין הידועים כגוש 20423 חלקה 10, המצויים בעיר אום אל-פחם.

ניתן בזאת צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לעשות שימוש כלשהו במקרקעין, החל מיום 1.10.2018.

1. הנתבעים 1 ו-2 יהרסו על חשבונם את כל הבנוי במקום ו\או יעקרו את כל הנטוע במקרקעין הנ"ל וישיבו את החזקה במקרקעין לידי התובעת, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ, וזאת עד ליום 1.10.2018.

ככל שהנתבעים 1 ו-2 לא יעשו כן, תהא רשאית התובעת לבצע בעצמה, על חשבון הנתבעים 1 ו-2, את הפינוי וההריסה כאמור.

ג. הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד לתובעת, את הוצאות המשפט בסך של 8,000 ₪. הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, י"ב שבט תשע"ח, 28 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.