הכרעת הדין:

הנאשמת הורשעה לאחר שמיעת הראיות בעבירה של תקיפת חסר ישע – עבירה על סעיף 368ב (א) סיפא לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. על פי ממצאי הכרעת הדין שימשה הנאשמת במשך 8 שנים כמטפלת של הקשישה חסרת הישע ה.פ., ילידת 1934 (להלן: "הקשישה"). במסגרת תפקידה התגוררה הנאשמת דרך קבע עם הקשישה בביתה שבמושב אחיטוב ונדרש ממנה לדאוג לצרכי מחייתה, בריאותה ושלומה, וזאת נוכח מצבה הסיעודי המורכב. ביום 24.1.12 בשעה 17:00 לערך, במהלך ארוחת הערב, עמדה הנאשמת מאחורי כסא הגלגלים בו ישבה הקשישה, אחזה בשתי ידיה בחוזקה בשערותיה של הקשישה וטלטלה את ראשה מצד לצד. לשמע צעקותיה של הקשישה נזעק למקום בנה, אשר נכנס לבית והביא להפסקת המעשים. כתוצאה ממעשי הנאשמת נגרמו לקשישה שטפי דם תת עוריים בקרקפת ובאוזניים. הנאשמת התנצלה מייד וביקשה את סליחת בני משפחתה של הקשישה, אך בהמשך הכחישה את המעשים, ניהלה את משפטה והורשעה לאחר שמיעת מכלול הראיות והעדויות.

טיעוני הצדדים:

בפתח טיעוניו לעונש שב ב"כ המאשימה ותיאר את העובדות שהוכחו, ואת האופן האלים בו תקפה הנאשמת את הקשישה, אשר במצבה הסיעודי ולנוכח מחלת הדמנציה ממנה היא סובלת לא יכולה הייתה להתנגד למעשים או להתלונן עליהם. התובע המלומד הזכיר כי על החברה מוטלת החובה לדאוג לשלומם של קשישים חסרי ישע, אשר אינם יכולים עוד לדאוג לעצמם, ועל רקע זה נדרשת מדיניות ענישה מחמירה כלפי מי שבאופן אכזרי ואלים פוגע בדמויות מוחלשות מעין אלה.

בקביעת מתחם העונש ההולם ביקש ב"כ המאשימה ליתן משקל למספר פרמטרים מחמירים וביניהם הנזק שנגרם לקשישה בפועל, בדמות אותן המטומות בקרקפת ובאוזניים, בנזק הפוטנציאלי שעלול היה להיגרם כתוצאה מטלטול ראשה של הקשישה, באכזריות שהייתה כרוכה באותם מעשים ובניצול לרעה של כוחה ומעמדה של הנאשמת כלפי הקשישה המטופלת, תוך פגיעה חמורה באמון שנתנו בה הקשישה עצמה ובני משפחתה.

במסגרת טיעוניו הפנה התובע למספר גזרי דין שניתנו במקרים דומים במהלך השנים האחרונות, והתייחס לדמיון ולשוני בין מקרים אלה לבין האירוע בו עסקינן. פסקי הדין אליהם הפנה ישולבו בהמשך במסגרת ההתייחסות לפסיקה הנוהגת בפרק הדיון וההכרעה, ועל כן לא יפורטו כעת. יחד עם זאת ראוי לציין כי חלקם הנכבד עוסק במקרים בהם הורשעו עובדים זרים המטפלים בקשישים בכמה אירועי תקיפה כלפיהם. בהקשר זה ציין התובע כי הנאשמת הורשעה אמנם בעבירה אחת בגין מקרה יחיד, אך ניתן להניח כי אין זו הפעם הראשונה בה השתמשה בכוח ובאלימות כלפיה. על יסוד כל האמור לעיל עתר ב"כ המאשימה למתחם עונש הולם שבין 12 ל-18 חודשי מאסר בפועל, וביקש לגזור את הדין בסמוך לרף העליון, לנוכח בחירתה של הנאשמת שלא לקחת אחריות על מעשיה עד עצם היום הזה. עוד ביקש להשית על הנאשמת מאסר מותנה.

