כתב האישום

נגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של תקיפת חסר ישע – עבירה על סעיף 368ב (א) סיפא לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. על פי עובדות כתב האישום, שימשה הנאשמת במהלך 8 שנים כמטפלת של הקשישה חסרת הישע הדסה פהימפור, ילידת 1934 (להלן: "הקשישה"). במסגרת תפקידה התגוררה הנאשמת דרך קבע עם הקשישה בביתה שבמושב אחיטוב ונדרש ממנה לדאוג לצרכי מחייתה, בריאותה ושלומה, וזאת נוכח מצבה הסיעודי המורכב. ביום 24.1.12 בשעה 17:00 לערך, במהלך ארוחת הערב, עמדה הנאשמת מאחורי כסא הגלגלים בו ישבה הקשישה, אחזה בשתי ידיה בשערות ראשה של הקשישה וטלטלה אותה בחוזקה רבה. חרף צעקותיה של הקשישה לא חדלה הנאשמת ממעשיה ורק כאשר נכנס בנה של הקשישה לבית ושאל לפשר מעשיה, חדלה הנאשמת ממעשיה תוך שהיא מבקשת סליחה ומתחננת כי לא יספר על שהתרחש. כתוצאה ממעשי הנאשמת נגרמו לקשישה סימני המטומות תת עוריות בקרקפת ובאוזן והיא אושפזה בבית החולים.

בישיבת המענה אישרה הנאשמת כי התגוררה עם הקשישה חסרת הישע וטיפלה בה לאורך שמונה שנים, הכול כמפורט בכתב האישום. באשר לטענות הספציפיות בנוגע לאירועי יום 24.1.12 כפרה הנאשמת במיוחס לה וטענה כי לא משכה בשערות הקשישה ולא טלטלה אותה, אלא נהגה לעשות לה עיסוי בראש. היא אישרה כי על גופה של הקשישה נתגלו הסימנים המוזכרים בכתב האישום, אך טענה כי אלה לא נגרמו כתוצאה ממעשיה. לנוכח כפירה זו, הובאו בפני מכלול הראיות הנוגעות לאירוע ולאחר שנתתי דעתי אליהן שוכנעתי מעל לכל ספק סביר כי הנאשמת אכן תקפה את הקשישה וחבלה בה כמפורט בכתב האישום. לפיכך החלטתי להרשיע את הנאשמת בעבירה שיוחסה לה. להלן יובאו נימוקיי.

התשתית הראייתית - כללי:

העדות המרכזית מטעם התביעה הייתה עדותו של מר אהרון פהימפור (להלן: "אהרון"), בנה של הקשישה, אשר היה לדבריו עד ראייה לאירוע והבחין במו עיניו במעשי התקיפה של הנאשמת, כמפורט בכתב האישום. עוד העידו מטעם התביעה הגב' מלכה שטרנליכט (להלן: "מלכה"), בתה של הקשישה ואחותו של אהרון, ובנה גיל, אשר הוזעקו למקום על ידי אהרון בעקבות האירועים להם היה עד. שני עדים אלה לא נכחו כמובן במועד האירוע עצמו, אך סיפקו בעדויותיהם תימוכין שונים לדבריו של אהרון, ובמיוחד לטענה כי הנאשמת התנצלה בפני אהרון ומלכה על מעשיה וביקשה את סליחתם. כפי שעוד יובהר, חלק מהשיחה שהתקיימה בין אהרון, מלכה וגיל לבין הנאשמת, בביתה של הקשישה, עוד בטרם הגיעו כוחות המשטרה למקום, הוקלטה על ידי גיל באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלו, ותועדה בדיסק ת/1 ובתמליל ת/5.

צבר ראיות מרכזי נוסף שהוצג בפני ואשר מאמת את טענותיו של אהרון כלפי הנאשמת נוגע לחבלות שאותרו על גופה של הקשישה מייד לאחר האירוע. צבר זה כולל בין היתר את התעודה הרפואית ת/10 מבית החולים "הלל יפה" בו אושפזה הקשישה עוד באותו הלילה, את התמונות ת/2 שצולמו על ידי בני משפחתה למחרת היום ובעיקר את עדותה של הרופאה הד"ר יסמין בת שבע דגן (להלן: "ד"ר דגן" או "הרופאה") שמסרה כי בבדיקה גופנית שערכה לקשישה בליל האירוע מצאה סימנים של שטפי דם תת עוריים טריים על הקרקפת ובאפרכסות האוזניים. הרופאה שללה קשר אפשרי בין אותם סימנים לבין התרופות שנטלה הקשישה והבהירה כי להערכתה נגרמו במנגנון של חבלה ולא כתוצאה מגילה או ממחלותיה של הקשישה.

מנגד, הכחישה כאמור הנאשמת את המיוחס לה וטענה כי בסך הכול עיסתה את ראשה של הקשישה, כפי שהתבקשה לעשות מפעם לפעם על ידי מלכה. עוד טענה כי בני משפחתה של הקשישה החליטו להפלילה על לא עוול בכפה, בעקבות כך שבמהלך ביקור בית של העובדת הסוציאלית מטעם חברת כוח האדם, שנערך ביום 24.10.11, התלוננה הנאשמת על כך ששכרה אינה משולם לה כנדרש וכן על מחסור באספקת מזון לה ולקשישה. לטענת הנאשמת, בעקבות אותו אירוע חל שינוי ביחסם של בני המשפחה אליה והתלונה הנוכחית הוגשה על מנת להיפטר ממנה מבלי לשלם לה את דמי הפיצויים המגיעים לה. לביסוס טענה זו העידה מטעמה גם העובדת הסוציאלית, הגב' שרה צוקרברג (להלן: "העובדת הסוציאלית"), אשר תיארה את תלונותיה של הנאשמת ואת תגובתו העוינת של אהרון לטענות שהועלו כלפיו. אקדים את המאוחר ואציין כבר עתה כי על אף שאין חולק על כך שאהרון אכן כעס על הנאשמת בעקבות אותו אירוע ואף איים לפטרה, הרי שבפועל לא עשה כן ונדמה כי לאחר שהצטננו הרוחות חזרה ההתנהלות לשגרה. התלונה הוגשה רק בחלוף 3 חודשים נוספים, ללא כל קשר לאותה תקרית, אשר ככל הנראה הועלתה מן האוב על ידי הנאשמת במטרה לספק הסבר חלופי לתלונה שהוגשה. אלא שהסבר זה, כפי שעוד יפורט, לוקה בחוסרים רבים ואינו מסביר למשל את המצאות אותן חבלות טריות על ראשה של הקשישה. אפנה כעת להציג ביתר פירוט את הראיות והטענות שנשמעו.

