ניתנה ביום 14 באפריל 2014

השופטת לאה גליקסמן

1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית הדין האזורי בתל אביב מיום 13.3.2014 (השופטת שרה מאירי ונציגי הציבור מר מרדכי כהן ומר יגאל סעדיה; ס"ע 10427-02-12), במסגרתן הורה בית הדין האזורי על הוצאת "תמליל" שיחה שצורף כנספח לתצהיר המבקשת, ודחה את בקשתה של המבקשת להגיש כראייה הקלטה ותמליל הקלטה במהלך חקירתו הנגדית של המשיב 2.

הרקע לבקשה:

1. בבית הדין האזורי מתבררת תביעתה של המבקשת כנגד המשיבים במסגרתה טענה כי פוטרה שלא כדין בשל הריונה, ובשל כך תבעה סעדים שונים.
2. מכתבי הטענות והעדויות של הצדדים עולה כי קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לנסיבות סיום עבודתה של המבקשת.
3. המבקשת הגישה תצהיר עדות ראשית. בתצהירה, העידה על שיחה שהתקיימה בינה לבין המשיב 2 ביום 19.10.2010 וצירפה לתצהירה מסמך שהוא על פי הנטען "תמליל השיחה בעברית וברוסית" כנספח 2. המסמך הוא מסמך בכתב יד, ומעיון בו עולה כי מדובר ברישומים, בנוגע למספר שיחות שהתקיימו בין 18.10.2010 עד 21.10.2010; על פני הדברים, הרישום הראשון אינו תמלול של שיחה; תרשומת אחת היא של שיחה בין המבקשת לבין עובדת בשם לובה ולא רק בין המבקשת לבין משיב 2.
4. ביום 13.3.2014 התקיים דיון הוכחות בתיק. מהלכו של הדיון, ככל הנוגע לענייננו, היה כמפורט להלן:
   1. בתחילת הדיון טען ב"כ המשיבים כי הוא מתנגד לצירופו של המסמך המכונה תמליל, שכן המסמך אינו מהווה תמליל כמשמעותו בדיני ראיות. לא הוגש תצהיר של עורך התמליל ולא הועברה הקלטה למשיבים או לבית הדין. ב"כ המבקשת טען, בין היתר, כי המבקשת העידה כי זאת שיחה שהתנהלה בינה לבין המשיב 2, זאת התרשומת שהיא עשתה להקלטה, ובמהלך חקירת המשיב 2 יתברר אם אכן מדובר בו.
   2. בהחלטה ראשונה במהלך הדיון קיבל בית הדין האזורי את בקשת המשיבים וקבע כי "אין מדובר בכלל בדבר שהוא פשוט משלא הוגשה הקלטה ומשאין איזשהי התייחסות גם בתצהיר התובעת לעניין זה, ברי כי לא ניתן להגיש סתם כך תרשומת שנעשתה. אין מקום "לברר" עניין זה בחקירת הנתבע שכן חסרים אנו טיעוני עובדה רלוונטיים ואסמכתא רלוונטית בעדות התובעת עצמה". (להלן – ההחלטה הראשונה).
   3. בהמשך דיון ההוכחות ולאור עדות המשיב 2, ביקש ב"כ המבקשת להציג למשיב 2 הקלטה במסגרתה אומר המשיב 2 את הדברים שנטענו בתצהיר שהגישה המבקשת, ולהפריך באמצעות ההקלטה את עדותו. ב"כ המבקשת טען כי העד משקר בעדותו בבית הדין; עניינו של התיק הוא בשאלה האם המשיבים פיטרו את המבקשת בגלל שהייתה בהיריון, והמשיב 2 מאשר זאת בשיחה שהוקלטה; לכן, בנסיבות אלה לאמת יש חשיבות דרמטית, ואם יש תקלה פרוצדוראלית, אזי תמיד יעדיף בית המשפט את השגת המטרה העיקרית של עשיית משפט וצדק על פני המגמה של לשמור על כללי פרוצדורה בקפדנות. בעניין זה הפנה ב"כ המבקשת לפסק דינו של בית הדין הארצי בענין סולתם [דב"ע נב/155 – 9]; יש חשיבות מרכזית בתיק להבין מהי האמת, ויש חשיבות שבית הדין יוכל להתרשם באוזניו מכך שהעד משקר.

