זוהי תביעה לסעד הצהרתי בעילה של הרמת המסך של נתבעת 2, (להלן: "הנתבעת") כך שחובותיה ייוחסו גם לנתבע 2, (להלן: "הנתבע").

א. תמצית טענות התביעה

1. הצדדים ניהלו יחסים עסקיים החל משנת 2007 והנתבע הינו בעל השליטה, מנהל ודירקטור בנתבעת 1. בבעלות הנתבע חברה נוספת בשם "דבל השקעות ונכסים מניבים בע"מ" (להלן "דבל") המחזיקה בבעלותה חברה נוספת בשם "ש.ע.ר. חברה להשקעות בע"מ" (להלן: "ש.ע.ר").

במהלך העסקים נמסרו לתובע שיקים של הנתבעת כבטחון להלוואה שנתן התובע לנתבע. השיקים היו חתומים על ידי הנתבעת, אשר הוצגה לתובע כחברה סולבנטית המנהלת מלון פעיל על חוף הים בעיר בת-ים. התובע בדק ומצא שאכן החברה הינה בבעלות הנתבע וכתובתה ושמה תואמים את פרטי מלון ויה מאריס ברחוב בן גוריון 43 בבת ים (להלן: "המלון").

2. ההלוואה לא הושבה לתובע והוא הגיש את 31 השיקים שקיבל כבטחון לביצוע, כאשר החוב עמד בעת הגשת התביעה דנן על 900,000 ₪. הנתבעת הגישה בקשה להתנגדות, אשר נדחתה ביום 18/10/10 על ידי כב' הרשמת שרון הינדה, אשר קבעה בין היתר, שיימשכו ההליכים בתיק ההוצל"פ וכי גרסת הנתבע, אשר הצהיר כתמיכה לבקשה להתנגדות, אינה אמינה.

ניסיונות גביית החוב בתיק ההוצל"פ לא צלחו והסתבר לתובע, כי קיים חשש ממשי להברחת נכסים וקיפוח נושים על ידי הנתבעת, באמצעות הנתבע. כן הסתבר, כי הנתבעת רוקנה מתוכן, כדי להתחמק מתשלום חובותיה, ויתרה מכך, יש חשש שהנתבעת הוקמה כקליפה ריקה להונאת נושים.

3. טוען התובע, שמשרדי הנתבעת מצויים במלון ששמו כשמה, הנתבע נמצא רוב היום במלון ואחותו מנהלת אותו. הנכס בו פועל המלון אינו בבעלות הנתבעת, אלא בבעלות חברת ש.ע.ר. שהינה בבעלות דבל, ודבל הינה בבעלות הנתבע. עוד עולה מהטלת העיקול, כי הנתבעת מחזיקה ב-250 ₪ בלבד בבנקים, מה שמצביע על הברחת הכספים ו/או על מימון דק ו/או שהנתבעת מעולם לא הפעילה את המלון והוקמה כדי להתחזות כמפעילתו. מדובר בחברת קש שעיסוקה להפלת נושים, לקנוניה שנולדה על ידי הנתבע.

4. טוען התובע, שהנתבעת הוקמה בשנת 2007 לאחר החלטת כב' הש' קרת בבש"א 11887/03, בלס נ. דבל השקעות ואח' (להלן: "פרשת בלס"), שם נקבע שדוד בלס, אחיו של הנתבע דנן, עושה שימוש אסור במטרה לקפח את נושיו. טוען התובע, כי מר משה בלס הקים את המשיבה כחברה נקייה שתשמש אותו בהטעיית נושים חדשים. עוד לטענתו, מדובר בנתבע שהוא מקים חברות סדרתי, שמשאיר אחריו נושים.

בקשת התובע להרמת המסך במסגרת תיק ההוצל"פ נדחתה והרשם קבע שאין הנושא בסמכותו ולכן הוגשה התביעה דנן.

5. השטרות שנמשכו על ידי הנתבעת, נמסרו לתובע על ידי הנתבע, ועל פי עדותו בפרשת בלס הנ"ל, הוא הבעלים היחיד של חברת דבל. חברת דבל, אשר הגישה בקשה לביטול העיקול על מטלטלי הנתבעת טענה, שכל המיטלטלין במלון בבעלותה, שהיא מפעילה את המלון וכי היא חברת האם של ש.ע.ר. בעלת הנכס בו פועל המלון. דבל צרפה לבקשה הסכם שכירות בין חברת ש.ע.ר. שהיא בעלת הנכס בו פועל המלון לבין חברת דבל, מפעילת המלון. לטענתה, ההסכם נחתם בין 5 גורמים, כולל הנתבע באופן אישי. בהסכם השכירות הנ"ל נראה בעליל חוסר ההפרדה המוחלט בין בעלי המניות לבין החברות, כאשר נקבע (סע' 6 לתוספת להסכם), כי זכויות בעלי המניות וביניהם הנתבע, יהיו ביחד ולחוד והמלון יתנהל על פי שיקול דעתם ולא על פי החלטות ש.ע.ר. מה שמצביע, לטענת התובע, לעירוב נכסים.

6. כב' הש' קרת קבעה בפרשת בלס, כי לאור העובדה שיש זהות מוחלטת בין דבל לדוד בלס ובין ש.ע.ר. (המוחזקת על ידי דבל) לבין דוד בלס, הרי שדוד בלס עשה באישיות המשפטית של דבל כדי לכסות על פעולותיו, ולכן היא חייבה את כל המצהירים מטעם דבל, כולל הנתבע דנן, בהוצאות. בפרשת בלס העיד דוד בלס, כי דבל זה ש.ע.ר, ש.ע.ר זה דבל והכל ביחד.

