1. התובע 1 (להלן- "התובע"), בשנות ה- 70, היה הבעלים והמנהל של בית מלאכה לייצור מוצרי אלומיניום, בשם "אלום מנשה", שהיה ממוקם במרכז שכונת מגורים בעיר חולון. כמו כן היה לו מחסן, ששימש את העסק, אף הוא בחולון. בית המלאכה והמחסן הוחזקו על ידו בשכירות. בית המלאכה גרם מטרדים שונים לדיירים שהתגוררו בסמוך לו. בשל ריבוי תלונות השכנים, פנתה הנתבעת אל התובע בבקשה כי יעביר את בית המלאכה לאיזור התעשיה. התובע נתבקש, במקביל, לפנות גם את המחסן.

התובע טוען כי, בתמורה לנכונותו לפנות את בית המלאכה והמחסן, הבטיחו לו ראש העיר דאז, פנחס אילון ז"ל, ומר צבי ישראלי, שהיה מנהל מחלקת רישום נכסים של הנתבעת, להעמיד לבעלותו מגרש חליפי, אותו צריכה הנתבעת לקבל. באותה תקופה, אזור התעשיה בחולון לא היה בבעלות הנתבעת, אלא בבעלות מינהל מקרקעי ישראל (להלן- "המינהל"), ועל כן לא יכלה הנתבעת להקצות בעצמה קרקע לתובע באיזור התעשיה, אלא רק להמליץ בפני המינהל להקצות קרקע לתובע. לטענת התובע, כאשר באו אליו נציגי העירייה בדרישה שיפנה את המגרש, בגלל המטרד לשכנים, ראש העיר אמר לו שהוא יקבל מגרש "לכל הזמן", משמע – לצמיתות (פרו', עמ' 118, ש' 14 – 17). ואילו הנתבעת טוענת, כי התובע פנה אל הנתבעת וביקש כי תקצה לו חלקת קרקע לצורך הקמת בית מלאכה לתריסים, וזאת באופן זמני, ועד למיצוי פנייתו למינהל, בבקשה כי יקצה לו קרקע למטרה זו.

ביום 18/7/73 כתב ראש העיר פנחס אילון לתובע כי "רשמנו לפנינו את בקשתך להקצאת קרקע, ואנו מקוים שכעבור חצי שנה נוכל להקצות לך מגרש של 500 – 750 ממ"ר למטרה המבוקשת".

2. בסוף שנת 1976 פינה התובע את בית המלאכה והמחסן.

3. ביום 29/4/77 כתב ראש העיר פנחס אילון מכתב למנהל מחוז ת"א והמרכז במינהל, בו הוא מציין את השתלשלות העניינים: "... בעקב לחצם של השכנים, שהתמידו להלין על המטרד שנגרם במקום, ולחצה של העירייה, ובעיקר נוכח הבטחתי האישית, כי אמליץ בפני המינהל על מגרש באיזור התעשיה, סגר מר אלי מנשה את עסקו... בשנת 1973 הודעתי למר מנשה כי אכן המלצנו בפני המינהל כי יוכל לרכוש מגרש באיזור התעשיה, ולהעביר את בית עסקו לשם. עתה התברר לי כי בטעות לא נשלחה אליכם ההמלצה... בקשתי היא כי תעשה כל שניתן על מנת שאוכל לקיים את הבטחתי ולעמוד בדיבורי, מה עוד שכבר נגרם בוודאי נזק רב לאדם הממתין זה מספר שנים לקבלת הקרקע...".

4. ביום 29/11/81 נתקבלה החלטת מועצת העירייה "לאשר לה' אלי מנשה שטח של 1000מ"ר ממגרש מס' 52 בתכנית ח/2/152 (להלן- "המגרש") מתוך השטחים שהעירייה מקבלת לבעלותה, להקמת בית מלאכה לייצור תריסים. השטח הוקצה במטרה לפנות בית המלאכה שלו מאיזור מגורים". התובע מציין כי ההקצאה לא הותנתה בתנאים כלשהם, ולא הוגבלה לזמן קצוב.

5. בשנת 1982 נחתם בין התובע והנתבעת חוזה, לפיו הנתבעת מרשה לתובע לתפוס חזקה בקרקע, בשטח של כ- 1000מ"ר מתוך מגרש 52 בתב"ע ח/2/152, וזאת "לתקופה של 5 שנים או עד שהמינהל יקצה למורשה שטח קרקע לאור בקשתו, הכל לפי המועד המוקדם יותר" (להלן- "הסכם ההרשאה").

6. התובע טוען כי באותה עת, אזור התעשיה בכלל, והמגרש בפרט, עדיין לא היה בבעלות הנתבעת, אלא בבעלות המינהל, ולכן החליט מנהל מחלקת רישום נכסים בעירייה, צבי ישראלי, לחתום עם התובע על הסכם הרשאה למסירת החזקה במגרש לתקופה קצובה של חמש שנים, שבסופה, לאחר אישור תב"ע ח/2/152, ניתן יהיה להקצות לו את המגרש באופן סופי. התובע טוען כי הסכם ההרשאה עומד בניגוד ובסתירה להחלטת מועצת העירייה, שלפיה הקצאת המגרש (לטענתו) היא לצמיתות, וכי מר ישראלי הדגיש בפניו כי מדובר בהסכם זמני למראית עין, שנולד בשל חוסר האפשרות להעביר אליו באותה עת את המגרש, בשל כך שהתב"ע טרם אושרה.

התובע טוען גם כי ראש העיר לא היה מודע להסכם זה ולא ראה אותו מעולם, וכי החתימה על ההסכם, הנחזית כחתימת ראש העיר, היא מזויפת.

לטענת התובע, נציגי הנתבעת חזרו והתחייבו בפניו כי מיד עם אישור התב"ע הנ"ל, ועם העברת הבעלות במקרקעין באיזור התעשיה לנתבעת, יעבירו לו כדין את הבעלות במגרש לצמיתות, וזאת בתמורה לכך שהוא פינה את בית המלאכה והמחסן.

ואילו הנתבעת גורסת, כי היא לא התחייבה להקצות קרקע לתובע, אלא עשתה לסייע בידו בפנייתו למינהל לשם הקצאת קרקע, ובמקביל העניקה לו רשות שימוש במגרש לזמן קצוב. לטענתה, הובהר לתובע, שהענקת רשות השימוש הזמנית נועדה לאפשר לו למצות את פנייתו למינהל, ושאם פנייתו למינהל לא תסתייע, הרי שבכל מקרה יהיה עליו לפנות את המגרש ולהחזירו לנתבעת.

הסכם ההרשאה לא הובא, אחרי חתימתו, לאישור מועצת העירייה, וגם לא לאישור שר הפנים, אך לטענת הנתבעת לא היה צורך, במקרה זה, באישור שר הפנים, הואיל וההסכם הוא לחמש שנים.

7. התובע טוען כי ראש העיר אילון, ומר ישראלי, הודיעו לו כי הוא יכול לראות את המגרש כאילו הוא בבעלותו, וכי יוכל לבנות בו מבנה של קבע. ואכן, בשנת 1982 פנה התובע לנתבעת בבקשה לשנות את ייעוד העסק שינוהל במגרש, מבית מלאכה לתריסים למוסך. הדבר נעשה לטענתו עפ"י הצעת ראש העיר, כדי להוכיח לתובע שהמגרש הוקצה לו לצמיתות.

מועצת העירייה, ביום 30/9/82, אישרה את בקשת התובע לשינוי ייעוד המגרש, מבית מלאכה לתריסים למוסך. עורך דינה של הנתבעת הודיע על כך לתובע, במכתב מיום 11/11/82. באותו מכתב ציין בין היתר כי כל יתר הוראות החוזה המקורי ממשיכות להיות בתוקף.

לאחר מכן הגיש התובע בקשה להיתר להקמת מוסך. התובע טוען כי הנתבעת, בכך שאישרה לו לבנות על המגרש מבנה של קבע, הכירה בזכותו כבעלים של המגרש לכל דבר וללא כל תנאי, וכי החזקתו במקום היא החזקה של קבע.

המגרש, עובר להקצאתו לתובע, שימש כמחצבת חול. התובע ביקש שהנתבעת תכשיר ותיישר את השטח אך נענה (כך לטענתו) כי עליו לשאת בהוצאות אלה, הואיל והמגרש הוקצה לו באופן סופי.

8. ביום 3/4/84 קיבל התובע מהועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון היתר להקמת מוסך במגרש.

בהיותו נכה צה"ל, ומאחר שהקמת מוסך כרוכה בהשקעה כספית ניכרת, פנה התובע אל אגף השיקום במשרד הבטחון לשם קבלת עזרה כספית להקמת המוסך. אגף השיקום פנה אל הנתבעת ביום 12/3/85 בבקשה כי זו תאריך את משך תקופת ההרשאה שניתנה לתובע לעשות שימוש במגרש, לתקופה ארוכה יותר ככל שניתן.

ואכן, ביום 27/3/85 החליטה ועדת ההנהלה של הנתבעת להאריך את תקופת ההרשאה שהעניקה לתובע להשתמש במגרש, מחמש שנים ל- 15 שנים (משמע, עד שנת 1997). מועצת העירייה, ביום 28/4/85, החליטה לאשר את ההחלטה הנ"ל של ועדת ההנהלה. בהמשך, נחתם עם התובע, בשנת 1985, חוזה חדש, לפיו תקופת ההרשאה היא ל- 15 שנים (במקום 5 שנים) ממועד חתימת החוזה המקורי, או עד שהמינהל יקצה לתובע שטח קרקע, הכל לפי המוקדם.

ההארכה ל- 15 שנה לא הובאה לאישורו של שר הפנים.

התובע טוען כי גם ההארכה לא נעשתה אלא מתוך כוונה להעביר אליו את המגרש לצמיתות, עם היכנס התב"ע לתוקף.

9. בניית המוסך ע"י התובע נמשכה מספר שנים, שכן היא הצריכה משאבים כספיים ניכרים שהתובע התקשה לעמוד בהם, כמו גם בשל ניתוח שעבר התובע וסיבוכים רפואיים שלא איפשרו לו לתפקד. בניית המוסך נסתיימה לטענת התובע ביום 1/10/91.

התובע טוען כי קיבל רשיון עסק לניהול המוסך, לפי חוק רישוי עסקים, שתוקפו לצמיתות. התובע מוסיף ןטוען כי היתר הבניה לבניית מבנה של קבע, ורשיון העסק לצמיתות, מוכיחים את העובדה כי הנתבעת ראתה בהחזקתו במגרש החזקה לצמיתות. דא עקא, ברשיון העסק שצורף על ידו, שם בעל העסק הוא שמשון מערכות בטחון בע"מ, ומהות העסק מתוארת: מתכת – מפעל לעיבודה; קופות ומנעולים – מפעל לייצורם. התובע אף אישר בח"נ כי לא ניתן לו רשיון עסק למוסך (פרו', עמ' 128, ש' 21 – 23).

10. סמוך לאחר סיום בניית המוסך, בשנת 1991, השכיר התובע את המוסך לחברת שמשון מערכות בטחון. בשנת 1995 השכיר התובע את המוסך לחברת פרמאונט מוטורס הולדינגס. בשנת 1998 השכיר התובע את המוסך לחברת מוסך המרכבה. התובע הודיע לנתבעת על כל ההשכרות והנתבעת רשמה ברישומיה את השוכרים השונים כמחזיקים במקום, לצורך תשלומי ארנונה ומים. התובע טוען כי הנתבעת לא התנגדה לשינויים הללו, מכיוון שהוא נחשב כבעלים של המגרש לכל דבר וענין, והדבר היחיד שמנע רישום זכויותיו בפנקסי המקרקעין היה שהתב"ע טרם אושרה. ואילו הנתבעת טוענת כי ההשכרות לצדדים שלישיים נעשו בניגוד להסכם ההרשאה, וללא הסכמת העירייה. לטענתה, אין להסיק ממסירת חוזי השכירות למחלקת הארנונה, על ידיעת הנתבעת על מצב הזכויות במקרקעין.

11. ביום 19/1/00 נרשמה הנתבעת בפנקסי המקרקעין כבעלים של המגרש. לטענת התובע, בכך הפרה הנתבעת את התחייבויותיה כלפיו לרישום הבעלות במגרש על שמו, מיד עם העברת המקרקעין מהמינהל אליה, בעקבות אישור התב"ע ח/2/152.

