כללי

1. הולכת רגל חצתה כביש במעבר חצייה ונפגעה מרכב מנועי. באותה עת החזיקה הנוהגת ברכב רישיון נהיגה זר. אין חולק כי האירוע מהווה תאונת דרכים במובן המונח בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) וכי הנפגעת זכאית לפיצוי בעד נזקיה. עיקר המחלוקת נעוצה בשאלה אם רישיון נהיגה זר שבו החזיקה נהגת הרכב הפוגע תקף במדינת ישראל, וכפועל יוצא על מי מוטל נטל הפיצויים – על מבטחת השימוש ברכב או על התאגיד הסטטוטורי קרנית, קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית).

התאונה

2. ביום 17.3.07 בשעה 20.00 בערך בעת שחצתה את הכביש במעבר חצייה בשדרות נשיאי ישראל בכרמיאל נפגעה התובעת מרכב מספר רישוי 56-288-35 (להלן: הרכב) שבו נהגה הנתבעת 1 (להלן: הנהגת) כשהיא נוהגת בגילופין. כתוצאה מהפגיעה נגרמו לתובעת נזקי גוף. אירוע זה ייקרא להלן: התאונה.

3. בזמן התאונה ביטחה הנתבעת 2 (להלן: המבטחת) את השימוש ברכב לפי פוליסת ביטוח חובה שמספרה 7433443006 אשר הוצאה בהתאם להוראות פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל-1970. באותה עת היתה הנהגת אזרחית פולין אשר נישאה לאזרח ישראל והחזיקה ברישיון נהיגה זר שהוצא על ידי רשות מוסמכת בפולין.

ההליך דנן

4. תחילה הגישה התובעת את תביעתה נגד הנהגת ומבטחת השימוש ברכב. לנוכח טענתה של האחרונה, ולפיה נהגה הנהגת בלא שהחזיקה רישיון נהיגה וכפועל יוצא, ללא ביטוח חובה בר-תוקף, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן אליו צירפה את קרנית כנתבעת נוספת. קרנית מצדה שלחה הודעה לצד שלישי נגד נהגת הרכב ובעלה, כמתיר השימוש.

5. המבטחת סבורה כי לנוכח העובדה שהנהגת נהגה ללא רישיון נהיגה ואף הורשעה בדין בגין עבירה זו, הרי שבמועד הרלוונטי לא היה לה ביטוח בר-תוקף, ולכן בהתאם להוראות סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים חלה חובת הפיצוי על קרנית. קרנית מצדה סבורה כי חרף הרשעת הנהגת בנהיגה ללא רישיון, הלכה למעשה החזיקה ברישיון נהיגה זר שאפשר לה לנהוג בארץ. לפיכך עתרה בבקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין בהליך הפלילי.

6. היות שאין חולק כי התאונה שבה נפגעה התובעת היא תאונת דרכים במובן המונח בחוק הפיצויים וכי זכאית זו לפיצוי, אדון תחילה בסוגיית הנזק.

כללי - התובעת

7. התובעת, ילידת 6.10.73, עלתה ארצה מאוקראינה. בארץ מולדתה רכשה השכלה בחינוך ובאמתחתה תעודת הוראה. בארץ השתלמה בהוראה לגיל הרך, וכיום יש בידיה תעודת הסמכה לניהול גן ילדים.

המצב הרפואי

8. ממקום התאונה הובהלה התובעת לבית החולים לגליל המערבי בנהריה. בחדר המיון צוין כי התובעת נחבלה בראשה, ביד ימין ובברך שמאל. בבדיקה אובחנו פריקה קדמית ימין ושבר של הגבשושית הגדולה ((greater tuberosity בכתף ימין.

לאחר קיבוע הכתף שוחררה התובעת לביתה בהמלצת מנוחה למשך חודש ימים ושימוש במשככי כאבים לפי הצורך.

עם הסרת הקיבוע בכתף נזקקה התובעת לטיפול תרופתי ופיסיותרפי.

9. התובעת עתרה למינוי מומחים בתחום האורתופדי והנפשי. הבקשה למינוי מומחה בתחום הנפשי נדחתה עקב היעדר ראשית ראיה למינוי זה. בתחום האורטופדי מונה ד"ר גבריאל מוזס, ולפי חוות דעתו נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 42(1)(ד) I לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 בעטיה של הפגיעה בכתף. המומחה סבר כי במשך שלושה חודשים התאים מצבה של התובעת לנכות בשיעור 100%; למשך חודש נוסף - 50% נכות ולמשך חודשיים נוספים - 25%.

הפסדי שכר

10. בעת התאונה עבדה התובעת, צעירה בת 34 שנים, כמטפלת בקשישים בהוסטל בעיר מגוריה כרמיאל. ממוצע שכרה במשך ששת החודשים שקדמו לתאונה הסתכם בסך 4,365 ₪. סכום זה משוערך להיום מגיע לסך של 6,130 ₪ (כולל הפרשי הצמדה וריבית) ולסך של 5,275 ₪ (הפרשי הצמדה בלבד). בתום תקופת אי-כושר בת חודשיים ומחצה שבה התובעת לעבודתה הקודמת בהוסטל בכרמיאל, שם עבדה עד לפיטוריה ביום 22.5.08 עקב צמצומים.

