א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א' פריאל), מיום 21.10.13, בת.א. 846-07-08, לפיו חוייבו הנתבעות מס' 1 ומס' 2 (דהיינו, המשיבה מס' 2 והמערערת), ביחד ולחוד, לשלם לתובעת (המשיבה מס' 4) את הסכום של 218,912 ₪, בתוספת שכר טרחת עו"ד בגין פציעתה של המשיבה מס' 4 ביום 17.3.07, על ידי רכב המבוטח כדין על ידי המערערת, ואשר היה נהוג בידי המשיבה מס' 2 שנהגה בגילופין.

ב. במועד האירוע היתה המשיבה מס' 2 אזרחית פולין, נשואה לאזרח ישראל (המשיב מס' 3), והחזיקה ברשיון נהיגה זר שהונפק על ידי רשות מוסמכת בפולין.

יצויין, כי המשיבה מס' 2 הועמדה לדין בבית משפט לתעבורה בעכו, על כך שנסעה ללא רשיון נהיגה ואף הורשעה בדין בגין עבירה זו, כמו גם בגין נהיגה בשכרות, ועבירות תעבורה נוספות.

מכאן טענת המערערת, שבמועד הרלוונטי לא היה למשיבה מס' 2 ביטוח בתוקף, ולפי סעיף 12 (א) (2) של חוק הפלת"ד, חלה חובת הפיצוי על "קרנית" (המשיבה מס' 1).

ג. קרנית מצדה סבורה, שלמרות הרשעתה של המשיבה מס' 2 בדין, בגין נהיגה ללא רשיון, הרי בפועל החזיקה המשיבה מס' 2 ברשיון נהיגה זר שאיפשר לה לנהוג בארץ, ולכן עתרה קרנית להתיר לה להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין.

למרות התנגדות המערערת, איפשר בית משפט קמא לקרנית להביא ראיות לסתור, וזאת נוכח טענת קרנית כי הודאת המשיבה מס' 2 בפני בית המשפט לתעבורה, נהיגה ללא רישון נהיגה, בטעות יסודה.

ד. כאמור, במועד הרלוונטי החזיקה המשיבה מס' 2 ברשיון נהיגה זר שהוצא בפולין, ובית משפט קמא קבע כי רשיון זה שהוצא ביום 10.9.02, תואם את הוראות נספח 6 ל"אמנה בדבר תנועה בדרכים" שישראל ופולין הצטרפו אליה.

חלק ט' לתקנות התעבורה, שכותרתו "תנועה בין-לאומית", אימץ את הוראות האמנה בדבר תנועה בדרכים, וככלל יוכר בישראל כל רשיון לאומי שהוצא לפי הנחיות האמנה.

מוסיף בית משפט קמא, שלפי הוראות האמנה בדבר תנועה בדרכים, והתקנות הרלוונטיות בתקנות התעבורה שאימצו אמנה זו, רשיון לאומי הוא בבחינת "רשיון זר" ורשאים סוגי מחזיקים בו לנהוג בישראל.

בית משפט קמא מפנה בענין זה לאמור בתקנה 567, וכן 567 א' של תקנות התעבורה.

ה. מכאן עבר בית משפט קמא לבחון האם היתה המשיבה מס' 2, במועד התאונה, בבחינת תושבת ישראל.

משיבה מס' 2 נשואה לאזרח ישראל (המשיב מס' 3), ומשנת 2001 מתגוררת עמו בכפר בענה. במועד קרות התאונה שהתה המשיבה מס' 2 בארץ מכח אשרה לישיבה ארעית מסוג 5/א' שלפיו היה מעמדה: תושבת ארעית מסוג א/5 וזאת מיום 25.4.04 עד 25.12.12.

הגם שבהליך הפלילי טען בא כח המשיבה מס' 2, שבעת התאונה היה מעמד המשיבה מס' 2 של תושבת קבע, קבע בית משפט קמא שטענה זו משוללת בסיס, ומכאן שהמשיבה מס' 2 היתה אותה עת במעמד תושבת ארעית.