עם פתיחת טיעוני ההגנה הביעה הסנגורית המלומדת את מחאתה על טענת ב"כ המאשימה בנוגע לאפשרות כי לא מדובר היה בפעם הראשונה בה תקפה הנאשמת את הקשישה. ב"כ הנאשם טענה כי על גזר הדין להתייחס לאירוע האחד והיחיד שהוכח ושבו נמצאה הנאשמת אשמה על ידי בית המשפט.

לגופו של עניין, לא הקלה הסנגורית ראש בחומרת מעשיה של הנאשמת, אך ביקשה ליתן דגש לתמונה הכוללת ולפיה מדובר באשה המתקרבת לשנתה החמישים, אשר אין לחובתה הרשעות קודמות ואשר בשל מצוקת פרנסה עזבה את ביתה ואת ילדיה בפיליפינים לפני כתשע שנים, על מנת לעבוד ולהתפרנס בעבודה קשה בארץ זרה. עוד ציינה ב"כ הנאשם כי במשך שמונה שנים תמימות שירתה הנאשמת את הקשישה במסירות, בנאמנות ובאהבה רבה, על אף הקושי הרב והשחיקה הכרוכה בעבודות סיעוד מעין אלה, המתפרשות על פני כל שעות היממה, בימי חול, בחגים ובסופי שבוע.

לאורך כל השנים ביצעה הנאשמת מלאכתה ללא דופי, לשביעות רצון הקשישה ובני משפחתה, ומדיווחים שהתקבלו מהרופאה המטופלת, כמו גם מהעובדת הסוציאלית המפקחת מטעם חברת כוח האדם שהעסיקה את הנאשמת, עולה כי שלומה ובריאותה של הקשישה נתרמו מאוד מעבודתה הטובה של הנאשמת. בנסיבות אלה, סבורה הסנגורית כי אין למחוק בהינף יד שמונה שנים של עבודה מסורה ותומכת בגין מעידה אחת שכולה אובדן עשתונות רגעי אשר נזקו, מבלי להקל ראש, לא היה מרף חומרה גבוה.

עוד עתרה ההגנה להתחשב בקורותיה של הנאשמת מאז בוצעה העבירה. תחילה הוחזקה הנאשמת במעצר מאחורי סורג ובריח לפרק זמן של 20 ימים תמימים. לאחר מכן שוחררה אמנם מהמעצר אך נותרה בישראל ללא תמיכה, איבדה את מקור פרנסתה שכן נאסר עליה לטפל בקשישים ואף לא זכתה לפיצויי פיטורין בגין שנות העבודה הרבות. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שמדובר באירוע חד פעמי, ביקשה הסנגורית שלא למצות את הדין עם הנאשמת ולהסתפק במקרה זה במאסר שירוצה בעבודות שירות.

דיון והכרעה:

על הליך זה חלות הוראות תיקון 113 לחוק העונשין בדבר הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, ולפיהן העיקרון המנחה בענישה הנו עקרון ההלימה המחייב קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו. על פי האמור בתיקון, על בית המשפט לקבוע בשלב הראשון מתחם עונש הולם למעשה העבירה, בהתאם לעקרון המנחה, ולשם כך עליו להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובמכלול הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