בשים לב לשכרה, אין לנכות מס הכנסה.

11. בחודש ספטמבר 2008 השתלבה התובעת שוב במעגל העבודה. מאז ועד היום, מלבד חודשיים שבהם קיבלה דמי אבטלה קיים רצף תעסוקתי (חודשים מרס-אפריל 2009, ראה אישור המוסד לאומי המצורף לתצהירה).

מנובמבר 2009 עובדת התובעת במקום עבודתה הנוכחי במעון לילדים בגיל הרך. עבודה זו בתחום הכשרתה ומטבעה, דורשת מידה של מאמץ גופני.

12. כאמור, התובעת נפגעה בכתף ובעטיה של פגיעה זו נותרה לה נכות צמיתה בשיעור 10%. עובדה זו יחד עם סוג עבודתה מביאים למסקנה כי הנכות הרפואית משקפת את ההשפעה התפקודית על כושר עבודתה. לפיכך מן הראוי להעריך את הפסדיה על בסיס חישוב מדויק המביא בחשבון את שכרה בפועל עובר לתאונה ואת שיעור נכותה הצמיתה.

13. בנוגע לאבדן השתכרות בעבר יובא בחשבון אבדן השתכרות מלא לפי שכר בסך 6,130 ₪ למשך ששה חודשים וחצי (חודשיים ומחצה בסמוך לאחר התאונה ועוד ארבעה חודשים לאחר פיטוריה) שכן הגם שלאחר פיטוריה עמדה נכותה הצמיתה על שיעור 10% בלבד, סביר להניח כי במומה התקשתה למצוא עבודה שתתאים למגבלותיה. זאת ועוד, עם שובה לעבודה השתלבה בעבודות מזדמנות ששכר נמוך יותר לצדן. חרף זאת בתקופה זו יוערכו הפסדיה על בסיס 10% משכרה ערב התאונה.

בהמשך, ולמשך 62 חודשים וחצי ייחשבו הפסדיה על בסיס 10% משכר בסך 6,130 ₪. לא ראיתי להפחית בתקופה זו את החודשיים שבהם קיבלה התובעת דמי אבטלה או את משך הזמן שבו שהתה בחופשת לידה (לאחר לידת בנה השני) שכן דמי-אבטלה כמו גם דמי-לידה מחושבים על בסיס שכרו ערב תשלום גמלאות אלה.

הפסדיה לעתיד ייחשבו על בסיס שכר בסך 5,275 ₪ ממועד מתן פסק דין ועד תום תוחלת העבודה (27 שנים נוספות עד לגיל פרישת חובה בגיל 67).

14. בהתאם לכך הפסד ההשתכרות של התובעת מוערך כדלקמן:

אבדן השתכרות מלא בעבר למשך ששה חודשים וחצי - 15,275 ₪

אבדן השתכרות חלקי בעבר למשך 62 חודשים - 38,000 ₪

אבדן השתכרות או אבדן כושר השתכרות לעתיד למשך 27 שנים - 117,151 ₪

אבדן זכויות פנסיה (10% מהסכומים הללו) - 17,043 ₪

סה"כ 187,469 ₪

עזרת הזולת

15. התובעת לא הוכיחה עזרה בשכר. עם זאת, ניתן להניח כי הפגיעה בכתף הצריכה עזרת הזולת החורגת מזו המושטת ברגיל לבן משפחה חולה. באותה עת היתה התובעת אם חד-הורית של ילדה בת 11, גיל שבו ילד אינו עצמאי ונזקק לעזרת הוריו. לא זו בלבד שיכולתה של הבת לסייע לתובעת היתה מוגבלת, אלא שסביר להניח כי התובעת נזקקה לעזרה כדי לטפל בבתה. התובעת זכאית אפוא לפיצוי בגין עזרת הזולת בגין התקופה הסמוכה לתאונה ועד אשר התייצב מצבה.

16. איני סבורה כי מעבר לתקופה האמורה זכאית התובעת במומה לפיצוי בגין עזרת הזולת. גם אם נזקקת התובעת לעזרה כלשהי, אין להניח כי מדובר בעזרה חריגה.

17. אני מעריכה את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 10,000 ₪.

הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות

18. אף כי ההוצאות הרפואיות ניתנות במסגרת קופת חולים מכוח החוק, סביר להניח כי נגרמו לתובעת הוצאות נוספות החורגות מאלה הממומנות על ידי קופת חולים, ובין היתר, נסיעות לטיפולים הרפואיים והשתתפות בעלות תרופות או ביקורים אצל רופאים.

19. אני מעריכה את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 2,000 ₪.

