1. התובעת טוענת כי פוטרה שלא כדין בהיותה בהריון ובשל הריונה, לאחר תקופת עבודה מיום 01/06/10 ועד 18/10/10 (כ-4.7 חודשים) ובשכר 4,500 ₪.

התובעת יצאה ביום 14/10/10 לחופשת מחלה, עליה הודיעה לרינת, בתו של הנתבע 2 ("רינת"; "הנתבע"), כשביום 18/10/10 גילתה שהיא בהריון ובאותו יום הודיעה לנתבע כי קיבלה 3 ימי מחלה נוספים. כ"כ הודיעה לו שהיא בהריון ובתגובה אמר הנתבע כי אינה עובדת שלו ואינו מקבל הודעתה. ביום 19/10/10 יזמה עמו שיחה נוספת, הנתבע הכחיש תוכן שיחתם מאתמול וניסה לפקפק באמינותה ובעובדת הריונה ואף אמר לה להגיע מחר לעבודה ולהציג אישורי המחלה.

ביום 20/10/10 כשהגיעה – מסר לה הנתבע כי אין לה מה לעשות במקום וכי החל להעסיק עובדת חדשה וסרב לבקשתה לקבל מכתב פיטורין.

ביום 21/10/10 משהסתיימה תקופת המחלה – התייצבה לעבודה והנתבע אמר לה שלא תגיע יותר.

משהנתבע הוא הגורם המכריע לפיטוריה – ובהתאם לסעיף 16 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 ("חוק השוויון") יש להטיל גם עליו החבות של הנתבעת.

טוענת התובעת כי פיטוריה מנוגדים לסעיף 2 לחוק השוויון, הם אפליה בגין הורות והריון, מהווים פגיעה בוטה ופסולה בכבודה כאדם, הנטל על הנתבעים להוכיח שלא הופלתה, פיטוריה פוגעים במטה לחמה וגרמו לה נזק כספי, והם בניגוד לחובת תו"ל.

משכך, עתרה לפיצויים בשל נזק לא ממוני/פיצויים לדוגמא/סטטוטריים (בשיעור 50,000 ₪), לאובדן הכנסה לחודשים נובמבר 2010 – מאי 2011 (מועד הלידה 49,500 ₪) ול-3 חודשי חופשת לידה (13,500 ₪), לעוגמת נפש ואובדן הזדמנויות תעסוקה (25,000 ₪), להודעה מוקדמת של 4 ימים (580.65 ₪), פיצוי בגין אי מתן הודעה לפי חוק הודעה לעובד ("בשיעור מינימלי וסמלי של שכר שעה לחודש", 4,500 ₪), לפיצוי בגין אי הפקדה לפנסיה וזיכוי מס (35%) בגין ההפקדות, לגילום שיעור המס במועד תשלום התביעה והכל כמפורט בנספח החישובי שהגישה וסה"כ 158,847 ₪.

לתביעה צורפו 4 תלושי שכר (06/10-09/10) ע"ס 4,443 ₪ שכר ברוטו.

2. הנתבעים בהגנתם טענו כי הנתבעת אינה ישות משפטית, כי מס' עוסק זהה לה ולנתבע וכי יש למחוק התביעה כנגדה.

התובעת התקבלה לעבוד בקונדיטוריה (עסק משפחתי קטן ובו 4 בני משפחה, התובעת ועובדת נוספת), ל-6 י"ע בשבוע וביקשה שכר חודשי וסוכם על 4,500 ₪ נטו כולל נסיעות. מעת לעת ביקשה התובעת חופשה לסידורים : ביום 07/10 (ללא בקשה 30 ימים מראש) וכך ביום 08/10 ביקשה ליומיים, ואישר לה כך ובלבד שלהבא תבקש 30 ימים מראש.

התובעת עבדה עד ליום 12/10/10, כשביום 08/10/10 לא הגיעה לעבודה ושהתה ביום חופשה, חרף הבהרת הנתבע כי התנהגותה לא מקובלת עליו. בשל כך החלה להתגבש אצלו החלטה להביא לסיום עבודתה, מה גם שכמות ההזמנות בקונדיטוריה פחתה.

ביום 13/10 התקשרה והודיעה שהיא הולכת לבדיקות דם, בדיקה שגרתית, כשיום קודם עבדה ולא אמרה דבר, אלא רק ביקשה לצאת מוקדם ע"מ להוציא את הבן מהגן.

