בשאלת האחריות הנזיקית

1. בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למנוח ראובן בן ציון ז"ל (להלן: "המנוח") בעקבות אירוע תקיפה מצד הנתבעים ביום 27.7.96 (להלן: "האירוע"). לאחר שהמנוח הלך לעולמו ביום 9.4.08 (ללא קשר לאירוע התקיפה), תוקנה התביעה כך שעיזבונו ויורשיו של המנוח (אשתו ושני בניו (להלן: "העיזבון") באו בנעליו.
2. טענות התביעה: ביום 27.7.96, בסמוך לשעה 20:24, בחצר ביתו של המנוח בקרית ים, החלו הנתבעים לתקוף את בנו הקטין, ללא סיבה מוצדקת. משניגש המנוח לברר את פשר העניין, הותקף גם הוא בכוח ובאכזריות ע"י שלושת הנתבעים יחדיו, וזאת לעיני אשתו וילדיו הקטינים. כתוצאה מהאירוע נחבל המנוח קשות בכל חלקי גופו.
3. עוד נטען כי בעקבות האירוע פיתח המנוח מצב דיכאוני קשה ביותר שהביא אותו לחוסר תפקוד מוחלט. המנוח אשר עבד, ערב האירוע, למחייתו והשתכר בסכומים נכבדים, איבד, מאז האירוע ועד למועד פטירתו, את כושר השתכרותו לחלוטין ולצמיתות.
4. הנכויות הרפואיות: בתביעה נטען כי כתוצאה מהאירוע נגרמו למנוח נכויות רפואיות לצמיתות, וזאת בתחומים שונים: נכות נפשית צמיתה בשיעור 50% עפ"י חוות דעת המומחה ד"ר גבריאל לני מיום 23.4.2003; נכות צמיתה בתחום א.א.ג בשיעור 10% בשל טנטון תמידי באוזניו של המנוח; 10% נכות צמיתה בשל התקפי סחרחורת, וזאת עפ"י חוות דעת המומחה ד"ר גבריאל רוזן מיום 17.5.2003; העיזבון צירף חוות דעת מומחה נוספת של ד"ר צבי באום בתחום הנוירולוגי לפיה נותרה למנוח כתוצאה מהאירוע תסמונת פוסט טראומתית קבועה, והמומחה מסכים ומצטרף לאמור בחוות דעתו הנ"ל של ד"ר לני. עוד מציין ד"ר באום בחוות דעתו כי למנוח נותרו צלקות מכוערות המקנות נכות בשיעור 10%.

כמו כן נטען כי נכותו התפקודית של המנוח כתוצאה מהאירוע עולה על נכויותיו הרפואיות, כמפורט לעיל, והיא מגיעה כדי 100% שכן האירוע גרם לשלילה מוחלטת של תפקודו היומיומי של המנוח.

1. חוות דעת נגדיות: הנתבעים חלקו על הנכויות מטעם התביעה. בתחום הנוירולוגי הוגשה מטעם הנתבעים חוות דעת של ד"ר וולר, אשר קבע כי לא נותרה למנוח כל נכות בתחום זה, וכי המנוח סבל כתוצאה מהאירוע מחבלת ראש קלה ומספר שפשופים במצח; חוות דעת בתחום הפסיכיאטרי של ד"ר גרמן צינובוי קבעה כי נכותו הנפשית של המנוח הנה בשיעור 30% אך הפרעה זו התחילה עוד מתקופת ילדותו של המנוח ואינה מקיימת קשר סיבתי עם האירוע; חוות דעת מומחה בתחום א.א.ג של ד"ר שוחט שמואל מיום 30.1.2006 קבעה כי אין נכות בתחום זה.
2. הרשעה בפלילים: נגד הנתבעים הוגש כתב אישום פלילי ביום 15.11.98 בגין תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות (האירוע, נשוא תיק זה), וביום 22.2.00 הרשיע בית המשפט את הנתבעים, עפ"י הודאתם, כמפורט בנספחים 1 ו- 2 לכתב התביעה.

יחד עם זאת: על מנת להשלים את התמונה בעניין ההרשעה בפלילים והשלכתה על ההליך האזרחי שבפנינו אציין כי לאחר הגשת התיק האזרחי אל בית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א 565/03, ואשר לאחר מכן הועבר לבית המשפט השלום כאן), עתרו הנתבעים להתיר להם הבאת ראיות לסתור את הכרעת הדין בתיק הפלילי. כב' השופט יצחק עמית (בש"א 5735/06) החליט להתיר לנתבעים להביא ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי הנ"ל לפי סעיף 42 ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971 ללא סייג.