טוען התובע, כי לאור הרמת המסך שבוצעה בפרשת בלס פעל הנתבע דנן ביחד עם דוד בלס להקמת הנתבעת ב-2007, ליצירת חיץ מדומה בין השותפים לקנוניה לבין האחריות.

7. עוד טוען התובע, כי הנתבעת היא חברה משפחתית, בבעלות מלאה של הנתבע ואחיינו, עם אותם בעלי מניות והנתבעת משמשת כלי לצורך נוחות בענייני מס. הנתבע פעל כדי לרמות את התובע, כאשר הציג את הנתבעת כבעלת בית המלון שהוא פעיל ולמעשה, הנתבעת הוקמה כחברת קש בשם הזהה למלון כדי להפיל נושים בפח. לחילופין, טוען התובע, לאחר שהתובע הילווה כספים וקיבל עבורם שיקים של הנתבעת, החליט הנתבע לרוקן את הנתבעת מתוכן. התובע, בעת הלוואת הכספים האמין, שהנתבעת מפעילה את המלון ומצג השווא והתרמית של הנתבע, גרמו לו להסכים להלוות את הכספים. בפועל, היום אינו יכול לקבל את כספו חזרה מהנתבעת.

8. בתיק הוצל"פ נשוא תביעה זו קבעה כבר הרשמת אליהו מירב, שש.ע.ר. ודבל התנהלו כגוף אחד והאבחנה ביניהן מלאכותית. כן נקבע, כי הכתובות של שתי החברות זהה. הרישיון לניהול העסק הוא על שם דבל בכתובת ש.ע.ר. וישנה זהות מסוימת בין בעלי המניות משה ויניב בלס, כשהדירקטור בדבל הוא משה בלס. באותה החלטה, טוען התובע, ביצעה כב' הרשמת הרמת מסך לעניין עיקול מיטלטלין בין שתי החברות. לטענת התובע, הנתבעת, משה בלס – הנתבע, חברות ש.ע.ר. ודבל, חברו יחד בקנוניה לעשיית רווחים על גבם של הנושים והתובע מפרט את טבלת החברות שהקים הנתבע והמירמה המבוצעת על ידי הנתבע (סע' 34 לתובענה דנן). התובע מציין שמשה בלס טען בבש"א 11887/03 – פרשת בלס, שחברת דבל היא הבעלים של ש.ע.ר. דהיינו, הוא עצמו הבעלים של דבל שהינה בעלים של ש.ע.ר. מה שמצביע על כך שמשה בלס הוא הבעלים של כל החברות.

מדובר בעירוב נכסים מסועף וכבר נקבע על ידי כב' הש' קרת בפרשת בלס הנ"ל, כי מדובר בעירוב חברות מה שגרם לנתבע להקים חברה חדשה, היא חברת מלון ויה מאריס בשנת 2007 במטרה להונות את הנושים. טוען התובע שהנתבע רימה אותה מיום נטילת ההלוואה, משתמש במסך ההתאגדות של הנתבעת ומציג מצב שווא בפני התובע. לכן, טוען התובע, להרמת המסך.

9. בחקירתו העיד התובע, כי יש לו ניירות לגבי ההלוואה שניתנה במזומן לדרישת הנתבעים. לדבריו, הנתבע נהג להסיע אותו לבנק להוצאת המזומנים. סך כל ההלוואות היו בסכומים של 700-800 אלף ₪ ולדבריו, הנתבע ואחיו נטלו ממנו בסך הכל 2,5 מיליון ₪, כאשר על חלק מהסכומים קיבל מהם "פתקים". ההלוואות ניתנו בזמנים שונים בסכומים שבין 3,000 ל- 90,000 ₪, כאשר סכומים קטנים היו בכיסו וסכומים גדולים הוצאו מהבנק. ההלוואות ניתנו בין חודש מרץ 2008 עד מרץ 2009, תוך שהנתבע ואחיו פיתו אותו בהבטחה שיקבל 4% לחודש.

התובע, לדבריו, האמין לאמירה זו, כיוון שהיה מדובר באנשים עשירים. לגרסתו, בגין כל שיק שקיבל, נתן התובע סכום דומה במזומן. בדיעבד, הסתבר לו שהמלון מהווה "קליפה" וניתנו לו שיקים של הנתבעת, שכתובתה ככתובת מיקום בית המלון. הוא ביקר במלון בליווי אחות של הנתבע והתרשם ממנו מאוד. לגרסתו, מידי יום הנתבע היה מגיע למלון ולוקח מעטפות עם כסף של הפדיון, והכל במזומן. התובע טוען שביקר כמעט מידי יום במלון וראה את הנתבע נוטל כספים. לא נקבע בין הצדדים מועד להשבת הכספים ולגבי השיקים שניתנו לו, נחתמו הסכמים.

10. טענתו להברחת נכסים נסמכת על העובדה שהנתבעים רושמים נכס על שם אחר, ומוכרים לצד ג' וגם בבית המשפט המחוזי נקבע, ששלושת החברות מעורבות, דהיינו דבל, ש.ע.ר. והנתבעת. עוד טען לעניין זה, כי לאחים בלס נכס בחיפה שרשום על שם קרובי משפחתו שנמצאים בחו"ל, אך הם עושים בנכס כבשלהם. יש בית מלון נוסף בבת ים שהם מקבלים ממנו 50% ואת בית המלון רשמו על שם שתי חברות.

טוען התובע בעדותו, כי את הכסף נתן למשה בלס ולא לנתבעת. הכסף ניתן במזומן כיוון שמשה ודוד לא הסכימו לקבל שיקים.