עדות אהרון פהימפור:

אהרון, בנה הקטן של הקשישה, מתגורר במושב אחיטוב, ביחידה הצמודה ליחידת הדיור של הקשישה, כשקיר אחד בלבד מפריד בין הדירות. במסגרת חלוקת התפקידים בין האחים, הוא זה שמופקד מבחינה אדמיניסטרטיבית על הטיפול באם הקשישה. בעקבות המגורים הצמודים הוא אף פוגש באמו על בסיס יום יומי. לדבריו, במועד הנקוב בכתב האישום, שהה ביחד עם ילדיו בפרגולה שבחצר ביתו, אשר גובלת לסלון ולחלון המטבח של הקשישה. לפתע שמע צעקות רמות מכיוון ביתה של הקשישה. הוא ניסה להתמקד באותן צעקות ושמע את הנאשמת צועקת "נו, מה" ואת אמו צועקת בכורדית "אמא, אמא".

אהרון הבין מיד שמתרחש דבר מה ועל כן ניגש למרפסת הסמוכה ושם הבחין מבעד לחלון המטבח הפתוח באמו, אשר ישבה בכסא הגלגלים מול השולחן במטבח, כשאוכל מונח לפניה. הנאשמת נעמדה מאחורי הקשישה, אחזה בכל אחת מידיה בשערה של הקשישה, כשאגרופיה קמוצים, וטלטלה את ראשה מצד לצד בעוד הקשישה צועקת. כאן המקום לציין כי כעבור ימים אחדים, במהלך ביקור פתע שערכה במקום חוקרת המשטרה איזבלה סעדה, ביצעה החוקרת שחזור של האירוע, כשהיא מלווה על ידי אהרון, וצפייה בתיעוד המצולם של אותו שחזור ת/7 מאששת טענתו של אהרון כי יכול היה ללא קושי להבחין מבעד לחלון במקום ישיבתה של הקשישה ובמעשיה של הנאשמת. עוד עולה מהשחזור כי בחוץ, במקום בו עמד אהרון, שררה כבר חשיכה, בעוד המטבח בו שהו הקשישה והנאשמת היה מואר, כך שתנאי התצפית של אהרון היו מיטביים, בעוד קשה היה להבחין מבפנים בנוכחותו שלו במקום.

מכל מקום, מיהר אהרון לפתוח את הדלת על מנת להפסיק את מעשי הנאשמת. כשהבחינה בו הנאשמת היא נרתעה לאחור והתנהגה באופן מבולבל. אהרון שאל אותה מה קרה ומדוע עשתה את הדברים בהם חזה והיא השיבה שהקשישה לא רצתה לאכול ולשתות וכי נמאס לה. מיד לאחר מכן חיבקה אותו הנאשמת, ביקשה את סליחתו ואמרה דברים כגון שמדובר בפעם הראשונה שזה קורה לה. אהרון הרגיע את אמו, התקשר לאחותו מלכה וביקש ממנה להגיע בדחיפות למקום. כעבור 40-50 דקות הגיעו מלכה וגיל, ובהמשך הגיעו גם שוטרים שהוזעקו למקום על ידי בני המשפחה. כשבדקו את מצבה של הקשישה גילו סימנים אדומים על הקרקפת ובהמשך אף שמו לב כי אוזנה הכחילה. לדברי אהרון, מדובר היה בסימני חבלה חדשים, אשר לא היו על גופה של הקשישה במפגשיו הקודמים היום – יומיים איתה.

במסגרת עדותו, התייחס אהרון גם למערכת היחסים הכוללת עם הנאשמת. הוא אישר כי הנאשמת טיפלה בקשישה שמונה שנים תמימות וכי תפקודה לאורך כל אותן שנים היה תקין לחלוטין והמשפחה הייתה מרוצה מהטיפול שהעניקה לקשישה. יחד עם זאת ציין כי בחודשים האחרונים שלפני המקרה החל לשמוע משכנים ומכרים טענות על צעקות הבוקעות מבית האם. כמו כן חש בשינוי לרעה באווירה בבית ועל רקע זה הציע לנאשמת לעזוב את עבודתה ולחזור לביתה בפיליפינים, אך הנאשמת לא הייתה מעוניינת בכך. במקביל ניסה, ללא הצלחה, למצוא לאמו פתרון טיפולי חלופי. כמו כן שקל להתקין בבית הקשישה מצלמות, ואף שוחח לצורך זה עם בלש פרטי ממכריו, אך בסופו של דבר לא יצאה התוכנית אל הפועל.

באשר לטענות שעלו בפני העובדת הסוציאלית באוקטובר 2011, אישר אהרון כי בעקבות אותו ביקור הודיעה לו העובדת הסוציאלית כי היה עליו לעדכן את שכרה של הנאשמת עוד בחודש יולי 2011. לטענתו, עשה כן בעקבות אותה שיחה ואף השלים את פערי השכר, אשר נמדדו בכמה מאות ₪, באופן רטרואקטיבי. אציין כי עמדתו זו של אהרון נתמכת באמור במסמך ת/18, תכתובת מייל מיום 30.10.11 המעדכנת את חברת כוח האדם, בעקבות המשבר ביחסים שהתחולל סביב ביקור העובדת הסוציאלית בבית המשפחה שבוע קודם לכן, כי הושג הסדר במסגרתו ייעדכן אהרון את השכר, וכן את הגמול עבור עבודה בסופי השבוע, באופן רטרואקטיבי. עוד ראוי להזכיר, בהקשר הנוכחי, כי גם הנאשמת עצמה אישרה בהזדמנויות שונות במהלך החקירה כי קיבלה באופן סדיר את השכר המגיע לה וכי אין לה טענות של ממש כלפי אהרון בנושא זה.