לפני ימים מספר הבהיר בית המשפט העליון את אופן קביעת מתחם העונש ההולם בקבעו כי: "מתחם העונש ההולם הוא אמת-מידה נורמטיבית, המשקללת את הערך החברתי שנפגע כתוצאה מן העבירה, מדיניות הענישה הנהוגה ביחס לעבירה זו ונסיבות ביצועה, לרבות מידת אשמו של הנאשם. בשלב זה איננו מתחשבים בנסיבותיו האישיות של הנאשם, היינו נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (ראו סעיף 40יא), דוגמת נסיבות חייו של הנאשם, הפגיעה שתיגרם לו ולמשפחתו כתוצאה מהעונש, מאמציו לחזור למוטב ועברו הפלילי או היעדרו. אולם אין בכך כדי לגרוע מהצביון האינדיבידואלי שהעניק המחוקק לשלב עיצוב המתחם, אשר בא לידי ביטוי בהוראה להתחשב בסוג העבירה בנסיבות המסוימות שבהן היא בוצעה (למשל: קיומו של תכנון מוקדם, נזק בכוח ובפועל, מידת אכזריות כלפי הקורבן וכו'), ותוך התייחסות למידת האשם של הנאשם המסוים שלפנינו (למשל: הסיבות שהובילוהו לבצע את העבירה, חלקו היחסי בביצועה, יכולתו להימנע מהמעשה, מצוקתו הנפשית עקב התעללות מצד קורבן העבירה וכו')."

(ראו ע"פ 1323/13 חסן נ' מ"י (5.6.13) – להלן "עניין חסן").

אם אפנה כעת ליישם כללים אלה, הרי שהערך החברתי שנפגע כתוצאה ממעשיה של הנאשמת הנו ההכרח להגן על שלומם ובריאותם של קשישים חסרי ישע מפני כל פגיעה מכוונת. בצדק הדגיש ב"כ המאשימה בטיעוניו כי במידה רבה נמדדת חברה אנושית במידת ההגנה שהיא מספקת לקבוצות מוחלשות ובמידת אי הסובלנות שהיא מגלה כלפי אלו המנצלים לרעה את פערי הכוחות ופוגעים במי שידו קצרה מלהגן על עצמו. אשר על כן מדובר בערך חברתי מרכזי ובעל חשיבות. באשר למידת הפגיעה, הרי שהפעלת כוח של ממש וגרימת חבלות בראשה של קשישה מקימים פגיעה ממשית בערך המוגן.

בכל הנוגע לנסיבות הרלבנטיות הקשורות לביצוע העבירה, יש לקחת בחשבון את עוצמת התקיפה ואת הנזק שגרמה. בהקשר זה אשוב ואזכיר כי הנאשמת אחזה בשתי ידיה בחוזקה בשערותיה של הקשישה, טלטלה את ראשה מצד לצד, וגרמה לה לשטפי דם תת עוריים בקרקפת ובאוזניים. המדובר במעשה מכוער, אשר היה כרוך בשימוש ממשי בכוח, תוך גרימת מכאוב שהביא את הקשישה לזעוק לעזרה. החבלות שנגרמו אינן מרף חומרה גבוה, אך גם הן מצדיקות נקיטת גישה מחמירה כלפי הנאשמת.

לצד דברים אלה יש להדגיש כי מדובר באירוע חד פעמי. בהקשר זה לא ניתן לקבל את טיעוני התובע לפיהם יש להניח לחובת הנאשמת כי נקטה בפעולות דומות בעבר, שהרי טענה מעין זו עומדת בניגוד למושכלות יסוד של המשפט הפלילי המצדיקות השתת העונש רק בגין מעשים שהוכחו ברמה של מעל לכל ספק סביר. ככל שניתן היה ללמוד מהעדויות שנשמעו וממצאי הכרעת הדין, לא מדובר היה במעשה מתוכנן מראש אלא בתגובה ספונטנית לסירובה של הקשישה לשתות את המשקה שהונח לפניה במהלך ארוחת הערב. מדובר היה אם כן בביטוי של תסכול, אשר יתכן כי אף הצטבר לאורך זמן לנוכח קשיי העבודה ותהליך השחיקה המתלווה לה.