טענות הנתבעים

11. לטענת הנתבעים, התובע פתח תיק הוצל"פ לביצוע השטרות בגין 27 שיקים שמשכה הנתבעת לטובת התובע. התנגדות הנתבעת נדחתה ובמסגרת תיק ההוצל"פ ביקש התובע הרמת מסך, בקשה שנדחתה מחוסר סמכות הרשם לדון בה. טוענים הנתבעים, כי מדובר בהשתק פלוגתא ובהשתק עילה ועתה פונה התובע להרמת המסך לגבי הנתבע.

טוענים הנתבעים, שנטל ההוכחה בתביעה בה מתבקש בית המשפט לחייב אורגן של חברה הינו גבוה, כיוון שהחברה היא אישיות משפטית נפרדת והרמת המסך הינה רק במקרים חריגים, מה שאין מדובר במקרה דנן. גם את טענת התרמית יש להוכיח בדרגת שכנוע גבוהה מהרגיל. מוסיפים הנתבעים, כי התביעה דנן עוסקת באותה מלונית ברחוב בן גוריון בבת ים, שנדונה עתה בערכאת ערעור לאור העובדה שהמניות בה הוקנו לנאמן על נכסי דוד בלס.

12. משה בלס בתצהירו טוען, כי התובע הוא איש עסקים העוסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות תמורת ריבית בשוק האפור של 10% לחודש, והינו תובע סדרתי במטרה להטריד את הנתבע ואחיו, לגרום להם נזקים, ולסחוט מהם כספים. משה בלס מפרט 27 תיקים אשר הוגשו, לטענתו, על ידי התובע, תוך ניצול מערכת המשפט ופועל בחוסר ניקיון כפיים, תוך שהוא לא מגלה את כל העובדות לבית המשפט. טוען משה בלס, כי הוא והתובע מכירים מעל 20 שנה ובשנים האחרונות שתפו פעולה בעסקים רבים, הוחלפו ביניהם כספים הן בגין עסקאות משותפות והן בגין הלוואות דו צדדיות.

עקב סכסוך ביניהם התכחש התובע להסכמות שהיו והחל לדרוש ריבית של 10% לחודש. השיקים נשוא התביעה דנן הם מחודש מאי 2008 והופקדו שנה וחצי לאחר מכן, כיוון שהתובע ידע שאסור לו להפקידם. במסגרת היחסים העסקיים החזיק התובע פנקס שיקים ריק של הנתבעת ועשה בו שימוש לענייניו העסקיים והסתבר לנתבע, בדיעבד, שהתובע עשה שימוש בשיקים גם לצרכיו הפרטיים ולא רק לעסקים של השניים, מה שמצביע על הונאה. עוד לטענת הנתבע, גם כיום בידי התובע שיקים ריקים וחתומים של המלון. הוא הגיש שיקים לגבייה ללא סיבה.

13. טוען הנתבע, כי הוא הציע לתובע לרכוש נכס ברחוב סירקין 13 בגבעתיים ולכן היה זכאי לעמלת יזם בסך 55,000$ ככל שלא יקנה את מחצית הנכס. לכן, לתובע היה כדאי לצרף אותו כבעלים והציע לו לרכוש את הנכס במשותף ושהם יהיו בעלים משותפים ממועד הרכישה, שנעשה על שם התובע בלבד. בפועל, התובע מימן את רכישת הנכס בסך 1,454,274 ₪ ונקבע, שהנתבע ישלם לו בהמשך את מחצית התמורה, מבלי שנקבע מועד להשבת מחצית סכום הרכישה, כאשר ההסכמות היו על בסיס האמון ביניהם.

הנכס הושכר בתמורה ל-22,000 ₪ לחודש ויש הסכם בין הצדדים הקובע שהנכס נרכש במשותף. עוד הוסכם בין הצדדים, שהנכס ישופץ במימון הנתבע, כאשר כל צד יישא במחצית העלות. טוען הנתבע, כי הוא מסר לתובע לצורך שיפוץ הנכס 240,000 ₪ ועל התובע היה לשאת במחצית עלות זו. בידי הנתבע, רק חלק מהאישורים שמסר לו התובע ולפיהם קיבל ממנו כספים. במועדים 16/9/07 ו-18/9/07 נחתם זיכרון דברים בעניין זה וביום 14/12/07 נחתם הסכם השותפות, אך התובע לא מסר לו עותק מההסכמים.

14. טוען הנתבע שלאור יחסי האמון שהיו ביניהם, ברוב המקרים הוא מסר לתובע שיקים ריקים והתובע מילא את הסכומים. על חלק קטן מהשיקים בסך 15,000 ₪ בלבד מתוך 680,000 ₪, חתם אחיו של הנתבע, דוד, בגב השיק כ"ערבות כבוד". התובע ידע שדוד פושט רגל ואין משמעות לחתימתו על גב השיק, אך טען שחתימת דוד נותנת לו בטחון. הנתבע מפנה למסמכים ד'1 עד ד'5 לתצהירו שהם, לטענתו, הראיה לכך שהוא הפקיד כספים "לקופת שותפות הנכס בגבעתיים".

עוד לטענתו, הוא שילם לתובע לאחר רכישת הנכס 133,600 ₪ בשלושה שיקים שנותרו בידי התובע למרות שהוחלפו. התובע אף אישר בחתימת ידו ששני שיקים נפרעו. הנכס בגבעתיים מניב תשואה חודשית של 22,000 ₪ ולכן הנתבע זכאי למחצית מכך. לטענת הנתבע, סוכם שכל עוד הוא אינו מחזיר לתובע את מחצית ההשקעות ברכישת הנכס בגבעתיים, שכר הדירה ייגבה על ידי התובע והמחצית של הנתבע תקוזז מחובו לרכישת הנכס. עד היום, טוען הנתבע, גבה התובע דמי שכירות בסך 572,000 ₪, כך שעל חשבון חובו של הנתבע גבה 286,000 ₪ וביחד עם הסכומים הנוספים שנתן יש לקזז מחובו 549,600 ₪.