הסנגורית המלומדת הקדישה פרק נרחב בסיכומיה לעדות העובדת הסוציאלית וטענה כי עדותה פוגעת בצורה ממשית במהימנות עדותו של אהרון, ומקימה בסיס לטענת הנאשמת כי בעקבות אירועי ביקור הבית באוקטובר 2011 חל שינוי ביחסו של אהרון אליה והוא החל לתור אחר הזדמנות לבוא עמה חשבון. לפיכך, אקדיש כמה מילים נוספות לעדות העובדת הסוציאלית, לתשובותיו של אהרון ולמסקנות המתבקשות בהקשרים אלה. אם ננפה מתוך דברי העובדת הסוציאלית את דבריה המחמיאים לגבי אופייה של הנאשמת והטיפול המסור שהעניקה לקשישה לאורך השנים, ונתמקד בנושאים הרלבנטיים להכרעה במחלוקת הנוכחית, הרי שזו דיווחה על כך שבעיות בנושא עדכון המשכורת ועבודה בסופי שבוע התעוררו במספר הזדמנויות לאורך השנים, ולא רק באותו ביקור בית אחרון. כמו כן, מסרה העובדת הסוציאלית כי במהלך ביקור הבית החליטה לפתוח את המקרר שבמטבח וגילתה כי המקרר היה ריק לגמרי. כששאלה על כך את הנאשמת השיבה לה זו כי אף פעם אין מספיק אוכל וכי היא והקשישה מתקיימות משני עופות בחודש. יחד עם זאת, ביקשה הנאשמת שלא תערב בכך את אהרון.

אף על פי כן, בשיחת טלפון שקיימה עם אהרון בעקבות ביקור הבית, העלתה העובדת הסוציאלית הן את שאלת השכר והן את סוגיית האוכל החסר. בתרשומת המופיעה על גבי דו"ח הביקור נ/1 שערכה העובדת הסוציאלית נרשם כי אהרון הגיב "בצורה מאד לא נעימה", אותה כינתה העובדת הסוציאלית בעדותה בבית המשפט "אלימה" משום שהתנהלה "בטון דיבור מאוד בוטה". הוא התלונן על כך שהנאשמת אינה עובדת טובה והודיע כי החליט לפטר אותה מעבודתה. העובדת הסוציאלית הציעה לו לחשוב על טובת הקשישה ולקיים שיחה עם הגורמים הטיפוליים, ובחלוף ימים מספר עודכנה, כאמור ב-ת/18, בהחלטתו של אהרון להמשיך ולהעסיק את הנאשמת ולשלם את תוספות השכר באופן רטרואקטיבי.

כאן המקום להבהיר כי אהרון עצמו אינו מכחיש את הטענה כי כעס מאד על הנאשמת בעקבות הדברים ששמע מהעובדת הסוציאלית, בעיקר ככל שהדבר נוגע למחסור במזון. אציין כי אין חולק שהטענה בנוגע לאותו מחסור נשמעה לראשונה במהלך אותו ביקור באוקטובר 2011, ומעולם קודם לכן, במהלך כל שמונה שנות עבודתה של הנאשמת לא עלתה טענה מעין זו. על רקע זה פנה אהרון בכעס אל הנאשמת ושאל אותה מדוע לא פנתה אליו ישירות אלא בחרה להעלות את הטענה בפני העובדת הסוציאלית. יחד עם זאת, כפי שעולה מדבריו, מהאמור במסמך ת/18 ומעצם העובדה כי הנאשמת המשיכה בשגרת עבודתה עוד 3 חודשים תמימים עד להגשת התלונה, עולה בבירור כי אותם כעסים הונחו בצד וחייהם של כל המעורבים המשיכו להתנהל בשגרה הרגילה. הנאשמת לא הצביעה ולו על אירוע נוסף אחד בו נהג כלפיה מי מבני המשפחה באופן פוגעני, מעליב או מנוכר במהלך כל אותם 3 חודשים, וטענתה בדבר שינוי ביחס מצדם לא זכתה לביסוס כלשהו.

כפי שציינה הסנגורית עצמה, לשאלת המחסור במזון אין חשיבות כשלעצמה לבחינת אירועי כתב האישום, אך מאחר ונטען כי היא משליכה על אמינותו של אהרון אתייחס גם אליה בקצרה. עיון בדבריו של אהרון בבית המשפט, כמו גם בהתנהלותו במהלך העימות המצולם שנערך בינו לבין הנאשמת ת/8, מגלה כי מדובר בטענה שעצם השמעתה פגעה בו פגיעה של ממש, שהרי משתמע ממנה כי הפקיר את אמו הקשישה ולא סיפק לה, כמו גם לנאשמת שטיפלה בה, מזון בכמות ובאיכות מספקת. אהרון כפר בטענה זו מכול וכול ודומה כי כפירתו זו מבוססת היטב בראיות.

אציין כי אין חולק על כך שמי שהיה מופקד על רכישת המזון מטעם בני המשפחה היה אח נוסף בשם אריה, אשר העיד בבית המשפט ומסר כי נהג לרכוש עבור אמו ועבור הנאשמת את אותם מצרכים שרכש לביתו. הוא היה שומע מהנאשמת מה חסר וכן בדק לעיתים באופן אישי את תוכן המקרר ורכש המוצרים הנדרשים. כמו כן הבהיר כי לצד המקרר שבמטבח דירתה של הקשישה, שימש את בני המשפחה, לרבות הקשישה והנאשמת גם מקרר נוסף שעמד מחוץ לבית בפרגולה סמוכה, ואשר בו אוכסנו פירות וירקות שונים לשימושם של כל בני המשפחה. והנה, בביקור הפתע המתועד ב-ת/7 שערכה החוקרת סעדה בבית המשפחה כאמור לעיל, בחנה סעדה את תוכן המקרר בבית הקשישה וגילתה כי היה מלא בכול טוב. כמו כן הפנה אהרון את תשומת לבה לאותו מקרר נוסף שעמד מחוץ לבית, ובו ירקות ופירות בכמויות גדולות.