כפי שהובהר, על בית המשפט להתחשב בקביעת מתחם העונש ההולם גם במדיניות הענישה הנוהגת. אשר על כן עיינתי בפסקי הדין שהוגשו על ידי ב"כ הצדדים, וכן בפסיקה נוספת של בתי המשפט, כולה מהשנים האחרונות ממש, ולהלן יובאו ממצאי, על פי סדרם הכרונולוגי של גזרי הדין:

ב-ת"פ 40156/08 (מחוזי ת"א) מ"י נ' פארמר בלובן נדון עניינה של עובדת זרה אשר הורשעה על פי הודאתה בעבירה של תקיפת חסר ישע על ידי אחראי עליו. המדובר היה במי ששימשה בישראל כמטפלת סיעודית וטיפלה בקשישה בת 94, המתגוררת בגפה, ונזקקת לסיוע סיעודי לטיפול בצרכי מחייתה הבסיסיים. הנאשמת תועדה בשלוש הזדמנויות שונות כשהיא תוקפת את הקשישה. במקרה הראשון הכתה בידה, צבטה בלחייה ודחפה את ראשה. מאוחר יותר באותו יום גררה את הקשישה למיטה והשליכה אותה עליה ובעודה שוכבת חסרת אונים תקפה אותה בזרועותיה, נעמדה על המיטה ודרכה עליה על החזה. במקרה נוסף, בעוד הקשישה שוכבת במיטתה ערומה, ניגשה אליה הנאשמת ודחפה אותה בחוזקה למיטה, בין היתר באמצעות מגב ובו סמרטוט, בו שטפה באותה עת את הרצפה. ביום 27.1.09 גזר עליה בית המשפט המחוזי בתל אביב 15 חודשי מאסר מיום מעצרה.

במסגרת ת"פ 14765-08-09 מ"י נ' אינס אנטוניו גזר בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ערן קוטון) 10 חודשי מאסר בפועל מיום המעצר על עובד זר אשר טיפל בקשיש סיעודי ובהיותו שיכור תקף את הקשיש בכך שהטיח אגרופים בפניו, רכן עליו, ניערו ולחץ על חזהו. כמו כן אחז ברגלו של הקשיש וסובבה. הקשיש נחבל, דימם ונגרמו לו המטומות ושפשופים רבים בפניו. ערעור שהוגש על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה נדחה ביום 24.12.09 (ראו ע"פ 7296-09-09).

בית המשפט המחוזי בחיפה דן במסגרת ת"פ 10130-03-09 מ"י נ' פלונית בעניינה של אחות במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל, אשר במסגרת תפקידה הייתה אחראית על המטופלים, חולי הנפש וחסרי הישע, המטופלים במוסד. במהלך עבודתה בבית החולים, בעת ששהתה בחדר הרחצה ביחד עם מטופלת קשישה וחולת נפש, שהייתה במערומיה וישבה על אסלת בית השימוש, כיוונה אליה הנאשמת זרם מים על מנת לרחצה ובמהלך הרחיצה הכתה אותה בגבה, דיברה אליה בגסות ואמרה לה שהיא מסריחה. הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בעבירות תקיפה וכן מרמה והפרת אמונים ונדונה ביום 29.12.09 ל-6 חודשי מאסר בעבודות שירות.

ביום 3.1.10 גזר בית משפט השלום בתל-אביב במסגרת ת"פ 6531/08 מ"י נ' קורול 4 חודשי מאסר על תנאי, פיצוי כספי והתחייבות על אחות בבית אבות אשר תקפה חוסה בת 89, בכך שאחזה בסנטרה והכניסה בכוח כדורים לפיה. כתוצאה מכך נחבלה הקשישה ונגרמו לה שטף דם בסנטר ושריטה בלחי.

ב-ת"פ (י-ם) 224-08-10 מ"י נ' רוי גאיאלאת דן בית המשפט המחוזי בירושלים בעניינו של עובד זר שטיפל בקשיש סיעודי כבן 86, אשר הורשע על פי הודאתו בעבירה של תקיפת חסר ישע על ידי אחראי. על פי האמור בכתב האישום כאשר התקשה הנאשם להאכיל את הקשיש הוא החדיר בעוצמה את האוכל לפיו תוך גרימת כאב. כמו כן הכה את הקשיש בפניו ולאחר מכן הצליח תוך גרימת כאב להחדיר את האוכל לפיו. במועד סמוך אחר סטר על פיו ולחיו של הקשיש כשסירב לאכול ובהזדמנות אחרת בה התקשה הקשיש לאכול הכה אותו הנאשם בעוצמה באמצעות כף באפו וגרם לו כאב רב. ב"כ הצדדים עתרו להשית עליו עונש מאסר שבין 8 ל- 13 חודשים, וביום 4.11.10 אימץ בית המשפט את ההסדר וגזר על הנאשם 11 חודשי מאסר מיום מעצרו.