כמו כן, מינה בית המשפט המחוזי מומחה רפואי בתחום הנפשי (פרופסור קליין) אשר קבע בחוות דעתו כי נותרה אצל המנוח נכות נפשית צמיתה בשיעור 30%, מתוכם 20% נכות כתוצאה מהאירוע.

1. בתיק נשמעו ראיות הצדדים בשאלת החבות הנזיקית בלבד.

מטעם התביעה העידו שלושה עדים: אשת המנוח, ראובן אורה (להלן: "אורה") ושני בניו ראובן (אפרים) תמיר וראובן שי (להלן: "תמיר"/"שי", בהתאמה). מטעם ההגנה העידו חמישה עדים: הנתבע מס' 3, רפאל ימין (להלן: "רפאל"); אשתו של נתבע מס' 3, מזל ימין (להלן: "מזל"); חזן עליזה, אשתו של דוד חזן, נתבע מס' 1 (להלן: "עליזה"/"דוד", בהתאמה); אילנית דרי, אשתו של דרי יחיאל, נתבע מס' 2 (להלן: "אילנית"/"יחיאל", בהתאמה), והשכנה גברת רות להב (להלן: "רות").

סיכומי הצדדים הוגשו בכתב, לבקשתם, והתיק הובא בפני לצורך הכרעה (בשאלת החבות הנזיקית בלבד).