הנתבע ביקש שתבצע הבדיקה בסניף שליד הקונדיטוריה בשל היקף ההזמנות לאותו יום, והתובעת סרבה ואמרה שתבצע בסניף שלה ותגיע תוך שעה. הנתבע הודיע כי אם לא תגיע בתוך שעתיים, שלא תגיע כלל ובכך – סיום עבודתה. חרף הבטחתה להגיע מהר – לא הגיעה כלל.

בשל העדרותה נאלץ הנתבע לבצע עבודתה בעצמו ולא ביצע תוכניותיו. התובעת לא הגיעה גם למחרת.

הנתבע הסיק כי עבודתה הסתיימה.

אף בימים הבאים לא הגיעה לעבודה.

הוברר לו אח"כ כי התובעת טלפנה ביום 14/10, הודיעה לרינת שהיא בחופשת מחלה, לא ביקשה לשוחח עמו ואף לא הציגה אישור מחלה.

ב - 21.10 בשעות הערב הופיעה בקונדיטוריה לבקשתה לקבל מכתב פיטורין השיב כי יוועץ ברו"ח ועם צאתה השיב לשאלתה כי התשלום יהיה מוכן כמקובל ב-5.11.

ביום 24/10 משהגיע לקונדיטוריה ב- 06:30, התובעת עמדה ליד הדלת (שעה בה העובדים לא מגיעים, מה גם שעבודתה נסתיימה שבועיים קודם). משפתח הדלת, החלה לדחוף אותו ע"מ להכנס לפניו ולצעוק בקול רם כי היא בהריון והנתבע מפטר אותה.

הנתבע, שנדהם מהתנהגותה, הסביר לה כי היא כבר לא עובדת מבחינתו (כמוסבר, שבועיים קודם) והתובעת – עזבה המקום.

התנהגותה האמורה בבוקר כנראה נועדה "להשלמת ראיות", ככל הנראה, תוך הקלטת הדברים, כ"פריסת מלכודת" לנתבע, שהחליט לפטרה בטרם ידע על הריונה.

ביום 05/11 הופיעה עם בעלה וקיבלה גמ"ח ותלוש.

ההחלטה על פיטוריה התגבשה טרם ידיעתו על הריונה וטרם ידיעתה, אלא בשל התנהגותה הלא אחראית, ומשלא התייצבה ביום 13/10 לעבודה, חרף הצהרתה כי תתייצב "תוך שעה".

תלושיה משקפים נאמנה את השכר, חישובו ורכיביו. באחת השיחות הודיע לה שהעדרותה כמוה כהתפטרות ויתייעץ עם רו"ח ביחס לבקשתה למכתב פיטורין.

נטען כי חוק עבודת נשים לא חל עליה, משלא הוכיחה כי לא היה במעשיה/התנהגותה סיבה לפיטוריה.

הוכחשו טענות התובעת ורכיבי תביעתה.

3. ביום 29/01/13 התקיים דיון מוקדם בפני כב' הרשמת ע. ריכטמן. התובעת טענה כי נתנה לנתבע אישורים על הריונה, כי ביום 18/10 גילתה שהיא בהריון (שבוע 15), כשהיתה בחופשת המחלה. לא עבדה עד הלידה, קיבלה ד"א וחזרה לעבוד רק אחרי 5 חודשים מהלידה.

הנתבעים טענו כי בשיחת הטלפון ביום 14/10 שיקרה התובעת שהיא בחופשת מחלה, משלא היה בידה אישור מחלה, שהוצא רק ביום 18/10, כשהחלטה על פיטוריה התקבלה עוד ביום 13/10 בטרם ידעו (ובטרם ידעה על הריונה), מה גם שחוק השוויון לא חל כי אין 6 עובדים בעסק (ומשגיח כשרות אינו "עובד" של הקונדיטוריה, כש-2 מתוך ה-6 הם בני משפחה).

משלא התקבלה הצעת פשרה נקבע להוכחות.

התובעת הגישה תצהירה.

הנתבעים הגישו תצהיר רינת, הנתבע, ועובדת (לובה גוורציאן; "לובה"). התובעת הגישה אישורי מחלה מיום 15/10/10; אישור מחלה מיום 18/10/10 בשעה 17:44; אישור על ביקור במעבדה (15/10/10, 08:01), ולבדיקה מיום 14/10.