טוען הנתבע, שבעת מסירת השיקים לתובע, הנתבעת הייתה סולבנטית, אך הוא לא הציג כל מצג בעניין זה, וכי הנתבעת לא הבריחה כל נכסים ולא הוקמה למטרה כזו.

15. הנתבע העיד, כי לא היה שותף עם אחיו בעבודה ,למעט חברה שהייתה בבעלותם בשנת 1993 ומלון ויה מאריס היה של הנתבע. הוא התחמק מלהשיב על השאלה, מדוע אחיו נתן תצהיר שתמך בבקשת ההתנגדות לביצוע שטר שהגישה הנתבעת. לגרסתו, למרות שכתוב "חברת דבל" בבקשות, הכוונה הייתה לויה מאריס, כאשר הרישיון הוא של דבל והמלון הוא של ויה מאריס,. הנתבע אישר שלש.ע.ר ודבל יש מניות בחברת ויה מאריס ודבל היא חברת בת של ש.ע.ר. זאת, למרות שאין הדבר רשום בתדפיס רשם החברות של חברת מלון ויה מאריס.

ג. דיון

המחלוקת הצריכה הכרעה, הינה בשאלה, האם יש לבצע הרמת מסך הנתבעת לגבי הנתבע.

16. לטענת הנתבע, המקרה דנן אינו מתאים למקרים החריגים בהם מתבצעת הרמת המסך, והתובע לא הוכיח את התרמית הנטענת על כלפי הנתבע. הוא גם לא הוכיח את טענתו, לפיה הנתבעת הוקמה כאישיות משפטית פיקטיבית במטרה להפיל נושים בפח.

הנתבע טוען, כי על פי עדותו, התובע ידע כבר בעת הגשת השיקים לביצוע, כי הנתבע מרמה אותו, ולכן, ידע טרם מתן פסה"ד נגד הנתבעת אודות מעשי התרמית הנטענים על ידו. לטענת הנתבע, התובע שהבין כבר אז שאין לו עילת תביעה נגד הנתבע, מנסה עתה לטעון להרמת המסך.

הנתבע מפנה לעדות התובע, לפיה הוא הילווה את הכסף לנתבע ולא לנתבעת, אך קיבל שיקים של הנתבעת. טוען הנתבע, כי תמוהה העובדה שלמרות שההלוואה ניתנה לנתבע, השיקים שנמסרו לו נמשכו על ידי הנתבעת, והוא לא טרח להחתים את הלווה האמיתי, לדבריו, על גב השיקים - כערב. התובע אף לא טרח להגיש תביעה כספית נגד הנתבע להשבת ההלוואה הנטענת על ידו, מה עודף, שתביעה להרמת המסך נולדת ממערכת עובדתית שבה ביצע תובע עסקה עם חברה, בעוד שבמקרה דנן, התובע ביצע את העסקה ישירות עם הנתבע. התובע לא הוכיח שהנתבעת הוקמה, כטענתו, כקליפה ריקה כדי לשמש את הנתבע ואחיו להונות נושים.

הנתבע טוען כי בהחלטת כב' השופטת קרת מאיר, אין דבר לגבי מעשי הנתבע הקשורים לתביעה דנן. לטענתו, התובע לא הצביע על כל פעולה של החברה שניתן לייחס לנתבע ואף לא הצביע על נכס החברה אשר הוברח.

עוד טוען הנתבע, כי העובדה שכתובת המלון והנתבעת זהה אינה מצביעה על תרמית.

17. השיקים שנמשכו על ידי הנתבעת הוגשו לביצוע בהוצאה לפועל, והנתבעת הגישה בקשת התנגדות לביצועם.

כב' הרשמת הינדה בהחלטה מיום 18.10.10, אשר דחתה את בקשת ההתנגדות שהגישה הנתבעת בגין השיקים שהוגשו לביצוע (ת"ט 24128-03-10), קבעה, כי טענת הנתבעת בהתנגדות הייתה, שהשיקים נמסרו לביטחון במסגרת עסקה לרכישת נכס מקרקעין של דוד בלס, בה היו מעורבים גם הנתבע והתובע, וכי התובע לא היה אמור להציג את השיקים לגבייה, אך עשה זאת עקב סכסוך עם הנתבע. כן פרטה כב' הרשמת הינדה, כי הנתבעת טענה לקיזוז כספים המגיעים לנתבע בגין שיפוץ הנכס והחזר כספים ששילם לתובע ובנוסף, בגין מחצית מדמי השכירות של הנכס. כב' הרשמת קבעה, לגבי טענת הנתבעת, לפיה השיקים נמסרו לתובע כביטחון, כי הנתבע לא הסביר את ההיגיון במתן שיקים לתובע לביטחון, כאשר הנכס נרשם כולו על שמו של התובע.

18. בפרשת בלס דנה כב' השופטת דניה קרת-מאיר, בבקשת הנאמן על נכסי החייבים דוד ואיזבל בלס (אחיו וגיסתו של הנתבע דנן), להורות, כי דירת המגורים של החייבים הינה נכס שלהם המוקנית לנאמן. בשם דבל, הגיש שם תצהיר הנתבע דנן, לפיו 24% ממניות דבל בבעלותו, למרות שאינו רשום בה כבעל מניות.

כב' השופטת קרת – מאיר מפרטת בהחלטתה, כי החייב שם – דוד בלס- העיד "דבל זה ש.ע.ר, ש.ע.ר. זה דבל זה הכל ביחד". כב' השופטת קרת מאיר, קבעה שהזהות בין ש.ע.ר. לדבל עולה גם מעדות עו"ד פלד בהמרצת פתיחה 690/00.