בעימות שנערך בין אהרון לנאשמת ת/8, חזר אהרון על טענות אלה וציין כי כמי שעובדים בשוק נהנים בני המשפחה מכמות בלתי מוגבלת של פירות וירקות המאוכסנים באותו מקרר ונתונים לשימושם של כל בני המשפחה, לרבות הנאשמת. הוא גם ציין דוגמאות שונות למוצרי מזון איכותיים ויקרים הנמצאים דרך קבע בבית הקשישה, והבהיר כי לעולם לא יחסוך בהוצאות מזונה של אמו הקשישה. במהלך אותו עימות ולנוכח דבריו אלו, שיצאו מן הלב, אישרה הנאשמת ב-ת/8א' ש' 68 כי למעשה אין לה טענות לגבי המזון, למעט הטענה כי אין די בכמות של שני עופות לשבועיים עבורה ועבור הקשישה (וזאת בשונה מדברי העובדת הסוציאלית שדיברה על שני עופות לחודש). להשלמת התמונה אציין כי בשיחת טלפון שנוהלה עם אריה במהלך אותו עימות התברר כי אחת לכמה זמן הוא נוסע למושב עופר ורוכש עופות טריים עבור בני המשפחה, כשלבית הקשישה הוא מספק 2-3 עופות אחת לעשרה ימים עד שבועיים. התוצאה היא כי אין לטעמי כל ממש בטענות בנוגע לחסרון במזון, וכי טענה זו, כמו גם הטענה הכללית הנוגעת להשלכת ביקור העובדת הסוציאלית באוקטובר 2011, הועצמה על ידי הנאשמת במטרה לספק הסבר חלופי משכנע להגשת התלונה.

התוצאה הכוללת של האמור לעיל הנה כי לא מצאתי כל בסיס לטענה כי בעקבות השיחה עם העובדת הסוציאלית שמר אהרון טינה לנאשמת וחיפש אחר ההזדמנות לנקום בה או לפגוע בה. ההפך המוחלט הוא הנכון. לאורך כל עדותו ולאחר שצפיתי בהתנהלותו השקטה, הרגועה והמנומסת במהלך העימות עם הנאשמת, התרשמתי מאדם בעל אמינות גבוהה, שלוו ויציב, אשר תיאר את מהלך הדברים כהווייתם, לא העלים דבר ועמד בפשטות ובבהירות על גרסתו. עדותו הייתה שוטפת, בהירה והגיונית, על כל מרכיבה, והוא היטיב לתאר את תחושותיו ואת התנהלותו, גם כשנדרש להתייחס לסוגיות מורכבות כגון אי התקנת מצלמה נסתרת על אף החששות שהתעוררו בו. דבריו הותירו בי רושם מהימן ביותר, ומה גם שאלה משתלבים היטב ביתר הראיות, ובראשן התיעוד המפורט של החבלות שנמצאו בגופה של הקשישה. בטרם אפנה לפירוט התיעוד הנ"ל אתייחס בקצרה לעדותם של מלכה וגיל.

עדויות מלכה וגיל:

מלכה, בתה של הקשישה, הנה אחות במקצועה, ועל כן הייתה מופקדת על הטיפול הרפואי בקשישה. כמו כן שימשה כאפוטרופוס של הקשישה. לדבריה, ביום האירוע, התקשר אליה אחיה אהרון ואמר לה לבוא מהר לבית הקשישה משום שתפס את הנאשמת מרביצה לקשישה. בנה גיל היה איתה ברכב והם יצאו מיד לעבר מושב אחיטוב. במהלך הנסיעה המשיכה לשוחח עם אהרון וברקע שמעה את הנאשמת בוכה ומבקשת ממנו סליחה. כשהגיעה ונכנסה לבית ניגשה הנאשמת גם אליה וביקשה סליחה אך מלכה הסיטה אותה הצידה, פנתה לבדוק את שלומה של הקשישה וגילתה גבשושית של נפיחות וסימן אדום על הקרקפת וסימנים אדומים באזור אוזן ימין. כשנגעה מלכה באזור הנפוח אמרה הקשישה: "אי, זה כואב". לדברי מלכה, מדובר היה בחבלות חדשות, אשר בהן לא הבחינה בביקורה האחרון אצל האם מספר ימים קודם לכן.

גם מלכה טענה בעדותה כי התעוררו בה חשדות כלפי הנאשמת וכי עלה הרעיון להתקין בבית מצלמות, אך הדבר לא יצא בסופו של דבר אל הפועל, בשל הפער הגדול בין אותן חשדות לבין העובדה כי הבית תמיד היה מסודר והקשישה נדמתה תמיד נקייה ומטופלת היטב ובשל התלות הגדולה שפיתחו בני המשפחה בטיפולה המסור של הנאשמת באם הקשישה. עוד ציינה מלכה כי לאחר הגשת התלונה והפסקת עבודת הנאשמת, לא עלה בידם לאתר מטפלת חלופית ועל כן אושפזה האם במוסד סיעודי בקיבוץ גבעת חיים.

לאור טענת ההגנה של הנאשמת לפיה ביצעה פעולת עיסוי בראשה של הקשישה, התבקשה מלכה להתייחס לסוגיית העיסוי. מלכה העידה כי מאחר והקשישה מרותקת מרבית שעות היום לכסא גלגלים ואינה מניעה את אבריה, ביקשה היא מהנאשמת לבצע מפעם לפעם פעולות עיסוי ופיזיותרפיה בידיה וברגליה של הקשישה. יחד עם זאת, שללה מלכה מכל וכל את הטענה כי הנחתה את הנאשמת לבצע פעולות עיסוי גם בראשה של הקשישה והבהירה כי מעולם לא הייתה עדה לפעולות מעין אלה מצידה של הנאשמת.

אבהיר כבר עתה כי גם עדה זו הותירה בי באופן כללי רושם אמין, ואין לי כל ספק כי עדותה לגבי השתלשלות האירועים הנה אותנטית. יחד עם זאת, לא התעלמתי מהמטען השלילי הרב שנוצר בליבה כלפי הנאשמת ומהאופן בו הפגינה אותו בעימות עמה ובעדותה בבית המשפט. מטען זה בא לידי ביטוי בהתייחסותה אל הנאשמת כאדם בעל אופי אגרסיבי הנתון למצבי רוח, אשר נהגה להתייחס לקשישה דרך קבע באופן שאינו עדין די הצורך. במהלך העימות ת/9, ובמידה מסוימת גם בעדותה בבית המשפט, הרבתה מלכה לכנות את הנאשמת בכינויי גנאי בוטים ומעליבים, ואין ספק כי בעקבות האירועים המפורטים בכתב האישום התפתחה בינה לבין הנאשמת עוינות רבה. על רקע זה תיבחן עדותה בזהירות הנדרשת, ותישקל מול מסכת הראיות בכללותה ומבחני ההיגיון והשכל הישר.

