1. ביום 2.2.2012 הוגש נגד הנאשם כתב אישום, בו הוא הואשם בביצוע שימוש חורג הטעון היתר, ללא היתר - עבירה על-פי סעיפים 145(א), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ח-1965 (להלן: החוק או חוק התכנון והבניה) ותקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967. בפרק העובדות שבכתב האישום צוין כי ביום 14.8.2011 בוצע בחלקה 3 בגוש 13592 בישוב כחל - מתחת לחלקה הצפוני של חממה חקלאית - שימוש חורג במבנה הבנוי מאיסכורית בשטח של כ-75 מ"ר ובמחסן בגודל של כ-50 מ"ר לצרכי מגורי עובדים זמניים. בכתב האישום נטען כי יעוד הקרקע הינו "מבני משק", כי השימוש בוצע ללא היתר כדין וכי הנאשם הינו מי שמוטלת עליו חובה להשגת היתר לשימוש החורג.

2. בישיבה ביום 9.5.2012 הודה הנאשם בעובדות כתב האישום. מאחר ובאותו מועד טען הנאשם כי המבנים לצרכי מגורי עובדים זמניים אושרו על-ידי משרד המסחר והתעשיה, דחיתי את המשך הדיון למועד נוסף, בו יוכל הנאשם להציג את האישור אשר הוא טען לקיומו. בישיבה ביום 8.10.2013 לא הציג הנאשם את האישור, ותחת זאת הגיש העתק של נוסח החלטת רשות מקרקעי ישראל מיום 3.6.2013 לגבי "מבני מגורים ארעיים להלנת פועלים זרים בחלקה א' בנחלה ובשטח המחנה בקיבוץ" (נ/1). הוא אף הגיש תדפיס מאתר עמותת "אדמתי" - http://www.admati.org.il (נ/2), ובו הסבר להחלטה האמורה. בהסבר זה צוין, בין השאר, כי "הצבת המבנים מותרת בתכנית תקפה או עפ"י אישור לשימוש חורג, כמשמעותם בחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 והצגת אישור להעסקת עובדים זרים".

לאור הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום, ומשלא הוצג אישור כדין לשימוש החורג, הוא הורשע ביום 8.10.2013 בביצוע העבירה נשוא כתב האישום.

3. בישיבה ביום 8.10.2013 השמיע בא כוח המאשימה את טיעוניו לעונש. הוא הדגיש כי ביצוע עבירת השימוש החורג להלנת עובדים זרים במבנים שייעודם לפעילות חקלאית בלבד נמשך עד לאותו מועד, ותמך זאת בהצגת תמונות של המבנים שהוכשרו לשמש להלנת עובדים זרים (ת/2 - ת/11), שחלקן צולם ביום 7.10.2013 על-ידי המפקחת מטעם המאשימה.

בא כוח המאשימה ביקש כי בית המשפט ישית על הנאשם קנס כספי ותשלום כפל אגרה, יורה על חתימתו על התחייבות כספית ויוציא וצו איסור שימוש. הוא גרס כי מתחם העונש לעניין הקנס נע בין 15,000 ₪ ל-50,000 ₪.

4. בישיבה ביום 15.3.2015 ביקש הנאשם להגיש את טיעוניו לעונש בכתב. הטיעונים בכתב (נ/3) היו:

(א) לנאשם היתר ממשרדי החקלאות והפנים להעסקת 5 פועלים זרים.

(ב) מדובר בחריגה של 75 מ"ר בלבד, המהווה כ-4% מגודל המבנה, והמשמשת למגורי עובדים זרים.

(ג) המשמעות של צו איסור שימוש הינה הפסקת עבודתם של הפועלים הזרים, וזו תוביל לפיטוריהם של כל העובדים המועסקים על-ידי הנאשם, לחיסול עסקו החקלאי של הנאשם (100 דונם מטעים ו-20 דונם חממות) ולהפיכת השטחים המעובדים לעזובה.

(ד) הנאשם הינו אדם ערכי, שמטרתו הינה גאולת קרקעות, ואין לו עבר פלילי.

כן הוגשו שני אישורים רפואיים משנת 2009 (נ/5) של פרופסור זוהר ארגוב, מומחה לנוירולוגיה, אודות מחלתו של הנאשם, ודף מתוך חוברת "מדיניות, הנחיות וקריטריונים לתכנון מבנים חקלאיים" של משרד החקלאות (נ/6), בו נכתב כי מבנים חקלאיים הינם, בין היתר, "מבנים למגורי עובדים זרים".

באותה ישיבה העידה אשתו של הנאשם על אישיותו, ערכיותו, אומץ ליבו ותרומתו לקהילה.

מתחם העונש ההולם

5. העיקרון המנחה בגזירת העונש הינו עקרון ההלימה, דהיינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג העונש ומידת העונש המוטל עליו (ראו: סעיף 40ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)). לעיקרון ההלימה, המבטא למעשה את עיקרון הגמול, משקל בכורה בהשוואה למשקלם של שיקולי מניעה, הרתעה ושיקום בענישה (ת"פ (מחוזי נצ') 92-08 מדינת ישראל נ' חבר (פורסם בנבו, 9.6.2013). לשם הגשמת עיקרון זה קובע חוק העונשין מנגנון תלת-שלבי (ע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת ארבל (פורסם בנבו, 5.6.2013) (להלן: עניין חסן)).

6. בשלב הראשון, בטרם יקבע בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, עליו לבחון ולקבוע מהו מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שהוא ביצע בהתאם לעקרון ההלימה. קביעת המתחם תעשה לאור חמישה פרמטרים: (1) הערך החברתי הנפגע; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; (4) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (המפורטות בסעיף 40ט לחוק העונשין, ונסיבות נוספות, כאמור בסעיף 40יב); (5) לגבי קנס – מצבו הכלכלי של הנאשם (ראו סעיף 40ח לחוק העונשין).