כב' השופטת דניה מאיר התייחסה לעדותו של הנתבע דנן (משה בלס) בפרשת בלס, לטענה בדבר קבלת המניות בדבל, אשר טען, כי בתמורה למניות, הוא שילם 25,000$ עבור מלון ויה מאריס ולאחר מכן נתן עוד 50,000$ ו- 350,000$. כשנשאל היכן רשומות השקעותיו אלה, השיב "איפה שצריך לרשום את זה". נקבע שתשובתו זו אינה ראיה לטענתו.

נקבע שם, כי מניות דבל הרשומות על שם עו"ד פלד מוחזקות עבור דוד בלס וכי קיימת זהות מוחלטת בין דוד בלס, לבין מניות ש.ע.ר המוחזקות על ידי דבל וכי דוד בלס עשה שימוש באישיות המשפטית של דבל, שנועד לכסות על פעולותיו.

19. טרם שאדון בשאלת הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת לגבי הנתבע, אציין, כי עדות התובע הייתה אמינה, עקבית הגיונית ומפורטת, ללא סתירות. מעדותו, אותה כאמור אני מקבלת, עולה, כי התובע הלווה לנתבע ולאחיו – דוד בלס- מעת לעת סכומי כסף במזומן בלבד, כאשר הנתבע הסיע את התובע לבנק והמתין שיוציא מזומנים. למטרת החזר ההלוואה, מסרו לו 27 שיקים משוכים על ידי הנתבעת, שכתובתה הייתה ברח' בן גוריון 43 בבת ים והוצגה על ידי הנתבע בפני התובע, כבעלים של מלון ויה מאריס באותה כתובת. הנתבע אף גרם לתובע לבקר בבית המלון הפעיל והתובע אף ביקר במשרדי הנתבע ואחיו ברח' הרצל 61 בתל אביב. כן נכח הנתבע, בפדיון של בית המלון אשר הגיע מדי יום למשרד. שוכנעתי, כי התובע נתן לנתבע ואחיו את ההלוואות לאחר ששוכנע, מהמצג שהציגו בפניו השניים, שבית המלון הינו בבעלות הנתבעת שהינה בבעלות הנתבע ואחיו.

20. בדיעבד, ולאחר שהתנגדות הנתבעת לביצוע השיקים נדחתה, הסתבר לתובע שהנתבע ואחיו הוליכו אותו שולל, וכי הנתבעת אינה הבעלים של בית המלון, למרות שכתובת הנתבעת וכתובת בית המלון – זהה. הבעלים של בית המלון, הינה חברת ש.ע.ר. ודבל הינה בעלת הזכות לניהול בית המלון, כך עולה מהבקשה הבהולה שהגישה דבל לביטול הליך העיקול והוצאת המיטלטלין מהמלונית.

טוען התובע, כי 3 חודשים לאחר החלטתה זו של כב' השופטת קרת מאיר, הוקמה ביום 17.10.07 הנתבעת בכתובת המלון, שמנהלה הינו הנתבע ובעלי המניות הינם הנתבע ובנו – יניב בלס. הנתבעת, כך התובע, הוקמה על ידי הנתבע ואחיו, באמצעות הנתבע, כדי שבאמצעותה, יוכלו הנתבע ואחיו להמשיך להציג עצמם כבעלים של בית המלון ולהמשיך לנהל עסקים בשם בית המלון, ולהונות צדדי ג' ושמה של החברה הוא כשם בית המלון וכתובתה ככתובתו.

השיקים שנמסרו לתובע משוכים על ידי הנתבעת, הוצגו בפניו על ידי הנתבע ואחיו, כשיקים של בית המלון. בכך, רימה ועקץ הנתבע את התובע כאשר ידע שהשיקים אינם שייכים לבית המלון ואין מאחוריהם דבר.

שוכנעתי, כי התובע, כמחזיק בשיקים של הנתבעת, הוטעה לחשוב כי מדובר בשיקים שהוצאו על ידי בית המלון המצוי באותה כתובת של החברה וכי בית המלון אחראי לפירעון השיקים.

21. התובע מפנה לכך, שהנתבע בחקירתו הציג 5 גרסאות לזהות בעלי בית המלון:

א. המלון בבעלות הנתבע (ע' 22 שורה 11 לפרוטוקול)

ב. הבעלות של הנתבעת והרישון של דבל (ע' 23 שורה 6 לפרוטוקול)

ג. דבל הינה בעלת זכות הניהול של בית המלון מכוח הסכם השכירות עם ש.ע.ר שהינה הבעלים של בית המלון ומענה בכתובת בית המלון. לבקשת דבל בעניין העיקול, הוצג הנתבע כמנהלה. כך גם הערת ב"כ הנתבעים ע' 23 שורה 12 לפרוטוקול.

ד. הבעלים הינה הנתבעת, לש.ע.ר מניות בנתבעת ודבל הינה חברת בת של ש.ע.ר. (ע' 24 שורה 24 לפרוטוקול).

המסגרת הנורמטיבית

22. בע"א 4263/04, ע"א 4347/04 קיבוץ משמר העמק נגד עו"ד טמיר נקבע:

תיקון תשס"ה

בתשס"ה שונה נוסחו של סעיף 6 לחוק החברות, וזאת בעיקר לשם הבהרה כי לא היה בכוונת מחוקק חוק החברות החדש להרחיב את קשת המקרים שבהם יורם מסך ההתאגדות לעומת המצב שקדם לחוק החברות (הצעת חוק החברות (תיקון) תשס"ב-2002, הצ"ח 3132, תשס"ב, עמ' 638, 640). נוסחה המתקן של הוראת החוק בענין הרמת המסך הוצר והודק בהשוואה לנוסח המקורי, וזו לשונה של ההוראה כיום:

"הרמת מסך

(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193, ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב) בית המשפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה, או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי, בנסיבות הענין, נכון וצודק לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.