ביום 13/03/14 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים.

סיכומי הצדדים הוגשו בכתב (6.8.14; 14.11.14).

4. ולהכרעתנו –

א. קודם לכל יש להבהיר כי גרסת התובעת היתה מאוד לא משכנעת. ניכר היה כי בכל תשובה שנתנה, כשעומתה עם העובדות שטענה להן בכתביה – לא עמדה מאחורי דבריה, או נתנה גרסה "שונה מעט" – וניכר היה כי הדברים הכתובים, הגרסה שבכתב – אינה בהכרח זו שהשמיעה.

בהתאם – לא נהיר מדוע בגרסתה נמנעת התובעת מהתייחס לגרסת הנתבעים בהגנתם – לאשש/להכחיש והעיקר – להתייחס באופן כלשהו. ודאי כך, כשבעדותה, שיחה אחת שנטענת בגרסתה הראשונית, מתבררת להיות יותר מאחת...

אין ספק שהתובעת התבלבלה – ולא באחת, אלא שלא שוכנענו כי עסקינן "סתם כך" בבלבול – שוכנענו כי לא ניתנה גרסת אמת (וכך אף ציינו בפנינו במהלך הדיון).

ובהקשר זה – מבכרים אנו שלא להתייחס לגרסאות העובדה שניתנו, כביכול, מטעמה בביה"ד – ודי אם נתייחס לסיפא עמוד 22.

ובהקשר זה – עבור התובעת המועדים אמורים להיות ברורים, מדוייקים (ומאוסמכים) – אך ברי כי לנתבעים לא מצוי רישום לכל הימים המדויקים, לאשש גרסתם, כשאין לשכוח כי הנטל הראשוני (גם לטענת אפליה, שעפ"י חוק השוויון) – על התובעת הוא.

ב. אין חולק כי הנתבעים לא מסרו לתובעת מסמך, בסיום יחסי העבודה, המפרט את תקופת העבודה.

גם אין חולק כי לא הוצג בפנינו מסמך בו ציינו הנתבעים – "משלא התייצבת לעבודה ביום זה או אחר – רואים אנו אותך כמתפטרת", או מסמך מטעמה – "משלא קיבלתם אותי לעבודה ביום___ - הרי שפיטרתם אותי".

יחד עם זאת, אין חולק כי התובעת לא עבדה בפועל במחצית השניה של חודש אוקטובר (ואף כעולה מעדותה בפנינו, ברי כי לא פנתה בתביעה לדמי לידה).

ג. ראוי להזכיר כי ברור היה לנתבעים כי התובעת ביצעה הקלטה/הקלטות לשיחות כאלה ואחרות. כך ראו לציין עוד בהגנתם.

והנה – בתצהירה נמנעת התובעת מלצרף הקלטה כאמור ועוד יותר, להתייחס לקיומה של הקלטה, עיתויה, אופן ביצועה וכיוצ"ב.

בל נשכח כי התקיים דיון מוקדם בין הצדדים, שקדם לו צו גילוי מסמכים כללי ובהחלטת כב' הרשמת – נקבע כי על כל צד להגיש כל המסמכים שברצונו להסתמך עליהם. עוד אין לשכוח כי התובעת הגישה ביום 12.3.13 (יום טרם הדיון) – בקשה לצרוף אסמכתאות, בה ביקשה לצרף "רשומות מוסדיות", ומשכך, לטענתה, אין צורך לצרף להן תצהיר ויש לקבלן, אף שהוגשו באחור, תוך שנסמכה על סעיפים 32-33 לחוק ביד"ע. כך נימקה הבקשה ב"חילופי ב"כ" (מה שלא ממש ארע, משעסקינן באותו משרד), אלא שגם אז לא "נמצא" לתובעת המיוצגת לנהוג כמידת הדין, שלא לומר, בתום לב ובאופן ראוי ולציין ולצרף הקלטות שביצעה.

דוקא הנמקות התובעת (כטיעוני ב"כ, עמוד 26-7) למהות, לחשיבות, לרלוונטיות להליך – בכל אלה היה די כי התובעת תנהל ההליך שלא על הדרך "החמקמקה-פתלתלה" שבהתנהלותה, גם הדיונית.