ו. מוסיף בית משפט קמא, כי במועד התאונה שהתה משיבה מס' 2 בארץ מכח אשרה לישיבה ארעית בישראל.

תקנה 567 של תקנות התעבורה חלה על מי "שאינו תושב", ואינה מבחינה בין תושב ארעי לבין תושב קבע.

ואילו תקנה 567 א' חלה על מי שמעמדו הוא של אזרח ישראל, עולה חדש, או "תושב ישראל הרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע". מכאן, כך קבע בית משפט קמא שכאשר ראה מחוקק המשנה לנכון להבחין בין סוגי התושבות, ארעי , או קבע, עשה כן במפורש.

ז. עוד מעיר בית משפט קמא שבעקבות תיקון מס' 6 משנת תשע"א לתקנות התעבורה באה סוגיית התושבות על פתרונה הואיל ותיקון מס' 6 הוסיף את הגדרת "תושב ישראל" לתקנה 170 של תקנות התעבורה: "תושב ישראל" – כהגדרת "תושב" בסעיף 1 (א) לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965".

סעיף 1 (א') לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, מגדיר "תושב": "מי שנמצא בישראל כאזרח ישראלי או על פי אשרת עולה או תעודת עולה או על פי רשיון לישיבת קבע".

מוסיף בית משפט קמא, כי לפי סעיף 1 (ב) לחוק מרשם האוכלוסין, גם תושב ארעי הוא בבחינת תושב ("לענין חוק זה יראו כתושב גם אדם אחר הנמצא כחוק בישראל, אך לא יראו כתושב את מי שנמצא בה על פי רשיון לישיבת – מעבר או לישיבת – ביקור או על פי דרכון חוץ דיפלומטי"). מכאן מסקנת בית משפט קמא, שלצורך תקנות התעבורה, ביקש מחוקק המשנה להוציא במפורש מהגדרת "תושב ישראל" את מי שנמצא בארץ במעמד של תושב ארעי.

ח. מוסיף בית משפט קמא, שאמנם הגדרת "תושב ישראל" מופיעה בתקנות התעבורה ב"חלק ג': נהגים, פרק ראשון: פרשנות", ולפי האמור שם כוחה יפה "בחלק זה", ואילו נושא תוקפו של רשיון נהיגה זר מצוי בחלק ט' לתקנות התעבורה, אך בית משפט קמא סבר שראוי להחיל את ההגדרה הנ"ל גם על חלק ט' לתקנות התעבורה.

ט. לדעת בית משפט קמא, אין די בקביעה כי לפי המצב התחיקתי במועד הרלוונטי, היה מעמד הנהגת "תושבת ישראל" הואיל ואין בכך מענה לשאלה אם רשיונה הזר היה תקף בישראל.

לדעת בית משפט קמא, תקנה 567 של תקנות התעבורה אינה חלה על המשיבה מס' 2 שכן תקנה זו חלה על מי שאינו תושב ישראל.

גם תקנה 567 א' לתקנות התעבורה, אינה חלה, לדעת בית משפט קמא, על המשיבה מס' 2 כי במועד הרלוונטי לא היתה המשיבה מס' 2 אזרחית ישראל, לא הגיעה ארצה מכח אשרת עולה, וגם אם היה מרכז חייה בארץ, לא היתה תושבת ישראל הרשאית לשבת בישראל ישיבת קבע.

י. נוכח מסקנתו, כי אין תחולה בענייננו לתקנות 567 ו-567 א' לתקנות התעבורה, פנה בית משפט קמא לאמנה בדבר תנועה בדרכים ולפיה המדינות המתקשרות (כולל ישראל ופולין) תכבדנה רשיונות נהיגה זרים שהוצאו באחת המדינת אלא אם נקבעו בחקיקה המקומית סייגים לתוקפם של רשיונות אלה.

