מדובר בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למנוח ראובן בן ציון ז"ל (להלן: "המנוח") בעקבות ארוע תקיפה מצד הנתבעים שהתרחש ביום 27/7/96, כבר יצוין כי המנוח הלך לעולמו ללא קשר לתקיפה.

שאלת האחריות בנזיקין הוכרעה בהחלטה מנומקת מיום 5/10/12 שניתנה לאחר שמיעת ראיות. משלא הצליחו הצדדים להגיע לעמק השווה בשאלת הפיצויים המגיעים לתובעים, נשמעו ראיותיהם בשאלת הנזק. מטעם התביעה העידו התובעים מס' 2 ו – 4, ואילו התובע מס' 3 לא נחקר על תצהירו תוך שנרשמה הסכמה של הצדדים כי יתייחסו לטענות בסיכומיהם. מטעם ההגנה לא הובאו עדים. הצדדים הגישו סיכומים בכתב, והתיק הונח בפניי להכרעה.

המנוח, יליד 1958, הותקף ביום 27/7/96 בשעות הערב בחצר ביתו על ידי הנתבעים. עקב כך סבל מחבלות גוף שונות וטופל במוסדות רפואיים שונים כפי שיפורט בהמשך.

ביום 9/4/08 הלך המנוח לעולמו וזאת ללא קשר לפגיעותיו כתוצאה מהארוע. אעיר בהקשר זה כי במהלך שמיעת המשפט לא היתה עובדה זו שנויה במחלוקת. יחד עם זאת, עתר ב"כ התובעים בסיכומיו לפיצויים כאילו מותו של המנוח היה בעקבות אירוע התקיפה. אסיר מכשול כבר בשלב זה ואציין כי אין כל קשר בין מותו של המנוח לבין פגיעותיו בתקיפה שהתרחשה 12 שנים לפני פטירתו. אין כל בדל ראיה מצד התביעה לקשר כלשהו בין פטירת המנוח לבין ארוע התקיפה. נהפוך הוא, על פי חומר הנמצא בתיק בית המשפט, ניתן ללמוד על כך שאין כל קשר בין ארוע התקיפה נשוא התיק לבין מותו של המנוח. קיימת חוות דעת פתולוגית מיום 10/4/08 (למחרת פטירתו של המנוח) ממנה עולה כי מותו נגרם כתוצאה מכישלון חריף של הלב בעקבות טרשת קשה של העורקים. בנסיבות אלה ראוי היה כי ב"כ התובעים ישים לב לעובדה זו ולא "יזרום" עם טיעוניו בסיכומיו בחישוב הפיצויים כאילו קיים קשר בין פטירת המנוח לבין ארוע התקיפה "ולהמריא" עם חישוביו עד סכום העולה על 6 מליון ₪.

מעיון בחומר הרפואי וכן בחוות הדעת שהוגשו לתיק בית המשפט ניתן לציין כי לא היו פגיעות פיזיות ממשיות. קיים תיעוד רפואי המתייחס לחבלות כלליות בראש, בצוואר וכן שריטות. לא היה סיפור של איבוד הכרה. המנוח לא אושפז עקב פגיעותיו, אם כי בשלב יותר מאוחר, הוא נזקק לאשפוז יום בבית החולים רמב"ם לצורך טיפול ביחידה לטיפול יום פסיכיאטרי.

לא כך הם פני הדברים בכל הקשור לפגיעה בתחום הנפשי. בתחום זה יש ביסוס לכך שהמנוח סבל מהפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD). אתייחס לכך בהמשך הדברים.

מטעם התביעה הוגשו שלוש חוות דעת רפואיות. בתחום א.א.ג. הוגשה חוות דעת של ד"ר גבריאל רוזן אשר קבע כי קיימת ירידה קלה בשמיעה אך אינה מקנה נכות. יחד עם זאת, מגיע למנוח נכות צמיתה בשיעור 10% בגין טנטון תמידי וכן 10% נכות בגין התקפי סחרחורות. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת של המומחה ד"ר שמואל שוחט בה הוא קובע כי לא מגיעה נכות צמיתה כלשהי כתוצאה מהארוע הנטען.

בתחום הנוירולוגי הוגשה חוות דעת רפואית של ד"ר צבי באום בה הוא מצטרף לקביעותיו של המומחה מטעם המנוח בתחום הנפשי מבלי שקבע נכות צמיתה. אין מחלוקת כי מדובר בתחום חופף לתחום הנפשי כפי שיפורט להלן. בנוסף, קבע המומחה הנוירולוגי כי קיימות צלקות מכערות שמקנות נכות בשיעור 10% (!). הנתבעים הגישו חוות דעת של ד"ר בועז וולר בה הוא דוחה לחלוטין קיומה של נכות נוירולוגית.

