בפניי בקשה להפקדת ערובה וכן בקשה לסילוק התביעה על הסף. החלטה זו תינתן בנושא הבקשה להפקדת ערובה בלבד. החלטה לעניין הבקשה לסילוק על הסף תינתן בנפרד.

הצדדים:

התובעת מתגוררת בבלגיה והינה הבעלים והמחזיקה בבית מגורים צמוד קרקע (להלן: "הנכס"), המצוי בשכנות לביתה של הנתבעת בהרצליה.

התובעת הגישה את התביעה דנא שעיקרה צו עשה לתיקון חריגות בנייה, או בנייה שנעשתה בניגוד להיתרים. כמו כן, התובעת צירפה חוות דעת מומחה לחיזוק הטענות בתביעה.

טענות המבקשת (הנתבעת):

בבקשה שבפניי מבקשת הנתבעת לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה. הנתבעת מצביעה על מס' טעמים: התובעת הינה תושבת חוץ; לא ידוע על נכסים של התובעת בארץ- הנכס הידוע המצוי במוקד התביעה ממושכן במשכנתא ללא הגבלת סכום; טיב הכתובת שנמסרה אינו ברור; סיכויי התובענה אינם גבוהים.

טענות המשיבה (התובעת):

התובעת מבקשת לדחות את הבקשה להפקדת ערובה מהטעמים הבאים: חיוב בערובה עלול לפגוע בזכות הקניין החוקתית של התובעת ע"פ חוק היסוד; ע"פ התקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי) התשנ"ט- 1968 (להלן: "תקנות אמנת האג"), פטור תושב זר מחיוב בערובה מחמת שאין לו מקום מגורים בישראל, אם הוא אזרח אחת המדינות החתומות על אמנת האג והתובעת אזרחית בלגיה אשר חתומה על אמנת האג. כמו כן, לתובעת נכס בארץ- הוא מושא התביעה; התובעת הציגה את כתובתה בחו"ל כהוראת תקנה 9(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקסד"א"); סיכויי התביעה הינם גבוהים; סכום הערובה המבוקש מאת הנתבעת (סך של 65,000 ש"ח) חסר כל פרופורציה להוצאות הנתבעת הצפויות.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בבקשה, בתגובה ובתשובה וכן בנספחים שצורפו, אני קובעת כי דין הבקשה לחיוב בערובה להתקבל. הטעמים לקביעתי זו יובאו כדלהלן:

המסגרת הנורמטיבית:

תקנה 519(א) לתקסד"א קובעת כך:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

תקנה 519 אינה מפרטת מהם המקרים בהם יורה בית המשפט לתובע על הפקדת ערובה והדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט.

ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647, 650 התייחס כב' השופט לוין לכללים שנתגבשו בפסיקה בנוגע לחיוב בהפקדת ערובה וכדבריו:

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה. עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שנסיבות מצדיקות את הדבר. תקנה 519 אינה מפרטת כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשקול דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע עם נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9 (2).... תנאי נוסף לחיוב בהפקדת ערבון נוגע לסיכוייו של בעל דין לזכות בהליך".

וכן יפים לעניינו הדברים הבאים שנאמרו ברע"א 6066/00 חאלד אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ (ניתן ביום 17/04/2001):

"על-פי האמור בתקנה 519, רשאי בית המשפט לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. בית המשפט עשוי לעשות שימוש בסמכותו זו, כאשר התובע הינו תושב חוץ, שגביית הוצאות ממנו-אם תפסקנה כנגדו-תהא קשה או בלתי אפשרית (י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995) 900). בית המשפט איננו מנוע מלשקול שיקולים רלוונטיים נוספים, וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו-הן בשאלה האם יש מקום להורות על הפקדת ערובה, והן בשאלה איזה סוג ערובה תופקד ומה גובהה (רע"א 6786/99 חאתם עאשור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם))".

תקנה 519 לתקסד"א מעניקה לבית המשפט שיקול דעת להורות לתובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. הרציונל העומד בבסיס התקנה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח הוצאות הנתבע כאשר נראה כי סיכויי התביעה נמוכים. ככלל, השימוש באמצעי של הפקדת ערובה על פי התקנה, יעשה במקרים נדירים ובנסיבות חריגות וזאת לאור זכותו החוקתית של תובע לגשת לערכאות ולהתדיין עם בעל הדין היריב וזכות הקניין שלו, גם כאשר מדובר בתובע מעוט יכולת (ראו רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865 (2004) (להלן: "הלכת איברהים")).