י"א. בית משפט קמא ציין, שבמועד הרלוונטי לא הגביל החוק הישראלי את תוקפו של רישיון זר שמחזיק בו תושב ארעי בישראל, ומכאן שחל הכלל הקבוע באמנה. לכן המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא היתה שבמועד התאונה נהגה המשיבה מס' 2 כשבידיה רשיון נהיגה תקף בישראל , כך שנטל הפיצוי כלפי התובעת (המשיבה מס' 4) מוטל על כתפי המערערת.

י"ב. המבטחת – המערערת מיאנה להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וערעורה מונח בפנינו.

לטענת המערערת, משקבע בית משפט קמא בפסק דינו, כי מרכז חייה של המשיבה מס' 2 היה במועד התאונה בישראל, שבמועד התאונה היא היתה תושבת ישראל, וכי תקנות 567 ו-567 א' המסדירות נהיגה בישראל לפי רישיון נהיגה זר אינן חלות על המשיבה מס' 2, היה על בית משפט קמא, לדעת המערערת, לקבוע, כי לרישיון הנהיגה הזר של המשיבה מס' 2 אין כל תוקף בישראל, וכתוצאה מכך לקבוע, כי החבות חלה על קרנית (המשיבה מס' 1).

י"ג. המערערת טוענת, כי שגה בית משפט קמא משקבע, כי המשיבה מס' 2 היתה רשאית לנהוג לפי הרשיון הזר בהתאם לאמנה בדבר תנועה בדרכים. לטעמה, שגה בית משפט קמא בקביעתו, כי במועד הרלוונטי לא הגביל החוק הישראלי את תוקפו של רישיון זר שהמחזיק בו הוא תושב ארעי בישראל.

לטעמה של המערערת, משקבע בית משפט קמא שבמקרה זה אין תחולה לתקנות 567 ו-567 א' של תקנות התעבורה, היה עליו לקבוע, כי המשיבה מס' 2 לא היתה רשאית לנהוג בישראל פי רשיון הנהיגה הזר שהיה ברשותה, שכן נהיגה לפי רשיון נהיגה זר או רשיון בינלאומי, מותרת בישראל רק לפי המתווה הנורמטיבי שבתקנות 567 + 567 א' של תקנות התעבורה. משתקנות אלה אינן חלות על המשיבה מס' 2, לא היה מקום, לדעת המערערת, להמשיך ולדון בתחולת האמנה בדבר תנועה בדרכים.

טוענת המערערת, כי משנקבעו על ידי המחוקק הישראלי התנאים וההגבלות לשימוש ברשיון זר במסגרת תקנות התעבורה (תקנה 567 + 567 א'), יחייבו אך ורק הוראות החקיקה המקומית, ולכן לא היה מקום לפנות לאמנה בדבר תנועה בדרכים.

י"ד. בנוסף טוענת המערערת, שהמשיבה מס' 2 לא היתה רשאית לנהוג בישראל הואיל ולפי ההסדר שבאמנה זו פג תוקפו של הרשיון הבינלאומי או הזר בתחומיה של מדינה פלונית כשבעל הרשיון קובע בה את מקום מגוריו הרגיל.

ט"ו. טוענת המערערת, כי ההבחנה שעשה בית משפט קמא בסוף פסק דינו בין תושב ארעי לתושב קבע, אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה הקובעת, כי תקנה 567 לתקנות אינה חלה על מי שנחשב כתושב ארעי של מדינת ישראל (ע"א 13328-07-11, מחוזי ירושלים, עריידה נגד כלל). נקבע שם, בין היתר, שמטרת תקנה 567 של תקנות התעבורה היא להסדיר את נהיגתם בישראל של מי שאינם מצויים בה דרך קבע, בבחינת "אורחים לרגע".

מי שאינו משתייך לקטיגוריה זו חייב להחזיק ברשיון נהיגה ישראלי, ואם לא עשה כן, הרי הוא כמי שנהג ללא רשיון.