12. ביום 30/8/00 שלח ב"כ הנתבעת מכתב אל התובע, כי תקופת ההרשאה פגה בשנת 1997; כי הנתבעת, למען הזהירות, מודיעה לתובע על ביטולו של הסכם ההרשאה; וכי התובע נדרש לפנות את המגרש בתוך פרק זמן שלא יעלה על שלשה חודשים.

התובע לא פינה את המגרש, ולפיכך הגישה נגדו הנתבעת תביעת פינוי, בבית משפט השלום בכפר סבא. ביום 9/6/03 ניתן פסק דין, המקבל את התביעה, ומורה לתובע לפנות את המגרש לא יאוחר מיום 1/9/03, ולהחזיר החזקה בו לנתבעת ללא כל התנאה שהיא. התובע הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי, אולם, בהמלצת ביהמ"ש, הערעור נדחה בהסכמה, ללא צו להוצאות, וניתנה לתובע ארכה לפינוי המגרש עד יום 1/12/05.

כמו כן, סמוך לפני הדיון בערעור, הגיש התובע לבימ"ש השלום בכפר סבא תביעה לביטול פסק הפינוי. ביהמ"ש דחה תביעה זו על הסף, תוך חיוב התובע בשכ"ט עו"ד של הנתבעת.

13. חברת מוסך המרכבה, שהיתה השוכרת, וניהלה את המוסך במקום, פינתה את המגרש ביום 20/7/03, אולם התובע סירב לפנות את המגרש, והנתבעת פתחה לשם כך תיק הוצאה לפועל. ביום 23/4/06 פונה המגרש באמצעות קבלן הוצאה לפועל. בהמשך, הרסה הנתבעת את מבנה המוסך, שהתובע בנה על המגרש, באמצעות קבלן מטעמה.

14. כמו כן, הנתבעת הגישה נגד התובעים תביעה לתשלום דמי שימוש במגרש. בימ"ש השלום בכפר סבא קיבל את התביעה, וחייב את התובעים לשלם לנתבעת סך של 701,633₪. בערעור לביהמ"ש המחוזי ניתן פסק דין בפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, וביהמ"ש הפחית את החיוב בדמי שימוש, והעמידו על 400,000₪.

טענות התובעים, בתמצית

15. בתביעתם זו טוענים התובעים כי הנתבעת הציגה בפניהם מצג שווא, לפיו התובע יקבל לבעלותו מגרש חלופי, אם יסכים לפנות את המגרש שבו ניהל את בית המלאכה במרכז חולון. התובע הסכים לבקשת הנתבעת לפנות את המגרש, ופינה את המגרש, אולם הנתבעת מצידה התכחשה להבטחותיה, אשר בהסתמך עליהן שינה התובע את מצבו לרעה, ודרשה ממנו לפנות את המגרש החלופי שאותו קיבל בתמורה לפינוי המגרש הקודם שבו היה ממוקם בית המלאכה. התובע טוען כי השקיע השקעה כספית גדולה בהכשרת המגרש החלופי שקיבל, וזאת בהסתמך על הבטחה שלטונית שהמגרש יהיה בבעלותו לצמיתות. כמו כן, הוא השקיע סכומים נכבדים ביותר בהקמת המבנה (המוסך) על המגרש, במבנה קבע. התובעים טוענים כי שווי המגרש והמבנה נכון ליום 1/9/03 עמד על סך של 3,700,736₪ וזאת על יסוד חוות דעת השמאי, זאב כהן. בנוסף, לטענתם, עסקיו של התובע הושבתו משך שנים רבות, מאז שפינה את בית המלאכה, ועד שהוקצה לו המגרש החלופי, ובגין אובדן ההכנסות בתקופה זו מגיע להם לטענתם פיצוי בסך 3 מיליון ש"ח. בסה"כ העמידו התובעים את התביעה, לצרכי אגרה, על סך של 4,250,000₪.

טענות הנתבעת, בתמצית

16. הנתבעת טוענת כי אין לפסוק לתובעים פיצוי כלשהו. לתובע היה בית מלאכה שהיווה מטרד לתושבי הסביבה במרכז העיר חולון. הנתבעת יכולה היתה לפנות את התובע מהמקום בעל כורחו, אך העדיפה כי יתפנה מרצון. על כן היא הציעה לתובע להעניק לו רשות שימוש זמנית במגרש שהיא תקבל לבעלותה. בהתאם לכך, נתקבלה החלטת מועצת העירייה מיום 29/11/81, ונחתם הסכם ההרשאה לחמש שנים. לכתחילה היה אמור התובע לעשות שימוש במגרש למטרת בית מלאכה לתריסים (כך נקבע בהסכם ההרשאה), אולם התובע ביקש להחליף את הייעוד למוסך, והנתבעת נענתה לבקשתו. בשלב מאוחר יותר, ולאור השקעותיו בהקמת המוסך, הסכימה הנתבעת להאריך את תקופת ההרשאה בעשר שנים נוספות, ונחתם הסכם נוסף בהתאם. בפועל המשיך התובע לעשות שימוש במגרש עד שנת 2006 (מועד הפינוי באמצעות קבלן הוצל"פ), אף שההרשאה נסתיימה בשנת 1997. לטענת הנתבעת, לתובעים או למי מהם אין ומעולם לא היו כל זכויות במגרש. התובע (והוא בלבד) קיבל רשות שימוש במגרש לתקופה קצובה של 5 שנים, שהוארכה ל- 15 שנים, שעבורה לא שילם ולא נדרש לשלם לנתבעת תשלום כלשהו. בפועל, החזיקו התובעים במגרש משך 24 שנים (1982 – 2006), כשרק עבור התקופה 30/8/00 – 1/5/05 חויבו לשלם דמי שימוש, וגם אותם טרם שילמו עד כה.

הנתבעת מציינת כי בהחלטת מועצת העירייה מיום 29/11/81 לא נקבע כלל שהתובע יקבל במגרש זכויות מסוג בעלות או חכירה או כל זכות אחרת שהיא. לטענתה, יש לדחות טענת התובע כי קיבל את המגרש לבעלותו, בתמורה לפינוי בית המלאכה שהיה לו. שכן, המגרש שהוא פינה (אשר גם בו לא היו לתובע כל זכויות) איננו כלל מגרש של הנתבעת, ולא עבר אל הנתבעת, וברור אפוא שפינויו של מגרש זה אינו יכול להוות תמורה למתן מגרש של הנתבעת לתובע ללא תשלום. הנתבעת לא היתה נותנת לתובע מגרש במתנה, אך ורק בתמורה להסכמתו לפנות מטרד. הנתבעת מונה שורת מסמכים המבססים טענתה כי כל שניתן לתובע הוא רשות שימוש ל- 5, ואח"כ ל- 15 שנים, ומציינת כי טענות התובע הן טענות בעל פה נגד מסמכים בכתב, שגם אין ברשותו כל ראיה להוכחתן. הנתבעת מציינת גם, שאין כל סתירה בין היתר להקמת מבנה קבע, לבין מתן רשות שימוש במגרש לתקופה של 15 שנה. לטענת הנתבעת, עם ביטול רשותו של התובע כבר רשות, אין מגיע לו פיצוי כלשהו. לחלופין, המכסימום שעשוי להגיע לו הוא פיצוי עבור השקעותיו במגרש והשבחתו, וזאת (כך לטענת הנתבעת) בהתאם לחוו"ד השמאי מטעמה, יובל דנוס.

דיון והכרעה

הסכם ההרשאה

17. המסמך המסדיר את יחסי הצדדים, בכל הנוגע למגרש, הוא החוזה משנת 1982. מהוראות החוזה עולה בבירור כי:

(א) הקצאת המגרש לתובע היא זמנית, במטרה להקים על המגרש מבנה זמני, שניתן לפרקו בכל עת.

(ב) הזכות הניתנת לתובע היא רשות שימוש בלבד, לתקופה של 5 שנים, או עד שהמינהל יקצה לו קרקע, לפי המוקדם ביניהם.

(ג) התובע אינו רשאי לעשות שימוש במגרש לכל מטרה זולת זו המוגדרת בחוזה, וגם אינו רשאי להעביר זכויות לאחרים או להרשות שימוש לאחרים.

(ד) בתום תקופת ההרשאה, עליו לפרק את המבנה שהקים, ולהחזיר החזקה במגרש לעירייה, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ.

ברור בעליל כי החוזה, שהתובע חתם עליו, סותר ומפריך לחלוטין את טענתו כאילו התחייבותה/הבטחתה של הנתבעת היתה להעמיד לרשותו מגרש שיהיה בבעלותו לצמיתות. הוראות החוזה מבהירות, בצורה שאין ברורה ממנה, כי הדבר אינו כן, וכי עסקינן ברשות שימוש בלבד, ולתקופה של 5 שנים בלבד (שלימים – הוארכה ב- 10 שנים נוספות). התובע, בהיותו ער לקושי זה, מנסה "לתקוף" את החוזה ולאיינו, במספר טענות: הוא טוען, שהחתימה על החוזה היא מזויפת, ואיננה חתימתו של ראש העיר, פנחס אילון המנוח; עוד הוא טוען כי מדובר בהסכם למראית עין; ועוד הוא טוען כי ההסכם לא אושר ע"י מועצת העירייה, וגם לא ע"י שר הפנים.

טענת זיוף החתימה על ההסכם

18. תחילה לטענת זיוף חתימתו של ראש העיר. בענין זה הגישו התובעים חוות דעת של מומחה מטעמם, הגרפולוג המשפטי מר יצחק חגג, שקבע בחוות דעתו כי מצא ניגודים ייחודיים, המרחיקים את האפשרות שהחתימות שבמחלוקת^[1] נכתבו ע"י ראש העיר המנוח פנחס אילון. מאחר שחוות דעת זו ניתנה ע"י מר חגג על יסוד בדיקת צילומי מסמכים, ולא מסמכים מקוריים, נתתי, בסיום חקירתו הנגדית על חווה"ד, החלטה כי מר חגג יגיש חוות דעת חדשה, על יסוד בדיקת מסמכי המקור. מר חגג אכן הגיש חוות דעת חדשה, לאחר שבדק את מסמכי המקור, ומסקנתו היא, שקיימת סבירות גבוהה ביותר (דרגה מס' 1) שהחתימות שבמחלוקת^[2] לא נכתבו ע"י ראש העיר המנוח פנחס אילון. מר חגג נחקר גם על חוות הדעת החדשה.

הנתבעת הגישה חוות דעת של מומחה מטעמה, מר אמנון בצלאלי, מומחה להשוואת כתבי יד ולבדיקת מסמכים. מסקנתו היא, כי החתימות על המסמכים השונים שקיבל מהנתבעת (שכולם נחזים כחתומים ע"י ראש העיר פנחס אילון), לרבות הסכם ההרשאה עם התובע, כולן מתאימות לאותו כותב, משמע, כולן נחתמו ע"י פנחס אילון. גם מר בצלאלי נחקר על חוות דעתו.