לאור ההלכה הפסוקה, אחד השיקולים לחיוב תובע בערובה על פי התקנה, הוא כאשר התובע מתגורר בחו"ל ואין בידיו נכסים בארץ מהם ניתן להיפרע. במקרה כזה תהא הנטייה לחייבו בערובה.

מן הכלל אל הפרט:

אין חולק בענייננו, כי התובעת מתגוררת בבלגיה ועל כן נחשבת תושבת חוץ. לעניין השאלה האם לתובעת נכסים בארץ מהם ניתן להיפרע, התובעת הצביעה על הנכס מושא התביעה דנא.

הנתבעת ציינה בבקשה זו ואף הפנתה לנסח מלשכת רישום המקרקעין המצביע כי על הזכויות בנכס מושא התביעה רשומה משכנתא החל מיום 29/03/2012 שאינה מוגבלת בסכום (נספח ב' המצורף לבקשה). טענה זו לא זכתה להתייחסות כלשהי מצד התובעת, דבר האומר דרשני.

התובעת ציינה בתגובה לבקשה כי באמתחתה נכסים נוספים בארץ, אולם לא פירטה כלל ועיקר מהם הנכסים הנוספים הללו. עוד היא ציינה כי הינה מנהלת חשבון בבנק הפועלים וצירפה תדפיס מהבנק המצביע על כך כי בחשבונה פיקדונות לזמן קצוב בסך של כ- 9,000 ₪, וכן כ- 5,500 ₪ בעו"ש נכון ליום 13/02/13 (נספח א' לתגובה).

לאור המסמכים שהוצגו בפניי ניתן לומר שקיים חשש כי אין בידי התובעת נכסים בארץ מהם ניתן להיפרע. ראשית, התובעת לא הגיבה לטענה כי על הנכס נשוא התביעה, הוא הנכס הבלעדי עליו הצביעה התובעת אשר בבעלותה במדינת ישראל, רשומה משכנתא ללא הגבלת סכום. שנית, החשבון בבנק הפועלים מכיל כספים נזילים אשר ניתן לרוקן אותם בקלות עד למתן ההכרעה בתיק דנא, ולפיכך אין בכך להבטיח את הוצאותיה של הנתבעת (ככל שיהיו הוצאות כאמור).

לא זו אף זו, התובעת מציינת כי בהתאם לאמנת האג ומתוקף היותה תושבת מדינה החתומה על האמנה, אין כל חשש כי גביית ההוצאות תהיה בלתי אפשרית.

מנגד, הנתבעת טוענת כי מלבד העובדה שהתובעת לא תמכה טענותיה העובדתיות בתצהיר, היא לא הראתה כי התקנות לביצוע אמנת האג אכן חלות עליה.

לעניין תחולת אמנת האג על התובעת- התובעת עמדה בכך שכן עלה בידה להראות כי הינה אזרחית בלגיה החתומה על אמנת האג (ראו תקנות לביצוע אמנת האג בדבר הפרוצדורה האזרחית, משנת 1954, (סדר הדין האזרחי) התשנ"ט- 1968 (להלן: "תקנות אמנת האג") - תוספת (תקנה 1)) ושמקום מושבה בבלגיה.

אולם, תחולת האמנה על התובעת איננו מספק. בענייננו מתקיימים מכלול שיקולים אשר מצדיקים את חיוב התובעת בהפקדת ערובה.

לעניין תחולת אמנת האג על תובע תושב חוץ יפים הדברים הבאים שנאמרו בבג"ץ 269/01 ראובן רסולי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (ניתן ביום 25/03/2001):