ט"ז. דברים אלה, כך טוענת המערערת, חלים ביתר שאת לגבי המשיבה מס' 2 הואיל ובמועד התאונה היא שהתה בארץ מכח אשרה לישיבה ארעית מסוג 5/א שהיתה בתוקף עד 25.12.12, היא היתה נשואה לישראלי, התגוררה דרך קבע עם בעלה בישראל, ומרכז חייה היה בארץ. מכאן, שהמשיבה מס' 2 לא הייתה בבחינת "אורח לרגע" כדרישת תקנה 567.

לכן, כך לדעת המערערת, לא היה מקום להתיר למי שהיא תושבת ישראל יותר מ- 6 שנים לנהוג לפי רשיון נהיגה זר, דבר הנוגד את תקנות התעבורה שפורשו בפסיקת בית המשפט העליון שהן מרשות נהיגה לפי רשיון זר לתקופות קצובות בלבד הקבועות בתקנות, בעוד שהמשיבה מס' 2 המשיכה להשתמש ברשיון הזר יותר מ-6 שנים מאז שהגיעה לישראל שהפכה למרכז חייה.

מכאן הבקשה לקבל את הערעור ולהטיל את החבות לפיצוי הנפגעת על קרנית ולהחזיר למערערת את התשלומים ששילמה.

י"ז. המשיבה מס' 1 ("קרנית") סומכת את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא שקבע כי הואיל והמשיבה מס' 2 היא "תושבת ארעית", ומכיוון שתקנה 567 לתקנות התעבורה אינה חלה על המשיבה מס' 2 בהיותה "תושבת ישראל", ובהעדר הוראה האוסרת על מי שהוא "תושב ארעי" לנהוג עם רשיון נהיגה זר בישראל, וכן התחייבותה של מדינת ישראל לכבד רשיונות נהיגה זרים שהוצאו במדינות שהתקשרו באמנה, סבורה המשיבה מס' 1 כי צדק בית משפט קמא בקובעו, שהמשיבה מס' 2 החזיקה ברשיון נהיגה תקף בישראל.

בהתייחס לע"א 5631/94 מוריאל לביא נגד סהר, פ"ד מ"ט (5) 820, טוענת קרנית, שבעוד ששם מדובר היה ברשיון נהיגה בינלאומי, הרי בענייננו מדובר ברשיון נהיגה לאומי של פולין.

כמו כן, בענייננו לא הוכח כי ברשיון הנהיגה של המשיבה מס' 2 נכתבה הפיסקה שצוטטה על ידי בית המשפט העליון, מתוך רשיון הנהיגה הצרפתי של מוריאל לביא (דהיינו, שהרשיון הבנלאומי יחדל להיות בר תוקף במדינה אם בעליו קובע בה את מקום מגוריו הרגיל).

י"ח. בנוסף טוענת קרנית, שנספח 7 לאמנה בדבר תנועה בדרכים הוא דוגמא לרשיון נהיגה בינלאומי, אך לא נוסח מחייב. מכל מקום, לפי קביעת בית המשפט העליון תוקפו של רשיון בינלאומי יפוג כשבעל הרשיון הופך להיות תושב קבע באותה מדינה, ובענייננו, המערערת היתה תושבת ארעית בלבד.

י"ט. לחלופין טוענת קרנית, שהמשיבה מס' 2 נהגה במועד התאונה עם רשיון נהיגה זר תקף, לפי תקנה 567 של תקנות התעבורה.

לטענת קרנית את הרישא של תקנה 567 יש לפרש כמתכוון למי שאיננו תושב קבע בישראל.

טוענת קרנית, שקבלת הטענה שדין תושב ארעי כדין תושב קבע עלולה להוביל לאפליה בין תייר, היכול לנהוג עם רשיונו הזר שנה מיום כניסתו לישראל, לפי תקנה 567, לבין מי שקיבל אשרה של תושב ארעי (שלפי הטענה אינו יכול לעשות שימוש ברשיונו הזר, גם לא לתקופה מוגבלת).