עוד נזכיר – עסקינן אף בעובדות מהותיות שהתובעת נמנעה מהתייחס אליהן ולו בתצהירה. ואגב, התובעת חדלה ואף לא ביקשה בראשית עדותה, להשלים ח.ר. – ולו בהתייחס לתרשומת שביצעה (ובלא שנתייחס כלל לשאלת המשקל הראייתי של אותה תרשומת).

עוד ראוי להזכיר – סעיפים 32-33 לחוק ביהד"ע נועדו לפשט ההליך למען עשיית צדק. לא נועדו הם להתנהלות לא ראויה, "בקלפים" נסתרים ומוחבאים – הנשלפים, לעת מצוא, כשיעלה רצונה של התובעת. אף לא נבין, הכיצד יכולה התובעת לטעון כי עד מסויים משקר, כשלא ממש הראתה כי האמת, היושרה וההגינות – ב"חצרה" הן!

כך נזכיר – ביה"ד אינו בוחן כליות ולב ואם כָשל צד בהצגת ראיותיו, ודאי בעניין מהותי שעליו הנטל להוכיחו, לפרטיו – בל ילין אלא על עצמו! ביה"ד פועל באופן אחיד ואובייקטיבי וללא משוא – ולא נקבע "דין" אחד לתובעת ואחר לנתבע.

ד. ברור כי ביום 14/10/10, עת התובעת לא עבדה – לא הייתה לה תעודת מחלה. נזכיר כי האבחנה ע"י הרופאה החתומה על תע' המחלה (ד"ר וייסמן, רופאה פנימית), היא "זיהום ויראלי", תעודת מחלה שניתנה ביום 15/10/10 לתקופה 14/10/10-18/10/10, כשבבדיקה שערכה התובעת ביום 14/10/10 (שהודפסה ע"י ד"ר וייסמן ביום 15/10 בשעה 08:01) נמצאו ערכי HCG שצויינו.

עוד מעניין לציין כי התובעת הופנתה לבדיקה ע"י ד"ר אליגר, (גניקולוגית), אותה רופאה שנתנה אישור (שהודפס ביום 02/03/14) לפיו ביקרה אצלה התובעת ביום 18/10 17:44, אישרה חופשת מחלה מיום 18/10 ועד ליום 20/10 בגין חשש להפלה (כתעודת המחלה שצורפה לבקשה לצרוף אסמכתאות).

בהתאם – איננו מקבלים טענת התובעת, כביכול, הודיעה לרינת ביום 14/10 שהיא "בחופשת מחלה" (כטענה שבס' 8 לתצהירה), הגם שמקבלים אנו כי הודיעה שהיא חולה.

לא שוכנענו כי ידעה מראש שתקבל אישורי מחלה, רטרואקטיבית...

ודאי כך, כשבבוקר אותו יום, ביצעה בדיקה. משמע, לא ממש שהתה בביתה. ממילא, התובעת שגרה בת"א-יפו ועבדה בת"א – לא ממש נמנע ממנה, להגיע לעבודה, לאחר ביצוע הבדיקה! בפועל, גם בעדותה – לא ממש נתנה הסבר ברור להעדרותה מהעבודה ביום זה...

עוד אין לשכוח – התובעת אף לא טורחת לציין בעדותה מתי ביום 18/10 התקשרה לנתבע להודיע שקיבלה 3 ימי מחלה נוספים וכן כי היא בהריון.

עוד יש להזכיר – בעת הכנת ההליך (לדיון) עיינו בתרשומת של התובעת – ונתמה, הכיצד אין כל אזכור לטענת עובדה שנטענה בנספח ד' לתביעה, לפיה לובּה אמרה לנתבע ביום שישי בבוקר שהתובעת חולה. בל נשכח כי יום ו' הרלוונטי הוא ביום 15/10/10 – התובעת כלל לא טענה כך, כטענת עובדה (לא בתביעה ולא בתצהירה).

אין חולק כי בנספח ד' התובעת לא הציגה תרשומת שיחה בינה לנתבע מ-18/10 אלא רישום סתמי, בשונה מיתר התרשומת, המתיימר להיות תמליל של הקלטות. משמעות רבה יש לכך, ודאי כשאין חולק כי עד למועד זה לא הציגה התובעת אישורי מחלה בגין העדרותה; מה גם שאין זכורה לנו תרשומת כזו בנספח ד'.

