לפני:

כב' השופטת עפרה ורבנר

נציג עובדים - רוברט בן אור

נציגת מעסיקים - נעמי ברזילי

החלטה

1. תביעת התובעת להכיר במצבה הנפשי ובאיבוד ההכרה כקשור לשיחת טלפון קשה וחריגה שבה היתה מעורבת בתאריך 9.2.11, וכ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, נדחתה ע"י הנתבע במכתב הדחיה מ-17.5.11.

במכתב הדחיה ציין הנתבע, כי איבוד ההכרה ב-9.2.11, לא היה עקב העבודה, אלא עקב חולשה פנימית ומצבה הרפואי הרגיל של התובעת, ובלא גורם טראומטי.

לחילופין נטען, כי גם אם היתה השפעה של העבודה, הרי זו היתה פחותה בהרבה מהשפעת מצבה הרפואי.

2. כנגד החלטה זו של הנתבע, הוגשה התביעה בתיק שלפנינו.

בכתב התביעה טוענת התובעת, כי היא עובדת מספר שנים בסוכנות ביטוח, וכי במסגרת עבודתה זו, יש לה קשר עם חברת הביטוח "מנורה" והמנהל מטעם "מנורה" התייחס אליה באופן עוין במשך תקופה ארוכה, ובתאריך 9.2.11, בעת קיומה של שיחה טלפונית בין התובעת לבין מנהל זה, הוא התבטא כלפיה בצורה בוטה ומשפילה ואף טרק לה את הטלפון.

התובעת טוענת, כי היתה נסערת מתוכן השיחה, קמה ממקומה, ואזי איבדה את הכרתה, נפלה, נחבטה בראשה, ואף איבדה שליטה על סוגרים.

התובעת נלקחה לבית החולים בחשד לאירוע ללבי, ולטענתה, תוצאות הלוואי של אירוע זה באו לידי ביטוי במצב נפשי קשה ובאי כושר.

3. הנתבע בכתב הגנתו חזר על האמור במכתב הדחיה, וטען כי התובעת נפגעה בשל גורם פנימי שאינו קשור לעבודתה, וכי אין קשר סיבתי בין תקופות אי הכושר להן טוענת התובעת, לבין עבודתה, מה גם, שהתובעת סבלה עוד קודם לאירוע הנטען ממצב גופני ונפשי ירוד.

לחילופין, טען הנתבע, כי השפעת העבודה על הפגיעה הנטענת פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

4. בעב"ל 469/08 אפרים דיצר נ. המוסד לביטוח לאומי נפסק:

"צודק המערער בטענתו כי יש לבחון את חריגות הארוע ואת הלחץ הנפשי בו היה שרוי, על בסיס סובייקטיבי. עם זאת כבר נפסק כי על אף שקביעת חריגות הדחק הנפשי שבו נמצא המבוטח צריכה להיבחן סובייקטיבית, הבחינה הסובייקטיבית כשלעצמה מצריכה ראיות אובייקטיביות, ואין די בעצם אמירה של המבוטח כדי להוכיח קיומו של דחק נפשי בלתי רגיל [עב"ל 458/99 פלבסקי מאיר נ. ביטוח לאומי, עבודה ארצי, כך לג' (58), 31; עב"ל 1302/00 מיכאל אסולין נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), 3.11.05); ההדגשה הוספה ר.ר.].

אשר על כן, מוטל עלינו לבחון, האם טענתה של התובעת, כי השיחה עם אותו מנהל מחברת הביטוח "מנורה", היתה שיחה חריגה ולו סובייקטיבית מבחינת התובעת, נתמכת בראיות אובייקטיביות.

להלן עובדות המקרה כעולה מהעדויות ומהמסמכים שהובאו לפנינו:

5. התובעת עבדה במשך 25 שנים בסוכנויות ביטוח (עמ' 4 ש' 3 לפרוטוקול).

מקום עבודתה בתקופה הרלוונטית לתביעה היה אצל מר מוטי מאירי, וזאת מתחילת שנת 2008.