19. ניכר לעין כי החתימות, שמר חגג מכנה אותן "החתימות המקוריות", הן חתימות ארוכות, ואילו החתימות, שמר חגג מכנה אותן "החתימות שבמחלוקת", הן קצרות. עיון נוסף בשתי קטגוריות אלה של חתימות מגלה כי החתימות הקצרות דומות מאד – לעיתים עד כדי זהות מוחלטת – לחלק הימני, קרי, למחצית הראשונה, של החתימות הארוכות (ראה למשל חתימות מס' 3, מס' 7, ומס' 8). כפי שמציין בצדק מר בצלאלי, כותבים רבים נוהגים להשתמש לסירוגין בחתימות מלאות ובחתימות מקוצרות. בייחוד בחתימה על חוזים רווח הנוהג לחתום בסוף החוזה חתימה מלאה, וביתר עמודי החוזה – חתימה בראשי תיבות, או חתימה מקוצרת. מחומר הראיות עולה כי גם ראש העיר המנוח פנחס אילון נהג כך לעיתים, ולראיה – בחוזה שבין הנתבעת לבין רומנו, חתם בסוף החוזה את חתימתו המלאה, ובעמוד הראשון של החוזה – את חתימתו המקוצרת (ראה ת/3, ת/3א') (ואינני מקבל את מסקנתו הבלתי מתקבלת על הדעת של מר חגג כי שתי החתימות על אותו חוזה (חוזה רומנו) האחת – נכתבה ע"י ראש העיר, והאחרת – זויפה). אכן, מכלל המסמכים בתיק עולה, שמר פנחס אילון המנוח עשה שימוש לעיתים בחתימה ארוכה ולעיתים בחתימה קצרה. גם מסמכים שהתובע הגיש כחלק מראיותיו נושאים לעיתים את חתימתו המקוצרת של ראש העיר (ר' למשל ה'2, י"ב2 בתיק מוצגי התובעים). כפי שעולה מחוות דעתו של מר בצלאלי, קיימת התאמה בתכונות הכתיבה בין החתימות הקצרות לבין החלק הימני של החתימות הארוכות (רק החלק הימני הוא בר-השוואה), ומכאן מסקנתו כי החתימות הקצרות והחתימות הארוכות נכתבו ע"י אותו כותב (פנחס אילון ז"ל). אני מקבל מסקנתו זו, שלא נסתרה בכל דרך, וגם מתיישבת עם מראה העיניים. אינני מקבל את חוות דעתו של מר חגג, המבוססת על 2 ניגודים ייחודיים שמצא בהשוואה בין החתימות הקצרות והארוכות (ראה בעמ' 4 לחוות דעתו, פיסקה 3, ופיסקה 5) שכן הניגודים שהוא מצביע עליהם נמצאים בחלק השני (השמאלי) של החתימה הארוכה, שכלל אינו קיים בחתימה הקצרה. ברור הדבר, גם בעין בלתי מזויינת, והדבר מתאשר בחוות דעתו של מר בצלאלי, כי אין מדובר בניגודים כלל ועיקר, אלא בחתימה ארוכה לעומת חתימה קצרה, ומובן מאליו, שבחתימה הארוכה יש דברים שאינם בחתימה הקצרה. אני מקבל גם את טענת הנתבעת, כי לו היה מדובר בזיוף, היה הזייפן מזייף את החתימה בשלמותה, ולא מזייף באופן מושלם רק את החצי הראשון (הימני) של החתימה, ונעצר כאן. לסיכום סוגיה זו: מן המסמכים בתיק עולה כי ראש העיר עשה שימוש לסירוגין בשתי חתימות: האחת – ארוכה, והשניה – קצרה, ומכאן בלבד נובעים כל ה"ניגודים" כביכול בין החתימות השונות. מסקנתי היא אפוא כי החתימה על הסכם ההרשאה עם התובע היא חתימתו של ראש העיר המנוח, פנחס אילון, ואיננה חתימה מזויפת.

20. אעיר, בהקשר לטענת הזיוף, הערה הנוגעת גם לשאלת מהימנותו של התובע: בתצהיר ע"ר של התובע (סעיף 26) הוא מצהיר כי ראש העיר לא היה מודע להסכם ההרשאה ולא ראה אותו מעולם. אולם בסעיף 26 לתצהירו בתביעת הפינוי, נ/3, הוא מצהיר כי הן ראש העיר והן ישראלי הדגישו בפניו כי מדובר בהסכם למראית עין. שתי ההצהרות הללו סותרות בעליל זו את זו. התובע נחקר על כך והשיב כי ראש העיר לא אמר לו כדברים האלה, רק ישראלי אמר (פרו' עמ' 94 – 95). הוא נשאל אפוא מדוע הצהיר אחרת בתצהירו נ/3 והשיב תשובות שונות, והן - שעוה"ד שניסח את התצהיר כתב מה שהוא רוצה (עמ' 95, ש' 28 – 30); שהוא (התובע) לא תמיד קורא על מה הוא חותם (עמ' 95 ש' 22); ושהיום הוא צלול יותר מכפי שהיה בזמן התצהיר הנ"ל, לפני 10 שנים (עמ' 96, ש' 24 – 26).

העדר אישור שר הפנים להסכם

21. באשר לטענה כי ההסכם לא אושר ע"י מועצת העירייה וע"י שר הפנים, אכן, סעיף 188 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע:

"(א) עיריה לא תהיה רשאית למכור מקרקעין, להחליפם או למשכנם אלא על פי החלטת המועצה ברוב חבריה ובאישור השר או מי שהוא הסמיך לכך.

(ב) עיריה רשאית להשכיר מקרקעין או להרשות שימוש במקרקעין שאין בו משום שכירות, אולם השכרת מקרקעין לתקופה העולה על חמש שנים והשכרת נכס שחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, חל על שכירותו, טעונות החלטה ואישור כאמור בסעיף קטן (א)".

מסעיף קטן (ב) עולה, כי הרשאת שימוש במקרקעין, לתקופה שאינה עולה על חמש שנים, אינה טעונה החלטת מועצת העירייה ברוב חבריה, ואינה טעונה אישור שר הפנים. על כן, אין כל בעיה באשר לתוקפו של הסכם ההרשאה במקרה דנן, שנעשה לתקופה של 5 שנים.

אשר להארכת תוקף ההסכם ב- 10 שנים נוספות, נראה כי, הגם שעפ"י פרשנות מילולית של סעיף 188(ב), אין צורך באישור שר הפנים במקרה של הרשאת שימוש במקרקעין, גם לתקופה העולה על 5 שנים (ראה ד"ר א' וינוגרד, "דיני רשויות מקומיות", הוצאת הלכות, תש"ע-2010, בעמ' 645, וכן תא"ק (רמלה) 6288-07-09 עמותת הקרן להנצחת החייל נ' עמותת מרכז המעיין התורני, בפיסקה 23), הרי הפרשנות התכליתית שניתנה לסעיף זה בביהמ"ש העליון היא, שגם מתן רשות שימוש ללא תמורה, לתקופה העולה על חמש שנים, טעונה אישור שר הפנים (בג"ץ 10907/04 סולודוק נ' עיריית רחובות, בפיסקאות 16, 17). במקרה דנן, אין מחלוקת כי לא ניתן אישור שר הפנים להארכת תקופת ההרשאה ב- 10 שנים, והתוצאה היא, למעשה, כי הארכה זו היא חסרת תוקף (בג"ץ 582/78 זיתוני נ' עיריית חולון פ"ד ל"ג (3) 243, בעמ' 250, מול ו, ובעמ' 251, מול ה). אולם אין פירושו של דבר שהתובע החזיק במגרש, בתקופה זו, כמסיג גבול. ניתן להשוות סיטואציה זו למקרה שבו נעשתה עיסקה במקרקעין, מבלי שנתמלאו דרישות הדין הפורמלי לעריכתה של עיסקה במקרקעין, כגון דרישת הכתב. הכלל במקרה כזה – וכך גם בענייננו – הוא, כי "בהעדר כתב, התחייבותו של בעל המקרקעין להעניק זכות במקרקעין (בענייננו: להעניק זכות שימוש במגרש לתקופה נוספת של 10 שנים) הינה חסרת תוקף על פי הדין הפורמלי (בהעדר אישור שר הפנים). אולם, אין להתייחס אל מקבל ההתחייבות כאל מחזיק שלא כדין. החזקתו בנכס היא מכוח רשות שנתן לו בעל המקרקעין ותידרש הכרעתו של בית המשפט לגבי הפתרון הראוי להביא לסיומה של הרשות בנסיבותיו של המקרה על פי הלכות הרישיון הכלליות" (פרופ' נ' זלצמן, "רישיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב, 24, בעמ' 55 – 56). התובע החזיק והשתמש במגרש, משך תקופה של 5 שנים, עפ"י רשות חוזית מפורשת. גם בתקופה משנת 1987 ואילך, הוא היה במעמד של בר רשות, אם כי ללא חוזה תקף, אלא מכח עצם העובדה שהמשיך להחזיק בפועל במגרש משך שנים רבות אחרי תום תוקפו של הסכם ההרשאה המקורי, וזאת בידיעתה ובהסכמתה של הנתבעת, אשר לא מיחתה בידו (ואף התייחסה אליו כאל בר רשות לפי חוזה).

טענת הסכם למראית עין, וכי ההסכמה האמיתית היתה להעברת בעלות

22. ועתה לטענה העיקרית שבפי התובע, היינו, כי מדובר בהסכם למראית עין, שלא שיקף את ההסכמה האמיתית בין הצדדים. הטענה היא כי בהסכם נאמר שהוא הסכם להרשאת שימוש לתקופה קצובה של 5 שנים (ובהמשך – 15 שנים) בלבד, אולם ההסכמה בין הצדדים היתה שעם אישורה של תוכנית מיתאר ח/2/152, והעברת הבעלות במגרש מהמינהל לנתבעת, תועבר לתובע הבעלות במגרש, לצמיתות, וזאת בתמורה לבית המלאכה שפינה במרכז העיר.

טענה זו מבוססת על כך שבהחלטת מועצת העירייה מיום 29/11/81 נאמר שהקצאת המגרש לתובע נעשית תמורת פינוי בית המלאכה שהיה לו באיזור מגורים, וההקצאה לא הותנתה בתנאים כלשהם, ולא הוגבלה לזמן קצוב כלשהו;

ועל טענת התובע כי ראש העיר ומנהל מחלקת הנכסים הבטיחו לו להעמיד מגרש לבעלותו;

ועל כך שהעירייה אישרה לו להקים על המגרש מבנה של קבע (מוסך), ואף נתנה לו רשיון לצמיתות לניהול מוסך, פעולות המעידות לטענתו על כך שהעירייה ראתה בהחזקתו במגרש – החזקה לצמיתות;

ועל כך שהעירייה הסכימה להשכרות של המבנה ע"י התובע לצדדים שלישיים, עפ"י חוזי שכירות שהעביר אליה, והעירייה רשמה בספריה את שינויי המחזיקים, ולא התנגדה לכך, שכן התובע נחשב בעלים של המגרש לכל דבר וענין.

השתק פלוגתא

23. עיון בטענות התובע בדבר ההבטחות והמצגים שהוצגו בפניו כי יינתן לו מגרש בבעלות, והטענות הקשורות לכך, מעלה כי טענותיו בתיק זה רובן ככולן אינן אלא מיחזור של טענות זהות שהועלו על ידו בתביעת הפינוי, וכולן נדחו ע"י בית המשפט. בימ"ש השלום בכפר סבא (כב' השופט ד' גדול) קבע, בפסק הפינוי שנתן נגד התובע, כי אין לתובע כל זכות במגרש, והורה על פינויו. כמו כן קבע (בעמ' 100) כי הנתבעת היא הבעלים של המגרש. כמו כן דחה את הטענה בדבר חוזה למראית עין (אם כי, ללא דיון בה לגופה). על פסק דין זה הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי, והערעור נדחה, בהסכמה.

הקביעות הללו של בית משפט השלום מהוות השתק פלוגתא, השתק אשר מונע התדיינות נוספת בין אותם בעלי דין בפלוגתאות אלה. אמנם, ההכרעה של בימ"ש השלום, כי הנתבעת היא בעלת המגרש, וכי לתובע אין כל זכויות במגרש, היא הכרעה אשר נתונה לסמכותו הייחודית של ביהמ"ש המחוזי, ועל כן נראה לכאורה, כי הכרעתו האינצידנטלית של בימ"ש השלום בענין זה היא רק "לצורך אותו ענין" (סעיף 76 לחוק בתי המשפט), ואינה יוצרת השתק פלוגתא. אולם לא כך פורש סעיף 76 בפסיקת בתי המשפט. אצטט בענין זה מת.א. (מחוזי י-ם) 7441/05 הפטריארך היווני האורתודוכסי נ' מדרשת קדמת ירושלים (כב' השופטת נ' בן אור) (בפיסקה 12 לפסה"ד):

"אכן, הכלל היסודי הוא, שאין בכוחה של קביעה שבגררא לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט לשמש מעשה בית דין לגבי בית משפט שהוא בעל הסמכות הייחודית לדון באותו עניין. עם זאת, המושג "סמכותו הייחודית של בית המשפט" פורש בפסיקה כמוסב על הסמכות הייחודית ככל שהיא נובעת ממהות העניין, ולא כזו הנובעת משיעור הסכום הנתבע בתביעה השנייה. רוצה לומר, רק מקום שבו השאלה שהוכרעה במשפט הראשון כבדרך אגב נתונה בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר על פי מהותה, או אז אין ההכרעה בה מהווה מעשה בית דין, כאשר היא מתעוררת בפעם השנייה בפני בית המשפט בעל הסמכות. אולם מקום שבתובענה השנייה רוכש בית המשפט את סמכותו רק בשל גובה הסכום שנתבע, אין לומר כי בית המשפט שהכריע באותה פלוגתא במסגרת התביעה הראשונה בין הצדדים, לא היה מוסמך לפסוק בה אלמלא הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט. לפיכך, ממצא שקבע – אם נתמלאו לגביו תנאי ההשתק – מונע התדיינות נוספת בין בעלי הדין באותה פלוגתא. ובמילים אחרות, מקום שסמכות בית המשפט המחוזי נגזרת אך ורק משווי התובענה, הרי שהכרעתו של בית משפט השלום מהווה מעשה בית דין".