ממילא, גם אין בפנינו הוכחה כי הודיעה לנתבע שהיא בהריון, מתי כך, והעיקר – כי פוטרה בגין/בקשר עם הודעתה שהיא בהריון! – אלא, להפך, עלה כי הנתבע ראה בה כמי שעזבה את מקום עבודתה, בלא שהודיעה שהיא חולה (כמתחייב, בהצגת אישורי מחלה). בל נשכח כי גם בפנינו לא הוצג אישור בדבר הריון וגיל ההריון לזמן הנטען! (גם לא בבקשה לצרוף האסמכתאות; הגם שהוצג אישור בדבר חשש להפלה!).

עיקר הדבר לטעמנו – אין בפנינו הוכחה, ולו לכאורה, כי הנתבע פיטר את התובעת, כי עשה כן לאחר 18/10/10 שעות אחה"צ-ערב (שרק אז לכל המוקדם, לטענת התובעת – ידעה שהיא בהריון!).

ונציין – אף לא הוכחה בפנינו שיחת טלפון של התובעת לנתבע ביום 18/10, כטענתה (עצם קיום השיחה).

עוד יש להוסיף – התובעת כאמור, עברה בדיקה ביום 14/10.

בדיקות, מידיעת כולנו, מתבצעות בשעות הבוקר המוקדמות.

ממילא, אין בפנינו מדוע לא התייצבה לאחריהן – לעבודתה.

אין בפנינו אישור מזמן אמת כי התקשרה ביום 14/10 לנתבע (לרינת) ובאיזו שעה והכיצד "ידעה" שהיא בחופשת מחלה! למצער, אין בפנינו אישור מתי ביצעה הבדיקה (שעה) והאם ומתי ביקרה אצל הרופאה ביום 14/10?

ועוד – "קשה להבין" הטענות לנזקים שנגרמו לתובעת לאחר פיטוריה (כטענתה, בשל הייתה בהריון) – שהרי לא פנתה לשרות התעסוקה ואף לא למל"ל. ואם נדרשה לשמירת הריון, כטענתה (עמוד 6) – ודאי אין שחר לטענות דלעיל!

אין לשכוח כי הנתבע בפועל טען כי התובעת נטשה העבודה משלא באה לעבודה עוד ימים לפני ה - 18/10.

עוד נזכיר – ניכר היה מעדות הנתבע כי כעס על התנהגות התובעת כעובדת, עת נעדרה מעבודתה (בבקשת חופשה) של 3 ימים, כעובדת המועסקת סה"כ 3 חודשים.

בל נשכח עוד – הנתבע טען בהגנתו כי ביום ד' (13/10) הודיעה התובעת טלפונית כי תלך לבצע בדיקות – התובעת לא הוכיחה בפנינו כי עבדה ביום 13/10 – הגם שהוכיחה כי ביצעה בדיקה ביום 14/10 – אך לא סתרה את הנטען בהגנה (סעיפים 29, 40). ונבהיר – משעסקינן בבדיקה אליה הופנתה ע"י הרופאה הגניקולוגית (ובדיקה המתבצעת כאמור בבוקר), ממילא, ברי כי לא נשלחה אליה ביום 14/10 בבוקר... – די אם נזכיר כי התובעת עצמה, בח.נ. אישרה כי יום עבודתה האחרון בפועל היה ביום 12/10!! (כטענת הנתבע בהגנתו!), כשאח"כ טענה שהיה זה ביום 13/10.

מנגד, הפסקת עבודה אינה עניין שב"הבנה" – של צד זה או אחר, אלא ענין עובדתי. בענייננו הטענה היא לפיטורין בקשר עם היותה בהריון – ובכך, לא שוכנענו.

הנה כי כן – לא שוכנענו כי הנתבע פיטר התובעת ביום 18/10 או ביום 19/10, ולאחר שיידעה אותו על הריונה – אלא שראה בה כמי שסיימה עבודתה, בשל התנהלותה או כמי שראויה להפסקת עבודתה עקב כך, התנהלות הקודמת ליום בו ידע כי היא בהריון.

קשה היה גם להתרשם מ"תום הלב" של התובעת בהתנהלותה.