עוד העיד בפני בנה בן ה-17 של מלכה, גיל שטרנליכט, אשר גיבה את גרסת אמו לגבי רצף האירועים. גם עד זה מסר עדות שוטפת, בהירה ומשכנעת, אך גם לגביו מתעורר הצורך לבחון את מרכיבי העדות בזהירות, בשל האופן השלילי בו תיאר את התנהלותה של הנאשמת כלפי הקשישה עוד קודם לאירוע מינואר 2012. עיקר עדותו עסקה בהחלטתו הספונטאנית להקליט באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלו את השיחה שהתפתחה בבית הקשישה, עם הגעתם של מלכה וגיל אליו. במסגרת עדותו הוגשו לעיוני הדיסק ת/1 המשקף ההקלטה הנ"ל וכן תמליל ההקלטה ת/5, שנערך על ידי החוקרת סעדה. בפתח ההקלטה נשמעת מלכה מרחיקה את הנאשמת באמרת "לכי את" ופונה אל אמה בניסיון לברר את מצבה. בהמשך מטיחים בני המשפחה בנאשמת את הטענה כי תקפה את הקשישה ומנסים לברר עמה מדוע עשתה כן. בשלב מסוים מאשרת הנאשמת את דברי אהרון לפיהם הסבירה לו שהקשישה לא רצתה לשתות (ת/5 עמ' 2 למטה, ת/1 2:20). בשלב מסוים במהלך השיחה מגלים הנוכחים את החבלה הכחולה באוזנה של הקשישה (ת/5 עמ' 4 באמצע, 4:35 ואילך בהקלטה ת/1) ואז מתלהטות הרוחות כשהנאשמת מנסה להדגים פעמיים נוספות (ראו גם ת/1 5:50, ת/5 עמ' 5 למטה), ואילו בני המשפחה צועקים עליה בתגובה שלא לשוב ולמשוך בשערותיה של הקשישה. כמו כן עולה בבירור מתוכן הדברים כי כל הנוכחים הבחינו באוזן הכחולה ובחבלה האדומה על הקרקפת.

באשר לאותם ניסיונות הדגמה, העידו מלכה וגיל כאחד כי הנאשמת שבה ומשכה בשערותיה של הקשישה לנגד עיניהם על מנת לתאר את מעשיה ולהבהיר כוונותיה. בצדק ציינה ב"כ הנאשמת כי מדובר בטענה בלתי סבירה וכי אין כל היגיון בכך שהנאשמת, אשר מכחישה את טענות התקיפה, תשוב ותתקוף את הקשישה לעיני ילדיה ונכדה. יחד עם זאת, האזנה ל-ת/1 מעלה בבירור כי הנאשמת הושיטה ידיה לעבר ראשה של הקשישה על מנת להדגים את מעשיה, מה שעורר מייד את החשש בקרב בני המשפחה כי בכוונתה למשוך בשיערה של הקשישה פעם נוספת. בנסיבות לה דומה כי ההסבר הסביר ביותר לאירועים הוא בכך שהנאשמת ביקשה אמנם להדגים מה עשתה אך לא התכוונה למשוך בשיער אלא אך להדגים מגע עדין יותר, אשר יתיישב עם גרסת העיסוי אותה ניסתה לקדם. מסקנה זו מתחייבת גם מדברי מלכה עצמה בעימות עם הנאשמת ת/9, שם סיפרה בדקה ה-41 לעימות המצולם כי הנאשמת הדגימה פעולת עיסוי בחלק הקדמי של הראש.

מן המקובץ מתחיבת המסקנה כי בפועל לא שבה הנאשמת ותקפה את הקשישה לעיני בני משפחתה, כפי שטענו מלכה וגיל בעדותם בבית המשפט, אלא נגעה בה בניסיון לשכנע כי לא פעלה כלפיה באלימות, ניסיון אשר נתקל, מטבע הדברים, בדברי תרעומת ותוכחה מידי הנוכחים. מלכה וגיל אם כך, הגזימו במידת מה בתיאור חומרת התנהלותה של הנאשמת, ולאור הדברים שפורטו לעיל בהרחבה לגבי גישתם השלילית של השניים כלפי הנאשמת, מובן מהיכן נבעה עמדתם זו. יחד עם זאת, אין בדברים אלה כדי לפגוע בליבת גרסתם באשר לנסיבות הגעתם למקום, לגבי התמונה שנחשפה לעיניהם ולגבי הדברים ששמעו מפי הנאשמת ומפיו של אהרון. נושאים אלה מעוגנים היטב בחומר הראיות ומעידים על אמיתות מרכיבים אלה בגרסתם. עוד אציין כי בהקלטה אמנם לא נשמעת התנצלותה של הנאשמת באוזני מלכה, אך בתמליל העימות ת/9א' בשורות 55-57 הסבר אפשרי לכך, שכן באותה עת, כשזיכרונה היה בוודאי טרי יותר מאשר בעדותה בבית המשפט, ציינה מלכה כי הנאשמת ביקשה את סליחתה רק בחלוף מספר דקות, כשנותרו שתיהן לבד – ולא בנוכחות מכשיר ההקלטה שהיה כזכור בידי גיל.