"לא זו אף זו: נראה לי כי אף לולא הנימוקים האמורים, ניתן לחייב את העותר בהפקדת ערבון, ואין הדבר עומד בניגוד לאמנת האג. שכן המגורים בחו"ל והעדרם של הנכסים בישראל אינם כשלעצמם עילה לחייב בהפקדת ערבון. העילה המהותית היא הקושי בגביית ההוצאות, אם ייפסקו. העובדה שבעל הדין מתגורר מחוץ לישראל היא דוגמא אחת, ולא יחידה, לכלל לפיו יש לדרוש הפקדת ערבון כאשר קיים חשש לגבי אפשרויות הגביה. דוגמאות נוספות לכלל זה ניתן לראות בדרישת ערבון מבעל דין שלא שילם הוצאות שנפסקו בערכאות אחרות (ראו: זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמ' 822; רע"א 3358/97, רשות הנמלים והרכבות נגד מסעדת אדר בע"מ ואח', תקדין עליון 97(2) 38; רע"א 3647/99, סמי הראל נגד יעקב ורקר ואח', תקדין עליון 99(3) 464); כאשר בעל הדין הוא חברה שקיים ספק לגבי יכולת הפרעון שלה, ועוד. למעשה, דרישת הפקדת הערבון להבטחת הוצאות המשפט היא כה מושרשת במשפט הישראלי, עד כי היא מוחלת כדרך שגרה על כל הגשה של ערעור או בקשת רשות ערעור אזרחיים, מכח תקנה 429 הנ"ל, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן פטור במקרה ספציפי.

ברור, איפוא, כי חובת הפקדת הערבון במקרה זה אינה ביטוי ליחס מפלה כלפי הזר, כי אם חלק ממסכת שלמה של כללים בדבר הפקדת ערבון, המוצאים את ביטויים גם בהחלת חובה זו על בעל דין אשר לגביו צפויים קשיים בגביית ההוצאות בשל היותו תושב מדינה אחרת שאינו בעל נכסים בישראל".

וכן ראה את החלטת כב' השופט נעם סולברג בבש"א 3178/06 חב' אדר גלוב בע"מ ואח' נ' איגור גלפנד ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים):

"ברור כי אין בתקנה זו כדי להגן על אזרח זר בכל מקרה מפני החלטה על מתן ערובה. מעמדו של אזרח זר לא יהא עדיף ממעמדו של כל אזרח ישראלי. כל שיש בתקנה זו הוא קביעה כי בית המשפט מנוע מלחייב את האזרח הזר בהפקדת ערובה אך ורק בהסתמך על היותו אזרח זר. במידה שיראה בית המשפט כי ישנן סיבות נוספות שיש בהן כדי להצדיק ציווי על מתן ערובה, הרי שבכפוף לאיזונים שיש לערוך כאמור לעיל, ניתן יהיה לחייבו בהפקדת ערובה".

הווה אומר, תקנות אמנת האג אינן קובעות באופן גורף כי אזרח זר הנמנה על אחת המדינות החתומות על אמנת האג, חסין בפני הפקדת ערובה. במידה שישנן סיבות נוספות שיש בהן כדי להצדיק ציווי על מתן ערובה, ניתן יהיה לחייב בהפקדת ערובה כאמור.

במקרה דנא ניתן לומר, בהסתמך על מכלול הטענות והמסמכים שהובאו בפניי, כי צפויים קשיים בגביית ההוצאות בשל היות התובעת תושבת בלגיה שאינה בעלת נכסים נוספים בישראל (מלבד הנכס נשוא התביעה עליו רשומה משכנתא, כאמור).

לעניין כתובת התובעת במקום מושבה בבלגיה, התובעת הציגה את כתובתה בבלגיה ביום 15/10/2012 (בקשה מס' 9). לעניין זה טוענת הנתבעת כי טיב כתובתה אינו ברור (האם מדובר בבית מגורים פרטי, משותף וכד'). בנסיבות העניין ישנם מספיק טעמים לחיוב התובעת בהפקדת ערובה, ולפיכך הדיון בנושא זה מתייתר.

באשר לשיקול בדבר סיכויי התביעה, אינני רואה כל צורך לדון בשיקול זה, לאור התוצאה האמורה.

סוף דבר:

לאחר עיון בטענות הצדדים והמסמכים שצורפו, וכן לאור איזון בין זכותה של התובעת להביא את תביעתה בפני שערי בית המשפט כזכות חוקתית לבין זכותה של הנתבעת להבטיח את הוצאותיה באם תידחה התביעה, אני מקבלת את הבקשה ומורה לתובעת להפקיד ערובה בסך של20,000 ₪ לקופת בית המשפט, וזאת תוך 60 יום ממועד מתן החלטה זו.

לא תופקד הערובה במועד תימחק התביעה.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ז' ניסן תשע"ג, 18 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.