נזק בלתי ממוני

20. התאונה הותירה אצל התובעת נכות צמיתה בשיעור 10%. היא זכאית אפוא לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 19,443 ₪ (בניכוי אחוזי גיל ובתוספת ריבית עד ליום מתן פסק הדין).

האם בתאונת עבודה עסקינן?

21. לגרסת הנתבעים אירעה התאונה במסגרת העבודה.

ביום התאונה שבה התובעת ברגל מהעבודה כשיעדה הסופי היה ביתה. בשעה 18.00 יצאה התובעת ממקום העבודה וצעדה לכיוון ביתה. בדרך, נכנסה למרכז מסחרי, התעכבה בו כשעתיים במהלכן ערכה קניות ובסיומן המשיכה לצעוד לכיוון ביתה. בשעה 20.00 בערך, בזמן חציית מעבר חצייה, אירעה התאונה. לפי עדותה, הליכה ממקום העבודה לביתה, ללא עצירה בדרך, נמשכת כמחצית השעה.

22. אין חולק כי התובעת לא הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי, ולדבריה עשתה-כן משום שהוסבר לה כי "בלי ביטוח לאומי [ש]יותר קל". לעניין זה חשיבות, שהרי אם ייקבע שהתאונה תאונה בעבודה במובן המונח בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) יהא מקום לניכוי רעיוני של תגמולי המוסד לביטוח לאומי.

ראה בסוגיה ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט (3) 66 [2004].

23. אין חולק כי בהתאם לסעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי רואים תאונה אשר אירעה לעובד בדרכו ממקום העבודה לביתו כתאונה בעבודה, המזכה אותו בתגמולים מאת המוסד לביטוח לאומי.

ואולם, במקרה דנן נפגעה התובעת לאחר שהפסיקה את הליכתה ממקום העבודה לביתה "הפסקה של ממש". במקרה דנן, ההפסקה ארכה כשעתיים ולא היתה למטרה הכרוכה במילוי חובותיה של התובעת כלפי מעבידתה. לפיכך חלה הוראת סעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי, המורה כי במקרה של הפסקה או של סטייה של ממש מהדרך המקובלת, אין רואים את התאונה כתאונת עבודה.

24. המסקנה היא אפוא כי התאונה בה נפגעה התובעת אינה תאונה בעבודה, ולעניין זה אין נפקא מינה אם הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי, אם לאו, ומה היו מניעיה לכך.

סיכום סוגיית הנזק

25. על יסוד האמור לעיל זכאית התובעת לפיצוי בסך 218,912 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לה בתאונה הנדונה.

סוגיית החבות

26. הנהגת הועמדה לדין פלילי בת"ד 1656/08 של בית המשפט לתעבורה בעכו בגין נהיגה במצב של שכרות (עבירה לפי סעיפים 62(3) ו-62(ד) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 [להלן: פקודת התעבורה]); נהיגה ללא רישיון נהיגה (עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה); אי-מתן אפשרות להולך רגל לחצות מעבר חצייה בבטחה (עבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות הנתעבורה תשכ"א-1961 [להלן: תקנות התעבורה]); נהיגה ברשלנות (עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה) וגרימת נזק (עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה ולפי סעיף 68 לפקודת התעבורה).

27. לאחר שהנהגת הודתה בעובדות המפורטות בכתב האישום הורשעה בעבירות המיוחסות לה. בתוך כך, הורשעה בנהיגה ללא רישיון נהיגה בר-תוקף. בטיעוניו לעונש (אשר אינם חלק מהכרעת הדין ברם הם בבחינת "הודאת-חוץ" של הנהגת באמצעות בא כוחה) טען בא כוחה כי "לנאשמת היה רישיון [נהיגה] פולני. באמצעות רישיון פולני ניתן לנהוג במדינת ישראל אך צריך להחליפו כשנה מיום ההגעה. לנאשמת אין אזרחות ישראלית. יש לה מעמד של תושבת קבע...".

28. כפי שעולה מעדות הנהגת, הוטל עליה עונש של מאסר אשר הומר בעבודות שירות ונוסף על כך נפסלה מלקבל רישיון נהיגה למשך ארבע שנים.

הבקשה להבאת ראיות לסתור

29. קרנית סבורה כי הודאת הנהגת בנהיגה ללא רישיון נהיגה בטעות יסודה, ולכן הגישה בקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור. המבטחת התנגדה לבקשה זו. התרתי לקרנית להביא את ראיותיה לסתור, והותרתי את ההכרעה בדבר קבילותן לפסק הדין.

30. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1970 (להלן: פקודת הראיות) קובע לאמור:

"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט אזרחי."

31. פסק הדין המרשיע שניתן נגד הנהגת חלוט, ועל כן ממצאיו ומסקנותיו קבילים בהליך דנן כראיה לכאורה לאמור בהם כלפי המורשע (הנהגת) או חליפו או כלפי מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק.