(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)".

.........

לענין הרמת מסך, מבהיר הסעיף המתקן, ראשית, כי המקרים בהם ניתן לייחס את חובות החברה לבעלי המניות יהיו כאשר בנסיבות הענין "צודק ונכון" לעשות כן, אך לא כעילה העומדת לעצמה, אלא רק בהתקיים אחד המצבים המפורטים באותה הוראה, קרי - כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה כדי להונות אדם, או לקפח נושה של החברה; או באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. על-פי הוראת החוק, גם בהתקיים אחד המצבים האמורים, הרמת המסך כפופה בכל מקרה לכך שהדבר יהיה "צודק ונכון" בנסיבות הענין;

שנית, אמצעי הרמת המסך מוגבל למקרים חריגים בלבד, שבהם נעשה שימוש פסול באישיות משפטית נפרדת;

שלישית, לתנאים שנכללו בהסדר המקורי לצורך הרמת המסך נוספו תנאים מפורשים נוספים:

(א) מודעות בעל המניה לשימוש הבלתי נאות של החברה בעקרון באישיות המשפטית הנפרדת באחד המצבים המצדיקים הרמת מסך, כאשר מודעות לענין זה כוללת עצימת עיניים, קרי: גם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות שגרמו לשימוש פסול כאמור, אך תוך הימנעות מלבררן, ייחשבו מודעות, למעט רשלנות בלבד.

(ב) התחשבות בשיעור אחזקותיו של בעל המניות בחברה. כך, למשל, מקום ששיעור החזקותיו של בעל מניות בחברה הוא כזה שאינו מקנה לו מעורבות או פיקוח כלשהו על פעולות החברה, עשוי להתקיים מצב בו לא יהיה זה צודק ונכון להרים את מסך ההתאגדות כלפיו. בכך מצביע החוק על אבחנה בין משקיעים אקטיביים למשקיעים פאסיביים. בעיקרו, הוא אינו מיועד לחול על בעלי מניות קטנים, שחלקם בניהול החברה וברווחיה זניחים (חביב-סגל, שם, עמ' 324).

(ג) יש חשיבות לצורך הענין למידת קיום חובותיו של בעל המניות כלפי החברה על-פי סעיפים 192 ו-193 לחוק; הוראות אלה קובעות את חובות בעל המניות ובעל השליטה ובעל כוח הכרעה בחברה לפעול בתום לב ובדרך מקובלת כלפי החברה ובעלי המניות האחרים בהפעלת זכויותיו ובמילוי חובותיו בחברה.

(ד) היקף יכולתה של החברה לפרוע את חובותיה.

...........

סעיף 6 לחוק החברות במתכונתו המקורית, החל על ענייננו, מאפשר הרמת מסך "אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן" כעילה העומדת לעצמה. ניתן לעשות כן, בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים, במקרה של שימוש פסול בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת כדי לקפח אדם........

23. ב ת"א 1863-08 ורדים טורס בע"מ נ' המועצה המקומית, נקבע לעניין חברות מעטים - משפחתיות:

"הרמת מסך מותנית בקיומם של יסודות עובדתיים מסוימים - קיומה של יחידה כלכלית אחת, זהות בבעלי המניות והמנהלים בתאגידים השונים ושליטה מלאה של חברת האם בחברה הבת עד כדי שלילת רצונה העצמי של החברה הבת. המבחן הוא האם החברה הבת מהווה מכשיר או צינור לפעולותיה של החברה האם.... השאלה היא, אם הובאו ראיות המלמדות כי החברה, במבנה פעילותה הקיים, מקיימת בפועל יחס של יחידה כלכלית אחת עם המבקשות, בהתאם למשתנים האמורים" רע"א 96 / 8472 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' מושב שיתופי מולדת פד"י נא (1) 61, 61-62.

..........

,אמור מעתה, שהרמת המסך מוכרת ואפשרית בהיקף זה או אחר, הכול לפי טיבו של העניין, הן כדי למנוע מבעלי מניות בחברה או מהחברה כתאגיד ניצול ההפרדה שביניהם להשגת מטרה לא כשרה, הכרוכה ממילא בפגיעה בזולת, בקיפוחו או בהסבת נזק לו, והן לשם "עשיית הצדק והיושר ושמירה על טובת הציבור". היבט זה של הרמת המסך חשוב במיוחד כדי להגן דווקא על בעלי המניות מפני קיפוח, עוול ואי צדק העשויים להיגרם להם. ,

ע"א 90 / 4606 איטה מוברמן נ' תל מר בע"מ מו (5) 353, 363.

24. בע"א 10582 ישראל בן אבו נגד דלתות חמדיה נקבע:

החברה דנא היא חברה משפחתית. על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי "פורמלי" לצורך נוחות בענייני מס. כבר נפסק: "החברה היתה חברת מעטים שבשליטת משפחה אחת... במקרה כזה יש לראות במעשה בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. האורגן העושה כאן את המצג אינו לא מועצת מנהלים... אלא כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה" (השופט ויתקון, בבג"ץ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד כב(1) 533, 539. וכן ראו רע"א 161/67 שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ, פ"ד לב(1) 510, 515, מ"מ הנשיא – כתארו אז – לנדוי). "מסקנה זו (של הרמת המסך - א"ר) מתחזקת בכך שמדובר בענייננו בחברה פרטית משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפחתי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות" (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תלמר, פ"ד מו(5) 353, 366, מפי השופט ד' לוין). אכן, אין להתעלם מהעובדה שחלק ניכר מעולם החברות בישראל הוא חברות משפחתיות, ואין מקום להקל ראש חלילה בפגיעה בהתאגדותן. ואולם, ההתייחסות אליהן, כעולה מן הפסיקה, מעוגנת בנסיון החיים וכאמור בשכל הישר, קרי, שככל שהמדובר במבנה "משפחתי", הסיכוי לעירוב תחומין ולניהול המערב בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר. גם התיקון לחוק מתשס"ה, כאמור, מביא בחשבון את שיעור האחזקות כמדד ליכולת הפיקוח האפקטיבי של בעל המניות.