כ. קרנית סבורה, כי דווקא העובדה שתקנה 567 א' מאפשרת לתושב ישראל הרשאי לשבת בה ישיבת קבע לנהוג בישראל עם רשיונו הזר, שנה מיום כניסתו לארץ, מלמדת כי המחוקק סבר, שעל תושב ארעי תחול תקנה 567, והוא ייחשב כמי שאינו תושב ישראל, שאם לא כן יימצא שהמחוקק לא קבע הסדר לגבי תושב ארעי ולא איפשר לו לנהוג, אף לא לתקופה מוגבלת, עם רשיון הנהיגה הזר שברשותו, ותוצאה זו אינה סבירה.

כ"א. גם הגדרת "תושב ישראל" שבתקנה 170 לתקנות התעבורה, הגם שנוספה רק בשנת 2011, מלמדת, לטענת קרנית, על גישתו הכללית והעקרונית של המחוקק, ומחזקת את הטענה שתקנה 567 חלה על "תושב ארעי", שכן תקנה 170 הנ"ל קובעת כי: "תושב ישראל" – כהגדרת תושב בסעיף 1 (א) לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965".

סעיף 1 (א') לחוק מרשם האוכלוסין מגדיר "תושב" כמי שנמצא בישראל כאזרח זר או לפי אשרת עולה או רשיון לישיבת קבע.

מכאן, שהמחוקק בתקנה 170 לתקנות התעבורה אימץ את ההגדרה שבסעיף 1 (א) לחוק מירשם האוכלוסין, ולא כלל בתוכה את התושב הארעי. מכאן טענת קרנית שתקנה 567 מאפשרת ל"תושב ארעי" לנהוג ברשיון הנהיגה הזר בפרק הזמן הקבוע בתקנה.

כ"ב. מוסיפה קרנית, שלפי תדפיס כניסות ויציאות של משרד הפנים שהתה המשיבה מס' 2 בישראל עובר לתאונה (17.3.07), 5 חודשים ושבוע בלבד (נכנסה לישראל ב-10.10.06). מכאן שלא חלפה שנה מאז כניסתה האחרונה כדרישת תקנה 567.

כמו כן, לאורך השנים, לא שהתה המשיבה מס' 2 שנה רצופה בישראל אלא כ-9 חודשים והיתה יוצאת ממנה מידי שנה לתקופה של כ-3 חודשים.

כ"ג. עוד טוענת קרנית – לחלופין – שלמשיבה מס' 3 היתה כשירות מהותית לנהוג ברכב, ורשיונה הזר מהווה "רשיון לנהוג בו " ולכן מוטלת חבות הפיצוי על המבטחת – המערערת.

לטענת קרנית חל שינוי בפסיקה מאז פרשת מוריאל לביא (פסק הדין מ-1996) והפסיקה עליה מצביעה קרנית בטיעוניה מובילה, לדעתה, למסקנה כי "רשיון לנהוג בו", כדרישת סעיף 7 (3) בחוק הפלת"ד, כולל גם רשיון נהיגה זר המוכר על ידי מדינת ישראל.

כ"ד. כמו כן עותרת קרנית לביטול הדרישה כי תישא באגרת המשפט בגין הודעת צד שלישי ששיגרה הואיל וההודעה נדחתה נוכח דחיית התביעה נגד קרנית, ולחלופין עותרת היא כי המערערת תחוייב לשאת באגרה זו.

כ"ה. ב"כ הצדדים הניחו בפנינו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 13.5.14 שמענו את תמצית טיעוניו בעל-פה של ב"כ המערערת, בסיום טיעוניו קבענו בהחלטתנו, שאין מקום לבקש את תשובת קרנית (פרט לאמירת בא-כוחה שהוא חוזר על עיקרי הטיעון וסומך ידיו על התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא). גם לא ביקשנו את תשובת המשיב מס' 3 (בעלה של המשיבה מס' 2).

