1. התובעת עתרה לבית הדין להכיר בהתדרדרות במצבה הנפשי כשקשורה בקשר סיבתי לאירוע מתאריך 9.2.11, ועל כן, כ"תאונת עבודה" כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995.

2. עובדות המקרה פורטו בהחלטת ביניים מתאריך 18.8.13, והחלטה זו מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה (להלן - ההחלטה).

בהחלטה נקבע, כי שיחת הטלפון שהיתה לתובעת עם מר בורנשטיין מחברת הביטוח מנורה, היתה חריגה בתוכנה, אם כי לא התרשמנו, שהמדובר בחריגות קשה בהשוואה ליתר השיחות עם מר בורנשטיין.

עוד צוין בהחלטתנו, כי מתח מתמשך אינו יכול להוות בסיס לפגיעה בעבודה, וכי אין מוכרת פגיעה בעבודה בדרך של מיקרוטראומה, בכל הקשור לפגיעה נפשית.

פרופ' מירצה סיגל פלוטקין מונה כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין והוא התבקש להשיב על השאלות המקובלות, בהתייחס לקשר סיבתי בין האירוע שתואר בהחלטת בית הדין לבין מחלת התובעת, כפי שאובחנה בעת הגעתה לחדר המיון ב-9.2.11.

3. בחוות דעתו של פרופ' מירצה סיגל, אשר התקבלה בבית הדין בתאריך 12.9.13, השיב המומחה, כי בתאריך 9.2.11, התעלפה התובעת לאחר קיום שיחת טלפון בעבודה, וכי ככל הנראה המדובר בסינקופה על רקע תגובה אוטומטית ואזו-ואגלית.

המומחה הסביר, כי התובעת סובלת מאז 1.2.98, מהפרעת דיכאון עם מרכיב חרדתי, וכי הפרעה זו נמשכה עם עליות ומורדות, לפחות עד הבדיקה הפסיכיאטרית האחרונה שהועברה למומחה מ-27.2.12.

המומחה חיווה דעתו, באופן חד משמעי, כי אין קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של התובעת לבין האירוע בעבודה ב-9.2.11.

המומחה אף חיווה דעתו, כי יש קשר בין השיחה לבין ההתעלפות, וכי זו נגרמה כתוצאה מהפרת האיזון במערכת הואזו-ואגלית.

המומחה הדגיש, כי להתעלפות חד פעמית, אין נכות תפקודית ואין המלצות טיפוליות.

עוד עולה מחוות דעתו של המומחה, כי אי הכושר שניתן לתובעת, בסמוך לאחר 9.2.11, קשור להפרעת הדיכאון, ואינו קשור לשיחה הטלפונית מיום 9.2.11.

4. בתאריך 11.11.13 ולאחר שאף אחד מהצדדים לא ביקש להפנות שאלות הבהרה למומחה, ניתנה על ידינו החלטה על הגשת סיכומים בתיק.

התובעת הגישה סיכומים בכתב , ובהתייחס לחוות דעתו של המומחה-פרופ' מירצה סיגל, נטען על-ידה, כי מחוות הדעת עולה קשר בין השיחה לבין ההתעלפות, אולם בין השיחה לבין מצבה הנפשי.

לטענת התובעת, די בכך כדי לקבוע, כי בתאריך 9.2.11, ארעה לתובעת תאונת עבודה, כמשמעותה בחוק.

5. הנתבע הגיש סיכומים מטעמו ובהם ביקש לדחות את התביעה.

הנתבע ציין, כי לפי חוות דעתו של המומחה, אין קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של התובעת לבין האירוע בעבודה מ-9.2.11.

כמו כן בהתייחס להתעלפות, אותה קישר המומחה לשיחת הטלפון, נטען ע"י הנתבע, כי המדובר בהתעלפות פשוטה בלא המלצה טיפולית, וכי אין קשר בין אי הכושר לבין ההתעלפות, שכן אי הכושר ניתן בגין הפרעת הדיכאון.

הנתבע טען, כי למעשה, ההתעלפות לא גרמה לנזק לתובעת, ועל כן, לא ניתן לקבוע כי ארעה לתובעת "פגיעה בעבודה".

6. על מנת שתתקיים הגדרה של "תאונת עבודה", נדרש קיומו של אירוע תאונתי הניתן לאיתור במקום ובזמן, וכן נדרש שתהיה השפעה חבלתית על גופו של הנפגע, שאותה יש לייחס לאירוע הפתאומי. דהיינו, יש צורך כי אותו אירוע יגרום לחבלה באורגניזם.

כאשר בוחנים שאלה זו, יש ליתן משקל רב לחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית הדין.