(וראה בענין זה ע"א 473/67 עזבון ראוטנשטיין נ' לביא פ"ד כ"ב (1) 552, בעמ' 556, ע"א 202/70 אליהו נ' יחזקאלי פ"ד כ"ה (2) 425, בעמ' 433 – 434, ע"א 153/71 יורשי אלטשולר נ' בניינים ברחוב אלנבי בע"מ פ"ד כ"ו (1) 693, בעמ' 697 – 698, ע"א 476/88 אשתר נ' נפתלי פ"ד מ"ה (2) 749, בעמ' 755, ע"א 10112/03 גיטה פת נ' קטלן-אסן, בפיסקה 24, בש"א (מחוזי י-ם) 941/06 שביטה נ' אלראזם, בפיסקה 5, ה"פ (מחוזי י-ם) 49906-03-11 אנגיטל פרופרטיס נ' סגל, בפיסקה 42, ד"ר נ' זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי", הוצאת רמות – אונ' ת"א, 1991, בעמ' 233, ד"ר י' זוסמן, "סדרי הדין האזרחי" מהד' 7, 1995, בעמ' 60).

התביעה שבפניי היא תביעה כספית, שאיננה בסמכותו הייחודית של ביהמ"ש המחוזי מפאת מהות הענין. התביעה היא בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי אך בשל סכומה. לפיכך יחול הכלל, שצוטט לעיל, היינו, כי הכרעתו האינצידנטלית של בימ"ש השלום בסוגיית זכויותיו או העדר זכויותיו של התובע במגרש יוצרת השתק פלוגתא (אם מתקיימים כל התנאים להיווצרותו של השתק פלוגתא).

24. ארבעת התנאים העיקריים להיווצרותו של השתק פלוגתא הם: (א) שהפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, (ב) שהתקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ועל כן, לבעל הדין, שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השניה, "היה יומו בבית המשפט" ביחס לאותה פלוגתא, (ג) שההתדיינות הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללא, של ביהמ"ש באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממצא של חוסר הוכחה, (ד) שההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מכל הכרעה שולית, תוספת חינם, שאינה נחוצה לביסוסו של פסק הדין בתובענה (זלצמן, שם, בעמ' 141). כל התנאים הללו התקיימו במקרה זה, ומכאן שהכרעתו של בימ"ש השלום כי הנתבעת היא בעלת המגרש, ובעיקר – כי לתובע אין כל זכויות במגרש, יוצרת השתק פלוגתא, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בשאלה שהוכרעה בפסק הדין. פסק הדין הנ"ל מחייב את הצדדים, והם מנועים מלהעלות טענות העומדות בסתירה לו. קם מחסום דיוני, השתק, כלפי מי מהם המבקש לשוב ולהתדיין ביחס לפלוגתא, שנדונה והוכרעה בפסק הדין. הממצא שקבע ביהמ"ש הופך לראיה חלוטה בהתדיינות השניה; אין הוא ניתן לסתירה או להכחשה ע"י בעל הדין שכנגד (זלצמן, בעמ' 137).

25. משמעות האמור לעיל היא כי בכך, למעשה, נסתם הגולל על טענתו של התובע כי הוא היה או היה אמור להיות הבעלים של המגרש, או כי הוא אמור היה לקבלו בהיוון מלא, או בחכירה, או לצמיתות, וכיוצא באלה טענות.

יוער כי אף ב"כ הנתבעים (שייצגם באותה עת) הכיר בכך שפסק הפינוי סתם את הגולל על טענות אלה של התובעים, ועל כן הצהיר לפרוטוקול, בתיק התביעה לדמי שימוש, כי "אנחנו לא טוענים יותר לבעלות, לאור פסק הדין החלוט של הפינוי". וכן: "אני שב וחוזר שאני לא טוען יותר לבעלות. אני שב וטוען שאינני רשאי כעת להחזיק במקרקעין" (ר' פרוטוקול בתיק הנ"ל, מיום 2/1/06, נספח י"ב לכתב הגנה המתוקן, בעמ' 8 ובעמ' 10 לפרוטוקול).

26. חרף האמור לעיל, מאחר שהטענות הללו של התובע תפסו את מרבית נפח ההתדיינות בתיק זה, שנמשכה זמן רב; ואף בסיכומיהם הקדישו לכך הצדדים חלק נכבד; ובכדי להפיס דעתם של התובעים, שטענתם העיקרית איננה נדחית מטעם "דיוני" גרידא, אלא נדונה גם לגופו של ענין, אתייחס להלן לטענות הללו של התובעים לגופן.

החלטת מועצת העירייה

27. המסמך הבסיסי אשר התובע סומך טענותיו עליו הוא החלטת מועצת העירייה מיום 29/11/81. התובע מצביע על כך שהקצאת המגרש כאמור בהחלטה זו לא הותנתה בתנאים כלשהם, ולא הוגבלה לזמן קצוב כלשהו. נכון שבהחלטה זו לא נקבעה תקופה, אך מצד שני, ומה שחשוב יותר לענייננו, גם לא נקבע בה שהתובע יקבל זכויות מסוג בעלות, או חכירה, או כל זכות אחרת במקרקעין. למעשה לא ניתן ללמוד ממסמך זה מהו הדבר שהובטח לתובע. על כן מקובלת עלי טענת הנתבעת כי ההחלטה מיום 29/11/81 לא היתה אלא החלטה עקרונית להקצות מגרש לתובע, מבלי לפרט את מהות הענין ותנאי ההקצאה, ואילו ההסכם שנחתם לאחר מכן הוא הקובע והמפרט את תנאי ההקצאה ותקופתה (פרו' עמ' 260 ש' 8 – 10). בלא מעט מקרים ניתן ללמוד על פרשנותו של מסמך סתום או לא ברור, לפי התנהגות הצדדים לפני או אחרי עריכתו, ובמקרה דנן, ההסכם שנחתם אחרי החלטת מועצת העירייה מבהיר, באורח חד משמעי, מה היתה כוונת מועצת העירייה בהחלטתה. וכפי שקבע ביהמ"ש העליון ברע"א 6495/11 אלי נובק נ' עיריית חולון (בפיסקה 18): "כשנה לאחר החלטת מועצת העירייה נחתם עם המבקש הסכם הרשאה. הסכם ההרשאה אינו עולה בקנה אחד עם פרשנות המבקש להחלטת מועצת העירייה. מדובר בהסכם המעניק למבקש זכות שימוש זמנית במקרקעין ל- 5 שנים. הסכם ההרשאה המוגבל בזמן כשלעצמו מהווה כפירה במשמעות שמייחס המבקש להחלטה משנת 1981, ולטענתו כי ניתנה לו הרשאה לזמן בלתי מוגבל, שהיא למעשה בעלות. בנוסחו של הסכם ההרשאה הבהירה המשיבה עמדתה כי אין למבקש אלא זכות מוגבלת" (ההדגשות – במקור).

טענת הסכם למראית עין

28. לכאורה נראה כי התובע עצמו סותר טענתו כי הסכם ההרשאה היה הסכם למראית עין, שהרי הוא טוען (בעמוד 5, פיסקה 22 לסיכומיו) כי מטרת הסכם ההרשאה היתה לאפשר לו לתפוס חזקה במגרש לתקופה קצובה, שבסופה, לאחר אישור תוכנית ח/2/152, ניתן יהיה להקצות לו את המגרש באופן סופי, בבעלות. אם המטרה היתה לאפשר לו לתפוס חזקה במגרש לתקופה קצובה, הרי זה מה שנאמר ונקבע בהסכם, היכן אם כך מראית העין?

29. נראה שהטענה בדבר מראית עין נוגעת רק לאשר יקרה באחריתה של תקופת ההרשאה. שבעוד שבהסכם ההרשאה, התחייב התובע, בתום תקופת ההרשאה, לפרק את המבנה שהוקם על ידו, ולהחזיר את החזקה במגרש לנתבעת, כשהוא נקי מכל אדם וחפץ, הרי ההסכמה האמיתית – כך לטענת התובע – היתה, שבתום תקופת ההרשאה, ולאחר אישור התב"ע, ייחתם הסכם להעברת הבעלות במגרש לתובע.

כפי שנקבע לא אחת, "בית המשפט מצווה להתייחס בזהירות רבה אל ראיות הבאות להראות, שעל אף האמור במסמך גופו, נקבע בעל פה תנאי, שעומד בסתירה לתוכן המסמך" (ע"א 545/79 בראונר נ' דיאמסלס, פ"ד ל"ח (2) 191, בעמ' 198).

ההימנעות מהבאת מר ישראלי לעדות

30. מהן הראיות שהביא התובע להוכחת טענתו כי הובטחה לו בעלות, וכי ההסכם היה למראית עין בלבד? הראיה העיקרית בענין זה (מלבד עדותו שלו) היא: ההבטחות שניתנו לו לטענתו ע"י ראש העיר וע"י מנהל מחלקת רישום נכסים מר צבי ישראלי. הם אלה שהבטיחו לו לטענתו להעמיד לבעלותו מגרש חליפי (סעיף 7 לתצהיר ע"ר של התובע). ישראלי הוא שאמר לו כי ההסכם הוא הסכם זמני למראית עין (סעיף 26 לתצהירו, פרו' עמ' 83, ש' 22 – 25, עמ' 94, ש' 29 עד עמ' 95, ש' 7, עמ' 109, ש' 1 – 4). הם אלה שהתחייבו בפניו כי מיד עם אישור התב"ע, והעברת הבעלות לנתבעת, יעבירו לו כדין את הבעלות במגרש לצמיתות (סעיף 28 לתצהירו). הם אלה שהודיעו לו כי הוא יכול לראות את המגרש כאילו הוא בבעלותו, ויכול גם לבנות בו מבנה של קבע (סעיף 29 לתצהירו).

על מנת להוכיח טענתו זו, יכול היה וצריך היה התובע לזמן לעדות את מר צבי ישראלי. אין ספק שמר ישראלי, שעזב את עבודתו בנתבעת בכעס גדול ובטריקת דלת (כך לפי עדותו הוא, בתיק תביעת הפינוי), היה מסכים להעיד לטובת התובע (כפי שעשה בתביעת הפינוי), לו אך זומן לעשות כן. אך התובע נמנע מלזמן את מר ישראלי לעדות, ואף לא נתן לכך כל הסבר שהוא. כידוע, "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, בעמ' 760).

התובע נמנע – ללא כל הסבר – מלזמן לעדות את העד המרכזי, ולמעשה, היחיד, שיכול היה לאשש ולתמוך, מידיעה אישית, בטענתו המרכזית של התובע בתיק זה. משמעותה של הימנעות זו איננה רק שהתובע לא הביא כל ראיה לטענתו, מלבד עדותו שלו. המשמעות הנוספת היא, שמעצם ההימנעות ניתן להסיק מסקנות, לעיתים אף מכריעות וקיצוניות, לחובת הגירסה המועלית על ידו.

סתירות בגירסת התובע

31. קשה ליתן אמון בעדותו של התובע ביחס לתוכן ההבטחות שניתנו לו, לטענתו, שכן, עדותו עומדת בסתירה לגירסתו שלו, ביחס לאותו ענין ממש, כפי שנמסרה על ידו בתביעת הפינוי. תצהיר ע"ר של התובע בתיק זה הועתק מלה במלה (לרבות מספרי הסעיפים) מתצהירו בתביעת הפינוי (שהוגש כמוצג נ/3), תוך שינויים כאלה ואחרים, בחלק מהסעיפים. בתצהירו בתביעת הפינוי, מדבר התובע (שהיה שם נתבע) על קרקע חליפית, שראש העיר ומר ישראלי הבטיחו לו לטענתו שהם ימליצו למינהל להקצות לו אותה, בתמורה להסכמתו לפנות את בית המלאכה. במלים אחרות, אין מדובר כלל במסירת קרקע של הנתבעת.

כב' השופט גדול, בפסק הפינוי (בעמ' 98), עמד על כך, שהתובע (הנתבע שם) מודה בתצהירו, ובכך נתפס על הודייתו, כי דובר על הפניה למינהל, ועל הקצאת מגרש מטעמם. לא מטעם הנתבעת.