בתחום הנפשי הוגשו חוות דעת סותרות. ד"ר גבריאל לני קבע כי נותרה נכות נפשית בשיעור 50%. ד"ר גרמן צינובוי מטעם הנתבעים הגיש חוות דעת בה הוא קובע כי הממצאים הקיימים אצל המנוח הם תולדה של העבר, כפי שהדבר מגובה במסמכים שונים. בתחום זה מונה מומחה מטעם בית המשפט (כאשר התיק עדיין התנהל בבית המשפט המחוזי ובטרם הועבר אל בית המשפט השלום בעכו). מומחה מטעם בית המשפט פרופ' אהוד קליין קבע כי מצבו הרפואי של המנוח מקנה נכות בשיעור 30% עקב קיום סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה. יחד עם זאת, מתוך הנכות הכוללת הנ"ל יש לזקוף 10% נכות נפשית שהיתה קיימת עוד לפני ארוע התקיפה, והיתרה בשיעור 20% הינה כתוצאה מארוע התקיפה.

המומחים הנ"ל לא נחקרו על חוות דעתם. ב"כ הצדדים התייחסו בסיכומיהם למסקנות המומחים. אינני רואה הצדקה לסטות מקביעתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי, פרופ' אהוד קליין, אשר קבע נכות צמיתה בשיעור 20% כתוצאה מארוע התקיפה. אין מחלוקת כי הנכות הנוירולוגית שהתובעים טענו לה הינה חופפת. בתחום א.א.ג. ניתן לציין באופן כללי כי קביעת נכות צמיתה בגין טנטון תמידי לא נתונה לבדיקה אובייקטביית ממשית והיא תולדה של אמון או אי אמון בסיפור הנפגע שהוא שומע צפצוף או רעש תמידי באוזניו. מאחר ובתיק בית המשפט הוגשו חוות דעת סותרות בעניין זה, ונוכח מיעוט החשיבות שיש לייחס לטענות אלה בזיקה להשפעה התפקודית על חיי המנוח, אני מחליט לקחת זאת בחשבון בשקלול הנכות התפקודית כפי שאפרט להלן.

בכל הקשור לעיסוקיו של המנוח לפני ארוע התקיפה וכן לעבודות שהוא עשה לאחר מכן עד ליום פטירתו, ניתן לציין כי על פי החומר בתיק בית המשפט, טוענים התובעים כי המנוח היה בריא לפני ארוע התקיפה ועבד במשך שנים בתור עצמאי, אך לא נהג לדווח על הכנסותיו (הכנסה שחורה). לאחר מכן, עבד המנוח תקופה מסוימת כשכיר עד היום שבו נפגע בארוע התקיפה ומאז לא עבד משך 12 שנים עד שנפטר. המסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט, לרבות הסקירה שנרשמה בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי, מלמדים כי המנוח היה בעל עבר פלילי וכן סבל במהלך שירותו הצבאי מחוסר בשלות ואימפולסיביות תוך שנקבע סעיף ליקוי נפשי. בשלב מאוחר יותר, החליטה הוועדה הרפואית לבטל את סעיף הליקוי הנפשי מבלי שצוינו פרטים נוספים. זאת ועוד, ניתן לציין כי החומר שהוגש לתיק בית המשפט והמסמכים מלמדים כי המנוח נהג לעשן סמים לפני ארוע התקיפה. מהחומר המצוי בתיקו הצבאי של המנוח, קיים רישום לפיו המנוח עישן סמים ואף גילה התנהגות ילדותית ובלתי יציבה. לכך יש להוסיף כי באחד הדיונים שהתקיימו בעניינו של המנוח בבית המשפט השלום בקריות (דיון בתיק פלילי שהוגש נגדו) נרשם במסגרת הטיעונים לעונש כי המנוח היה מטופל במרכז לבריאות הנפש בעקבות הלם קרב, ואשתו שנכחה באותו דיון אישרה זאת.