ביום 6.9.11 כיבד בית משפט השלום בנתניה הסדר טיעון שגובש בין הצדדים ובמסגרתו השית עונש מאסר למשך 8 חודשים מיום המעצר על נאשמת, עובדת זרה מהפיליפינים, אשר טיפלה בקשישה הסובלת מדמנציה במשך 5 שנים. כתב האישום תיאר מסכת של התעללות פיזית ונפשית הכוללת מכות, סטירות, דחיפות, משיכות וצעקות ב-4 מועדים שונים. ראו ת"פ 45278-05-11 מ"י נ' פריידלין.

במסגרת ת"פ 1816/09 מ"י נ' דובינדה הורשעה הנאשמת בבית משפט השלום בראשל"צ לאחר ניהול הוכחות בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות של אחראי כלפי חסר ישע. בית המשפט קבע כי בעת ששימשה הנאשמת כמטפלת סיעודית לקשישה שהייתה משותקת חלקית, נעזרה בכסא גלגלים וסבלה מדמנציה ובעיות רפואיות רבות, התרחש אירוע במהלכו סטרה הנאשמת בחוזקה על פניה של הקשישה מספר פעמים ובהמשך בעטה ברגלה. ביום 23.6.11 גזר בית המשפט על הנאשמת, אשר עמדה על כפירתה גם לאחר הכרעת הדין, 3 חודשי מאסר בעבודות שירות. על גזר הדין לא הוגש ערעור מטעם המדינה.

ביום 17.1.12 גזר בית המשפט המחוזי בחיפה את דינו של מטפל סיעודי נוסף אשר הורשע על פי הודאתו במספר עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות כלפי הקשיש המטופל. במסגרת הליך זה, ת"פ 57707-09-11 מ"י נ' קריסנה נריינה, נקבע כי במספר מקרים נהג הנאשם במתלונן בתוקפנות ובכוח כשהוא מטיל עליו אימה ושררה, תוך ניצול מרותו וגרימת מכאוב, סבל והשפלה. בין היתר תקף הנאשם את המתלונן בכך שזרק אותו על הספה, דחף אותו ועיקם את ידו. במקרה אחר תפס ידו בחוזקה, בעט בו ברגליו מספר פעמים והכה אותו. בנוסף, איים עליו בכך שנופף לעברו בתנועת אגרוף ובהזדמנות אחרת תפס בחוזקה בידיו והכה בפניו תוך גרימת כאב וסבל. בית המשפט דן את הנאשם ל-14 חודשי מאסר בפועל מיום המעצר. ערעור הנאשם לבית המשפט העליון נדחה (ראו ע"פ 1836/12 נריינה נ' מ"י (1.6.12)).

בעניין מ"י נ' נדיה בשלגה (ת"פ 50924-01-11) הורשעה הנאשמת לאחר שמיעת הראיות בעבירות של תקיפת חסר ישע על ידי אחראי, איומים והפרת הוראה חוקית. מדובר היה בעובדת זרה אשר הועסקה כמטפלת באדם קשיש והורשעה בכך שכשביקש ממנה כוס מים שפכה את המים על פניו. בהמשך, משלא זכר היכן הניח ארנקו וביקש את עזרתה השליכה את הארנק לעברו ופגעה בראשו. לאחר מכן נטלה מכשיר רדיו נייד, שהיה מונח ליד מיטתו, הטיחה אותו בראשו של המתלונן וגרמה לפצע מדמם בקרקפתו. באישום השני הורשעה הנאשמת בכך שבמועדים שונים במהלך הטיפול במתלונן איימה עליו באומרה כי חייו בידיה והוא ימות אם תיתן לו כדור אחר מהכדורים שעליו לקחת. כמו כן הורשעה בהפרת הוראה חוקית. תחילה גזר עליה בית משפט השלום בראשון לציון עונש של 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, אך במסגרת ערעור שהגישה המדינה החליט בית המשפט המחוזי מרכז ביום 1.5.12, ב-עפ"ג 44618-03-12, להחמיר את עונשה של הנאשמת ל-9 חודשי מאסר בפועל.