התובע הפנים את הערתו של כב' השופט גדול, והנה, בתביעה הנוכחית, גירסתו "התפתחה" והשתנתה. כיום הוא אינו מדבר על קרקע חליפית, כי אם על קרקעות חליפיות (סעיף 12 לתצהירו בתיק שבפניי). גירסתו הנוכחית היא (ראה בתצהירו), כי ראש העיר ומר ישראלי הבטיחו לו להעמיד לבעלותו מגרש חליפי, אותו צריכה הנתבעת לקבל, וזאת בתמורה להסכמתו לפנות את בית המלאכה. וכן הבטיחו לו, בנוסף, כי ימליצו למינהל להקצות לו קרקע נוספת, ללא קשר למגרש החליפי שהובטח לו עקב פינוי בית המלאכה. זוהי גירסה שאין לה זכר בתצהירו בתביעת הפינוי.

נראה לי כי הגירסה הראשונה, זו שניתנה 10 שנים מוקדם יותר, ובטרם הערת כב' השופט גדול כי התובע נתפס על הודייתו, היא המשקפת אל נכון את המציאות. זאת ניתן ללמוד ממכתבו של ראש העיר פנחס אילון אל המינהל, מיום 29/4/77, ממנו עולה בבירור כי הכוונה הייתה שהנתבעת תמליץ בפני המינהל להקצות לתובע מגרש באיזור התעשיה. זאת ניתן ללמוד גם מהסכם ההרשאה עצמו, שם נקבע כי תקופת ההרשאה היא לחמש שנים, או עד שהמינהל יקצה לתובע שטח קרקע, לפי המוקדם ביניהם.

מן האמור עולה, כי ההבטחה שניתנה לתובע כלל לא היתה שהנתבעת תיתן לו קרקע, אלא המינהל. הנתבעת הסכימה רק לתת לו מגרש באופן זמני, עד שענין הקצאת הקרקע ע"י המינהל ייצא אל הפועל.

האישור לבנות על המגרש מבנה של קבע

32. התובע חוזר שוב ושוב על הטענה כי עצם העובדה שהנתבעת אישרה לו להקים על המגרש מבנה של קבע, למטרת מוסך, ואף נתנה לו רשיון עסק לצמיתות לניהול מוסך, מלמדת שהנתבעת ראתה בו בעל הזכות להחזיק במגרש לצמיתות, ולמעשה – בעל המגרש.

טענה זו דינה להידחות, שהרי באותו מכתב (נ/6) שבו הודע לתובע ע"י ב"כ הנתבעת עו"ד טויסטר כי הנתבעת אישרה בקשתו להקים על המגרש מוסך, בגוף אותו מכתב הודע לו במפורש כי כל יתר הוראות החוזה (הסכם ההרשאה) ממשיכות להיות בתוקף (לרבות ההוראה, שתקופת ההרשאה היא 5 שנים, ושבתום התקופה עליו לפרק, לפנות, ולהחזיר החזקה לנתבעת). התובע אמנם טוען שמר ישראלי אמר לו להתעלם ממכתבו הנ"ל של עו"ד טויסטר (פרו' עמ' 102 ש' 7 – 9), אולם התובע לא הביא כל ראיה להוכחת טענתו זו (יכול היה להביא את מר ישראלי לעדות), שהיא טענה בע"פ נגד מסמך בכתב, וגם אינה מתקבלת על הדעת, ואני דוחה אותה.

רשיון עסק לצמיתות

33. כמו כן, לא נכונה טענת התובע כי קיבל רשיון עסק לצמיתות לניהול מוסך. הרשיון שהוצג ע"י התובע איננו על שמו אלא על שם חברת שמשון מערכות בטחון בע"מ. מהות העסק המצוין ברשיון איננה מוסך, אלא "מתכת – מפעל לעיבודה, קופות ומנעולים – מפעל לייצורם". התובע אף הודה בח"נ כי לא קיבל רשיון עסק לצמיתות לניהול מוסך (פרו' עמ' 128 ש' 21 – 23).

תשלום היטל השבחה

34. ועוד טוען התובע כי חשבון אגרות להיתר בניה, משנת 1983, המופנה אל התובע, כולל בין היתר חיוב בהיטל השבחה בסך 703,050₪, ומכאן שהנתבעת התייחסה אליו כבעלים או חוכר לדורות, שכן, היטל השבחה חל על בעלים או חוכר לדורות. הוא אינו חל על בר רשות (עמ' 18 לחוו"ד השמאי זאב כהן, וכן פרו' עמ' 51 ש' 22 – 27).

בענין זה אציין כי התובע לא הוכיח ששילם היטל השבחה, ולענין זה אני מפנה למסמך נ/12, וכן ל-נ/13, בו צוין: "קיבל פטור מראש העיר".

התובע, אחרי הגשת סיכומיו, הגיש שורה של בקשות, בהן טען, וחזר וטען, כי נ/12, נ/13 אינם המסמכים שהוגשו וסומנו כמוצגים במהלך עדותו, שכן, במהלך עדותו, זיהה על המסמך שהוצג בפניו את חתימת ראש העיר, ואמר שזו פעם ראשונה שהוא רואה מסמך זה עם חתימת ראש העיר, ולא ראה מסמך זה אף פעם לפני כן, ואילו נ/12, נ/13 אינם נושאים את חתימת ראש העיר, ומכאן שלא אלה המסמכים שהוגשו וסומנו כמוצגים. דחיתי טענתו זו של התובע, ואני חוזר ודוחה אותה. המוצגים נ/12, נ/13 הם המסמכים שהוגשו במהלך חקירתו של התובע, וסומנו על ידי בחתימתי עליהם נ/12, נ/13. כל טענות התובע כאילו לא אלה המסמכים שהוגשו וסומנו, אין להן כל יסוד.

למעלה מן הצורך אעיר, כי נ/12 הוא אותו מסמך שהוגש גם כמוצג מטעם התובעים (מוצג י' בתיק מוצגי התובעים), אלא ש-נ/12 קטוע בחלקו ורואים רק את המחצית התחתונה של המסמך, וכן, ב-נ/12, בצידו הימני, הוסף בשלב מאוחר יותר הכיתוב: "לפטור".

כמו כן, הדף השני של נ/13 הוא אותו מסמך שהוגש כמוצג י' בתיק מוצגי התובעים. והמסמך שצורף לסיכומי הנתבעת איננו מסמך חדש, הוא צורף כנספח לחווה"ד של השמאי דנוס, נספח כ' לכתב ההגנה המתוקן, והוא אותו מסמך שסומן נ/13 (הדף הראשון), שהוא קטוע בחלקו התחתון.

ואעיר גם, כי כאשר הוצג נ/12 בפני התובע, הוא אישר שזה החשבון שקיבל מהעירייה (פרו', עמ' 120). אין זכר בפרוטוקול לכך שהוא (כטענתו) הביע פליאה עת הוצג לו המסמך, או לכך שזיהה את חתימתו של ראש העיר על המסמך, או לכך שאמר שהוא לא ראה מסמך זה אף פעם לפני כן.

בנוסף לאמור לעיל, השמאי יובל דנוס מציין בחוות דעתו כי מבדיקה שערך, התובע לא שילם היטל השבחה (ראה בעמ' 4 ועמ' 8 לנספח ההתייחסות לחוו"ד זאב כהן). אף התובע עצמו אינו טוען, בתצהירו או בסיכומיו, כי שילם היטל השבחה (ר' סע' 35 לתצהיר ע"ר של התובע, וכן בעמ' 5 לסיכומי התובע, סע' 19), ומן המסמך נספח י' לתצהירו עולה כי שילם רק אגרת היתר בניה, אשפתונים, ומד מים, בסך כולל של 263,882 שקל ישן. לא היטל השבחה.

רק בסיכומי התשובה מטעמו טוען התובע לראשונה כי שילם היטל השבחה, אולם, ראשית, חלק זה של סיכומי התשובה נמחק (ראה החלטתי מיום 11.5.14); שנית, משקלה של הטענה, המועלית לראשונה בשלב כה מאוחר, הוא מועט ביותר; ושלישית, והעיקר, הטענה לא הוכחה, כפי שהראיתי.

ובכל מקרה, נראית לי הטענה, כי אין ללמוד מחשבון האגרות הנ"ל, כי הנתבעת התייחסה לתובע כבעלים או חוכר לדורות, שכן, גיזברות הנתבעת אינה קובעת זכויות קנין של מחזיקים, ואינה מצויה בזכויות המדויקות של כל מחזיק קרקע.

טענה בדבר קיומו של נוהג

35. טענה נוספת שהעלה התובע, והיא נסמכת על חוות דעתו ועדותו של השמאי זאב כהן, היא, שהיתה תופעה מקובלת, והנתבעת נהגה כך במשך שנים, לפנות מפעלי תעשיה המהווים מטרד באזורי מגורים, ולהעבירם לאזורי תעשיה, ולפצות את המפונים במתן קרקע חליפית, בייחוד כשמדובר בנכים (התובע הוא נכה צה"ל) (עמ' 6 לחוו"ד זאב כהן, וכן פרו', עמ' 47). במענה לטענה זו העיד השמאי דנוס מטעם הנתבעת כי אכן היה נוהג בנתבעת בשנות ה- 70, 80, לפנות מטרדים ממרכז העיר לפריפריה, אך הנתבעת לא היתה נותנת למפונים קרקע בבעלות במקום אחר (פרו' עמ' 244, ש' 18). אני מעדיף בנקודה זו את עדותו של מר דנוס, הן מפני שמר כהן לא נתן דוגמאות קונקרטיות להענקת מקרקעין בבעלות, בתמורה לפינוי מטרד, הגם שטען שיש "דוגמאות בלי סוף" (עמ' 47 ש' 19), והן מפני שעדותו של מר דנוס בנקודה זו – שלא היה נוהג להעניק קרקע בבעלות, כנגד פינוי מטרד – היא בעיניי סבירה ומתקבלת על הדעת יותר.

טענת התובע אינה מתקבלת על הדעת

36. גם שורת ההיגיון אינה עומדת לצד גירסתו של התובע כי הובטחה לו קרקע של הנתבעת, בבעלות ולצמיתות. במקום שבו ניהל התובע, במרכז העיר חולון, את בית המלאכה, לא היו לו כל זכויות בעלות או חכירה. הוא החזיק את המקום בשכירות חופשית (פרו', עמ' 117). כב' השופט גדול קבע בפסק הפינוי (בפיסקה 7) כי לא הוכח – וגם בפניי לא הוכח – כי היה לתובע רשיון עסק, והיתר לפי חוק התכנון והבניה, למקום עיסקו הקודם (בית המלאכה), וכן (בפיסקה 6) כי הוא ניהל את עיסקו במקום שאינו מתאים וכנראה אינו מותר לניהול עסק מסוג בית מלאכה לתריסים. בנוסף, התובע עצמו מאשר כי בית המלאכה גרם מטרד קשה לשכנים (פרו', עמ' 118). נראה אפוא כי במצב דברים זה, היו בפני הנתבעת מספר דרכים משפטיות לגרום לסגירת עיסקו של התובע או לפינויו, מבלי להציע לו כל תמורה. במצב דברים זה נראה כי אין כל היגיון בכך שהנתבעת תיתן לתובע מגרש, שיעבור לבעלותו, וללא כל תשלום. איזה זכויות היו לו לתובע בקרקע שבה היה ממוקם עיסקו הקודם, שהצדיקו לתת לו תמורתן מגרש במתנה? יתירה מזו, הקרקע שהתובע פינה לא היתה של הנתבעת ולא עברה אל הנתבעת, ומדוע שהנתבעת תיתן לתובע מגרש במתנה, תמורת קרקע שלא עוברת אליה? התובע מנסה לטעון כי הוא נתן תמורה, והתמורה היא – העובדה שהוא פינה בהסכמה את בית המלאכה, ללא צורך בהליכים משפטיים ממושכים. על כך כבר אמר השופט גדול (בפיסקה 7 לפסק דינו) כי התובע עשה טובה אך לעצמו בכך שפינה את המקום, ולא הטריח את בתי המשפט לטפל בענין זה. מכל מקום מה שברור הוא, שהסכמתו לפנות את בית המלאכה (אותו יכלה הנתבעת לסגור או לפנות, בהליכים משפטיים, וגם ללא הסכמתו) בוודאי ובוודאי איננה דבר שתמורתו הסכימה הנתבעת להעניק לתובע מגרש שלה לצמיתות, וללא כל תשלום. גם בהנחה שהנתבעת הסכימה לתת לו הטבה או תמריץ כלשהו תמורת הסכמתו לפנות מרצון את בית המלאכה שהיה במרכז העיר, סביר שהטבה זו תבוא לידי ביטוי במתן רשות שימוש במגרש של הנתבעת לתקופת זמן קצובה. לא סביר ולא מתקבל על הדעת שתמורת הסכמתו זו (וכאמור, ניתן היה לפנותו משם, גם ללא הסכמתו) קיבל מגרש לבעלותו, לצמיתות.