1. אתייחס תחילה לטענת התובעים לפיה קיימת הכרעת בית המשפט בתיק הפלילי שהרשיע את הנתבעים עפ"י הודאתם (פס"ד חלוט), וכי זו ראיה לכאורה בתביעתם האזרחית בהתאם לסעיף 42 א' לפקודת הראיות. דין טענה זו להידחות. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי (כב' השופט יצחק עמית), התיר לנתבעים להביא ראיות לסתור באופן מלא, לא רק בנוגע לאשמו התורם של המנוח, אלא גם לעצם הרשעתם של הנתבעים בתיק הפלילי. משמעות הדבר, שנטל הראיה אשר חל על התובעים בתביעה זו הנו עפ"י מאזן ההסתברויות במשפט אזרחי. הלכה למעשה, אין נפקות לעובדה כי הנתבעים הורשעו בפלילים, ויש לדון ולהכריע בתיק האזרחי שבפנינו כמו כל תיק אזרחי רגיל.
2. הצדדים אינם חלוקים בכך שביום 27.7.96 בסביבות השעה 20:15 לערך אירעה קטטה בין המנוח לבין מי מהנתבעים בקרית ים. עם זאת, עיון בגרסאות העובדתיות של הצדדים מלמד כי הנתבעים העלו גרסה עובדתית שונה לחלוטין מגרסת המנוח באשר להתנהלות הדברים. עפ"י תצהיר עדותו הראשית של המנוח, ביום 27.7.96, במוצאי שבת שעה 20:00 לערך, ישב המנוח בחצר ביתו עם אשתו ובנו הבכור תמיר. הבן תמיר הפעיל מוזיקה בעוצמה סבירה, ואילו השכנים בדירה מעל דירת המנוח, חגגו באותה עת מסיבת שחרור מהצבא, והפעילו מוזיקה בעוצמה גבוהה. לפתע נכנסו לחצר חמישה גברים, בניהם שלושת הנתבעים, והחלו לתקוף את המנוח באכזריות, ללא כל התראה מוקדמת. הבן, שניסה לגונן על המנוח, הותקף אף הוא. עוד טוען המנוח בתצהירו, כי קודם לתקיפה, הוא נתבקש להנמיך את עוצמת המוזיקה של המערכת שהפעיל בנו, והוא הורה לבנו לעשות כן, למרות שהמוזיקה הייתה בעוצמה סבירה, חרף זאת, הוא הותקף ע"י הנתבעים ושני גברים נוספים שזהותם אינה ידועה.
3. מאידך גרסת הנתבעים לנסיבות התקיפה שונה בתכלית. עפ"י תצהיר עדותו הראשית של רפאל, הרי יוזם אירוע התקיפה היה המנוח ולא מי מהנתבעים, כאשר דוד ורפאל פנו למנוח פעמיים על מנת שינמיך את עוצמת המוזיקה הרועשת שבקעה מחצרו אך הוא סירב בטענה שזכותו לערוך לבנו מסיבה. עפ"י גרסה זו, אירוע התקיפה אירע בשני שלבים כאשר בפעם הראשונה הותקפו דוד ורפאל ע"י המנוח שהחזיק בידו מוט ברזל ובפעם השנייה, מיד בסמוך לאחר התקיפה הראשונה, המנוח יצא מחצר ביתו לעבר חדר המדרגות של בית השכנה, שם ישבו רפאל ודוד ("כיוון שדוד רצה לעשן"), ואז לאחר חילופי דברים, המנוח קפץ לעבר דוד ונתן לו אגרוף בפניו, חנק אותו, והפיל אותו לאזור השיחים והעציצים בחצר. עפ"י גרסתם, הם לא תקפו את המנוח אלא הותקפו על ידו והם בסה"כ ניסו למנוע ממנו לפגוע בהם.
4. ייאמר כבר עתה, כי לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים ועיינתי בכל חומר הראיות המצוי בתיק ביהמ"ש הגעתי למסקנה כי עלה בידי התביעה להוכיח, עפ"י נטל הראיה המוטל במשפט אזרחי, כי הנתבעים תקפו פיזית את המנוח ביום 27.7.96 וגרמו לו נזקי גוף. להלן אנמק מסקנתי זו.
5. ראשית, אציין כי עדותו של בן המנוח, תמיר, בביהמ"ש הייתה מהימנה עלי מאד. עפ"י עדותו בביהמ"ש, חמישה גברים נכנסו במועד האירוע, לחצר ביתם ודרשו מאביו המנוח לכבות לחלוטין את מערכת המוזיקה שניגנה באותה עת. המנוח הורה לו להנמיך את הווליום, אך למרות שהעוצמה הונמכה הותקף המנוח בפתאומיות ובאכזריות ע"י חמשת הגברים ביחד ב"מכות רצח". תמיר אף זיהה את שלושת הנתבעים שישבו באולם ביהמ"ש כמי שהשתתפו באירוע התקיפה (עמוד 18 לפרוטוקול שורות 13 – 17 ובהמשך שורה 22).
6. עדות אשת המנוח, אורה, תמכה אף היא בגרסת התביעה ובעדות הבן תמיר בביהמ"ש. עפ"י עדותה היא נכחה בחצר ביתה בעת האירוע וחזתה בחמישה גברים שנכנסו לגינה ותקפו ביחד את בעלה המנוח. את דוד ורפאל, שנמנו על התוקפים, היא מזהה מהיכרות מוקדמת (עמוד 14 לפרוטוקול שורות 3-4). כעולה מעדותה הם המשיכו להרביץ למנוח עד שהתמוטט ונפל על הרצפה, והם המשיכו לבעוט בו בכל חלקי גופו (עמוד 14 לפרוטוקול שורה 31 ועמוד 15 לפרוטוקול שורה 1). ולאחר התקיפה, שניים מהתוקפים ברחו (עמוד 16 לפרוטוקול שורה 1-4). יצוין כי אורה לא ידעה להגיד מי התחיל בקטטה (עמוד 17 לפרוטוקול שורה 9), וכן לא ידעה להסביר את נסיבות פציעתם של הנתבעים (עמוד 17 לפרוטוקול שורה 12).
7. עפ"י דו"ח פעולה של המשטרה מיום האירוע (צורף כנספח ט' לתצהיר עדותה הראשית של אורה), התקבלו בסמוך לאחר האירוע אין ספור קריאות טלפוניות על קטטה בכתובת רחוב אשר 1 בקרית ים, וכך נרשם:

".....שכנים מסרו לי ששכנים ברחוב רבו ביניהם ותקפו אחד את השני...פגשנו אדם בשם ראובן בן ציון ....מסר שהשכנים מולו בשם דרי יחיאל ועוד 4 אנשים נוספים שתקפו אותו. כמו כן, מראה לנו סימנים בצד גופו, שריטות בצלעות בצד שמאל וכן ברגלו הימני (פצוע). לדבריו נגרמו כתוצאה מתקיפת 5 אנשים. ניידת...עצרה את שלושת המעורבים ושהפצוע בן ציון ראובן הצביע עליהם שתקפו אותו. פרטיהם: 1) חזן דוד ת.ז 067448183 ....2) דרי יחיאל בן לאון ת.ז 05923500 ....3) ימין רפאל ת.ז 057902348 ....כמו כן עיכבו הצד השני 1) ראובן בן ציון ....ראובן אפרים בן בן ציון .....זהו בנו של בן ציון ראובן אביו שנפצע בקטטה".