32. בבקשתה, טענה קרנית כי הוגשה זו מטעמי זהירות בלבד, שכן מעמדה אינה של "חליפו של המורשע". הגם שיתכן כי יש ממש בטענתה זו, ומעמדה של קרנית אינו של "חליפו של המורשע" אין לקבל את עמדתה. בהתאם להוראת סעיף 42א(א) לפקודת הראיות הממצאים והמסקנות בפסק הדין המרשיע משמשים ראיה קבילה לכאורה לאמור בהם גם כלפי "מי שאחריותו נובעת מאחריותו של המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק" והוא צד למשפט אזרחי.

33. החובה הסטטוטורית של קרנית לשלם פיצויים לנפגע בתאונת דרכים קמה – בהתאם לסעיף 12(2) לחוק הפיצויים – כאשר "אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה..". בהתאם לתנאיה, גם אם קיימת פוליסת ביטוח, הפוליסה אינה בת-תוקף אם אין לנוהג ברכב רישיון נהיגה תקף (למעט מקרה הנובע מאי-תשלום אגרה במשך 12 חודשים שקדמו לתאונה, שאינו רלוונטי לענייננו). במצב זה, אחריותה של קרנית נובעת מאחריותה של הנהגת המורשעת והיא חבה בחובה הפסוק.

34. לפיכך קרנית נדרשת להיתר להבאת ראיות לסתור, היתר שיינתן "מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין" (ראה סעיף 42ג לפקודת הראיות).

35. הגעתי למסקנה כי יש להתיר לקרנית להביא ראיות לסתור מכמה טעמים: ראשית, היא לא היתה צד להליך הפלילי וממילא לא התאפשר לה לבחון את טענות הנהגת ובא כוחה ולטעון את טענותיה. שנית, אם במועד הרלוונטי היה בידי הנהגת רישיון נהיגה זר התקף בישראל, היה לה גם ביטוח בר-תוקף שכיסה את השימוש ברכב. אם אמנם כך פני הדברים, הרי שקבלת הממצאים והמסקנות בפסק הדין שהרשיע "כזה ראה וקדש" עלול לגרום לעיוות דין חמור – אף כי ביום התאונה החזיקה הנהגת בפוליסת ביטוח בת-תוקף תחויב קרנית לפצות את התובעת אך ורק בשל מחדל פרקליט הנהגת שייצגהּ בהליך הפלילי, והנהגת ובעלה, כמתיר השימוש, יחויובו לשפות את קרנית.

36. על כך יש להוסיף כי הנהגת הורשעה על סמך הודאתה בעובדות המפורטות בכתב האישום, שבמקרה דנן הן גם הממצאים והמסקנות של פסק הדין המרשיע. ממצאים ומסקנות אלה הם בגדר הודאת-חוץ בהליך האזרחי, והודאה זו היא ראיה ככל הראיות ומהימנותה ומשקלה מסורים לשיקול דעת בית המשפט. לא מן הנמנע שאדם יבחר להודות בהליך פלילי משיקולים שונים, כגון חוסר ידיעת הדין, או מבלי ששקל כדבעי השפעת הודאתו על הליכים משפטיים אחרים.

ראה בסוגיה י' קדמי "על הראיות - חלק שלישי", הדין בראי הפסיקה, מהודרה משולבת ומעודכנת תש"ע-2009 עמודים 1385- 1386 ו-1563 – 1564.

37. אני קובעת אפוא כי הראיות שהגישה קרנית ואשר נועדו לסתור את הממצאים והמסקנות של פסק הדין המרשיע קבילות בהליך דנן.

רישיון נהיגה זר

38. במועד הרלוונטי החזיקה הנהגת ברישיון נהיגה זר שהוצא בארץ מוצאה - פולין. לטענת המבטחת, לא הוכח קיומו של רישיון נהיגה זר, שכן הדרך להוכיח את תוקפו היא כפי שמוכיחים דין זר, ודבר זה לא נעשה.

39. אין לקבל טענה זו. בהתאם לסעיף 41 לאמנה בדבר תנועה בדרכים (להלן גם: האמנה) שישראל ופולין הצטרפו אליה, "צדדים מתקשרים יכירו: (א) בכל רישיון לאומי הערוך בלשונם הלאומית, או באחת מלשונותיהם הלאומיות, או, אם אין הוא ערוך בלשון כאמור, כשמצורף לו תרגום מאושר; (ב) בכל רישיון לאומי התואם את הוראות נספח 6 לאמנה זו; (ג) ...".

40. במקרה דנן הוגש כראיה רישיון הנהיגה הזר שבחזקת הנהגת (רישיון לאומי של ארץ מוצאה) והמקור אף הוצג בבית המשפט. נוסף על כך, הגישה קרנית אישור הקונסוליה הפולנית בארץ המאשר כי רישיון הנהיגה הוצא בפולין וכי תוקפו אינו מוגבל בזמן.