דרישת הכתב

37. גם לו קיבלתי – חרף כל האמור לעיל – את טענת חוזה למראית עין, גם אז לא ניתן היה לקבל את טענת התובע. סעיף 13 לחוק החוזים קובע את בטלותו של החוזה למראית עין, החוזה הגלוי. הוא אינו דן כלל בחוזה הנסתר, ואינו מבטל אותו. תוקפו של חוזה זה לא נקבע בסעיף 13 ולא נחתך על פי הוראותיו. לכאורה החוזה הנסתר תקף, ובלבד שמתקיימות בו המידות הדרושות לקיום חוזה והוא עונה על דרישות החוק. כך למשל החוזה הנסתר איננו תקף, אם מדובר בעיסקת מקרקעין, ולא נערך מסמך בכתב (ג' שלו, "דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי", דין הוצאה לאור, תשס"ה – 2005, בעמ' 260). במקרה דנן, אף לו הנחתי כי הסכם ההרשאה הוא הסכם למראית עין ועל כן – בטל, גם אז, התוצאה המשפטית לא היתה, שלפנינו החלטת מועצת העירייה, המהווה התחייבות תקפה של הנתבעת להקנות זכות בעלות במגרש לתובע. שהרי התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב. "מסמך המזהה בצורה ראויה את הצדדים להסכם, את הנכס שעליו סב החוזה, ואת מהות העיסקה המתבצעת, מתקיים בו יסוד הכתב הדרוש לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין" (ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ פ"ד מ (1) 321, בעמ' 324). במקרה דנן, החלטת מועצת העירייה איננה מציינת כלל מהי מהות העיסקה המתבצעת, ודי בכך כדי לקבוע, שמסמך זה אינו ממלא אחר דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין. לפיכך, טענת התובע, כי הסכם ההרשאה הוא הסכם למראית עין, אינה מועילה לו, שכן, גם ההסכם שהוא לטענתו ההסכם האמיתי, איננו תקף, בהעדר מסמך בכתב.

סיכום ביניים

38. עד כאן פירטתי את מכלול הנימוקים לדחיית טענתו של התובע כי ההסכמה האמיתית בין הצדדים היתה להקנות לו בעלות במגרש לצמיתות, וכי הסכם ההרשאה היה הסכם למראית עין. אני קובע כי התובע היה בר-רשות במגרש, בתחילה – רשות חוזית מפורשת לתקופה קצובה של 5 שנים, ובהמשך (בהעדר הסכם הארכה תקף) – רשות לתקופה בלתי קצובה, הנלמדת מעצם העובדה שהתובע המשיך להחזיק ולהשתמש במגרש, משך 13 שנים נוספות, בידיעת הנתבעת ובהסכמתה; כמו גם מהסכם ההארכה, שאמנם אינו תקף בשל אי אישורו ע"י שר הפנים, אך ניתן ללמוד ממנו על כוונת הצדדים. הנתבעת ביטלה את הרשות ביום 30/8/00. נגד התובע ניתן פסק פינוי, והוא פונה בפועל מהמגרש, באמצעות ההוצאה לפועל, ביום 23/4/06. מאחר שהתובע לא הותיר את המגרש כשהוא פנוי וריק, נאלצה הנתבעת להרוס את המבנה, ע"י קבלן מטעמה. ועתה יש לדון בשאלה האם זכאי התובע לפיצוי מאת הנתבעת, ומהו גובה הפיצוי.

אעיר כי לא התייחסתי לעיל, וגם לא להלן, לראיות הנוספות שהגיש התובע ברשות ביהמ"ש (קלטת ותמליל שיחה עם ראש העיר הנוכחי), הואיל ואני סבור כי אין בראיות אלה דבר העשוי לתמוך או לחזק את תביעת התובע או איזו מטענותיו.

האם זכאי התובע לפיצוי מאת הנתבעת?

39. לעיל קבעתי (ראה פיסקה 21) כי ההסכם להארכת תקופת ההרשאה לא עמד בדרישות פקודת העיריות בדבר אישור שר הפנים, ועל כן איננו תקף. אולם, הגם שהסכם ההארכה איננו תקף, אין מחלוקת כי גם בתקופה שאחרי שנת 1987, המשיך התובע להחזיק במגרש, בתור בר רשות. הרשות בתקופה זו (1987 – 2000) איננה נובעת מהסכם ההארכה (שכאמור, איננו תקף), כי אם מעצם החזקתו של התובע במגרש, משך תקופה ממושכת, בידיעתה של הנתבעת, ומבלי שמיחתה בידו. התובע, משך תקופה של 13 שנים, החזיק והשתמש במגרש ברשות, ללא תמורה, רשות שלא נקבעה תקופתה (הואיל והסכם ההארכה איננו בתוקף), וללא הסכם תקף הקובע מועד לסיומה, או את תנאי סיומה, ותוך שבתקופה זו, השקיע התובע סכומים נכבדים ביותר, בידיעתה וברשותה המפורשת של הנתבעת, להקמתו של מבנה קבע, שישמש מוסך.

"כאשר מן הנסיבות עולה, כי בהסתמך על הציפיה שיצר אצלו בעל המקרקעין בהתנהגותו הפסיבית, השקיע פלוני בנכס, כגון הקים מבנה או נטע נטיעות, אפשר שבית משפט יתנה את ביטול הרשות בתשלום פיצויים לפלוני על השקעותיו בנכס, לפי ערכן הריאלי" (נ' זלצמן, "רישיון במקרקעין" הפרקליט מ"ב 24, בעמ' 57). גם במקרה דנן יפים הדברים שנאמרו ברע"א 9212/05 מעודה נ' חברת מפעלי בתים משותפים, כי "לא קמה למבקש זכות חוזית כלפי המשיבים מיניה וביה, ובכלל זה זכות משפטית לפיצוי בעבור ביטול הרשות והוצאתו מן המקרקעין... יחד עם זאת, נוכח השקעות המבקש במקרקעין – שם בנה בית ונטע עצים – אכן היה מקום משיקולי צדק לפיצויו בסך שווי ההשקעה וההוצאות". ובענין רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי פ"ד נ"ז (3) 949, בעמ' 955, נאמר כי "מקום שנפסקו פיצויים למי שהיה בר-רשות ללא תמורה בנכס מקרקעין, שרישיונו בוטל, נפסקו הפיצויים רק עבור השקעותיו של בר הרשות בנכס והשבחתו". טענת הנתבעת בסיכומיה (פיסקה 111) כי לא היתה כל השבחה מבחינתה, שכן אין לה כל ענין וכל צורך במבנה שהתובע בנה על המגרש, והיא הרסה אותו, איננה שוללת את זכותו של התובע לפיצוי, שכן "בעיית הפיצוי בעבור השקעה במקרה של ביטול רישיון אינה נפתרת לפי המבחן אם ובאיזו מידה ייהנה בעל המקרקעין מההשקעה של בעל הרישיון, אלא שבכל מקרה של ביטול רשיון יש לפצות את בר-הרשות בשווי השבחת הקרקע, בתנאי שהשבחה זו נעשתה בידיעת בעל המקרקעין" (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים פ"ד ל"א (3) 210, בעמ' 218. לדעה שונה ראה ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן פ"ד ל"ו (4) 403, בעמ' 409, מול ד).

40. עיקר טענתה של הנתבעת נגד פסיקת פיצוי לתובע מבוססת על ההסכם, אשר לא נאמר בו ולא משתמע ממנו כי התובע זכאי, בסיום תקופת ההרשאה ופינויו מן המגרש, לקבל פיצוי על השקעותיו או על הבניה שבנה, והנתבעת סבורה כי בתנאי ההסכם יש משום הסכמה פוזיטיבית שלא ישולם פיצוי.

טענה זו דינה להידחות, בשים לב למסקנתי דלעיל, כי הסכם ההארכה איננו תקף כלל, וכי התובע המשיך להחזיק במגרש משנת 1987 ואילך לא מכוחו של הסכם ההארכה (שאיננו תקף, כאמור), אלא מכח הסכמתה-שבשתיקה של הנתבעת.

גם אין לומר כי יש להחיל את תנאיו של הסכם ההרשאה המקורי (המחייב את התובע לפנות, ואינו מקנה זכות לפיצוי), שהרי תוקפו של הסכם זה פג בשנת 1987, והתובע המשיך להחזיק במגרש 13 שנים נוספות, לא מכוחו של הסכם זה (שהסתיים), ונכון לשנת 2000 (מועד ביטול הרשות) הסכם ההרשאה המקורי כבר מזמן אינו רלוונטי.

41. נראה כי תוצאה שבה לא ייפסק כל פיצוי לתובע נוגדת את תחושת הצדק, בנסיבות מקרה זה. התובע, ברשות מפורשת ועפ"י היתר בניה כדין, בנה על המגרש מבנה של קבע. הבניה נמשכה שנים, ועלתה לו לטענתו כ- 350,000 דולר. התובע השקיע סכומים נכבדים אלה, על יסוד אמונתו – המוטעית, אך בתום לב – כי הנתבעת הבטיחה לו, אם במפורש, אם בקריצת עין, כי המגרש יעבור בסופו של דבר לבעלותו, ואפשר שאמונתו זו לא לגמרי היתה תלויה על בלימה.

42. בנוסף, יש להביא בחשבון את העובדה, שבענין שכנו של התובע, יוסף מוסרי ז"ל, שנסיבותיו זהות לשלנו, הנתבעת פיצתה את מוסרי (עפ"י פסק דין שניתן) בגין פינויו מן המגרש: באותה ישיבה של מועצת העירייה מיום 29/11/81, שבה הוחלט לאשר לתובע שטח של 1,000מ"ר ממגרש מס' 52 בתוכנית ח/2/152, הוחלט גם להקצות ליוסף מוסרי שטח של 550מ"ר מאותו מגרש. בעקבות זאת, נחתם בין הנתבעת לבין מוסרי הסכם הרשאה לתקופה של 5 שנים או עד שהמינהל יקצה לו שטח קרקע, לפי המוקדם ביניהם. תנאי של הסכם ההרשאה של מוסרי זהים בכל לתנאי הסכם ההרשאה של התובע, לרבות ההתחייבות, בתום התקופה, לפרק את המבנה שהוקם על ידו על המגרש, ולהחזיר המגרש לנתבעת כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ. מוסרי קיבל היתר בניה להקמת בית מלאכה לייצור מדרגות בטון, ובנה בית מלאכה כאמור. גם אל מוסרי פנתה הנתבעת ביום 30/8/00 בדרישה לפינוי, ומשלא פינה, הגישה נגדו תביעת פינוי בבימ"ש השלום בכפר סבא. תביעת הפינוי התקבלה. בפסק הפינוי נקבע בין היתר (שם, בעמ' 164) כי "בפני בית המשפט מתקיים שיח של זכויות. במקרה דנן, קיימת זכותו של הציבור לקבל בחזרה את נכסיו שהוצאו ממנו אגב פעולה לא תקינה של פרנסיו, מול זכויותיו של הנתבע שהשקיע מה שהשקיע במקרקעין וציפה לקבל פרי מהשקעות אלו. סבורני כי על בסיס שיח זכויות צודק, נכון יהיה בנסיבות הענין להעניק פיצוי לנתבע קודם שיפנה את המקרקעין". הפיצוי שנפסק למוסרי שם היה 70,000 דולר, על יסוד חוות דעת שמאי מטעמו, שקבע סכום זה.