כ"ו. אנו סבורים שדין הערעור להידחות, אף אם לא על בסיס נימוקיו של בית משפט קמא.

אין מקום, לדעתנו, להיזקק להוראות האמנה בדבר תנועה בדרכים, שישראל ופולין הצטרפו אליה, הואיל וסבורים אנו שעניינה של המשיבה מס' 2 מוסדר בתקנה 567 של תקנות התעבורה. לענין זה מקובלים עלינו נימוקיה של "קרנית" כמפורט בעיקרי הטיעון מטעמה.

כ"ז. למען הנוחות נביא כאן את תקנה 567 לתקנות התעבורה:

"מי שאינו תושב ישראל ואינו תושב אזור כהגדרתו בתקנה 578 ובידו רשיון נהיגה זר בר תוקף, יראו אותו כבעל רשיון נהיגה בר תוקף בישראל בדרגה המקבילה לדרגת רשיון הנהיגה שלו, אם נתקיימו בו כל אלה:

1. תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190.

2. אם הוא נוהג רכב כאמור –

(א) בתקנה 176 עד 181 – שהותו בישראל מיום כניסתו האחרונה אינה עולה באופן מצטבר על שנה, אלא אם כן הוא יצא מישראל במשך תקופה זו ליותר משלושה חודשים באופן מצטבר.

(ב) בתקנות 182 עד 185 –

שהותו בישראל מיום כניסתו האחרונה אינה עולה באופן מצטבר על שלושה חודשים אלא אם כן הוא יצא מחוץ לישראל בתקופה זו ליותר מ-30 ימים באופן מצטבר".

כ"ח. אנו סבורים, כי תקנה 567 מכוונת לא רק לתייר, כי אם גם ל"תושב ארעי" שהרי תקנה 567 א' של תקנות התעבורה קובעת:

"עולה חדש, אזרח ישראל, או תושב ישראל הרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע, אשר שהה מחוץ לישראל במשך תקופה של שנה רצופה אחת לפחות לפני יום כניסתו האחרונה לישראל, רשאי לנהוג ברשיון נהיגה זר, ברכב המתאים לדרגת רשיונו במשך תקופה של שנה מיום כניסתו לישראל.......".

(ההדגשה שלנו).

כ"ט. משמע, תקנה 567 א' מתייחסת במפורש ובאופן ברור לעולה חדש, אזרח ישראל או תושב קבע, אך אין תקנה זו מאזכרת, ואינה מתייחסת, ל"תושב ארעי".

אם נפרש את תקנה 567 כמתייחסת לתייר בלבד, נגיע לתוצאה לפיה רשאי תייר לנהוג ברשיון נהיגה זר בר תוקף (בהתקיים שאר התנאים שבתקנה 567), ורשאי תושב קבע לנהוג ברשיון נהיגה זר, בהתקיים האמור בתקנה 567 א', ואילו לתושב ארעי לא תהא אפשרות לנהוג ברשיון זר, גם אם הוא מקיים את התנאים שפורטו בתקנה 567?

תוצאה זו אינה סבירה, ואין להניח שלכך התכוון מחוקק המשנה.

ל. תימוכין לכך ניתן למצוא בהגדרת "תושב" שבתקנה 170 לתקנות התעבורה, אף אם המדובר בדבר חקיקה משנת 2011, בעוד שהתאונה נשוא הדיון אירעה ב-2007.

תקנה 170 הנ"ל מאמצת לצורך הגדרת "תושב ישראל" את האמור בסעיף 1 (א) לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה – 1965:

"תושב" – מי שנמצא בישראל כאזרח ישראלי או על-פי אשרת עולה או תעודת עולה או על-פי רשיון לישיבת קבע".

(ההדגשה שלנו).

משמע: "תושב ישראל" הוא: או אזרח ישראלי או עולה, או מי שנושא רשיון לישיבת קבע.