עוד ראוי להזכיר את ההליכים בעניינה של אנבל אוליבר, אשר הורשעה לאחר שמיעת הראיות בבית משפט השלום בירושלים בכך שבעת ששימשה כמטפלת בקשישה ילידת 1920 תקפה אותה בכך שהכתה בישבנה, צעקה עליה, הרחיקה מפניה את ההליכון, דחפה אותה לאחור והפילה אותה על הרצפה. כשניסתה המתלוננת לזחול אל הדלת ולפתוח אותה גררה אותה הנאשמת בכוח על הרצפה, הרימה אותה והשליכה אותה בכעס על הספה. בבית משפט השלום נגזרו על הנאשמת 3 חודשי מאסר בפועל ואילו בית המשפט המחוזי בירושלים, בדעת רוב, החליט ביום 4.11.12 להחמיר בעונשה ולהעמידו על 6 חודשי מאסר (ראו ת"פ 10377-04-11, עפ"ג 19157-05-12 מ"י נ' אוליבר).

כפי שניתן לראות, כוללת הפסיקה הנוהגת קשת רחבה של מענים עונשיים למעשי תקיפה המבוצעים כלפי קשישים חסרי ישע, החל ממאסר מותנה, דרך מאסר בעבודות שירות וכלה בעונשי מאסר מאחורי סורג ובריח למשך 6 – 15 חודשים. אם בכל זאת אנסה לאפיין בצורה מפורטת יותר את רמות הענישה המקובלות, דומה כי אותם מקרים בהם השיתו בתי המשפט מאסרים שלא על דרך של עבודות שירות מתאפיינים בכך שמדובר היה במספר אירועים בהם נקט הנאשם כלפי הקשיש שבטיפולו בגילויי אלימות, ולא באירוע בודד וממוקד, וכן במקרים בהם עוצמת האלימות, היקפה או נזקיה היו חמורים באופן יחסי. אשר על כן אין זה מפתיע כי מרבית הנאשמים שנדונו לתקופות מאסר אף הוחזקו עד למועד מתן גזר הדין במעצר עד לתום ההליכים.

כאן המקום להבהיר כי "אין לטעות ולזהות בין מתחם העונש ההולם לבין טווח הענישה הנהוג. מדובר ב"יצורים" שונים. מתחם העונש ההולם מגלם, כאמור, הכרעה ערכית המבוססת על שיקולים שונים, כאשר מדיניות הענישה הנהוגה בעבירה הנדונה הוא רק אחד מהם. טווח הענישה הנהוג בפסיקה, לעומת זאת, הוא נתון אמפירי-עובדתי, המורכב מהעונשים המקובלים בגין עבירה מסוימת בדין הנוהג." (ראו עניין חסן בפסקה 9 לדברי כב' השופטת ארבל). אשר על כן, אין לאמץ באופן אוטומטי את טווח הענישה הנוהג וליישמו על המקרה הקונקרטי, אלא אך ליתן לו המשקל הראוי לו במסגרת מכלול השיקולים הרלבנטיים לקביעת מתחם העונש ההולם למעשה האינדיבידואלי שביצעה הנאשמת על כלל נסיבותיו. יחד עם זאת ניתן לראות בבירור כי מתחם העונש ההולם שהוצע על ידי ב"כ המאשימה סוטה באופן משמעותי לחומרה מזה המודגם בפסיקה הנוהגת בבתי המשפט לאורך כל השנים האחרונות, וודאי כאשר מדובר באירוע אלימות בודד אשר תוצאותיו אינן ברף חומרה עליון, ומאחר ואין לפרש את תיקון 113 ככזה הנועד מעצם טיבו להביא להחמרה ברמת הענישה, ראוי לקבוע במקרה זה מתחם מתון יותר מזה המוצע על ידי התביעה ואשר משקלל בתוכו את מכלול הנסיבות והשיקולים הרלבנטיים. אשר על כן אני סבור כי לצד מעשיה של הנאשמת ומידת אשמה יש לקבוע מתחם עונש הולם שבין מספר חודשי מאסר בעבודות שירות לבין 12 חודשי מאסר בפועל.