41. רישיון הנהיגה שהוגש תואם את הוראות נספח 6 לאמנה. לפי המצוין בו הוצא ביום 10.9.02

ללא מועד פקיעה. בכך יצאו הנהגת וקרנית ידי חובה והוכיחו כי במועד הרלוונטי לתובענה החזיקה הנהגת ברישיון נהיגה לאומי של ארץ מוצאה.

אם חלקה המבטחת על כי הנהגת החזיקה ברישיון זר או על תוקפו של רישיון זה, היה עליה להביא ראיות לסתור, והיא לא עשתה-כן.

42. אני קובעת אפוא כי הוכח כדבעי קיומו של רשיון לאומי שהוצא בארץ מוצאה של הנהגת.

43. בהתאם להוראות האמנה בדבר תנועה בדרכים והתקנות הרלוונטיות בתקנות התעבורה אשר אִמצו אמנה זו, רישיון לאומי הוא בבחינת "רישיון זר" אשר, כפוף למגבלות שהוטלו, רשאים סוגי מחזיקים בו לנהוג בישראל.

44. סעיף 41(6) לאמנה מסמיך את המדינות המתקשרות שלא להכיר בתחומן בתוקפו של רישיון זר (לאומי או בין-לאומי) בשני מקרים. האחד, כאשר רישיון הנהיגה הזר הוצא למי שמקום מגוריו הרגיל אינו במדינה שבה הוצא הרישיון; השני, כאשר המחזיק ברישיון שהוצא באחת המדינות המתקשרות העתיק לאחר הוצאתו את מקום מגוריו למדינה אחרת מתקשרת ("הוראות סעיף זה לא יחייבו צדדים מתקשרים: (א) להכיר בתוקפם של רישיונות לאומיים או בין-לאומיים שהוצאו בשטחו של צד מתקשר אחר לבני אדם שמקום מגוריהם הרגיל בעת ההוצאה האמורה היה בשטח ארצותיהם, או שמקום מגוריהם הרגיל הועתק לשטחי ארצותיהם מאז אותה הוצאה; (ב) להכיר בתוקפם של רישיונות כאמור לעיל שהוצאו לנהגים שמקום מגוריהם הרגיל בעת ההוצאה האמורה לא היה בשטח הארץ שבו הוצא הרישיון, או שמאז הוצתאתו העתיקו את מגוריהם לשטח ארץ אחר.") אי-מתן תוקף לרישיון זר ייעשה בחקיקה מקומית.

45. יש לבחון אפוא אם במועד הרלוונטי לתובענה אפשרו תקנות התעבורה לנהוג בארץ ברישיון זר, כפי שהיה בחזקת הנהגת.

46. חלק ט' לתקנות התעבורה, שכותרתו "תנועה בין-לאומית" אימץ את הוראות האמנה בדבר תנועה בדרכים, שכאמור, ישראל ופולין נמנות עם המדינות שהצטרפו אליה. ככלל, יוכר בישראל בכל רישיון לאומי אשר הוצא בהתאם להוראותיה של האמנה (בתנאים המפורטים בתת-סעיפיו שאינם רלוונטיים לענייננו). תקנות 567 ו-567א לתקנות התעבורה מסדירות את הכלל האמור כמו גם את ההגבלות שבשימוש הרישיון הזר.

47. תקנות 567 ו-567א לתקנות התעבורה (כפי ניסוחן במועד הרלוונטי) קובעות לאמור:

"567. מי שאינו תושב ישראל ואינו תושב אזור כהגדרתו בתקנה 578 ובידו רישיון נהיגה זר בר תוקף, יראו אותו כבעל רישיון נהיגה בר תוקף בישראל בדרגה המקבילה לדרגת רישיון הנהיגה שלו, אם נתקיימו בו כל אלה:

02

(1) תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190;

(2) אם הוא נוהג רכב כאמור –

(א) בתקנות 176 עד 181 – שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שנה, אלא אם כן הוא יצא מישראל במשך תקופה זו ליותר משלושה חודשים, באופן מצטבר;

2005

(ב) בתקנות 182 עד 185 – שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שלושה חודשים אלא אם כן הוא יצא מחוץ לישראל בתקופה זו ליותר מ-30 ימים באופן מצטבר.

תק' (מס'

567א. עולה חדש, אזרח ישראל או תושב ישראל הרשאי לשבת

בישראל ישיבת קבע, אשר שהה מחוץ לישראל במשך תקופה של שנה רצופה אחת לפחות לפני יום כניסתו האחרונה לישראל, רשאי לנהוג ברישיון נהיגה זר, ברכב המתאים לדרגת רישיונו, במשך תקופה של שנה מיום כניסתו לישראל ובלבד שנתקיימו בו תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190."

48. כדי להכריע בסוגיית תוקפו של הרישיון הזר שהחזיקה הנהגת יש לבחון אם במועד קרות התאונה היה מעמדה של הנהגת - תושבת ישראל.