התובעת עבדה כמנהלת משרדו של מר מוטי שחם ועסקה בשירות לקוחות בתחומי פנסיה, סיעוד ובריאות - דהיינו, פוליסות ביטוח ארוכות טווח.

6. עבודתה של התובעת היתה עבודה לחוצה על פי רוב, שכן, מחד היא היתה צריכה להתמודד עם הלקוחות, ומאידך עם חברות הביטוח.

בתקופה הרלוונטית לאירוע, ובהתאם לעדות התובעת, גבר הלחץ עליה, וזאת משבעל המשרד היה עסוק בסיום בניית צימרים שבבעלותו, והיה פחות במשרד, כך שלתובעת נוספו תחומי אחריות.

ברישומים הרפואיים המתייחסים לתובעת מתוארים התקפי חרדה, לטענתה, בשל הלחץ בעבודה.

כמו כן, ועוד לפני מועד האירוע הנטען, סבלה התובעת מלחץ דם גבוה, מכאבי ראש, וכנזכר לעיל גם מהתקפי חרדה.

מהרישומים הרפואיים עולה, כי התובעת סבלה מתגובה דפרסיבית בשנת 2008, וכי היתה מטופלת אז ע"י הפסיכיאטר ד"ר מנוחין, ואף בשנים קודם לכן, יש רישומים רפואיים המצביעים על יתר לחץ דם, על כאבי ראש, סחרחורות והתקפי חרדה.

תקופת הלחץ המתמשך בעבודת התובעת, אינה יכולה להוות בסיס ל"פגיעה בעבודה", שכן אין פגיעה נפשית בדרך של מיקרוטראומה.

מהרישומים הרפואיים עולה, כי בחודשים הקודמים לאירוע הנטען, היתה החמרה במצבה הנפשי של התובעת (עיין רישומים מ-23.7.10, 7.11.10 ועוד).

7. בתאריך 9.2.11 התקיימה שיחה טלפונית בין התובעת לבין מר דוד בורנשטייין מחברת הביטוח "מנורה".

מר בורנשטיין היה בתקופה הרלוונטית מנהל מחוז סוכנויות בחברת "מנורה".

התובעת לא שוחחה עם מר בורנשטיין באופן קבוע, אלא לעיתים כאשר בעיות לא באו לידי פתרון באופן משביע רצון, בעת ששוחחה עם פקידים העובדים בחברת הביטוח והכפופים למר בורנשטיין.

בסך הכל שוחחה התובעת עם מר בורנשטיין בכל התקופה הרלוונטית לעבודתה אצל מר מוטי מאירי, פעמים ספורות, אחת למספר שבועות או למספר חודשים (עיין עדות התובעת בעמ' 6, ש' 6 לפרוטוקול; עדות בורנשטיין עמ' 8, ש' 6-7 לפרוטוקול).

8. התובעת העידה, כי בשיחה מ-9.2.11, התבטא מר בורנשטיין כלפיה באופן מבזה, אם כי התובעת מאשרת כי לא היה מדובר בהרמת קול, שכן מר בורנשטיין אינו אדם המרים את קולו.

בהתאם לעדות התובעת, מר בורנשטיין מתבטא בדרך כלל בסגנון יהיר, אולם הפעם הוא התבטא כלפי התובעת באופן חריג, ובכך שהיא מהווה את הבעיה במשרדו של מר מוטי מאירי, שהיא "אפס" ושהיא בעייתית.

כמו כן, העידה התובעת בתצהירה, כי מר בורנשטיין אמר לה, שאם אופן הטיפול של חברת "מנורה" לא נראה לה, היא יכולה להפסיק לעבוד מולם.

לאחר ששמענו את עדותו של מר בורנשטיין, נציין כי לא התרשמנו שהמדובר באדם שמרים את קולו, וספק רב, אם תוכן הדברים שהתובעת טוענת כי נאמרו לה הינו מדויק, בכל הקשור לביטוי "את אפס מאופס", אולם התרשמנו, כי בהחלט יתכן שמר בורנשטיין התבטא כלפי התובעת באופן מבטל ופוגע, וכך אף קיבלה זאת התובעת.