לאחר שנקבע מתחם העונש ההולם קובעות הוראות התיקון כי בתוך מתחם העונש ההולם יש לגזור את הדין בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, שעיקרן בנסיבותיו האישיות של הנאשם, במובן הרחב של מונח זה. אציין כבר עתה כי לא עלתה כל טענה ואף לא מצאתי כל עילה לגזור את דינה של הנאשמת תוך חריגה, לקולא או לחומרא, ממתחם העונש ההולם. אשר על כן אפנה כעת לבחינת השיקולים הרלבנטיים לגזירת הדין.

בהקשר זה יש להזכיר תחילה את עברה הנקי של הנאשמת, אשר זוהי לה הסתבכות ראשונה ויחידה בפלילים. אציין כי בניגוד לעובדים זרים אחרים, שוהה הנאשמת בתחומי מדינת ישראל כבר פרק זמן ממושך של כ-9 שנים, כך שבהיותה נעדרת כל מעורבות נוספת בפלילים יש כדי להעיד על ניהול אורח חיים נורמטיבי. עוד יש לציין כי נסיבותיה האישיות של הנאשמת אינן פשוטות כלל ועיקר. המדובר במי שבגיל 40 לערך עזבה את ביתה ואת בני משפחתה, לרבות ילדיה, על מנת לצאת לניכר ולעבוד בעבודה קשה וסיזיפית כדי לפרנס את התלויים בה, שנותרו בארץ מוצאה. כתוצאה מביצוע העבירה נפגעה הנאשמת פגיעה של ממש. פיצויי הפיטורים אשר צברה במשך שמונה שנות עבודה נשללו ממנה, ומזה כשנה וחצי איבדה את יכולתה להתפרנס בעבודות דומות. שהייתה במדינה מרוחקת, בניתוק מבני משפחתה וחבריה בוודאי שאינה קלה. בנוסף, הוחזקה הנאשמת בגין הליך זה במעצר של ממש, מאחורי סורג ובריח, למשך 20 ימים תמימים, על כל הקושי הכרוך בכך. כל אלה מצדיקים מענה עונשי מתון אשר אף ייתן משקל לתקופה הארוכה בה שירתה הנאשמת במסירות ובנאמנות את הקשישה ואת בני משפחתה, תקופה שבמהלכה תרמה תרומה ממשית לשלומה ולשלוות רוחה של הקשישה. ודוק, אין בדברים אלה כדי להמעיט ולו במקצת מחומרת מעשיה של הנאשמת, אך מנגד ראוי שבבואה לעמוד בפני עונשה יעמדו לצידה גם מעשיה הטובים והראויים לשבח.

לבסוף, ראוי להזכיר כי הנאשמת בחרה לנהל משפטה עד תום ולא נטלה עד היום אחריות למעשיה בפני בית המשפט. על פי ממצאי הכרעת הדין, מייד לאחר האירוע ביקשה הנאשמת את סליחתם של הקשישה וילדיה, אך למעשה ראוי זה של הכאה על חטא ולקיחת אחריות לא היה המשך במסגרת הליכי החקירה והמשפט. יש להדגיש כי כפירתה של הנאשמת לא תעמוד לה לרועץ ולא תביא להחמרה בעונשה, אך מנגד אין היא ראויה להקלה הניתנת דרך שגרה לנאשמים הבוחרים להודות, ליטול אחריות ולחסוך זמן ציבורי יקר.