תיעוד חבלותיה של הקשישה:

כאמור, וכפי שעולה בבירור מההקלטה ת/1, זיהו כל הנוכחים חבלות על קרקפתה של הקשישה ובאוזנה, וזאת עוד בטרם הגיעו השוטרים למקום ובטרם פונתה הקשישה לבית החולים. בהמשך, בתום פעולות החקירה הראשונות ביצעה המשטרה, נלקחה הקשישה על ידי בני המשפחה לבית החולים "הלל יפה", שם התקבלה ביום 24.1.12 בשעה 20:31. בחדר המיון נבדקה הקשישה על ידי הרופאה, הד"ר דגן, אשר על פי עדותה ובהתאם לאמור בתעודה הרפואית ת/10, התרשמה מקיומן של המטומות: "סימנים של שטף דם תת עורי, יחסית טרי, על הקרקפת ועל אפרכסות האוזניים" (עמ' 38 לפרוטוקול ש' 4-6). הרופאה העידה כי על אף עומס עבודתה זכור לה המקרה וכששוחחה עם הקשישה התרשמה כי אינה מתמצאת בזמן ובמקום אך כן מסוגלת, כפי שתיארו גם ילדיה, למקם כאב. כשנשאלה מה כואב הצביעה הקשישה מייד על מקומות החבלה הנ"ל.

במהלך החקירה הנגדית הבהירה הרופאה כי יתכן שהייתה גם נפיחות בקרקפת אשר לא צוינה בתעודה הרפואית, שכן מצוינים רק הממצאים העיקריים שדי היה בהם על מנת להצדיק הפנייתה של הקשישה לביצוע בדיקת CT מוח, בשל החשש לחבלה משמעותית בראש. עוד ציינה כי להערכתה נגרמו החבלות במנגנון כלשהו של חבלה, שכן את ההמטומות באוזניים, איברים שאספקת הדם אליהם אינה עשירה, קשה להסביר בצורה אחרת. לדברי ד"ר דגן, מתיישבים ממצאיה עם מצבו בו אוחז מישהו באוזניים ומטלטל הראש מצד לצד, אם כי אחיזה בשיער בלבד לא צפויה לגרום לחבלה באוזן. עוד הדגישה כי סימני החבלה נדמו לה טריים, וגם ההכחלה המהירה של האוזן עולה בקנה אחד עם טריות האירוע.

במענה לשאלות נוספות של ב"כ הנאשם שללה ד"ר דגן את האפשרות כי הופעת החבלות אינה אלא תופעת לוואי של התרופות שנטלה הקשישה או שאותן תרופות גרמו לרגישות יתר וקשורות להיווצרות החבלות. כמו כן התייחסה לתמונות ת/2, אשר צולמו על ידי גיל למחרת האשפוז, זיהתה את החבלות אליהן התייחסה בעדותה, ושללה את הטענה כי כתמים נוספים בהם ניתן להבחין על פניה של הקשישה מקורם בחבלות. לדבריה, מדובר בנגעים עוריים האופייניים לגיל הזקנה. אציין כי גם ללא מומחיות רפואית מיוחדת ניתן להתרשם מאמיתות דברי הרופאה באמצעות עיון בלתי אמצעי בתמונות. למען הסר ספק אבהיר כי הרופאה הותירה בי רושם אמין ביותר ואין לי כל ספק כי תיארה באופן מדויק את ממצאיה ואת התרשמותה המקצועית. אשר על כן יש בדבריה, ובמיוחד אלה הנוגעים לטריות ממצאי החבלה ולכך שאין מדובר בחבלות אשר עשויות היו להיווצר באופן טבעי או בשל מחלותיה או תרופותיה של הקשישה, משום חיזוק משמעותי ביותר לטענות שהועלו כלפי הנאשמת.

גרסת הנאשמת:

הנאשמת בחרה להעיד להגנתה, ועשתה כן באמצעות מתורגמנית. מדבריה עולה כי היא כבת 47 ובעלת משפחה שנותרה בפיליפינים, בעוד היא עצמה נשלחה ארצה ועסקה בשמונה השנים האחרונות בטיפול בקשישה. לדבריה, עד לחודש אוקטובר 2011 היו היחסים בינה לבין בני המשפחה טובים מאד, אך מאז הריב שהתפתח בעקבות תלונותיה לעובדת הסוציאלית התדרדרו היחסים. לטענתה, לאחר ששמעה מהעובדת הסוציאלית כי מגיעה לה העלאה בשכר, פנתה אל אהרון בדרישה לקבלת התשלום הנוסף והוא השיב לה שלקשישה אין מספיק כסף, בשל ההוצאות הגבוהות הכרוכות בטיפול בה (עמ' 48 ש' 17-25 לפרוטוקול). ראוי לציין כי מדובר בטענה כבושה, עמה כלל לא עומת אהרון, ואשר עלתה לראשונה רק בעדותה של הנאשמת בבית המשפט. עוד לדברי הנאשמת, בעקבות העימות עם אהרון סביב נושא השכר והאוכל, הרגישה כי בני המשפחה מסתכלים עליה אחרת ואינם מתחשבים בה עוד. אף על פי כן לא פיטרו אותה, משום שהבינו את חשיבות עבודתה עם הקשישה.

באשר לאירועים מיום 24.1.12 טענה הנאשמת שבסך הכול עיסתה את ראשה של הקשישה. לדבריה, קיבלה ממלכה הוראות לבצע מסאז' מהראש ועד הרגליים, בשל השיתוק ממנו סובלת הקשישה. היא אישרה שאהרון נכנס לבית צועק וכעוס אך הכחישה את הטענה כי אמרה לו שהקשישה סירבה לאכול ולשתות ואף את הטענות לפיהן ביקשה ממנו סליחה. לדבריה, לא עשתה לקשישה שום דבר רע ועל כן לא הייתה לה כל סיבה להתנצל. באשר לסימני החבלה, טענה הנאשמת כי החבלות באוזניים היו ישנות, בעוד שמקורן של החבלות בקרקפת אינו ידוע לה משום שאינה בודקת דרך קבע את ראשה של הקשישה.

דא עקא – גרסתה זו של הנאשמת, על כל מרכיביה, אינה אמינה כלל ועיקר. באשר למחלוקת הנוגעת להוראות שקיבלה ממלכה בנושא העיסוי, קיימת עדיפות מובהקת לגרסתה של מלכה, וזאת לא רק בשל הרושם האותנטי יותר שהותירה בעדותה, אלא בעיקר בשל הגיונם של דברים. מלכה אישרה כי אכן ביקשה מהנאשמת לבצע עיסוי בידיים וברגליים, על מנת להמריץ את מחזור הדם בחלקי הגוף המשותקים של הקשישה, אשר אינם זוכים לתזוזה מספקת בהיותה יושבת מרבית שעות היום בכסא גלגלים. יחד עם זאת, עמדה באופן נחרץ על כך שלא ביקה מהנאשמת לבצע עיסוי בשיער, ואכן דומה כי הרציונל המשכנע שעמד ביסוד הנחיותיה של מלכה לנאשמת אינו מצביע על צורך כלשהו במתן הנחיה לבצע עיסוי בשיער.