קשה להלום מצב שבו שכנו של התובע, בנסיבות זהות, ובתנאים חוזיים זהים, קיבל פיצוי מהנתבעת בגין ההשקעות שהשקיע במגרש, ואילו התובע לא יקבל פיצוי. כידוע, על "חוזה רשות", חוזה מינהלי, חלות בעת ובעונה אחת שתי מערכות דינים: מערכת דיני החוזים ומערכת דיני המינהל הציבורי (דואליות נורמטיבית). מערכת דיני המינהל הציבורי כוללת כאחד מעקרונות היסוד שלה את חובתה של כל רשות מינהלית לנהוג באופן שוויוני (ראה בג"ץ 262/62 פרץ נ' המועצה המקומית כפר שמריהו פ"ד ט"ז 2101, בעמ' 2115, בג"ץ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים נ' ממשלת ישראל פ"ד ל"ד (3) 729, בעמ' 746 ואילך, ע"א 516/87 מ"י נ' בלייכפלד פ"ד מ"ב (3) 244, בעמ' 248, ע"א 15/87 מ"י נ' וייס פ"ד מה (1) 342, בעמ' 348, ע"א 5042/96 כהן נ' ממ"י פ"ד נ"ג (1) 743, בעמ' 750, ע"א 276/09 טאבא נ' ממ"י, בפיסקה 13, עע"מ 8183/03 חב' החשמל נ' המועצה האזורית גולן, שם איפשר ביהמ"ש למועצה האזורית להשתחרר מחוזה ארנונה עם חברת החשמל, בשל פגיעה בשוויון, ר' פסה"ד של כב' השופטת פרוקצ'יה, בפיסקאות 32, 36, ושל כב' השופטת ארבל, בפיסקה 6. וכן ר' פסק הדין החשוב שניתן בימים אלה בענין עקרון השוויון: בג"ץ 616/11 התאחדות הסטודנטים בישראל נ' ממשלת ישראל, בפיסקאות ל"ח, נ', נ"ז).

לסיכום נקודה זו, אם הנתבעת שילמה למוסרי, שכנו של התובע, פיצוי בגין השקעותיו במגרש (ואין נפקא מינה שעשתה כן מכוחו של פסק דין שניתן), לא ייתכן מצב שאותה נתבעת, באותם תנאים, ובאותן נסיבות, לא תשלם פיצוי לתובע. הדבר עומד בניגוד לחובת הרשות לנקוט יחס שווה אל שווים, ובניגוד לתחושת הצדק.

גובה הפיצוי

43. האמור לעיל בענין חובת הרשות לנקוט יחס שווה אל שווים נאמר רק לענין עצם זכותו של התובע לפיצוי, אך לא לענין גובה הפיצוי. לענין גובה הפיצוי מציין השמאי מטעם התובע, מר זאב כהן, בחוות דעתו (בעמ' 24), כי מוסרי קיבל את המגרש ללא כל תמורה, ובנה מבנה תעשייתי קטן ונמוך יחסית, שעה שהתובע קיבל את מגרשו בתמורה לפינוי מטרד בלב העיר. המבנה שהתובע הקים, עפ"י היתר, הינו מבנה גדול בגובה 2 קומות וברמה גבוהה, שעה שהמבנה שהקים מוסרי היה מבנה שלד ללא גמר עם גג אזבסט, ושטחו קטן. ואכן, עובדה היא, שבמקרהו של מוסרי, השמאי מטעמו העריך את הפיצוי המגיע לו בסכום של 70,000 דולר (וכך נפסק), ואילו במקרה שבפניי אף השמאי מטעם הנתבעת העריך (אמנם רק לחלופין) את הפיצוי המגיע לתובע בסכום גבוה בהרבה, היינו, 184,750 דולר.

44. בענין הפיצוי הגיש התובע חוות דעת מומחה מטעמו, של שמאי המקרקעין זאב כהן, אשר העריך את דמי הפינוי הראויים המגיעים לתובע בסכום של 832,000 דולר, ובשקלים – 3,700,736₪. הנתבעת מצידה הגישה חוות דעת מומחה מטעמה, של שמאי המקרקעין יובל דנוס, הסבור כי התובע אינו זכאי לדמי פינוי כלל, מכיוון שלא היו לו כל זכויות במגרש. לחלופין, אם וככל שמגיע לתובע פיצוי בגין פינויו מהמגרש, הרי הפיצוי מגיע לכל היותר בגין שווי המחוברים שהקים על המגרש (מבנה המוסך ומערכותיו) בסכום שהשמאי מעריך אותו ב- 184,750 דולר. סכום זה משקף להערכתו את עלות הבניה של המוסך ומערכותיו, בניכוי הפחת מאז הבניה ועד למועד הפינוי בפועל (23/4/06) (פרו', עמ' 218 – 219). השמאי זאב כהן לעומת זאת העריך את עלות הבניה בסכום של 389,000 דולר.

45. הערכתו של השמאי זאב כהן באשר לשווי זכויותיו של התובע ודמי הפינוי המגיעים לו נערכה על ידו על יסוד ההנחה כי לתובע זכויות של בעלים או של חוכר לדורות במגרש (ר' עמ' 33 לחוות דעתו, וכן פרו' עמ' 58, ש' 30 – 31, וסיכומי התובע, עמ' 17, פיסקה 31), הנחה אותה דחיתי, הכל כמפורט באריכות לעיל, ועל כן הערכתו אינה יכולה לשמש בסיס לדיון. כפי שקבעתי, התובע היה בר רשות במגרש, ותו לא. "מקום שנפסקו פיצויים למי שהיה בר-רשות ללא תמורה בנכס מקרקעין, שרישיונו בוטל, נפסקו הפיצויים רק עבור השקעותיו של בר-הרשות בנכס והשבחתו" (רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי פ"ד נ"ז (3) 949, בעמ' 955). את הפיצוי יש לחשב לפי הערך הנוכחי של ההשקעה שהשקיע בר הרשות בבניה (ע"א 92/69 ח'יר נ' ח'יר פ"ד כ"ג (2) 197, בעמ' 200, ע"א 515/76 לוי נ' ויימן פ"ד ל"א (2) 127, בעמ' 134, ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן פ"ד ל"ו (4) 403, בעמ' 409). שמאי התובע מר כהן העריך זאת בסכום של 389,000 דולר, ואילו שמאי הנתבעת מר דנוס העריך זאת בסכום של 184,750 דולר.

46. אני מבכר בענין זה את חוות דעתו של מר דנוס, ראשית, משום שמר דנוס ביקר במגרש ובסביבתו פעמים רבות, לרבות לפני הריסת המבנה (ר' בעמ' 1 לחוות דעתו), ראה את המבנה ומערכותיו, ויכול היה להתרשם באופן אישי, בעוד שמר כהן לא היה מעולם במבנה, טרם הריסתו, ויכול היה רק להתרשם מצילומים שקיבל, מדברים שהתובע אמר לו, ומחוות דעת של שמאי אחר, שלא הוגשה בתיק זה (פרו', עמ' 53).

שנית, משום שמר כהן, שהעריך עלות בניה לפי 650 דולר למ"ר, לא תמך דעתו בדבר ולא פירט כלל כיצד הגיע להערכתו זו, בעוד שמר דנוס, שהעריך עלות בניה לפי 310 דולר למ"ר, הסביר בצורה מפורטת ביותר כיצד הגיע להערכתו זו (ראה פרו', עמ' 218 – 221).

ושלישית, משום שהפיצוי מחושב, כפי שכבר ציינתי, לפי הערך הנוכחי של ההשקעה שנעשתה, ועל כן טעה השמאי כהן בכך שלא הביא בחשבון את הפחת שהצטבר מאז הבניה ועד להריסה, נתון שהשמאי דנוס הביא אותו בחשבון בהערכתו (עמ' 10).

הוצאות העברה והתארגנות

47. המשך הדיון להלן יהיה אפוא על בסיס חוות דעתו של מר דנוס.

טוען התובע בסיכומיו כי מר דנוס לא קבע לו "דמי התארגנות והפסדי הכנסה", ולא סיפק הסבר לכך.

גם מר כהן מטעם התובע לא קבע בחוות דעתו "דמי התארגנות והפסדי הכנסה". הוא קבע "הוצאות העברה והתארגנות מחדש". אני סבור כי במקרה זה, שבו העסק/המוסך כלל לא הופעל ע"י התובע, אלא ע"י שוכר (חב' מוסך המרכבה), שפינה בשנת 2003, ומאז ואילך עמד המבנה כאבן שאין לה הופכין, עד להריסתו בשנת 2006, והתובע כלל לא פינה ולא נדרש לפנות עסק שלו (כיוון שלא היה לו עסק שלו במקום), ולא היו לו הוצאות העברה והתארגנות של עסק במקום חדש, הרי בנסיבות אלה אין מקום ואין הצדקה לפסוק לו "הוצאות העברה והתארגנות".

המקלט

48. מוסיף התובע וטוען כי מר דנוס לא הביא בחשבון בחוות דעתו את בניית המקלט.

צודק התובע בטענתו זו. אמנם, לצורך החישוב כלל מר דנוס גם את שטח המקלט (ר' עמ' 6, עמ' 8, ועמ' 10 לחווה"ד), אולם הוא לא הביא בחשבון את העובדה, אותה אישר בחקירתו, כי עלות בניית מקלט גבוהה ב- 50% מעלות בנייה רגילה (פרו' עמ' 211, ש' 24 – 31). על כן, מכיוון ששטח המקלט שנבנה היה 34.76 מ"ר, הרי שלצורך החישוב יש לקחת בחשבון תוספת של 50%, כלומר כ- 17 מ"ר (פרו', עמ' 223, ש' 23 – 28).

חישוב סה"כ השטח הבנוי האקוויוולנטי יהיה אפוא כלהלן:

426.74 מ"ר בקומת הקרקע X 1 = 426.74 מ"ר אקוויוולנטי

34.76 מ"ר במקלט X 1.5 = 52.14 מ"ר אקוויוולנטי

171.60 מ"ר בקומת היציע/גלריה X 0.5 = 85.80 מ"ר אקוויוולנטי

___________________

סה"כ 564.68 מ"ר אקוויוולנטי

פחת

49. התובע טוען גם, כי מר דנוס טעה בענין הפחת, שכן הוא חישב פחת שהצטבר משך כ- 20 שנה, משנת 1984 ועד להריסת המבנה, בשנת 2006, ובסה"כ 30% פחת, שעה שבניית המבנה הסתיימה לטענת התובע רק בשנת 1990, כך שהפחת שהצטבר הוא נמוך יותר (פרו' עמ' 221 ש' 1 – 2).

צודק התובע בטענתו זו. אמנם, הוא לא הוכיח כי הבניה הסתיימה בשנת 1990 (כך טען בסיכומיו עמ' 22), או בשנת 1991 (כך טען בתצהירו סעיף 48), אך מן המסמכים שצירף התובע לתצהירו (נספחים י"ד1, ט"ו, ט"ז, י"ח) עולה כי עיקר הבניה בוצעה ונסתיימה בשנת 1989. בשנת 1991 קיבל התובע היתר לביצוע שינויים פנימיים ללא תוספת שטח (נספח י"ז). נראה לי אפוא כי יש לחשב את הפחת משנת 1989, היינו – למשך 17 שנה (עד 2006) לפי 1.5% לשנה (פרו' עמ' 219 ש' 5), ובסה"כ 25.5% פחת. לכן, לפי חישוב של 440 דולר למ"ר (פרו' עמ' 221 ש' 4 – 9), ופחת למשך 17 שנה, בשיעור כולל של 25.5%, התוצאה המתקבלת היא 328 דולר למ"ר בנוי אקוויוולנטי, ולשטח אקוויוולנטי של 564.68 מ"ר, הסכום הוא 185,215 דולר.

בניית המשרדים

50. התובע טוען כי מר דנוס לא הביא בחשבון את עלות בניית המשרדים בקומת הגלריה, בנוסף לעלות בניית הגלריה עצמה, אולם מר דנוס העיד כי הביא זאת בחשבון (פרו' עמ' 224 ש' 20 – 26).

הוצאות בקשר להיתר הבניה

51. עוד הוא טוען כי מר דנוס לא הביא בחשבון את ההוצאות והאגרות הכרוכות בהוצאת היתר הבניה למוסך, אולם מר דנוס העיד כי כל ההוצאות והאגרות הללו הובאו בחשבון (פרו', עמ' 225).

עבודות פיתוח

52. לסכום הנקוב לעיל (185,215 דולר) יש להוסיף סך של 15,000 דולר אותו העריך מר דנוס כשווי עבודות הפיתוח שבוצעו ע"י התובע בשטח המגרש והגישה אליו.

סה"כ הפיצוי

53. סך הכל הפיצוי לתובע הוא אפוא 200,215 דולר, נכון ליום 23/4/06, ובשקלים – סך 913,181₪, בתוספת הצמדה וריבית כחוק מהתאריך הנ"ל ועד התשלום בפועל.