9. מהחומר הרפואי עולה, כי הן ברישום של האמבולנס שפינה את התובעת ממקום העבודה לבית החולים, והן ברישומי האישפוז בבית החולים, הזכירה התובעת את קיומו של הוויכוח עובר להתעלפותה.

בדו"ח האמבולנס (נ/4), נרשם:

"בת 45 ... לדבריה לאחר ויכוח במקום עבודתה חשה לפתע סחרחורת וחולשה והתעלפה למספר שניות, כשהתעוררה החל כאב נקודתי בחזה שמתגבר בלחיצה ובחילות. רופאה במקום מדדה לחץ של 200/65 וטיפלה באספירין ... בהגיענו יושבת ... א.ק.ג ללא סימני אסכמיה מועברת לרמב"ם".

בתעודת חדר המיון באנמזה של הנוירולוג, נרשם:

"בת 45 ברקע חוסר פקטור 11 ... הופנתה למיון בשל סיפור של אובדן הכרה לאחר מתח גדול בעבודה הבוקר. דיווחה כי ראתה שחור מול העיניים, התיישבה. ללא דיווח על פרכוס על פי עדים. ללא אירועים דומים בעברה ... לאחר מכן הופיעו כאבי ראש והקאות. כאב דיפוזי ממושך ...".

בדיון ובמסקנות מחדר המיון נרשם, כי כאב הראש הינו, ככל הנראה, מסוג כאב ראש על רקע מתח ואין עדות לחסר נוירולוגי.

נרשם, כי מבחינה נוירולוגית ניתן לשחררה.

התובעת נבדקה ע"י רופא פנימי, ואף באנמזה שנרשמה על-ידו, נרשם:

"בת 45, פנתה למיון לאחר אירוע של סינקופה. ביום קבלתה לאחר שיחה קשה עם הבוס בעבודה, תחת מצב לחץ, חשה חולשה ברגליים, כבדות, שחור ואור בעיניים לסירוגין. איבדה הכרה ונפלה, נחבלה במפרק ימין. חזרה להכרה מלאה לאחר מספר שניות. לאחר הנפילה התחיל כאב ראש עורפי שהפך לפרונטלי ...".

כמו כן צוין, כי התובעת תארה מצב לחץ בשבוע האחרון.

בבדיקת הפנימי נשללה בעיה קורנראית.

גם ברישום רופא המשפחה, יום למחרת האירוע, מצוינת ההתרגזות בעבודה ביום האירוע.

יחד עם זאת מצוין, כי בכל החודש האחרון קיימת החמרה במצב הנפשי של התובעת (עיין גם בתעודה הרפואית לנפגע בעבודה - נ/6).

10. לאור העובדות דלעיל, אנו קובעים, כי בעבודתה של התובעת בתאריך 9.2.11, היתה משום חריגות מסוימת מעבודתה הרגילה, וזאת במסגרת שיחת הטלפון עם המנהל מר בורנשטיין מחברת "מנורה", זאת על רקע תקופה של מתח אצל התובעת.

לענין זה נאמר בדב"ע נד/0/268 יוסף ניב נ. המוסד לביטוח לאומי (25.1.95), כי:

"יאמר תחילה כי ארוע חריג בעבודה אין משמעו בהכרח ארוע חד פעמי.

גם ארועים חוזרים ונשנים אחת לכמה חודשים לדוגמה או אפילו אחת לכמה שבועות, יכול ולא יהיו שיגרתים לעבודה - והכל מותנה בעוצמתם ובתדירותם ובהתייחס לנפגע הספציפי שבו מדובר... אם נוסיף על כך את סמיכות הזמנים בין הנסיעה הנדונה (ובעניננו העבודה הרצופה בשלוש משמרות) לבין הכאבים בהם נתקף המערער שבישרו את בוא האוטם ואת אישפוזו באותו היום, כי אז הננו סבורים שסופקה ראשית ראיה המצדיקה מינוי מומחה יועץ רפואי...".

התרשמנו, כי שיחתה הטלפונית של התובעת עם מר בורנשטיין, אכן היתה חריגה בתוכנה, אם כי באופן כללי שיחותיה של התובעת עם מר בורנשטיין שהיו ספורות במהלך תקופת עבודתה בסוכנות, בכולן התרשמותה היתה שהוא מתייחס אליה ביהירות.