באשר לטענה כי במענה לכעסו של אהרון ולשאלותיו לא ציינה כי הקשישה סירבה לשתות, הרי שדבריה אלה סותרים מפורשות את המשתמע מההקלטה ת/1, שם אישרה כי אמרה דברים אלו, כפי שכבר פורט לעיל. גם בעימות עם מלכה ת/9א' ש' 87-90 אישרה מפורשות שהשמיעה דברים אלו, והסבירה כי עשתה כן ככל הנראה בשל הבהלה שאחזה בה למראה כעסם של שלושת בני המשפחה. דברים דומים יש לומר גם לגבי הכחשת בקשת הסליחה מאהרון. בהקשר זה יש להפנות להודעתה הראשונה במשטרה ת/12, אשר תועדה חזותית בדיסק ת/13.

כפי שהבהיר החוקר יורי גנטברג, וכפי שניתן ללמוד גם מצפייה בדיסק, נוהלה חקירה זו בשפה האנגלית, באמצעות הקצין התורן ירון גינסבורג, אשר תרגם את שאלות החוקר לשפה האנגלית ואת תשובות הנאשמת חזרה לעברית. בניגוד לטענת ההגנה, ולאחר שצפיתי במו עיני בהקלטה, אין לי כל ספק כי די היה באנגלית שבפיה כדי להבין את השאלות שנשאלה ולהשיב עליהן על פי מיטב שיקול דעתה. לאורך כל גביית העדות וידא גינסבורג כי הנאשמת מבינה היטב את שאלותיו וניכר היה מתשובותיה כי כך היו פני הדברים. בנקודה אחת בלבד במהלך העדות נוצר קצר מסוים בתקשורת, במהלכו אף ציינה הנאשמת מפורשות כי אינה מבינה את השאלה. אי הבנה זו עניינה האמור בשורות 14-15 להודעה ת/12 (ראו בדיסק ת/13 דקות 13-15), אך לאורך כל חלקי החקירה האחרים מצביעה ההקלטה בבירור על כך שהנאשמת הבינה היטב את השאלות והשיבה להן ללא קשיים מיוחדים.

והנה, בשורה 16 ל-ת/12 נשאלה הנאשמת מדוע ביקשה מאהרון סליחה והשיבה כי פעלה כך משום שכעס עליה. מייד נשאלה מדוע כעס והשיבה כי היה זה משום שחשב שהכתה את אמו. צפייה ב-ת/13 מובילה בבירור אל המסקנה כי הנאשמת הבינה היטב את השאלה ואף סיפקה לה הסבר משכנע והגיוני התואם את נסיבות האירוע. כעבור יומיים נגבתה ממנה הודעה נוספת, הפעם בנוכחות מתורגמנית לשפת אמה. בהודעה זו, ת/3, אשר תועדה חזותית בדיסק ת/4, שינתה הנאשמת את גרסתה וטענה במפגיע כי כלל לא ביקשה מאהרון סליחה משום שלא היה לה על מה להתנצל. כשעומתה עם הדברים שמסרה ב-ת/12 לגבי ההתנצלות הכחישה כי אמרה בכלל דברים מעין אלה לחוקר (ראו ת/3 ש' 26-28). בעדותה בבית המשפט ניסתה הנאשמת ליישב בין הגרסאות הללו כאשר טענה כי השתמשה במילה "סליחה" בשיחתה עם אהרון לא כהבעת התנצלות אלא כניסיון להסביר לו כי למעשה רק עיסתה את הקשישה. היא הסבירה כי אמרה משהו בסגנון: "סליחה, אני רק רוצה להראות מה עשיתי לאמא שלך. זאת הסליחה" (עמ' 52 ש' 28 – עמ' 53 ש' 3). שלוש הגרסאות הסותרות שסיפקה הנאשמת בסוגיה זו אינן מעוררות כל אמון ויש לדחות את ההסברים המפוקפקים שסיפקה לכך בעדותה בבית המשפט. על רקע זה אין לי ספק כי דבריהם המקוריים של אהרון ושל מלכה לגבי בקשת הסליחה המיידית והאותנטית ששמעו מפי הנאשמת מבטאים היטב את ההתרחשויות ומעידים על הבנת הנאשמת כי חצתה במעשיה כלפי הקשישה קו אדום שאסור שיחצה.

ובאשר לסימני החבלה, הרי שבניגוד מוחלט לדברי הנאשמת, איששה הרופאה באופן מובהק את דברי בני המשפחה לפיהם מדובר היה בחבלות טריות, ולא בפגיעות ישנות באוזניה ובראשה של הקשישה. כפי שניתן לראות, אין בכוחה של הנאשמת לספק כל הסבר חלופי לאופן בו נגרמו חבלות אלה. עיון במכלול חומר הראיות מגלה כי בשלב מסוים אף הרהיבה הנאשמת עוז וטענה כי יתכן שילדיה של הקשישה הם שגרמו לחבלות במו ידיהם, על מנת להפליל את הנאשמת (ראו למשל ת/3 ש' 24-25, ת/8א' ש' 18-20). דומה כי טענה זו מעידה יותר מכול על מצבה הקשה של הנאשמת ועל נכונותה להיאחז בכל קנה קש בניסיון למלט את עצמה מתוצאות מעשיה. למעלה מן הדרוש אזכיר בהקשר זה כי מ-ת/1 ומ-ת/5 עולה כי החבלות זוהו על ידי אהרון, מלכה וגיל מייד לאחר האירוע ובנוכחות הנאשמת, כך שממילא לא הייתה בידם כל אפשרות לגרום לאותן חבלות. לא זו אף זו, בשלבים שונים של החקירה, קשרה הנאשמת עצמה בין מגע אצבעותיה בראשה של הקשישה לבין גרימת כאב וסימני חבלה. כך למשל ציינה ב-ת/12 ש' 7-13 וב-ת/9א' ש' 30-31 כי העיסוי בראש הכאיב לקשישה. כמו כן ב-ת/8א' ש' 111 וב-ת/9 ש' 79-81 אישרה כי האדמומיות בקרקפת נוצרה ככל הנראה מפעולת "העיסוי" שביצעה.