49. לטענת קרנית, לא היה לנהגת מעמד של "תושב", ולכן חלות עליה הוראות תקנה 567(2)(א) לתקנות התעבורה. מכיוון שכך, ומכיוון שממועד כניסתה האחרונה לארץ ועד למועד קרות התאונה טרם חלפה שנה הרי שהיה בחזקתה רישיון זר בר-תוקף בישראל. לדעת קרנית, אף כי משנת 2001 שוהה הנהגת בישראל, אין לכך נפקות שהרי לא זו בלבד שמידי שנה יצאה את הארץ לתקופה העולה על שלושה חודשים, כך שלא שהתה בישראל שנה אחת ברציפות, אלא שממועד כניסתה האחרונה ועד לקרות התאונה חלפו כארבעה חודשים בלבד, כך שלפי התקנה האמורה היה רישיונה הזר בר-תוקף בישראל.

50. המבטחת לעומת זאת סבורה, כי תקנה 567 לתקנות התעבורה חלה על "אורח לשעה" בלבד, ואינה רלוונטית כשעסקינן בתושב, יהא מעמדו אשר יהא - ארעי או קבע. לדעתה, כדי לקבוע אם מאן דהו בחזקת תושב, על בית המשפט להיעזר במבחן "מרכז החיים" של הנוהג. במקרה דנן כל הראיות מלמדות כי זה שנים מרכז חייה של הנהגת מצוי בישראל. לפיכך בעת קרות התאונה לא החזיקה ברישיון נהיגה תקף בישראל, ולנוכח תנאי פוליסת הביטוח הדורשים כי למבוטח יהא רישיון נהיגה בר-תוקף, נהגה הנהגת ללא ביטוח תקף.

51. הגעתי למסקנה כי הדין עם קרנית, אם כי לא מטעמיה.

מעמד הנהגת בארץ

52. הנהגת נשואה לאזרח ישראל ומשנת 2001 מתגוררת עמו בכפר בענה. במועד קרות התאונה שהתה בארץ מכוח אשרה לישיבה ארעית מסוג 5/א (ראה תעודת עובד ציבור מטעם משרד הפנים, רשות האוכלוסין וההגירה [מוצג נ/7] שלפיו היה מעמדה אז של "תושבת ארעית מסוג א5 ביום: 25/04/2004, מעמד זה בתוקף עד 25/12/2012...") שאפשר לה לשהות בארץ עד ליום 25.12.12.

לעניין סוגי אשרה ראה סעיף 2(א)(3) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952 ותקנה 6(ה) לתקנות הכניסה לישראל תשל"ד-1974)

53. כאן המקום להזכיר כי בהליך הפלילי טען בא כוחה כי בעת התאונה היה מעמד הנהגת של תושבת קבע. לאמירה זו אין ממש, והיא נסתרת מיניה וביה על ידי אישור משרד הפנים הנזכר לעיל. הודאתה זו של הנהגת (דברי בא כוח הנהגת במסגרת טיעוניו לעונש הן בבחינת "הודאת-חוץ") התבררה כבלתי מבוססת ואין להסתמך עליה לצורך קביעת ממצאים ועובדות בהליך דנן.

54. אני קובעת אפוא כי במועד קרות התאונה היה מעמד הנהגת של תושבת ארעית.

55. בניגוד לטענת המבטחת איני סבורה כי יש לבחון את מעמד הנהגת בהסתמך על מבחן "מרכז החיים". למבחן זה אין חשיבות כאשר עסקינן במי שיושב בארץ מכוח אשרה המקנה לו תושבות – ארעית או קבע – והלכה למעשה נמצא בה רוב ימות השנה. במצב עניינים זה לעולם יהא מרכז החיים בארץ, ואין נפקא מינה אם יש לו רכוש או מקום עבודה בישראל.

המקרה דנן ממחיש את האמור לעיל – עד למועד קרות התאונה, מלבד תקופות קצרות מידי שנה (בנות כשלושה חודשים) שבהן ביקרה בארץ מולדתה ישבה הנהגת בארץ יחד עם בן-זוגה, כאן ניסתה להביא ילדים לעולם וכאן תכננה להקים את ביתה. אין כל ראיה כי תכננה לשוב לפולין, לא הוכח כי החזיקה רכוש בארץ מולדתה או כי המתין לה שם מקום עבודה.

56. מבחן "מרכז החיים" יהא רלוונטי כל אימת שהנוהג ברכב אזרח ישראל או נכנס אליה כעולה חדש או קיבל אשרה לישיבת קבע בארץ (וכך עונה על דרישות תקנה 567א לתקנות התעבורה) ברם מתגורר דרך-קבע בארץ אחרת ובזמן שהייתו בישראל מעורב בתאונת דרכים. במקרה מעין זה יהא על בית המשפט לבחון, עובדתית, היכן מצוי מרכז חייו של הנוהג. אם יתברר כי חדל להיות תושב מאחר שמרכז חייו הועתק למדינה אחרת, יהא מקום לקבוע כי הוא "אורח לשעה" שחלה עליו תקנה 567 לתקנות התעבורה, על אף שמחזיק גם באזרחות ישראלית או באשרת עולה או באשרה המאפשרת לו תושבות קבע בארץ.