בנסיבות מעצרם של הנתבעים בסמוך לאחר האירוע ניתן להניח כי לו הייתה נכונה טענת הנתבעים כי הם אלה שהותקפו פעמיים ע"י המנוח ואף נפצעו כתוצאה מכך, ניתן לצפות שהיה הדבר בא לידי ביטוי, ולו באופן חלקי, בדו"ח הפעולה של המשטרה, ובעיקר לאור הטענה כי הותקפו במוט ברזל ע"י המנוח.

1. עוד עולה ממסמך שכותרתו "הנדון: בדיקה רפואית", צורף כנספח י' לתצהיר עדותה הראשית של אורה, כי המנוח הופנה ע"י המשטרה, למחרת יום התקיפה, לבדיקה רפואית, לצרכי החקירה בעניין תקיפה חבלנית,ולאחר בדיקת ד"ר כצנלסון גלינה, נמצאו הממצאים הבאים:

"חבלות ושריתות (צ.ל שריטות ג'.נ) במצח, פצעים סימני דימום במצח, שריתות (צ.ל שריטות ג'.נ) ופצעים עם סימני דימום בצוואר, חזה, ע.ש גבי וגב, נפיחות במרפק ימין, פצעים עם סימני דימום ושריתות (צ.ל שריטות ג'.נ) ברגליים ושוקיים, במפסאות (צ.ל במפסעות ג'.נ), הגבלה בתנועות בגב, רגליים וצוואר, כעת עם צווארון על הצוואר....".

גם הממצאים הרפואיים שתועדו בתעודת הרופא, בעקבות בדיקת המנוח בסמוך לאחר האירוע תומכים בגרסת התביעה לפיה המנוח הותקף בכל חלקי גופו ע"י הנתבעים.

1. לאמור לעיל יש להוסיף כי עפ"י גרסת הנתבעים הם אלה שהותקפו ע"י המנוח ואף במוט ברזל, אך מאידך לא מצאו הנתבעים לנכון להגיש תביעה אזרחית כנגד המנוח ואף לא הגשת כתב תביעה נגדית במסגרת הליך זה.
2. כאמור, הנתבעים העידו חמישה עדים בביהמ"ש מטעמם. בעניין זה, יש לציין כי הנתבעים נמנעו מלהעיד את דוד ויחיאל בביהמ"ש למרות שהינם בעלי דין רלבנטיים ועדותם חיונית לצורך הכרעה בשאלת החבות, ובעיקר לגבי "הפער" בגרסאות הצדדים בכל הנוגע לנסיבות האירוע, ומחדל ראייתי זה יש לזקוף לחובתם.
3. מחקירתו הנגדית של רפאל בביהמ"ש עולות סתירות ותמיהות הן ביחס לאמור בתצהיר עדותו הראשית והן ביחס לעדויות שאר עדי ההגנה. כך למשל בסעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית הצהיר רפאל כי המנוח תפס מוט ברזל והחל לרוץ לכיוונו, דוד ניסה לעצור את המנוח, ואז דוד קיבל מכה ממוט הברזל. מאידך בחקירתו הנגדית בביהמ"ש העיד כי הוא זה שהותקף ע"י המנוח באמצעות מוט הברזל ולא דוד: "המנוח הוא שתקף אותי. המנוח בהתחלה תקף אותי עם צינור" (עמוד 24 לפרוטוקול שורה 6). עפ"י עדותו של רפאל בביהמ"ש המנוח לא הותקף כלל ע"י מי מהנתבעים אלא תקף אותם וכל החבלות שנגרמו למנוח הם שריטות שנגרמו כתוצאה מנפילתו של המנוח על השיחים בחצרו (עמוד 24 שורות 8-10). יצוין כי אופי החבלות והיקפן הם בכל חלקו גופו של המנוח כפי שעולה מתעודת הרופא הנ"ל, ודבר זה אינו תומך בגרסת רפאל לגבי אופי החבלות של המנוח כתוצאה מהאירוע.
4. לטעמי, גרסת רפאל לגבי הנסיבות שהביאו ל"התקפת אמוק" של המנוח, לא מתיישבת עם הגיונם של דברים. לפי גרסתו של רפאל בפעם הראשונה היה הוא זה שירד למטה וביקש מהמנוח להנמיך את עוצמת המוזיקה אך המנוח סירב. לאחר מכן הוא שב לדירת חמותו, ודוד שהכיר את המנוח ירד למטה לשוחח עם המנוח. לאחר מספר רגעים ירד רפאל לקרוא לדוד לשוב ואז כשהבחין בו המנוח הוא צעק לעברו "אל תתקרב לפה – אתה לא שייך לשכונה", ורפאל השיב לו שזה לא רלבנטי מהיכן הוא, ואז המנוח נתקף אמוק ורץ לחצר ליטול את מוט הברזל על מנת לתקוף את רפאל. גם בחקירתו בביהמ"ש לא ידע רפאל להסביר מה היו הנסיבות שגרמו למנוח להיכנס למצב של אמוק :