הערך החברתי הנפגע

7. כאשר מדובר בעבירות על חוק התכנון והבניה, הערך החברתי הנפגע הינו שלטון החוק והסדר הציבורי. במקרה הנוכחי פגע הנאשם בערך זה בכך שהקים מבנים לצורך מגורי עובדים זרים בקרקע שייעודה אחר ולא למגורים, וזאת על אף שלא היה בידיו היתר לשימוש חורג

מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

8. מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע הינה בינונית. לא ניתן לקבל את עמדת הנאשם לפיה "כך עושים כולם" ורשויות שלטון נוהגות להעלים עין מהעבירה שביצע.

מדיניות הענישה הנהוגה

9. מדיניות הענישה בעבירות על חוק התכנון והבניה, כפי שנקבעה פעמים רבות על ידי בית המשפט העליון, הינה מדיניות של הרתעה של הנאשם הספציפי ושל עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. נפסק כי על בתי המשפט לתת יד למאבק בעבירות אלו, שהפכו לחזון נפרץ, ולהחמיר עם אלו אשר בונים ועושים שימוש במקרקעין באופן השם את החוק ללעג ולקלס. ראו, למשל, ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה פ"ד לו(1) 723, 724-725 (1978); רע"פ 8701/08 וונש נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה לודים (פורסם בנבו, 3.6.2009); רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.5.2006); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.5.2005); רע"פ 11397/05 סולימנפור נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.1.2007). על בית המשפט ליישם מדיניות זו, בתוך מסגרת הענישה שנקבעה בסעיפי העבירות בהם הורשע הנאשם, הקובעים עונשים של קנס ומאסר.

נסיבות הקשורות בביצוע העבירה

10. באשר למשמעות ההתחשבות בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, נאמר בעניין חסן:

"בשלב זה איננו מתחשבים בנסיבותיו האישיות של הנאשם, היינו נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (ראו סעיף 40יא), דוגמת נסיבות חייו של הנאשם, הפגיעה שתיגרם לו ולמשפחתו כתוצאה מהעונש, מאמציו לחזור למוטב ועברו הפלילי או היעדרו. אולם אין בכך כדי לגרוע מהצביון האינדיבידואלי שהעניק המחוקק לשלב עיצוב המתחם, אשר בא לידי ביטוי בהוראה להתחשב בסוג העבירה בנסיבות המסוימות שבהן היא בוצעה (למשל: קיומו של תכנון מוקדם, נזק בכוח ובפועל, מידת אכזריות כלפי הקורבן וכו'), ותוך התייחסות למידת האשם של הנאשם המסוים שלפנינו (למשל: הסיבות שהובילוהו לבצע את העבירה, חלקו היחסי בביצועה, יכולתו להימנע מהמעשה, מצוקתו הנפשית עקב התעללות מצד קורבן העבירה וכו')" (פסקה 7 שם).

11. על בסיס הפרמטרים שפורטו לעיל הנני קובע כי מתחם העונש ההולם בגין ביצוע העבירה בה הורשע הנאשם הינו קנס שבין 10,000 ₪ ל-50,000 ₪.

נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ושיקולי הרתעה

12. בשלב השני בגזירת העונש המתאים לנאשם במסגרת מתחם העונש שנקבע יש להביא בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות (ראו: סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין; ע"פ 6483/12 פלוני נ' מדינת ישראל (פסקה 10 לפסק דינו של השופט ג'ובראן, פורסם בנבו, 20.3.2013)), כמפורט בסעיף 40יא וסעיף 40יב לחוק העונשין, תוך התחשבות בשיקול ההרתעה האישית (סעיף 40ו לחוק העונשין) ושיקול הרתעת הרבים (סעיף 40ז לחוק העונשין).

13. כשיקול לקולא יש לראות את הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום, אשר חסכה זמן שיפוטי יקר.

חריגה ממתחם העונש

14. בשלב השלישי, בטרם יגזור בית המשפט את העונש המתאים במסגרת מתחם העונש ההולם, עליו לבחון האם יש מקום לחריגה ממתחם זה, בין למעלה (לשם הגנה על שלום הציבור, בתנאי סעיף 40ה לחוק העונשין) ובין למטה (לאור השיקול השיקומי, כאמור בסעיף 40ד לחוק העונשין). בסעיף 40ד(א) לחוק העונשין באה לידי ביטוי עמדת המחוקק לפיה השיקול השיקומי ניצב שני בחשיבותו לשיקול ההלימה (הגמול), שהינו העיקרון המנחה בענישה.

במקרה הנוכחי אין נסיבות המצדיקות חריגה ממתחם העונש שנקבע כאמור לעיל.

העונשים

15. לאור זאת, הנני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

(א) קנס בסך 10,000 ₪, או 60 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב-10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.11.2015 וב-1 לכל חודש קלנדרי שלאחריו.

(ב) חתימת הנאשם על התחייבות בסך 30,000 ₪ למשך שנתיים מהיום להימנע מביצוע העבירה בה הורשע בה הורשע. אם לא יחתום - יאסר למשך 100 יום או עד שיחתום, לפי המוקדם.

(ג) צו איסור שימוש במבנה ובמחסן נשוא כתב האישום, שיכנס לתוקף בתוך 24 חודשים מהיום, אלא אם עד לאותו מועד יהא בידי הנאשם היתר כדין.

(ד) כפל אגרת בניה בסך 7,678 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ו, 21 ספטמבר 2015, בבית משפט השלום בחיפה בנוכחות הנאשם ובאת כוח המאשימה.