57. המקרה דנן אינו יוצר קושי, שכן הוכח כדבעי כי בעת התאונה שהתה הנהגת בארץ מכוח אשרה לישיבה ארעית בישראל. תקנה 567 לתקנות התעבורה חלה על מי ש"אינו תושב" ואינה מבחינה בין תושב ארעי לבין תושב קבע. בהיעדר הבחנה מצדו של מחוקק המשנה, אל לו לפרשן להבחין בין סוגי התושבות.

58. לא זו אף זו, תקנה 567א חלה על מי שמעמדו הוא של אזרח ישראל, עולה חדש או "תושב ישראל הרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע". יוצא אפוא כי כאשר ראה מחוקק המשנה להבחין בין סוגי התושבות - ארעי או קבע - עשה-כן במפורש.

59. כאן המקום לציין כי לאחר תיקון מספר 6 משנת תשע"א לתקנות התעבורה באה סוגיית התושבות על פתרונה – תיקון מספר 6 הוסיף הגדרת "תושב ישראל" לתקנה 170 לתקנות התעבורה, שבה נאמר בזו הלשון: " 'תושב ישראל' – כהגדרת 'תושב' בסעיף 1(א) לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965". סעיף 1(א) לחוק מרשם האוכלוסין תשכ"ה-1965 (להלן: חוק מרשם האוכלוסין) מגדיר תושב "(א) 'תושב' - מי שנמצא בישראל כאזרח ישראלי או על פי אשרת עולה או תעודת עולה, או על פי רישיון לישיבת קבע."

60. מאחר שלפי סעיף 1(ב) לחוק מרשם האוכלוסין גם תושב ארעי בבחינת תושב ("(ב) לעניין חוק זה יראו כתושב גם אדם אחר הנמצא כחוק בישראל, אך לא יראו כתושב את מי שנמצא בה על פי רישיון לישיבת מעבר או לישיבת ביקור או על פי דרכון-חוץ דיפלומטי.") ברי כי לצורך תקנות התעבורה ביקש מחוקק המשנה להוציא מפורשות מהגדרת "תושב ישראל" את מי שנמצא בארץ במעמד של תושב ארעי.

61. אמנם נכון, הגדרת "תושב ישראל" מופיעה ב"חלק ג': נהגים, פרק ראשון: פרשנות" לתקנות התעבורה ולפי האמור שם, כוחה יפה "בחלק זה". לעומת זאת, נושא תוקפו של רישיון נהיגה זר מצוי בחלק ט' לתקנות התעבורה. חרף זאת, ראוי להחיל את ההגדרה גם על חלק ט' לתקנות התעבורה מכמה טעמים: האחד, בנושא רישיון הנהיגה מפנות הוראות חלק ט' לסעיפים המצוים בחלק ג'; השני, נושא מיהו תושב ישראל משותף לחלק הדן בנהגים ולחלק הדן בתנועה בין-לאומית; השלישי, מעיון בהוראות השונות בתקנות התעבורה עולה כי מסתמנת המגמה להסתמך על הוראות חוק מרשם האוכלוסין כדי לקבוע תושבות (ראה לדוגמה תקנה 13א לתקנות התעבורה).

62. אין די בקביעה כי לפי המצב התחיקתי במועד הרלוונטי היה מעמד הנהגת של "תושבת ישראל" ואינה נותנת מענה לשאלה אם רישיונה הזר היה תקף בישראל. תקנה 567 לתקנות התעבורה אינה חלה על הנהגת, שכן כאמור, היא חלה על מי שאינו תושב ישראל. מכיוון שכך, פטורה אני מלדון בפרשנות תקנה 567(2)(א) לתקנות התעבורה, שניסוחה אינו ברור כלל ועיקר, ועל כן מציבה אתגר פרשני של ממש.

63. ואולם, גם תקנה 567א לתקנות התעבורה אינה חלה עליה, שכן במועד הרלוונטי לא היתה הנהגת אזרחית ישראל, לא הגיעה ארצה מכוח אשרת עולה, וגם אם היה מרכז חייה בארץ, לא היתה תושבת ישראל הרשאית לשבת בישראל ישיבת קבע.

64. השאלה מיהו "תושב ישראל הרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע" צריכה להיבחן לפי כללים ברורים שנקבעו בדין, ללא קשר לשאלה היכן מצוי מרכז חייו של הנוהג. טול לדוגמה אדם הנמצא שנים בארץ, הקים בה משפחה ועובד לפרנסתו ללא אשרת שהייה. הגם שמרכז חייו בישראל אין לומר כי הוא "רשאי לשבת בישראל ישיבת קבע".