"ת. הוא בכלל לא היה נראה עצבני. כשקראתי לדוד בפעם השניה, דוד אמר לי שהוא מכיר אותו והם ישבו לדבר. קראתי לדוד שיבוא כי חילי הגיע ואז כנראה זה הפריע לו שאני מפריע לו לדבר עם דוד" (עמוד 25 לפרוטוקול שורות 9-11).

יש לזכור כי דוד ירד לשוחח עם המנוח על מנת לשכנע אותו להנמיך את עוצמת המוזיקה שהפריעה, לטענתו, למפגש המשפחתי של הנתבעים, ואם נכונה גרסת רפאל כי הוא בסה"כ ירד למטה לקרוא לדוד כיוון שיחיאל ואילנית הגיעו, הרי שהיה בכך דווקא כדי להרגיע את המנוח ולא להרגיזו.

1. עפ"י גרסת התביעה, מקור המוזיקה הרועשת היה בדירת השכן מעל דירת המנוח ואילו המנוח ומשפחתו האזינו למוסיקה בעוצמה סבירה של מערכת שהפעילו בחצר ביתם. עפ"י עדותו של תמיר בביהמ"ש:

"המערכת של המוזיקה שקיבלתי מתנה ממערכת מעריב היא מערכת מאד קטנה שהגובה שלה זה 15 ס"מ רוחב 8 ועומק 8- זה לא יכול לעשות מוזיקה גבוהה. היתה מסיבת שחרור אצל השכנים שלנו שהשמיעו מוזיקה רועשת" (עמוד 18 לפרוטוקול שורות 14-17).

מסעיף 7 לתצהיר עדותה הראשית של עליזה עולה כי "הרמקולים שמהם בקעה המוזיקה היו מונחים בחוץ ולא בתוך הבית".

מאידך בחקירתו הנגדית של רפאל בביהמ"ש בעניין המערכת הוא נשאל:

"כל הטענה למוזיקה רועשת נשמעת הזויה. מדובר בטרנזיסטור בחצר הבית והווליום שלו לא גבוה"

והשיב:

"זה מה שאתה אומר וטוען. אני לא ראיתי את הגודל. זה לא היה בחוץ. זאת לא הייתה מוזיקה של טרנזיסטור, אלא של מערכת. אם הוא לא רצה להנמיך זה לא היה האישיו. אני רק ביקשתי להנמיך בתור שכן. השעות היו לזכותו. הקטטה לא החלה בגלל הרעש, אלא בגלל זה שהוא תקף. הוא תקף אותי עם הצינור ואז דוד הגן עלי".