התמונה המצטיירת ממכלול נתונים אלה הנה של מי שנתפסה בקלקלתה, ובניסיון נואש להתחמק מהשלכות מעשיה מסרה רצף של גרסאות סותרות ובלתי אמינות, והעלתה מן האוב את הטענות הנוגעות לאותו עימות זמני סביב ביקור העובדת הסוציאלית כמניע להגשת התלונה נגדה. מעבר לכל הדברים שכבר פורטו לעיל אציין כי מניע זה אינו משכנע כלל לא רק בשל פרק הזמן הרב שחלף מאז אותו ביקרו, מבלי שננקטו כלפי הנאשמת צעדים כלשהם מצד אהרון או יתר בני המשפחה, אלא במיוחד בשל העובדה כי רשאים היו לפטר אותה בכל שלב, ללא כל צורך בהגשת תלונה נגדה. אין חולק כי לא עשו כן בשל התלות הרבה בה ובעבודת הטיפול הטובה שסיפקה בדרך כלל לקשישה. והנה, בעת הגשת התלונה לא חל למעשה כל שינוי בתלות זו ועם הגשת התלונה נותרה המשפחה עם בעיה קשה בטיפול בקשישה, לא הצליחה לאתר מטפלת חלופית ונאלצה בסופו של דבר לאשפז את הקשישה במוסד סיעודי. הדעת נותנת כי אילו תכננו להיפטר מהנאשמת על לא עוול בכפה היו בני המשפחה ממתינים עד לאיתור אלטרנטיבה טיפולית כלשהי. יתרה מכך, טענת ההגנה הינה כי התלונה הוגשה על מנת לחסוך את תשלום פיצויי הפיטורין להם זכאית הנאשמת, אך טענה מעין זו לא הוטחה כלל בפני אהרון והוא לא נדרש להשיב לה כלל. הנה כי כן לא הוברר כל ההיגיון הבסיסי העומד ביסוד טענת הפללת השווא, ומה גם שאין בטענה זו כדי לספק כל הסבר לחבלות הטריות שאותרו על גבי ראשה של הקשישה.

דברי סיכום:

על יסוד עדותו האמינה של אהרון, אני קובע כי לאחר ששמע את אמו צועקת וניגש לחלון הבית, הבחין בנאשמת כשהיא עומדת מאחורי הקשישה, אוחזת בשערותיה בחוזקה ומטלטלת את ראשה מצד לצד. אהרון נכנס לבית, גרם להפסקת המעשים ושמע מהנאשמת דברי התנצלות על המעשים. הוא הזעיק את אחותו, אשר שמעה אף היא דרך הטלפון, ובהמשך גם ישירות מהנאשמת, בקשת סליחה ומחילה. בקרקפת ראשה של הקשישה ועל אוזניה נמצאו סימנים טריים לשטף דם תת עורי, אשר אין בידי איש לספק הסבר אלטרנטיבי לאופן בו נגרמו. מיקומם אף תואם את עדותו של אהרון, וגם אם לא ראה אחיזה ברורה באוזניים, הרי על פי התיאור שמסר היו ידיה של הנאשמת סמוכות לאוזניה של הקשישה, ומה גם שעל פי הצעקות ששמע, ניתן להניח כי לא מדובר היה במגע האלים הראשון בין הנאשמת לקשישה באותו ערב. הנאשמת גם הסבירה מייד כי איבדה את סבלנותה משום שהקשישה סירבה לשתות, והסבר זה משתלב היטב בתמונה שהצטיירה לעיניו של אהרון. אשר על כן יש בתמונה הראייתית כולה כדי להצביע בוודאות על כך שהנאשמת אכן ביצעה המעשים המיוחסים לה בכתב האישום.

מנגד, את ההסברים הקלושים שסיפקה הנאשמת יש לדחות מכול וכול, באשר אינם עולים בקנה אחד עם התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים ואף אינם מתיישבים עם מכלול הראיות שהוכחו. את טענת העיסוי יש לדחות מיסודה, בהעדר כל בסיס הגיוני לפעולות עיסוי בקרקפתה של הקשישה, וממילא אין בכוחה להסביר את החבלות המשמעותיות שנגרמו לקשישה. גם טענת הפללת השווא, הנסמכת על אירועי אוקטובר 2011, סביב ביקור העובדת הסוציאלית, הנה טענה משוללת יסוד, אשר כפי שהוסבר לעיל בהרחבה אין בה כל ממש.

לפיכך, לא עלה בידי הנאשמת ליצור ספק כלשהו, בוודאי שלא ספק סביר, באשמתה.

סעיף 368ב(א) סייפא לחוק העונשין מונה 4 יסודות לקיום העבירה: 1) תקיפה 2)של חסר ישע 3) הגורמת חבלה של ממש 4) על ידי אחראי על חסר הישע. כפי שהובהר לא הייתה מחלוקת כי הקשישה הנה חסרת ישע, כמובנו של מונח זה בחוק, ומה גם שמוגבלותה המלאה תוארה באופן מפורש ומפורט בעדויות ילדיה ובדברי הנאשמת עצמה. אין גם כל ספק כי את הנאשמת יש לראות כאחראית על הקשישה חסרת הישע מכוח החוזה בינה לבין המשפחה ומכוח המגורים המשותפים ויחסי התלות ביניהם, כאמור בהגדרות למונח "אחראי" שבסעיף 368א' לחוק העונשין. לפיכך, ולאחר שהוכח כי הנאשמת תקפה את הקשישה וחבלה בה חבלות של ממש, התמלאו כל יסודות סעיף האישום שיוחס לנאשמת.

לאור כל האמור לעיל אני מרשיע את הנאשמת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.

ניתנה היום, כ"ט כסלו תשע"ג , 13 דצמבר 2012, במעמד הצדדים