משלא שוכנענו כי פוטרה לאחר ועקב הודעתה על הריונה – דוחים אנו טענות התובעת בהקשר זה. לכך נוסיף כי ממש לא התרשמנו כי נגרמה לתובעת עגמת נפש מהפסקת עבודתה (שמא, להפך).

למען הסר ספק ספיקא נבהיר כי אף לו שוכנענו כי התובעת פוטרה על ידי הנתבע ואף לו שוכנענו כי היה כך לאחר שידע על הריונה – ברי לנו כי לא פוטרה עקב הריונה אלא בגין התנהלותה עד ליום הנטען לפיטוריה.

הנה כי כן – נדחית אף העילה בהקשר זה.

ממילא, משלא שוכנענו כי פוטרה – ברי כי אינה זכאית ל"שימוע" טרם פיטורין. כך גם לא נטען בתביעתה, כביכול פוטרה בניגוד לדין, בהיותה בתקופת מחלה – כטענתה החדשה בסיכומיה (ראה ס' 3 לתביעה!). גם טענה זו אין לנו אלא לדחות.

ה. אין חולק כי לא הוכח כי נמסרה לתובעת הודעה לעובד עפ"י החוק.

התובעת טענה בתביעתה כי לא קיבלה כזו ונגרם לה נזק כתוצאה מכך (הגם לא הבהירה מהו).

הנתבעים הכחישו הנטען וטענו כי מסרו לה הודעה כדין.

בתצהירה חזרה על הטענה כי לא קיבלה הודעה עפ"י החוק.

לתצהירו צרף הנתבע טופס הודעה.

בעדותה לא נשמעה גרסתה בהקשר זה.

אף אם נקבל עמדת התובעת כי לא קיבלה מעולם את נ/2 – לא שמענו התייחסות כלשהי לנ/1 וממילא – והעיקר – לא נהיר מה משמעות הטענה – משאין חולק כי שכרה של התובעת "ע"ס 4,500 ₪" נטו כולל נסיעות (כחישובי התובעת בתביעתה/תצהירה) – וכשאין חולק כי לא "נגרע" ממנה דבר בהקשר זה!

לטעמנו, אין עסקינן בקביעה סתמית אוטומטית – משבנסיבות ידעה התובעת היטב תנאי עבודתה כפי שהוסכמו ואינה טוענת, כביכול, הופרו!

בל נשכח כי לא ממש הוכח כי מסרה תעודות מחלה (טרם המועד בו לטענתה פוטרה) וממילא, לא נתאפשר אף לנתבעים לבחון את "מחלתה" ואישוריה בזמן אמת.

לכך נוסיף – התביעה בהקשר זה לא התייחסה למכתב פיטורין – מה שברי שאינה זכאית, משלא התרשמנו ולא שוכנענו כי פוטרה ואף לא ממש – למכתב הפסקת עבודה המפרט תקופת העבודה עם סיומה – וגם בהקשר זה טענות התובעת "תפחו" מעט.

ממילא, לא בגין העדר "מכתב פיטורין" – נמנעה מהתובעת זכות כלשהי – ודי בעדותה, שלא לומר בהוראות הדין!

תקופת העבודה ותנאיה – ברורים עפ"י תלושיה ולא נגרע מהתובעת כאמור.

ממילא, דוחים אנו טענות התובעת בהקשר זה ורכיב התביעה בהקשר זה.

נזכיר כי כטענת הנתבעים – הפיצוי בגין אי מתן הודעה נקבע בדין, לאחר התקופה הנדונה בהליך!

ו. ובאשר לתחולת חוק השוויון – משנטען בדיון הקד"מ כי אין החוק חל – שומא היה על התובעת להוכיח כי מעסיק הנתבע מעל 6 עובדים.

התובעת בסיכומיה נסמכת על תשובות הנתבע (עמוד 32 שורות 16-23) – דא עקא, בשורות 16-17 השיב הנתבע על השאלה שהוצגה (בזמן הווה): "מי עובד בבית הקפה" – ואז מנה את בנו, אשתו, בתו, את עצמו ואת לובּה - אלא שאין בכך להוכיח כי כל אלה בגדר "עובד" לזמנים הרלוונטיים! לא הוכח כי אשת הנתבע או בנו, הם אכן "עובד" בעסק, ודאי לא כי היו "עובד" בעסק. הנתבע – ודאי אינו בגדר "עובד" – אלא הוא "אדם" הנזכר בסעיף 2(ג) לחוק!