1. מעדותה של מזל, אשתו של רפאל, בביהמ"ש עולה כי לא הייתה עדה לאירוע התקיפה. (עמוד 29 לפרוטוקול שורות 24-25), אלא נכחה באותה עת בבית אמא (עמוד 29 לפרוטוקול שורה 31). יש לציין כי עפ"י סעיף 10 לתצהיר עדותה הראשית היא יצאה מבית אמא החוצה לאחר ששמעה צעקות ואז ראתה את דוד והמנוח "מחובקים" ואת רפאל מנסה להפריד. עדות זו נסתרה בביהמ"ש עת נשאלה במהלך חקירתה הנגדית "כששמעת קטטה ומכות וצעקות לא יצאת החוצה?" והשיבה: "לא" (עמוד 29 לפרוטוקול שורות 26-27). ובהמשך נשאלה "לא ראית כלום מהאירוע?" והשיבה: "נכון" (עמוד 30 לפרוטוקול שורות 9-10). כאשר עומתה בהמשך חקירתה הנגדית על הסתירה בין תצהירה לעדותה בביהמ"ש: "מה שכתוב בסעיף 10 הוא שקר?" השיבה מזל: "לא. התצהיר היה כששאלו אותי ואז זכרתי טוב והיום איני זוכרת".
2. מעדותה של עליזה, אשתו של דוד, בביהמ"ש עולה כי לא ראתה מכות אך ראתה דחיפה: "אני זוכרת את האירוע. לא ראיתי מכות. ראיתי שניסו לעצור אותו..." (ההדגשה אינה במקור ג'.נ.). היא נשאלה: "ראית מי דחף את מי?" ועל כך השיבה: "שניהם. הם איבדו את השיווי משקל. דוד תפס את בן ציון בגלל שהיה עם מוט. הוא חיבק אותו, תפש אותו. בן ציון רץ עם מוט ברזל כשבאנו לקרוא לדוד". (עמוד 30 לפרוטוקול שורות 30-33 ו- עמוד 31 לפרוטוקול שורות 1-3).

יש לציין כי גרסתה של עליזה בתצהיר עדותה הראשית לגבי הנסיבות שקדמו לאירוע התקיפה שונה מגרסת רפאל. עפ"י גרסת רפאל הוא זה שירד בפעם הראשונה להעיר למנוח על עוצמת המוזיקה (סעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית) מאידך עפ"י גרסתה של עליזה, היא ביקשה בפעם הראשונה מדוד ללכת לדבר עם המנוח בקשר למוזיקה הרועשת (סעיף 8 לתצהיר עדותה הראשית). כמו כן, עפ"י תצהיר עדותו הראשית של רפאל לאחר שדוד הלך לבקש מהמנוח להנמיך את עוצמת המוזיקה הוא התבקש ע"י עליזה לרדת למטה ולקרוא לדוד חזרה (סעיף 9 לתצהיר רפאל) מאידך עפ"י גרסתה של עליזה הם (עליזה ודוד ירדו ביחד לקרוא לדוד חזרה (סעיף 9 לתצהיר עליזה). עוד אוסיף כי עפ"י גרסת רפאל הוא ירד לבדו לקרוא לדוד וכשהתקרב לעבר ביתו של המנוח הבחין במנוח ודוד משוחחים ואז היו חילופי מילים בין רפאל למנוח ושבעקבותיהם נתקף המנוח אמוק (סעיף 10 לתצהיר רפאל), ואילו לפי גרסת עליזה הם (עליזה ורפאל) ירדו למטה לקרוא לדוד ועמדו בחלק הצפון מזרחי של החצר וקראו לדוד ואז המנוח רץ מאחורי ביתו, לחלק המערבי של החצר, נטל מוט והחל לרוץ לעברם (סעיף 9 לתצהיר עליזה).