מחוות דעתו של המומחה עולה, כי לא התקיים היסוד הנדרש בדבר חבלה גופנית, שכן הדבר היחיד אשר לו גרם האירוע הינו, התעלפות רגעית, שלא נותר בעקבותיה נזק כלשהוא לתובעת.

אין כל קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של התובעת לבין האירוע, ואין אף קשר סיבתי בין תקופת אי הכושר לבין האירוע.

בעב"ל 177/97 חיה סיבוני נ' המוסד לביטוח לאומ (30.5.99), נפסק, כי הצהרה

שאירוע מסוים הינו תאונת עבודה, מהווה הצהרה עיונית בלבד, כל עוד לא נקשרת לכך זכות מכח החוק.

בענייננו, לא הוכחה חבלה, ולו זמנית, שיוצרת זכאות לגימלה כלשהי, מבין הגימלאות המוענקות לנפגע בעבודה, וזאת לאור העדר הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה לבין תקופת אי הכושר, ובהעדר הקשר הסיבתי בין הבעיות הנפשיות לבין אותו אירוע.

7. בעב"ל 332/05 שמחה הראל נ. המוסד לביטוח לאומי (18.1.06), נפסק מפי כב' השופט פליטמן ובהסכמת יתר חברי המותב, כי:

"... התשובה לשאלה המשפטית בדבר הקשר הסיבתי בין הליקוי בשמיעה לבין החשיפה לרעש, מחייבת את בית הדין, החסר ידע רפואי, למנות מומחה רפואי מטעמו, אשר ישמש כ"זרועו הארוכה" לעניינים שברפואה. הלכה היא כי בעניינים שבגדר המומחיות הרפואית, יסמוך בית הדין ידיו על חוות דעתו של המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה משפטית או עובדתית לעשות כן. לא כך בענייננו. המומחה השיב לשאלות בית הדין קמא, בהסתמך על החומר הרפואי והתשתית העובדתית, כפי שנקבעה על ידי בית הדין קמא ועשה זאת באופן ענייני ומנומק. בהתאם לחומר שבפניו, קבע המומחה באופן חד משמעי כי הליקוי בשמיעה לא נגרם ולא הוחמר כתוצאה מחשיפתו לרעש וכי מצבו של המערער הינו תוצאה של תהליך תחלואתי רגיל...".

דברים אלה יפים אף לענייננו.

קביעותיו הרפואיות של המומחה שהתמנה עומדות במבחן הסבירות וההיגיון ולא מצאנו כל נימוק או טעם המצדיק שלא לאמץ את חוות הדעת של המומחה - יועץ רפואי מטעם בית הדין.

(עיין לענין זה במאמרו של ס. אדלר "מומחים - יועצים רפואים בבתי הדין לעבודה", שנתון משפט העבודה, כרך ב' עמ' 199, 1994 וכן עיין בדב"ע נא/0/191 המוסד לביטוח לאומי נ. נחתום פד"ע כד' 89, ועיין גם בדב"ע לו/0/8 סימיון דוידוביץ נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע ז' 374, ובדב"ע נה/0/246 גיגי סוליקה נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)).

על משקלה המכריע של חוות הדעת של המומחה – היועץ הרפואי, המתמנה על ידי בית הדין, חזר ושנה בית הדין הארצי בפסיקתו ועל כך אין עוד חולק. (ראה עב"ל 110/98 זאב מנדל נ. המוסד לביטוח לאומי ועב"ל 1146/00 צבי פרחטר נ. המוסד לביטוח לאומי).

ועיין גם עב"ל 345/06 המוסד לביטוח לאומי נ. מרדכי בוארון (15.5.07), שם נפסק מפי כב' השופט פליטמן ובהסכמת יתר חברי המותב, כי:

"בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומבוטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין (ראה לענין זה דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נגד המל"ל, לא פורסם וכן עב"ל 341/96 מליחי נגד המל"ל, פד"ע לד' 377).

8. המומחה הגיע למסקנתו, בהסתמך על מכלול החומר הרפואי שהועבר אליו, כמו גם על התשתית העובדתית שפורטה בהחלטת בית הדין, והתובעת כלל לא ביקשה להפנות אל המומחה שאלות הבהרה.

9. על יסוד חוות דעתו של המומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין, הננו קובעים, כי

אין קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של התובעת, כמתואר לאחר 9.2.11, ותקופת אי הכושר שניתנה לה, לבין האירוע בעבודה - שיחת הטלפון עם מר בורנשטיין בתאריך 9.2.11.

10. אשר על כן - התביעה נדחית.

11. אין צו להוצאות.

12. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, י"ח שבט תשע"ד, (19 ינואר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.