27 אפריל 2014

לפני:

כב' השופט אורן שגב

החלטה

בפניי טענות מקדמיות שהעלתה הנאשמת במסגרת בקשתה לביטול כתב האישום. הנימוקים העומדים בבסיס הבקשה הנם: התיישנות, הגנה מן הצדק בשל שיהוי, הבטחה מנהלית ופסול בהליך חקירה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, ראיתי לדחות את הבקשה, וזאת מן הטעמים המפורטים להלן בהחלטתי.

טענת התיישנות

1. לטענת הנאשמת, העבירות בהן הם מואשמים הנן מסוג עוון, וזאת בשל הזהות בין עבירה מנהלית לעבירת קנס מסוג ברירת משפט. ומכאן, שתקופת ההתיישנות הנה שנה ממועד ביצוע העבירה.
2. אין בידי לקבל טענה זו. התיישנות עברות מסוג עוון, הגם שהוגדרו כעבירה מנהלית, הינה לאחר 5 שנים, בהתאם לסעיף (א)9 לחסד"פ.^[1]
3. לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת הנאשמת כי חלה התיישנות על העבירה המיוחסת לה.

לטענת הגנה מן הצדק

1. כידוע, הוראות סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982 מעגנות את הטענות המקדמיות אותן רשאי נאשם לטעון ובין היתר –

"(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

1. במסגרת סעיף זה נטענת טענת הגנה מן הצדק, שהוכרה בפסיקה והמאפשרת לבית הדין לבטל כתב אישום כאשר הגשתו או בירורו אינם עולים בקנה אחד עם קיומו של הליך פלילי ראוי והוגן.
2. אמת המידה לתחולת דוקטרינת הגנה מן הצדק הותוותה במסגרת ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ (31.03.2005), שם קבע בית המשפט העליון מבחן תלת שלבי:

בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו; בשלב השני על בית המשפט לבחון האם בקיום ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות;

בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום.

1. בית המשפט העליון הדגיש כי - "מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". בע"פ 3672/05טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 21.10.07) חזר בית המשפט העליון וקבע, כי טענת הגנה מן הצדק הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד.
2. פסיקה זו אומצה על ידי בית הדין הארצי בע"פ 14/07 מדינת ישראל נ' הום סנטר (מיום 22.11.07) (להלן: פרשת הום סנטר) ולאחרונה בע"פ 25249-05-10מדינת ישראל נ' עלי עלייאן (מיום 7.3.11) שם נקבע:

"טענת הגנה מן הצדק הינה טענה קיצונית המתאימה למקרים מיוחדים בהם עצם קיומו של ההליך הפלילי כרוך בעיוות דין ופגיעה בתחושת הצדק עד כדי הצדקה לביטולו של כתב האישום בלי לדון בו לגופו. מעצם טיבם של דברים, קשת המקרים בהם ניתן לשקול קבלת טענת הגנה מן הצדק מוגבלת והיא תחול במצבים בהם עצם קיומו של ההליך פוגע בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם להליך תקין".

1. בקשר לאכיפה בררנית קבע בפסיקת בית המשפט העליון בג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע ואח'; פ"ד נג(3) ,304,289 (להלן: עניין זקין) כי:

"אכן, רשות מנהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מנהלית, מחזקת החוקיות. מי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית, ולכן הוא מבקש לפסול את ההחלטה, עליו הנטל להפריך חזקה זאת. הדעת נותנת כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה להפריך את החזקה ולהוכיח אכיפה בררנית. ראשית, הדעת נותנת כי בדרך-כלל רשות מנהלית, שיש לה סמכות לאכוף את החוק, תפעיל את הסמכות על יסוד שיקולים ענייניים לאור מטרת החוק. שנית, גם במקרה שבו קיים חשד בדבר אכיפה בררנית, בדרך-כלל קיים קושי להוכיח כי הרשות המנהלית הפעילה את הסמכות לאכוף את החוק על יסוד שיקול זר או להשגת מטרה פסולה. אולם, במקרה הנדיר, שבו ניתן להוכיח אכיפה בררנית, מן הראוי שתהיה לכך נפקות משפטית."^[2]

ומן הכלל אל הפרט

1. במקרה דנן, טענה הנאשמת כי המאשימה השתהתה בהגשת כתב האישום כנגדם כשנתיים ממועד ביצוע העבירה לכאורה. הנאשמת טענה, כי בנסיבות התיק, כתב האישום הוגש זמן רב לפני תום תקופת ההתיישנות על העבירה וכי המקרה שעליו נסמכת הנאשמת אינו רלוונטי לעובדות המקרה דנן.
2. תקופת ההתיישנות של העבירה המיוחסת לנאשמת הנה חמש שנים ממועד ביצועה לכאורה. הגשת כתב אישום לאחר תקופה של שנתיים ימים, בשים לב לעומס המוטל על המאשימה ובשים לב לפעולות החקירה הנדרשות בטרם ההחלטה על הגשתו, נראית לי סבירה בנסיבות העניין, ובכל מקרה, אין עולה כדי פגיעה קיצונית ובלתי מידתית בנאשמים עד כדי ביטול כתב האישום שהוגש כנגדה.
3. ביחס לטענות הנוספות בדבר הבטחה מנהלית ופסול בהליך החקירה, דעתי כדעת המדינה, כי יש לשמוע על כך ראיות ובשלב זה, בו היושב בדין אינו חשוף לחומר החקירה, אין בידי בית הדין תשתית מספקת שעל בסיסה ניתן יהיה להכריע בטענה.
4. אשר על כן, ככל שתראה לנכון, תוכל הנאשמת לשוב ולהעלות שתי טענות אלה במסגרת שלב הראיות, באופן שתיפרש בפני המותב התמונה הראייתית המלאה.
5. לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה לביטול כתב האישום נדחית.

ניתנה היום, כ"ז ניסן תשע"ד, (27 אפריל 2014), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. ראו החלטתי ונימוקיה כפי שנכתבו בע"ז 1675/08 מדינת ישראל נ' ניר משה, ניתן ביום 19.8.13 וכן ראו: עפ"א 7612-05-13 מ"י נ' י.ד. לוי אלברט (2000) חב' לבנין (1997) בע"מ (ניתן ביום 05.02.14). ↑

2. עמ' 306 ↑