65. היות שבמקרה דנן אין תחולה לתקנות 567 ו-567א לתקנות התעבורה, אין מנוס מפניה לכלל הקבוע באמנה בדבר תנועה בדרכים.

תוקפו של רישיון הזר של הנהגת

66. כזכור, באמנה נקבע כלל, ולפיו המדינות המתקשרות (עמן נמנות ישראל ופולין) תכבדנה רישיונות נהיגה זרים שהוצאו באחת המדינות, אלא אם נקבעו בחקיקה המקומית סייגים לתוקפם של רישיונות אלה.

67. במועד הרלוונטי לתובענה לא הגביל החוק הישראלי תוקפו של רישיון זר שהמחזיק בו הוא תושב ארעי בישראל. כאמור, תחולתו של הרישיון הזר – לאומי או בין-לאומי – נקבעה אך ורק בנוגע למי שאינו תושב ישראל (תקנה 567) או בנוגע למי שהוא אזרח ישראל, עולה חדש או תושב הרשאי לשבת ישיבת קבע בישראל (תקנה 567א).

יוצא אפוא כי בהיעדר הגבלה בדבר תוקפו של הרישיון הזר של תושב ארעי, אין מנוס מהקביעה כי בנוגע לו חל הכלל הקבוע באמנה וכפועל יוצא, כי במועד קרות התאונה נהגה הנהגת כשבידיה רישיון נהיגה תקף בישראל.

68. אני קובעת אפוא כי במועד הרלוונטי החזיקה הנהגת רישיון נהיגה זר (רישיון לאומי שהוצא בפולין) אשר אפשר לה לנהוג בישראל. התוצאה מקביעה זו היא, כי הנטל לפצות את התובעת מוטל על כתפי המבטחת.

קיומה של תניה מגבילה בפוליסה

69. קרנית טענה גם, כי המבטחת לא הוכיחה תניה, ולפיה אין תוקף לפוליסה (ביטוח חובה) אם לנוהג אין רישיון נהיגה בר-תוקף בישראל, ודי בכך כדי לחייב את המבטחת לשאת בפיצוי התובעת. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צורך להכריע בטענה זו.

70. עם זאת בקצירת האומר ייאמר, כי אין בטענה זו ממש. אין חולק כי לתעודת הביטוח שני צדדים. בחלק הקדמי מצוינים פרטי הרכב, פרטי הבעלים ותקופת תוקפה של הפוליסה. בגב המסמך מפורטים תנאיה, ובין היתר "[ב]חלק א': בני אדם הרשאים לנהוג ברכב: הנהיגה בכלי הרכב מותרת רק על פי האמור בסעיפים המפורטים להלן לפי המספרים הנקובים בתעודה: (7) בתנאי שהנוהג (מלבד הלומד נהיגה הנזכר בסעיף 5 או בסעיף 6 לעיל) הינו רישיון בר תוקף בישראל לנהיגה בכלי רכב הנקוב בתעודה...".

71. מעיון בתעודת הביטוח דנן עולה כי אין בפני המסמך הפניה לסעיף כלשהו המצוין בגבו (יתכן כי הדבר נעוץ בעובדה שמדובר בהודעת זיכוי, שהונפקה מן הסתם עקב החלפת רכב וההפניה לסעיפים הרלוונטיים מצויה בתעודה המקורית). בהיעדר ציון "סעיפים" רלוונטיים יש להסיק כי כל הסעיפים המפורטים בחלק א' לתעודת הביטוח חלים על בעל הפוליסה. מכאן, כשם שהיה מקום לקבוע היעדר כיסוי ביטוחי לנוהג ברכב ללא רישיון נהיגה בר-תוקף, כך היה מקום לקבוע כי נהיגתו של תלמיד נהיגה (שנהג בלוויית מדריך) שלא היה בחזקתו רישיון נהיגה מכוסה על-פי הפוליסה.

72. על יסוד האמור לעיל טענתה זו של קרנית נדחית בזאת. כפי שכבר נאמר לעיל, אף כי דין טענתה זו של קרנית להידחות, יש להטיל את החבות על המבטחת.

סוף דבר

73. על יסוד האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעות 1 ו-2 לשלם לתובעת סך של 218,912 ₪ כפיצוי בעד כל נזקיה הנובעים מהתאונה הנדונה.

התובענה נגד הנתבעת 3 (קרנית) נדחית בזאת. כן נדחית ההודעה לצד שלישי.

74. כן תשלמנה הנתבעות 1 ו-2 לתובעת שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% מהסכום הפסוק ומע"מ כדין. בנוסף, תשאנה באגרת התביעה (השבת מה ששולם ותשלום היתרה לפי דרישת מזכירות בית המשפט).

75. בשים לב לסוגיה המשפטית שהתעוררה במקרה דנן, בחרתי שלא לעשות צו להוצאות ביחסים בין הנתבעות לבין עצמן וביחסים בין שולחת ההודעה לבין הצדדים השלישיים.

ניתן היום, י"ז חשון תשע"ד, 21 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.