25. בבג"ץ 397/67 באהיים נגד יו"ר ההוצל"פ נקבע:

כאן יש להזכיר פרט חשוב. החברה היתה חברת-מעטים, שבשליטת משפחה אחת, מר גבירץ, המנהל, אשתו ובנו. במקרה כזה יש לראות במעשה בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. האורגן העושה כאן את המצג אינו לא מועצת מנהלים ואף לא מנהל אחר, כמו בענין נויפילד נגד מעונות לוינסקי בע"מ, ע"א 248/54, [4], אלא כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה (גאוור, שם, ע' 203-201).

26. המצב המשפטי של החברות :

הנתבע, הינו אחד מהמנהלים בדבל ובעל המניות היחיד הינו עו"ד אליצור פלד וכתובתה ברח' הרצל 61 שם היו משרדי הנתבע ואחיו. עו"ד פלד החזיק במניות דבל, עבור הנתבע. חברת ש.ע.ר שכתובתה הינה בכתובת בית המלון, ברח' שד' בן גוריון 43 בבת ים– הינה הבעלים של בית המלון, ובבעלות עו"ד אליצור פלד ומנהלה הינו מרק ליבשטיין. נקבע כאמור, על ידי כב' השופטת קרת מאיר, שמניות עו"ד פלד בש.ע.ר הוחזקו עבור דוד בלס. הנתבעת שכתובתה הינה כתובת המלון וכתובת ש.ע.ר הינה בבעלות הנתבע ויניב בלס.

כתובתן של הנתבעת, שהינה בבעלות הנתבע ויניב בלס וכתובתה של ושער היא כתובת בית המלון. ברשם החברות לא כתובה כתובתה של דבל. חברת ש.ע.ר הינה הבעלים של בית המלון. כאמור,

נקבע על ידי כב' השופטת קרת – מאיר, כי ש.ע.ר. זה דבל. בש.ע.ר כאמור בעל המניות הינו עו"ד פלד וכב' השופטת קרת – מאיר קבעה שהן מוחזקות עבור דוד בלס. בדבל כאמור, בעל המניות הינו עו"ד פלד, והנתבע מנהל בה. מניות ש.ע.ר – המוחזקות בידי דבל.

27. בענייניו מדובר בחברת מעטים משפחתית, הנתבע ביחד עם אחיו ו/או יניב בלס. גם כאשר המניות בש.ע.ר נרשמו על שם עו"ד פלד נקבע על ידי כב' השופטת קרת - מאיר, שהן מוחזקות עבור דוד בלס, וכי דוד בלס עשה שימוש באישיות המשפטית של דבל, שנועד לכסות על פעולותיו.

אני קובעת, שגם המניות הרשומות על שם עו"ד פלד בדבל מוחזקות עבור הנתבע, שהוא הבעלים. זאת על פי המפורט בהחלטת כב' השופטת קרת – מאיר, כי "יתרה מזאת, למרות עדותו של החייב כי העביר כאמור את המניות ליניב בתמורה לתשלום סכום של 50,000 דולר או 250,000 ₪, העיד אמנם משה בלס בתחילה כי יניב רכש את המניות. אולם, אח"כ העיד כי הוא עצמו שילם סכום של 250,000 ₪ "ואז לקחתי 100 אחוז את המניות של דבל... זה כסף שאני נתתי" (עמ' 7 לפרו' מיום 2.4.03 בבש"א 4781/03).

עולה כי מדובר בערוב חברות, בין אותם בני משפחה, שהנתבע כבעל המניות, עשה שימוש באישיות המשפטית של החברה שבבעלותו - הנתבעת, כדי לכסות על פעולותיו אשר בוצע, כדי להרחיק נושים מהנתבעת וממנו.

הפסיקה, כאמור לעיל, קבעה, כי ניתן לייחס את חובות החברה לבעלי המניות, כאשר בנסיבות העניין נכון וצודק לעשות כן וכאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת, נעשה להונות אדם, או לקפח נושה של החברה. בנוסף יש צורך במודעות בעל המניות לשימוש הבלתי נאות של החברה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, כולל עצימת עיניים.

28. שוכנעתי מעדות התובע, כי הנתבע עשה ככל יכולתו, והצליח, להציג את הנתבעת כבעלת בית המלון, הן בזהות השמות וזהות הכתובות של בית המלון והנתבעת, והן בערוב העסקאות והחברות שבבעלותו ובבעלות אחיו. הנתבע, ביחד עם אחיו, גרמו לתובע לבקר בבית המלון ולהתרשם מרווחיותו. כתוצאה ממצג זה, האמין התובע שהנתבע הינו הבעלים של הנתבעת, שהינה הבעלים של בית המלון, ושהשיקים שנמסרו לתובע, הן מהחשבון בו מתנהל החשבון של בית המלון, שהינו רווחי מאוד. הנתבעת הינה חברה משפחתית בבעלות התובע ובנו (או אחיינו). החברות ש.ע.ר דבל והנתבעת הינן חברת אם וחברות בת, בבעלות אותה משפחה, או שמניותיה מוחזקות עבור בני אותה משפחה.