11. באשר למידת חריגותה של שיחה זו, די בה, בשלב ראשון, כדי למנות מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין בתחום הפסיכיאטרי, במיוחד לאור סמיכות הזמנים בין השיחה לבין הסחרחורות ואיבוד ההכרה הרגעי, ממנו סבלה התובעת.

מידת החריגות תשקול בעת קביעת הקשר הסיבתי המשפטי בין העבודה לבין האירוע, וזאת לאחר קבלת חוות דעת המומחה.

(עיין בדב"ע נה/0/48 אברהם פוליק נ. המוסד לביטוח לאומי, פסק הדין מתאריך 1.2.96, פיסקה 16 בפסק הדין).

משזו היא מסקנתנו, נזקקים אנו לחוות דעתו של מומחה רפואי על מנת שייעץ לנו בשאלת הקשר הסיבתי שבין הויכוח בשיחה הטלפונית לבין מצבה של התובעת לאחר שיחה זו, כמפורט במסמכים הרפואיים.

נחזור ונדגיש, כי תקופת לחץ מתמשך אינה יכולה להוות בסיס לפגיעה נפשית כ"פגיעה בעבודה", ועל כן, יש להתמקד, אך ורק בקשר בין אותה שיחה טלפונית לבין מצבה של התובעת לאחר מכן.

12. אנו ממנים את פרופסור מ.סיגל, מומחה לפסיכיאטריה, כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין.

כב' המומחה מתבקש להשיב על השאלות הבאות:

א. מהי המחלה ממנה סבלה התובעת, כמפורט במסמכים הרפואיים, בעת הגעתה לחדר המיון ב-9.2.11?

ב. האם לדעת המומחה יש קשר סיבתי בין הויכוח בשיחה הטלפונית בין התובעת לבין מר בורנשטיין באותו תאריך, לבין המחלה שאובחנה אצלה במועד זה?

בעניין זה, מתבקש המומחה להשיב, האם סביר יותר יהיה לקבוע, שהשיחה השפיעה על מצבה של התובעת, בדרגת סבירות של מעבר ל-50%, או שסביר יותר יהיה לקבוע, שהשיחה לא השפיע על מצבה של התובעת?

ג. אם יקבע המומחה, כי קיים קשר סיבתי בין אותה שיחה טלפונית בין התובעת לבין מר בורנשטיין בתאריך 9.2.11, לבין המחלה ממנה סבלה התובעת במועד זה, מתבקש המומחה להשיב, האם השפעת השיחה על הופעת המחלה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, לרבות נתונים אישיים שהיו קיימים בתובעת בטרם לקתה במחלה ואשר עליהם ניתן ללמוד מהחומר הרפואי המצורף להחלטה זו?

ד. ככל שהמומחה יקבע, כי סביר יותר להניח, שהיתה השפעה לשיחה בעבודה על מחלת התובעת, מתבקש המומחה להשיב, האם האם יש לומר שהויכוח באותה שיחה טלפונית בתאריך 9.2.11, החיש את בואה של המחלה, והאם אי הכושר שניתן לתובעת בסמוך ל-9.2.11, קשור בקשר סיבתי לאותה שיחה טלפונית?

13. המומחה מתבקש לבסס את חוות דעתו על העובדות כפי שנקבעו בהחלטתינו זו ועל המסמכים הרפואיים המצורפים מהם ניתן ללמוד על מצב בריאותה של התובעת והם:

א. תיקיה הרפואיים של התובעת מבית החולים רמב"ם;

ב. כרטיסיה הרפואיים של הת ובעת ממכבי שירותי בריאות;

ג. תעודת חדר מיון מ-9.2.11 - נ/3;

ד. תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה - נ/6;

ה. דו"ח אמבולנס נ/4.

14. שכר טרחתו של המומחה ישולם מתקציב המדינה, באמצעות קופת בית הדין, כמקובל.

ניתנה היום, י"ב אלול תשע"ג, (18 אוגוסט 2013), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.