1. גם בעדותה של אילנית, אשתו של יחיאל, בביהמ"ש נמצאו סתירות ואי דיוקים לגבי גרסת ההגנה לאירוע. כך למשל, בתצהיר עדותה הראשית הצהירה כי הגיעה עם בעלה לבית חמותה מחיפה. בני המשפחה היו בסלון וגם בעלה יחיאל ואילו היא פנתה לחדר של חמותה (סעיפים 6-7 לתצהירה). בהמשך הצהירה כי לאחר מספר דקות קראה ליחיאל מחדרה של חמותה ומשלא ענה הלכה לסלון וראתה שהוא ריק ושמעה צעקות בחוץ (סעיף 7 לתצהירה). מאידך בעדותה בביהמ"ש, אישרה את גרסתה של מזל, לפיה מזל לא ירדה למטה בעת האירוע ונותרה עם אימא בבית: "את זוכרת שמזי הייתה ליד חמותך ולא ראתה את האירוע? " והשיבה: "בוודאי אני בטוחה", ואז נשאלה: "אני מפנה אותך לסעיף 10 לתצהיר גב' מזי, מה את אומרת על כך? איך זה מסתדר עם מה שאת מעידה? ואילנית אינה יודעת להסביר את הסתירה בעדותה ומשיבה: "מה אני אמורה להעיד". בהמשך אף חזרה בה אילנית מעדותה כי בעת האירוע נותרה לבד עם חמותה והשיבה לשאלה האם ראתה את הקטטה: "לא. הייתי עם חמותי ומזי. כשהקטטה החלה לא ראיתי אותה". (עמוד 32 לפרוטוקול שורות 17-18). בנוסף על פי סעיף 7 לתצהיר עדותה הראשית של אילנית היא יצאה החוצה לשמע הצעקות וראתה את המנוח "מחבק" את יחיאל ושניהם נופלים על העציצים. בשלב זה, היא התחילה לצעוק ליחיאל שיצא משם והוא קם ויצא בעוד המנוח ממשיך להיאבק ולתקוף את רפי ודוד. מאידך בחקירתה הנגדית בביהמ"ש נשאלה "האם ראית את המנוח תוקף את מר ימין ומר חזן?" והשיבה: "כשניגשתי למקום ראיתי רק את בעלי. לא הסתכלתי מסביב. עניין אותי שבעלי לא יהיה במקום האירוע" (עמוד 32 לפרוטוקול שורות 28-30).

אעיר כי גרסתה של אילנית בביהמ"ש סותרת את גרסת רפאל לפיה לאחר שדוד נותר בחדר המדרגות לעשן ביחד עם רפאל הגיע המנוח ולאחר חילופי דברים קצרים תקף שוב את דוד באגרוף וחנק אותו והפיל אותו לאזור השיחים בחצר, כאשר בשלב זה היו המנוח רפאל ודוד לבדם בחצר, וזאת כאשר יחיאל כלל לא נכח במקום (סעיפים 14 -15 לתצהירו של רפאל). גרסת אילנית כאמור סותרת אף את גרסת עליזה (ראו: סעיף 10 לתצהיר עדותה הראשית).

1. לגבי עדותה של השכנה רות אציין כי לא מצאתי לייחס לעדותה משקל כלשהו בנוגע למחלוקת בשאלת החבות הנזיקית שכן היא אישרה בעדותה בביהמ"ש כי לא ראתה את האירוע (עמוד 34 לפרוטוקול שורה 14).
2. בשולי הדברים אציין כי לא נעלמו מעיניי קיומם של אי דיוקים ו/או תמיהות מסויימות בגרסת התביעה. כך למשל נטען בכתב התביעה המתוקן (סעיפים 3 -4) כי האירוע התחיל בתקיפת הבן תמיר והמנוח שניסה לברר את העניין הותקף מיד לאחר מכן. מאידך עפ"י העדויות בביהמ"ש הבן תמיר הותקף לאחר שניסה להפריד ולסייע לאביו המנוח בעת התקיפה. יש לציין כי קיימת אינדיקציה לכך שהבן נפגע בעת האירוע. (ראו: תעודת רופא מיום 28.7.06 שם צוין :"נפיחות ורגישות במישוש בעזור אורף (צ.ל באזור עורף, ג.נ) מתחת לשיער ללא שינוי צבע...", נספח יא לתצהיר עדות ראשית אורה). כמו כן, בסעיף 8 לתצהיר המנוח נטען כי עובר לאירוע לא הכיר המנוח את אלו שהתקיפו אותו מאידך אורה רעייתו העידה בבית המשפט כי הכירה את דוד ואת יחיאל כיוון והם שכנים כך שסביר להניח שגם המנוח הכירם קודם לאירוע. יחד עם זאת, אין באמור, כדי לשנות את המסקנה כי טענות התביעה לעניין נסיבות התקיפה הוכחו ברמה הנדרשת במשפט אזרחי.
3. סיכום:

מכל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה במישור האחריות הנזיקית, וקובע כי הנתבעים תקפו את המנוח ואחראים, הדדית, לנזקים שנגרמו לו.

אני מחייב את הנתבעים, הדדית, לשלם לתובעים הוצאות בסך 1,500 ₪ לתשלום תוך 30 יום מיום קבלת החלטה זו.

להמשך בירור המחלוקת בשאלת הפיצויים, אני קובע קדם משפט ליום 16.1.13 שעה 12:00.

ניתנה היום, י"ט תשרי תשע"ג, 05 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.