29. מעדות הנתבע ניתן ללמוד על ערוב החברות שבבעלותו ובבעלות משפחתו – אחיו דוד בלס ויניב בלס. הנתבע העיד, כי מלון ויה מאריס היה בבעלותו. הוא התחמק מלהשיב על השאלה, מדוע אחיו נתן תצהיר שתמך בבקשת ההתנגדות לביצוע שטר שהגישה הנתבעת שכאמור הינה בבעלותו. לגרסתו, למרות שכתוב "חברת דבל" בבקשות, הכוונה הייתה לויה מאריס, כאשר הרישיון הוא של דבל והמלון הוא של ויה מאריס,. הנתבע אישר שלש.ע.ר ודבל יש מניות בחברת ויה מאריס ודבל היא חברת בת של ש.ע.ר. זאת, למרות שאין הדבר רשום בתדפיס רשם החברות של חברת מלון ויה מאריס.

הנתבע סתר עצמו בעדותו, כאשר באחת טען, כי המלון בבעלותו (ע' 22 שורה 11 לפרוטוקול), בשנייה טען, כי הבעלות במלון הינה של הנתבעת והרישון של דבל (ע' 23 שורה 6 לפרוטוקול), בשלישית טען, כי דבל הינה בעלת זכות הניהול של בית המלון מכוח הסכם השכירות עם ש.ע.ר שהינה הבעלים של בית המלון ומענה בכתובת בית המלון. לבקשת דבל בעניין העיקול, הוצג הנתבע כמנהלה:

ש. אמרת קודם שהמלון הוא בבעלות חברת ויה מריס. פה בסע' 1 רואים שחברת דאבל מגישה בקשה ונאמר שם כאמור לעיל, אז מה נכון?

ת. שער ודאבל יש להן מניות בחברת ויה מריס.

ש. מי הבעלים של מלון ויה מריס?

ת. חברת ויה מריס. לחברת שער יש לה מניות בויה מריס, חברת דאבל היא חברת בת של שער.

ש. מפנה לנספח 1 לבקשה של התובע, יש תדפיס של חברת מלון ויה מריס והבעלים שם הם משה בלס בעל 26 מניות ובנך יניב בלס ב-74 מניות. על פי זה שער ודאבל לא בעלי מניות בחברת מלון ויה מריס?

ת. אמרתי שיש מניות, אז לא כתוב" (ע' 23 שורות 17- 23 לפרוטוקול)

ולבסוף טען, כי הבעלים הינה הנתבעת, לש.ע.ר מניות בנתבעת ודבל הינה חברת בת של ש.ע.ר. (ע' 24 שורה 24 לפרוטוקול).

30. מעדויות הנתבע עולה, כי הנכס בו פועל המלון הינו בבעלות ש.ע.ר שהיא בבעלות דבל ודבל, על פי עדותו בפרשת בלס, הינה בבעלות הנתבע.

בתיק ההוצל"פ הגישה דבל בקשה לביטול עיקול המיטלטלין, ובבקשה טענה שהיא מפעילה את בית המלון והיא חב' האם של ש.ע.ר. דבל טענה שהיא מפעילה את בית המלון מכוח הסכם השכירות עם ש.ע.ר. וכי רישיון העסק הינו על שמה. לבקשת דבל הנ"ל צורף נספח להסכם השכירות, עליו חתומים, בין היתר, משה בלס – הנתבע, דבל וש.ע.ר ועל פי המפורט בו, ביום 2.1.00 נחתם ביון כל הצדדים לו הסכם שותפות לניהול דבל וש.ע.ר.

כב' הרשמת מירב אליהו קבעה בהחלטתה מיום 2.1.11 כי יש זהות מסויימת בין בעלי המניות, כאשר בנתבעת בעלי המניות הם משה ויניב בלס.

31. אני מקבלת את עדות התובע לפיה הנתבע ואחיו, הציגו עצמם בפני התובע, כבעלים של הנתבעת, ואת הנתבעת כבעלים של בית המלון, כאשר שמה של החברה הוא כשם בית המלון וכתובתה ככתובתו. אני מקבלת את טענת התובע, כי השיקים שנמסרו לתובע משוכים על ידי הנתבעת, הוצגו בפניו על ידי הנתבע ואחיו, כשיקים של בית המלון. בכך, רימה ועקץ הנתבע את התובע כאשר ידע שהשיקים אינם שייכים לבית המלון ואין מאחוריהם דבר.

התובע, כמחזיק בשיקים של הנתבעת, הוטעה לחשוב כי מדובר בשיקים שהוצאו על ידי בית המלון המצוי באותה כתובת של החברה וכי בית המלון אחראי לפירעון השיקים.

32. התנהגות הנתבע נכנסת למסגרת הסעיף הקובע:

(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

כן מתקיימת בעניינינו הדרישה שפורטה בפס"ד ברהיים הנ"ל שהיא, מודעות בעל המניה לשימוש הבלתי נאות של החברה בעקרון באישיות המשפטית הנפרדת, כאחד המצבים המצדיקים הרמת מסך, וגם התחשבות בשיעור אחזקותיו של בעל המניות בחברה. שיעור אחזקותיו של בעל מניות בנתבעת היקנה לו מעורבות ופיקוח כלשהו על פעולות החברה והוא היה אקטיבי.

סוף דבר

אני מקבלת את התביעה ומורה על הרמת המסך של הנתבעת לגבי הנתבע, כך שחובות הנתבעת לתובע ייוחסו גם לנתבע.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות שכר טרחה בסך 15,000 ₪.

,