הטענה בדבר עבודה כעצמאי בכל מיני מקומות ואצל מוסדות שונים איננה מגובה במסמכים בכתב, אלא מדובר בטענה כללית של המשפחה כי המנוח אכן הביא הכנסה הביתה מעבודות אלה. בכל הקשור להכנסה "שחורה" נקבע בפסיקה כי אין לפסול טענה זו על הסף, אך היא מחייבת הוכחה מוגברת לאמיתות הטענה בדבר השתכרות ללא דיווח. במקרה שבפניי לא הובאה כל עדות כזו והתובעים הסתפקו בעדות אשתו של המנוח ובנו, שאז היה בגיל 13. אינני סבור כי יש בכך אינדיקציה להשתכרות כלשהי ולו מן הטעם של העדר ראיות, ולכן אני דוחה טענה זו. מנגד, הוגשו תלושי שכר המלמדים על עבודה חלקית לפני ארוע התקיפה. מחקירת אשתו של המנוח בבית המשפט ניתן ללמוד כי בתקופה שקדמה לארוע התאונה (למשל חודש ינואר 1996) השתכרותו החודשית של המנוח היתה 1,000 ₪ עבור 10 ימי עבודה. חודש לאחר מכן הוא השתכר 2,500 ₪. בחודש התקיפה עצמו (יש לזכור כי ארוע התקיפה היה ב- 27/7/96) עבד המנוח 4 ימים בלבד. נתוני שכר אלה מטים את הכף להשתכרות מינימאלית של המנוח מעבודתו כשכיר מבלי שהיתה לו עבודה קבועה ומסודרת. זאת ועוד, ראוי לציין כי תלושי השכר החלקיים שהוגשו מטעם התביעה הינם תלושי שכר רטרואקטיביים (כל התלושים נרשמו באופן רטרואקטיבי ביום 5/8/1996).

בתחום הנפשי קבע המומחה מטעם בית המשפט נכות בשיעור 20% כתוצאה מהארוע. המומחה קבע כי אכן סבל המנוח מ -PTSD אשר התפתחה על גבי תשתית אישיות תלותית וחלשה מלכתחילה עם הפרעות תפקודיות אשר באו לידי ביטוי עוד לפני הארוע (עמ' 11 לחוות הדעת). זאת ועוד המומחה קבע כי "קיים מימד של הגזמה והעצמה, למרות שהן מבטאות, לדעתי, סבל ומצוקה אמיתיים". מאחר ואין בכוונתי בנסיבות המיוחדות של המקרה לערוך חישוב אריתמטי של הפסד ההשתכרות של המנוח מאז ארוע התקיפה ועד פטירתו וכן מאחר ואין ראשי נזק נוספים מיום פטירתו של המנוח ואילך (כפי שנקבע לעיל, אין קשר בין פטירת המנוח לבין ארוע התקיפה) אסתפק ואציין כי בכל הקשור לפגיעה התפקודית ניתן לקבוע כי זו נעה בין 20% ל – 30%.

בשים לב לכל הנתונים שצוינו לעיל, אני פוסק לתובעים את הפיצויים הבאים:

בגין כאב וסבל ובשים לב למצבו הרפואי של המנוח לפני ארוע התקיפה, החבלות המתועדות כתוצאה מארוע התקיפה, הנכות הרפואית שנקבעה בעיקר בתחום הנפשי על ידי מומחה מטעם בית המשפט, וכן הזמן שחלף מאז ארוע התקיפה ועד פטירתו של המנוח, אני פוסק פיצויים בסך 50,000 ₪.

בגין הפסדי שכר שנגרמו למנוח משך 12 שנים מאז ארוע התקיפה ועד פטירתו, אני פוסק למנוח על דרך האומדנה פיצוי בסך 60,000 ₪.

בגין הוצאות עבור עזרת צד ג', אין מחלוקת כי מדובר בעזרה מוגברת של בני משפחה ובגין כך יש הצדקה לפסוק פיצוי על דרך האומדנה בסך 20,000 ₪.

בגין הוצאות רפואיות, נסיעות והוצאות נלוות, אציין כי לא הובאו ראיות ממשיות ולא נשמרו קבלות כלשהן. יחד עם זאת, ראוי לפסוק סכום גלובלי, אותו אני מעמיד ע"ס 10,000 ₪.

כל יתר ראשי הנזק שב"כ התובעים התייחס אליהם אינם רלוונטיים לתיק שבפנינו.

בטרם אסיים אציין שתי הערות: אחת, אמנם ב"כ התובעים "הצליח" להגיע עם חישוביו לסך של 6.2 מליון ₪, אך תחשיב זה איננו ריאלי ואף איננו מבוסס על הנתונים שהוכחו בתיק שבפנינו. שתיים, אמנם בישיבת יום 16/1/13 הוצע פיצוי לצורכי פשרה על סך 390,000 ₪ כולל, אך סכום זה הוצע בטרם נשמעו ראיות הצדדים וכן הוא הוצע לאחר דיון קצר מבלי שהובאו בפניי מלוא הנתונים הרלוונטיים (ייתכן והייתה הצדקה להימנע ממתן הצעה).

סה"כ הפיצויים שפסקתי לתובע הם: 140,000 ₪.

סופו של דבר:

אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים הדדית לשלם לתובעים באמצעות בא כוחם את הסך 140,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20%. כמו כן, ישאו הנתבעים ביתרת אגרה שתחול בתיק זה.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין אל ב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י"ט סיוון תשע"ד, 17 יוני 2014, בהעדר הצדדים.