לא נעלם מעייננו האמור בסעיף 1 (ב) של חוק מרשם האוכלוסין:

"לענין חוק זה יראו כתושב גם אדם אחר הנמצא בחוק בישראל, אך לא יראו כתושב את מי שנמצא בה על פי רשיון לישיבת מעבר או לישיבת ביקור או על פי דרכון חוץ דיפלומטי".

ואולם, הגדרת "תושב ישראל" שבתקנה 170 של תקנות התעבורה, מאמצת את הגדרת "תושב" שבסעיף 1 (א') שבחוק מרשם האוכלוסין, אך לא את סעיף 1 (ב).

מכאן, שתושב ארעי אינו עונה על הגדרת "תושב ישראל", ולכן כשנאמר בתקנה 567: "מי שאינו תושב ישראל...." הכוונה היא הן לתייר והן לתושב ארעי (שכאמור, אינו עונה על הגדרת "תושב ישראל").

ל"א. עמדנו על כך שהגדרת "תושב" הנ"ל שבתקנה 170 היא משנת 2011, בעוד שהתאונה נשוא הדיון אירעה בשנת 2007, אך גם הצבענו קודם לכן על כך, שפרשנות לפיה תקנה 567 חלה לגבי תייר בלבד (ולא לגבי תושב ארעי) תביא לתוצאה לפיה תקנות התעבורה אינן מאפשרות לתושב ארעי לנהוג בישראל, גם אם ברשותו רשיון זר בר תוקף וגם אם הוא ממלא את שאר ההוראות שבתקנה 567, ואין לייחס למחוקק המשנה כוונה להגיע לתוצאה שכזו, שגם יוצרת אפליה, בכל הנוגע לאפשרות לנהוג בארץ באמצעות רשיון זר בר תוקף, ללא כל הצדקה, בין תושב ארעי לבין תושב קבע.

ל"ב. נוסיף, שהמשיבה מס' 2 מילאה גם אחר שאר ההוראות שבתקנה 567 של תקנות תהעבורה שכן, לפי תדפיס כניסות ויציאות של משרד הפנים, היא שהתה בישראל טרם אירוע התאונה (17.3.07) 5 חודשים ושבוע (כניסה מיום 10.10.06), משמע, לא חלפה שנה מיום כניסתה האחרונה.

כמו כן, במהלך השנים נהגה המשיבה מס' 2 לשהות בישראל לפרקי זמן של כ-9 חודשים, ויצאה ממנה מידי שנה לתקופה של כשלושה חודשים.

משנתקיימו התנאים הנדרשים בתקנה 567, שאנו סבורים כי היא חלה לגבי תושב ארעי, היה על המערערת לכסות בהתאם לפוליסה את התאונה הנדונה, כל זאת, כאמור כבר לעיל, מבלי להיזקק לאמור באמנה בדבר תנועה בדרכים.

ל"ג. מכאן שלא נפל פגם בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא בפסק דינו (אף שלא מטעמיו) ולכן דין הערעור להידחות.

התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו דוחים את הערעור.

ל"ד. המערערת תשלם למשיבה מס' 1 ("קרנית") שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

אין צו להוצאות בין המערערת לבין המשיבה מס' 2 ומס' 3.

ל"ה. באשר ליתרת האגרה שנדרשה המשיבה מס' 1 ("קרנית") לשלם לקופת בית משפט השלום בגין הודעת צד שלישי שהיא שלחה ואשר נדחתה:

הואיל ונדחתה התביעה כנגד "קרנית" ונקבעה חבותה של המבטחת – המערערת ממילא התייתר הדיון בהודעת צד ג' ששיגרה קרנית. לכן, אנו נעתרים לבקשתה של קרנית ופוטרים אותה מתשלום יתרת האגרה בהודעה לצד שלישי.

ניתן היום, ג' סיוון תשע"ד, 01 יוני 2014, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לבאי כח הצדדים.