ב"כ המשיבים התנגד לבקשה וטען כי אין מקום להגיש ראיות שלא בדרך המקובלת. בית הדין כבר נתן את החלטתו בתחילת הדיון, וככל שההחלטה לא הייתה מקובלת על ב"כ המבקשת, היה עליו לבקש לפעול בהתאם לקבוע בתקנות. אי אפשר לנסות ולהכניס ראייה ב"דלת האחורית" אחרי שהוצאה מהתצהיר. אין מקום לניסיון להפתיע את העד מבלי שהראייה הוגשה כדבעי ונתמכה בתצהיר כמתחייב.

• 1. בהחלטה נוספת במהלך הדיון דחה בית הדין האזורי את בקשת המבקשת וקבע, בין היתר:

"... אין מדובר כלל וכלל בעניין שהוא טכני או זניח. עסקינן בעניין מהותי ביותר, כך על פי הלכת בית המשפט העליון וכך אף על פי הלכת בית הדין הארצי.

בפנינו אין איזשהי אמירה של התובעת באשר לעצם ההקלטה וכל שהוגש זה תרשומת שערכה התובעת עצמה ברוסית ובעברית כשאף אין בתצהיר איזשהי אמירה מהותית ונחוצה באשר להקלטה ולו אף לתמליל עצמו מול ההקלטה.

בהתאם, ברור שאין מקום לא לתמליל, ודאי לא להקלטה שמעולם לא הוגשה (בענווה נאמר, פחות חשוב שלא הוגשה לבית הדין) העיקר לנתבע לא הוגש מעולם.

כך ראוי להזכיר שבמהות התביעה עולה השאלה אם מתי ולמה פוטרה התובעת, עניין שהוא מהותי בראיותיה. משנקבע בראשית הדיון כי "התמליל" כביכול שהוגש אינו בפנינו, ממילא, לא נחקרה כלל התובעת בעניינו וממילא אין מקום עתה להגשתו, לא כתמליל ואף לא ההקלטה הנטענת.

....

ככל שהיה מבקש ב"כ התובעת כי הראייה תיבחן בכל זאת וככל שהיה מבקש לעצור הדיון ולהגיש בקשת רשות ערעור על החלטתנו ברישא הדיון – יכול שהיה לכך איזשהי חשיבות שהרי אז היה מתאפשר לשקול העניין ואף היה מתאפשר לב"כ הנתבע לבחון את הראיות לאחר החלטה שהיה מקבל בית הדין הארצי.

משהחלטת בית הדין ברישא הדיון הייתה ברורה מאוד, משאף אמש לא נתבקש היה, ולו למצער, להגיש הקלטה כלשהי – זו הסיבה שביקשנו כי הנתבע יצא לאחר שב"כ התובעת הבהיר לעד שעוד מעט ישמיע לו דבר מה.

...

משמבקש כך ב"כ התובעת – איננו רואים שוני בין הצגת ההקלטה להשמעתה בהכרעותינו בהקשר זה ברישא הדיון ועתה".

(להלן – ההחלטה השנייה)

שתי החלטות אלה הן מושא בקשת רשות הערעור שלפניי.

בקשת רשות הערעור:

1. בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת כי התמליל מהווה רישום בכתב ידה של הנאמר בשלוש שיחות שהתנהלו בינה לבין המשיב 2 אותן הקליטה בימים 19.10.10, 20.10.10 ו-21.10.10; התמליל וההקלטות מפריכים את טענות המשיבים ומוכיחים את תביעת המבקשת וגרסתה בנוגע לסיום עבודתה; שגה בית הדין בכך שקבע בהחלטה הראשונה כי אין בתצהיר של המבקשת אמירה מהותית ונחוצה באשר להקלטה, וכן שגה בכך שקבע כי חסרים טיעוני עובדה רלוונטיים בעדות המבקשת עצמה, שכן המבקשת התייחסה בסעיף 11 לתצהירה לשיחה שנערכה בינה לבין המשיב 2, ואף צירפה את התמליל לתצהירה; שגה בית הדין בהחלטתו הראשונה כי אין מקום לברר עניין זה, שכן דיון ההוכחות הוא המועד לברר את מסכת העובדות, ומדובר בעובדות המהוות את לב הסכסוך; שגה בית הדין האזורי בכך שקבע בהחלטה השנייה כי אין אמירה של המבקשת באשר לעצם ההקלטה. לאחר שהמבקשת צירפה את התמליל לתצהירה הייתה למשיבים הזדמנות להיערך לחקירה על הכתוב בתמליל או למושמע בהקלטה, ובמידת הצורך להגיש בקשות מתאימות בעניין זה, והם בחרו שלא לעשות כן; התמליל הוגש כדין, ובכל מקרה לא הייתה כל מניעה להגיש את ההקלטה כראייה מפריכה לפי תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; הגשת התמליל וההקלטה דרושה לגילוי האמת ועשיית הצדק, ולהוכחת הסיבה האמתית לפיטורי המבקשת, עניין המהווה מחלוקת עיקרית בתיק; יש לאפשר למבקשת לצרף את ההקלטות והתמליל גם במקרה בו הוגשו שלא על פי דיני הראיות ובשלב מאוחר. ככל שייקבע כי מדובר בהבאת ראייה בשלב מאוחר, אין מדובר בעוול שאינו בר תיקון ויש לאפשר הגשתה תוך חיוב בהוצאות; גם אילו היה במעשי המבקשת התרשלות בכך שלא פעלה לבקש את צירוף ההקלטה קודם לכן ולא הגישה תצהיר תומך לתמליל, הרי שאין בכך משום זלזול בהליך או כוונה להשיג יתרון דיוני.

הכרעה:

1. לאחר בחינת טענות המבקשת וכלל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.
2. ההחלטה מושא הבקשה היא החלטה דיונית. הלכה היא כי ערכאת הערעור איננה ממהרת להתערב בהחלטות ביניים בעלות אופי דיוני אותן מקבלת הערכאה הדיונית בפניה מתנהל ההליך ושבפניה פרושה יריעת ההתדיינות בין הצדדים [דב"ע נד/3-139 עאיק ואח'-חלבי, ניתן ביום 11.7.94; ע"ע 270/99 עמותת בית החולים הכללי משגב לדך ירושלים ואח' – רמי לוי, פד"ע ל"ד 637, 645].
3. לגופו של עניין:
   1. על המבקשת היה להגיש את הקלטת השיחה במסגרת עדותה הראשית, ובכלל זה היה עליה להעיד על נסיבות ההקלטה, האופן בו נשמרה ההקלטה וכיו"ב, כדי שניתן יהיה לבחון אם ההקלטה עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה לקבלת ההקלטה כראייה (הוכחת טיב המכשיר בו בוצעה ההקלטה; אמינות ההקלטה; נסיבות שמירת הקלטת מאז ההקלטה וכו'). לא ניתן להגיש את ההקלטה כראייה במסגרת החקירה הנגדית של המשיב 2, בטרם נבחן אם התקיימו התנאים לקבלת ההקלטה כראייה. בהקשר זה יש לציין כי המבקשת לא ציינה בתצהירה כי הקליטה את השיחה בינה לבין המשיב 2, כך שלא הובאה ולו ראשית ראייה לעניין נסיבות עריכת ההקלטה.
   2. לא הובא על ידי המבקשת כל נימוק או הסבר לאי הגשת ההקלטה במסגרת עדותה הראשית.
   3. יתר על כן. כאמור, בראשית דיון ההוכחות הורה בית הדין כי נספח 2 לתצהיר המבקשת, ובו "תמליל שיחה" יימשך מתצהיר בית הדין, ובית הדין קיבל את הבקשה. אפילו בשלב זה לא עתרה המבקשת לאפשר לה להגיש את הההקלטה כראייה.
   4. משמעות בקשתה של המבקשת היא להתחיל את הליך ההוכחות מחדש, שכן המשיבים יהיו רשאים לחקור את המבקשת בחקירה נגדית הן על נסיבות ההקלטה והן על תוכן השיחות ולהגיש ראיות מטעמם. זאת, לאחר תום שלב ההוכחות, שכן הן המבקשת העידה (ובא כוחה אף הצהיר "אלו עדי") והן המשיב 2 כבר העידו. זאת ועוד. הגשת ראיות מהותיות מטעם המבקשת לאחר שהמשיב 2 כבר העיד פוגעת בזכויותיהם הדיוניות של המשיבים.
4. סוף דבר: הבקשה נדחית. הואיל ולא נתבקשה תגובה לבקשה אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ד ניסן תשע"ד (14 אפריל 2014) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.