התוצאה הכוללת הינה, אם כן, כי ראוי להשית על הנאשמת עונש המצוי בחלק התחתון של מתחם העונש ההולם, אם כי עונש זה ראוי שיהיה בתוך המתחם ולא ברף התחתון ממש. אשר על כן הגעתי לכלל מסקנה כי יש להשית על הנאשמת מאסר לריצוי בעבודות שירות לפרק הזמן המרבי הקבוע בחוק. בבואי לגזור את העונש הנ"ל נתקלתי בהתנגדות הממונה על עבודות השירות, אשר בחוות דעתו מיום 12.3.13 סבר כי אין להשים את הנאשמת בעבודות שירות שכן בעקבות העבירה שביצעה היא שוהה כיום בתחומי מדינת ישראל ללא אשרת עבודה או שהיה. נושא השהייה נתון, כך על פי חוות הדעת, לסמכותו הבלעדית של משרד הפנים, ובהעדר אשרת שהייה עצם העסקתה בעבודות שירות מהווה פגיעה בסדר הטוב של ניהול המערך. עוד הצביע הממונה באותה חוות דעת על קשיים בתחום הביטוחי.

בהחלטתי מיום 17.4.13 דחיתי עמדתו זו של הממונה שכן השאלה האם ראוי מבחינה נורמטיבית להשית עונש של מאסר בעבודות שירות לאור נסיבותיה המורכבות של הנאשמת מוטלת לפתחו של בית המשפט וחורגת, עם כל הכבוד, מסמכויותיו של הממונה על עבודות השירות. יתרה מכך, לגופו של עניין, ציינתי כי "לצד ההחלטה הלגיטימית של הפרקליטות ושל שלטונות המדינה, לרבות משרד הפנים, שלא לגרש את הנאשמת, אלא לנהל נגדה את ההליך הפלילי עד תום, מתחייבת מטעמים של הגינות, תום לב וצדק, גם ההשלמה עם התוצאה העונשית כפי שתיגזר בסופו של יום על ידי ביהמ"ש, גם אם תוצאה זו אינה נראית כהולמת לרשויות". עוד ציינתי כי לקשיים הטכניים והביטוחיים ניתן למצוא פתרון, והראיה כי בעבר כבר הושתו ורוצו עונשי מאסר בעבודות שירות במקרים דומים.

אשר על כן הוריתי לממונה לאתר עבור הנאשמת מקום עבודה ראוי בעבודות שירות. הממונה נענה לבקשתי, ועל כך אני מוקיר לו תודה, ותוך שהדגיש כי הוא אינו חוזר בו מהנימוקים שהביא לשלילת אפשרות ביצוע עבודות השירות, הגיש ביום 19.5.13 חוות דעת משלימה ובה מקום השמה הולם. התנהלותו זו של הממונה, בה הביע מחד עמדתו המקצועית ומאידך נענה באופן מלא להחלטות בית המשפט ששללו עמדה זו, ראויה לכל שבח. לנוכח עמדתו זו ולקראת מועד מתן גזר הדין וגיבוש עמדה סופית באשר לעונש הראוי, שבתי ושקלתי את עמדת הממונה, אך לא שיניתי מדעתי ומנימוקי.

לאור כל האמור לעיל אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים:

1. 6 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות בפנימיית אור משה ברח' דבורה הנביאה 81, תל – אביב, החל מיום 23.7.13.
2. 8 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא כי במשך 3 שנים מהיום לא תעבור הנאשמת עבירת אלימות מסוג פשע.
3. 4 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא כי במשך 3 שנים מהיום לא תעבור הנאשמת עבירת אלימות מסוג עוון.

זכות ערעור בתוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ג, 26 יוני 2013, במעמד הצדדים.