ואף אם נוסיף את משגיח הכשרות לו הוציא הנתבע תלוש שכר – לא היה בכך כדי להועיל לתובעת...

הוא הדין בטענה בהקשר ל"עוֹבדות עלומות" שעזרו בנקיון – בהעדר מידע ברור, ודאי מאוסמך – המוכיח היותן "עובד" (מספרן) בעת הנדונה (סה"כ במהלך פחות מ-5 חודשים) והעיקר – בעת פיטוריה, כטענתה.

כאן המקום לציין: צודקים הנתבעים בטוענם בסיכומיהם – הנטל הראשוני מוטל על התובעת להוכיח כי לא הייתה סיבה בהתנהגותה – לפיטוריה. התובעת דוקא הוכיחה בפנינו – אחרת!

אין חולק כי עובדת חדשה בעת בה לנתבעים הזמנות, כשהתובעת נעדרת מעבודתה באופן מפתיע, בין אם נעדרת לחופשה (בהתראה קצרה) ובין אם בשל מחלה – גם בשל כך, לא שוכנענו כי עבר הנטל לנתבע להוכיח כי לא פוטרה בשל הריונה (מעבר ליתר קביעותינו). ולו בהקשר זה – די אם נפנה להפניות הנתבעים בסיכומיהם לסתירות בעדות התובעת למהות שבה, כששוכנענו כי אכן הותרתה בעבר שלא לבקש חופשה בהעדר זכאות לה ובהתראה קצרה (בל נשכח כי בתצהירה לא הכחישה טענות הנתבעים בהקשר זה בהגנתם ובעדותה נתנה גרסה סתמית בהקשר זה).

כך, צודקים הנתבעים בטוענם כי בפועל, ברי כי התובעת מסכימה כי אינה זכאית לדמי מחלה – משלא עתרה לכאלה ומשאין חולק כי שכרה לאוקטובר שולם לה (בגין 9 ימי עבודה, בהמחאה שנפרעה על ידה ביום 05/11/10), ללא תשלום ימי מחלה, בגינם מחזיקה היא (עדיין) בתעודות המחלה.

הנתבעים בסיכומיהם טוענים-מאשרים כי התובעת פוטרה (ס' 32; 38), אלא שכך ארע בטרם ידעו (בטרם היא ידעה) שהיא בהריון ולא בשל הריונה פיטרוה.

הנה כי כן – גם בגין כך, דין טענותיה בהקשר זה – להדחות.

לא נדע גם הכיצד מצאה התובעת לטעון בתביעתה לאובדן הכנסה/דמי לידה – כשלא טרחה לפעול כמתחייב – ולו, לנסות ולחפש עבודה אחרת, מחד ומאידך, להגיש תביעה לדמי לידה/אבטלה.

ברי כי אין יכולה היא להטיל לפתחם של הנתבעים מחדליה אלה – וממילא, אינה זכאית לרכיבים אלה.

ז. פנסיה

בהקשר זה, משום מה, לא מצאה התובעת לכמת את תביעתה. כך גם בתצהיריה אין איזכור לטענה בהקשר זה.

כך, אכן, לא חזרה על עתירתה בסיכומיה.

הנה כי כן – גם עילה זו נדחית ולו בשל כך.

ח. לסיכום

התביעה על כל טענותיה ורכיביה – נדחית.

לא נחה דעתנו מהתנהלות התובעת, בהגשת תביעה באופן ובסכום בו הוגשה, בניהול ההליך, בטענותיה החדשות בסיכומיה, כולל בהקשר לבר"ע שהוגשה ונדחתה.

נדמו מהלכיה של התובעת כנסיון לייצר "יש מאין" גרסה ובדיעבד.

במכלול האמור – ולאור תוצאת ההליך – תשא התובעת בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט ב"כ בסך 4,000 ₪, סכום שישולם בתוך 30 ימים, אחרת ישא ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

לצערנו בשל עומס בהקלדות התעכבה הוצאת פסק הדין.

ניתן היום, ג' טבת תשע"ה, (25 דצמבר 2014),בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נחתם ע"י נ.צ. ביום 25.12.14.