אובדן הכנסות

54. התובע בתביעתו (סעיף 40) טוען גם לראש נזק נוסף, והוא, שהנתבעת מנעה ממנו פרנסה משך 10 שנים, מעת שפינה את בית המלאכה במרכז העיר, ועד שהוקצה לו מגרש חלופי. לטענתו, סכום "אבדן הפרנסה" הוא 3 מיליון ש"ח.

בסיכומיו, טוען התובע (בעמ' 8, ובעמ' 30) כי אובדן ההכנסה הוא לתקופה של 15 שנה, בהן לא היו לו הכנסות כלל, מעת שפינה את בית המלאכה, ועד שסיים לבנות את המוסך ב- 1991. גם בסיכומים הוא חוזר על הטענה כי אובדן ההכנסה הוא בסך 3 מיליון ש"ח.

55. טענה זו דינה להידחות.

ראשית, התובע פינה את בית המלאכה שהיה לו במרכז העיר, בסוף שנת 1976 (סעיף 11 לתצהירו), ואת המגרש קיבל מהנתבעת בתחילת שנת 1982 (סעיף 24 לתצהירו) ותפס חזקה בו בפועל כנראה בשנת 1983 (ראה נספח ה2 בתיק מוצגי התובעים). מרגע שתפס חזקה במגרש, איש לא מנע ממנו להקים ולפתוח שם את בית המלאכה, שהיה לו במרכז העיר, ואילו עשה כן, היה יכול להפיק הכנסה כמעט מהיום הראשון לעלייתו על המגרש. היתה זו החלטתו שלו ורצונו שלו להקים לעצמו עסק אחר, מוסך, שעלות הקמתו גבוהה, ונמשכה זמן רב מאד, מסיבות התלויות בו (ראה סע' 42 ואילך לתצהיר ע"ר של התובע). אין לכך כל קשר לנתבעת, ואין כל עילה להטיל על הנתבעת לפצותו בגין תקופה זו של העדר הכנסות. מבחינת הנתבעת היא נתנה לו את החזקה במגרש בפועל כבר ב- 1983, כך שלכל היותר יכול התובע להלין על הנתבעת רק ביחס לתקופה של 7 שנים (1976 – 1983) שבה לא היו לו הכנסות. לא 10 שנים, ולא 15 שנים.

ושנית, באשר לתביעה לאובדן הכנסות בשנים 1976 – 1983, אין מנוס אלא לדחותה מחמת התיישנות, אך דינה להידחות גם לגופו של ענין, שכן התובע נמנע מלהביא הוכחות כלשהן ביחס לגובה הכנסותיו בבית המלאכה. הוא אף לא טרח לבאר כיצד הגיע למסקנה, שאובדן ההכנסה שנגרם לו הוא בסכום המופרך של 3 מיליון ש"ח. מחוות דעת השמאי מטעמו (עמ' 31) עולה כי הרווח של בית המלאכה היה 57,600₪ לשנה, אך ספק רב אם ניתן להסתמך על הערכה זו, שאיננה מבוססת כלל על נתוני עיסקו של התובע, אלא על קווי הנחיה כלליים של נציבות מס הכנסה לקביעת סבירות ההכנסה לשנת המס 1991.

מכל מקום, כאמור, לא ניתן לפסוק לתובע פיצוי בגין אובדן הכנסה בשנים 1976 – 1983, מחמת התיישנות.

קיזוז דמי שימוש

56. הנתבעת מעלה טענת קיזוז, היינו לטענתה מכל חיוב שייפסק נגדה בתובענה זו, אם ייפסק, יש לקזז דמי שימוש שעל התובע לשלם לה ביחס לתקופה 1/5/05 – 23/4/06. הטעם לכך הוא, שבתביעתה לדמי שימוש ראויים, הגבילה הנתבעת את התביעה לתקופה המסתיימת ביום 1/5/05 (מועד הגשת כתב התביעה המתוקן, שם). אולם בסיכומיה (שם) דרשה דמי שימוש גם עבור התקופה שאחרי הגשת התביעה, ועד הפינוי בפועל, היינו, התקופה 1/5/05 – 23/4/06 (להלן- "התקופה הנוספת"). בימ"ש השלום בכ"ס קבע בפסק דינו, כי אמנם יש יסוד לטענת הנתבעת בדבר זכותה לדמי שימוש גם לאחר מועד הגשת התביעה, אולם בחר לא לפסוק דמי שימוש בגין תקופה זו, מחמת הכלל לפיו בית משפט לא יפסוק סעד שלא התבקש בכתב התביעה (ראה בפיסקה 17 לפסק הדין בענין דמי שימוש). מכיוון שכך, מעלה הנתבעת את דרישתה לדמי שימוש, בגין התקופה הנוספת, על דרך של קיזוז כנגד התביעה הנוכחית.

57. התובע טוען בסיכומיו (עמ' 30) כי יש לדחות טענתה זו, משום שהנתבעת כבר העלתה ענין זה במסגרת הערעור שהגישה על פסק הדין הנ"ל, ומשמעות הדבר, שטענת הנתבעת לגבי דמי שימוש להם היא זכאית ביחס לתקופה הנוספת, עמדה בפני ערכאת הערעור, ונלקחה על ידה בחשבון, בעת שפסקה את שפסקה עפ"י סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. על כן, לטענתו, טענה זו "נבלעה" בפסק הדין של ערכאת הערעור, ולא ניתן להעלותה שוב, דבר שהינו בבחינת "ערעור" על פסק דינה של ערכאת הערעור בענין דמי השימוש.

טענה זו של התובע דינה להידחות: "הגישה המקובלת היא להתייחס אל עוולה נמשכת כאל מעשה נזיקין המתחדש מדי יום ביומו, ועל כן נוצרת בידי הנפגע, כל זמן שהמעשה נמשך, עילת תביעה חדשה מדי יום ביומו. הטעם הוא שבהיות מעשה הנזיקין מעשה נמשך באופיו, שחדלותו יכולה להיעשות בכל רגע, לפי רצון המעוול, אין בעל המקרקעין יכול לתבוע פיצויים אלא רק בשל נזק שכבר נגרם לו עד ליום הגשת התביעה, ואין הוא יכול לתבוע נזק צפוי בעתיד, כי הרי אין זה ברור שאמנם יימשך הנזק גם בעתיד. מכאן שאם ממשיך הנתבע בהסגת הגבול או במטרד גם אחרי הגשת התביעה הראשונה, נוצרת בכך עילת תביעה נוספת, והתובע יכול לתבוע שוב על פיה בתביעה שנייה. הוא הדין כאשר בוחר בעל המקרקעין לתבוע דמי שימוש ראויים ממסיג גבול על פי העילה של עשיית עושר ולא במשפט. אף כאן קמה לתובע מדי יום עילת תביעה חדשה, כל עוד נמשך המצב העובדתי של שימוש במקרקעין של התובע על ידי הנתבע" (נ' זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי", הוצאת רמות, אוניב' ת"א, 1991, בעמ' 74 – 75).

כך גם במקרה שבפניי. הנתבעת לא זכתה, בפסק הדין של בימ"ש השלום, לדמי שימוש לתקופה הנוספת, לא מפני שאינה זכאית לכך, אלא רק מפני שסעד זה לא נכלל בכתב התביעה. למחרת יום מתן פסק הדין בתביעה לדמי שימוש, יכולה היתה הנתבעת להגיש תביעה חדשה, לדמי שימוש ראויים ביחס לתקופה הנוספת, או להעלות ענין זה בדרך של קיזוז. דבר לא השתנה בענין זה, בשל העובדה שהוגש על ידה ערעור (שכנגד). הנתבעת, בערעור שכנגד שהגישה על פסה"ד בענין דמי השימוש, טענה כי יש לפסוק לטובתה דמי שימוש בסכום גבוה מכפי שנפסק, ראשית, משום שלטענתה זכאית היא לדמי שימוש לפי קרקע + מבנה, ולא היה מקום לדעתה לביצוע הפחתה חלקית מחובת ההשבה לפי חוק עשיית עושר, כפי שעשה בימ"ש השלום, ושנית, משום שזכאית היא לטענתה לדמי שימוש גם בגין התקופה הנוספת. בימ"ש זה, בהרכב כב' השופט שילה, שדן בערעור, הציע מתווה של פסיקה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (ר' פרוטוקול מיום 2/10/13). המתווה היה, שדמי השימוש יחושבו לפי קרקע לא מבונה, ובנוסף, תיעשה הפחתה מסוימת לפי שיקול דעת ביהמ"ש. הצדדים הסכימו להצעה זו, וניתן לה תוקף של החלטה. בעקבות זאת נתן ביהמ"ש שלערעור פסק דין, שבו הופחת סכום החיוב בדמי שימוש מ- 701,633₪ ל- 400,000₪. ברור בעליל כי ביהמ"ש שלערעור לא קיבל את טענת הנתבעת בענין זכותה לדמי שימוש לתקופה הנוספת, אלא השאיר על כנה את קביעת בימ"ש השלום בנושא זה. אך, כאמור, קביעת בימ"ש השלום לא דחתה תביעה זו לגופה, אלא אך מפאת העובדה שסעד ביחס לתקופה הנוספת לא נכלל בכתב התביעה. כשם שיכלה הנתבעת, מיד לאחר פסק הדין בערכאה הראשונה, להגיש תביעה חדשה, או להעלות טענת קיזוז, ביחס לתקופה הנוספת, כך יכולה היא לעשות גם בעקבות פסק הדין בערעור, שכאמור, לא שינה דבר בנושא זה.

58. בענין גובה דמי השימוש, שהנתבעת זכאית לקזז, הוגשה חוות דעת נוספת של השמאי יובל דנוס, שנתן שתי הערכות, אחת לפי חלופה של קרקע ומבנה, והשניה לפי חלופה של קרקע בלבד. כאמור לעיל, בית משפט זה, בהרכב כב' השופט שילה, חיווה דעתו (פרו' מיום 2/10/13) "שהקרקע שמסרה העירייה למערער היתה קרקע לא מבונה, שעל כן היה מקום לקבוע את השכר הראוי עפ"י קרקע לא מבונה", וקבע את הסכום שקבע בהתאם לכך. לפיכך ברור כי גם הקיזוז ביחס לתקופה הנוספת ייעשה עפ"י החלופה של קרקע בלבד, דהיינו – סך 126,945₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 22/3/09.

59. התובעים לא הבהירו, גם לא בסיכומיהם, מה עניינה של התובעת 2 בתובענה זו. הן בכתב התביעה, הן בתצהיר ע"ר של התובע, הן בעדותו בביהמ"ש, והן בסיכומים, בולט הדבר שכל הטענות הן טענות של התובע, והפיצוי המבוקש – מבוקש עבור התובע. אף בסיפא לסיכומים, נטען כי "בהסתמך על כל האמור לעיל, ובמיוחד על המפורט בחוות דעת השמאי זאב כהן והפסיקה הרלוונטית בנושא – זכאי התובע 1 לפיצויים בגין הפסדיו הכספיים וההשקעות העצומות שהשקיע". חרף זאת, מבוקש בסופו של דבר לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את סכום התביעה, אך, כאמור, ללא כל הסבר, ובאופן שלחלוטין אינו תואם את הנטען לכל אורך הדרך, לרבות בסיכומים. לפיכך, הפיצוי ייפסק לתובע בלבד.

סיכום

60. לסיכום, אני מקבל את התביעה, חלקית, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע 1 סך של 913,181₪ , בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 23/4/06 ועד התשלום בפועל;

בניכוי סך של 126,945₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 22/3/09 ועד התשלום בפועל.

בנוסף, תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד של התובע 1 בסך של 75,000ש"ח (כולל מע"מ), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל, וכן בהוצאות המשפט. סכום ההוצאות ייקבע לפי שיקול דעת ביהמ"ש לאחר שהתובע 1 יגיש, בתוך 20 יום מהיום, פירוט ההוצאות וקבלות.

ניתן היום, ג' סיוון תשע"ד, 01 יוני 2014, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים בדואר.

1. אלה הרלוונטיות לענייננו סומנו על ידו "א2", "א3" – שני עמודי הסכם ההרשאה עם התובע. ↑

2. אלה הרלוונטיות לענייננו הן החתימות מס' 5 ומס' 6 – שני עמודי הסכם ההרשאה עם התובע. ↑