ערעור מיום 05/11/2013 על פסק דין מיום 14/09/2013 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת נסרין עדוי) בת.א. 7395-07-08

השופטת שושנה שטמר – אב"ד

1. פסק דיני זה דן בעיקרו בשאלה, אם עומדת למשיבים, כטענתם, זכות לחכור מהמערערת – מדינת ישראל2 רשות מקרקעי ישראל (להלן – "המינהל")ׂ את חלקת הקרקע עליה הם יושבים מזה עשרות בשנים ואף בנו עליה בתים, על פי פסק הדין שניתן ביום 22.1.89 על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. בפסק דין זה, שנתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, נקבע כי המשיבים זכאים לרכוש חכירה בחלקה בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל 347 (להלן – "החלטה 347") שעמדה בתוקף עד ליום 1.10.88. המחלוקת היא אם המשיבים זכאים עדיין לרכוש את זכויות החכירה לפי החלטה זו, או, כגירסת המערערת, זכות זו פגה והם זכאים לרכוש על פי החלטת מועצת מקרקעי ישראל החלה כיום, על אף ששיעורי התשלום גבוהים בה, ובהרבה, מאלו שחלו על פי החלטה 347.

העובדות הנחוצות להכרעה

2. העובדות הרלוונטיות עולות מההחלטות של בית משפט קמא, ממסמכי התיק ומטיעוני הצדדים, ולהלן תמציתן:

ביום 15.7.08 הגיש המינהל תביעה לסילוק ידם של המשיבים מהמקרקעין הידועים כגוש 18581, חלקה 13, מגרש 303, בעיר תמרה (להלן – "המקרקעין" או "המגרש"). כן תבע המינהל לחייב את המשיבים להשיב לו את החזקה במקרקעין, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ, לתת נגד המשיבים צו להריסת המבנים שנבנו על המקרקעין, אחד מהם ללא היתר בניה כחוק, ולחייבם לבצע את ההריסה בעצמם, או לחילופין, להורות כי היא תתבצע על ידי המינהל ועל חשבון המשיבים. עוד נתבקש צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים להיכנס למקרקעין ו/או לעשות בהם כל שימוש מכל סוג שהוא.

3. המקרקעין הם מקרקעין מוסדרים, הרשומים בלשכת רישום המקרקעין בבעלות המדינה. המינהל מנהל, על פי הסמכה שבדין, את מקרקעי המדינה מכוח חוק מינהל מקרקעי ישראל תש"ך-1960. המשיבים הם בני זוג. הוריהם של המשיבים היו ממפוני הכפר דאמון, שהתיישבו בתמרה, ככל הנראה בשנות החמישים או השישים של המאה שעברה. בתחילת שנות השישים בנה אביו המנוח של המשיב 1 (להלן –"המשיב") בית מגורים על המקרקעין. במהלך השנים הורחבה הבניה בשטח, כך שהיום עומדים עליו שני בתי מגורים דו-קומתיים (להלן – "המבנים"), בהם מתגוררים המשיבים ובני משפחתם. המשיב הוא בנו, וככל הנראה אף יורשו, של אביו, שהלך לעולמו לפני שנים, במועד לא ידוע לי.

4. המשיב פנה בשנת 2005 למינהל בבקשה להסדיר את חזקתו במקרקעין, והצהיר בפנייתו כי המקרקעין מוחזקים על ידו מאז 1975. המינהל נענה, וביום 15.5.07 הודיע למשיב כי בקשתו להקצות לו את המגרש על פי הסכם חכירה, וזאת בהתאם להחלטה 923 של מועצת מקרקעי ישראל, המסדירה את החכירה בתמרה - אושרה. הוצע למשיב לרכוש את החכירה בקרקע בדמי חכירה של 288,927.04 ₪, המהווים 51% מערך הנכס, שנאמד בשעתו בסך 566,523.60 ₪ (להלן – "העסקה"). זאת בתוך 60 יום ממועד אישור ההעסקה על ידי המינהל (13.5.07).

המשיבים לא הגיבו על ההצעה ולא שילמו את דמי החכירה שנדרשו. על כן, הודיע המינהל למשיב ב-9.10.07, שהעסקה בטלה ושעליו לפנות את המקרקעין תוך 30 ימים. דרישה נוספת לפינוי נשלחה ב-18.11.07.

5. אוסיף, כי עד שלא פנה המשיב 1 בשנת 2005 מיוזמתו למינהל להסדרת חזקתו במקרקעין, לא נקט המינהל בכל פעולה כנגד המשיבים.

6. לאחר תום שלב הבאת הראיות בתיק ואף לאחר הגשת סיכומי הצדדים, הגישו המשיבים לבית משפט קמא פסק דין, נושא תאריך 22/1/89, של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק הסדר שמספרו 391+483 (להלן – "פסק הדין מ-1989") שנתן תוקף של פסק דין להסכם בין המינהל לבין אביו של המשיב (ולבין אחרים). במשפט בתיק זה טען אביו של המשיב, כי יש לו זכויות בעלות במקרקעין מכח רכישה. בפסק הדין התחייבו המבקשים שם לפעול בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל שמוספרה ב- 347, אשר נועדה להסדיר את זכויות הפולשים לאדמות המדינה באדמות תמרה. גם המינהל התחייב לפעול לפי החלטה זו עם פניית המבקשים שם אליו להסדרת החזקתם במקרקעין.

פסק דינו של בית משפט קמא

7. בית משפט קמא דחה את תביעת המינהל ופסק כי המשיבים זכאים לרכוש את זכויות החכירה במקרקעין עליהם הם יושבים בהתאם לפסק הדין מ-1989, דהיינו לפי החלטה 347, שהתירה רכישה תמורת 20% מערך המגרש.

8 פסק הדין מ-1989 התקבל כראיה בתיק לאחר תום שמיעת הראיות ולאחר הגשת סיכומי הצדדים. בית משפט קמא סבר כי יש לייחס את המחדל שבאי הגשת פסק הדין במועד מוקדם יותר למינהל, והתוצאה היתה כי המשיבים "פעלו באפלה" ולא העלו טענות המסתמכות על פסק הדין מ-1989 במהלך המשפט, מה שהיה עשוי לחסוך בהליכים מיותרים. בעקבות כך, התבטא בית משפט קמא כנגד התנהלותו של המינהל, אשר לקתה – לעמדת בית משפט קמא – בחוסר תום לב ובהפרת חובות כרשות ציבורית כלפי הנזקקים לשירותיה ואף בהתנהלות הגובלת בבזיון בית המשפט.

9. בית משפט קמא קבע כי פסק הדין מ-1989 סתם את הגולל על המחלוקת בין הצדדים, וכי על המינהל לפעול על פי החלטה 347 ולהסכים על מתן זכויות חכירה למשיבים תמורת תשלום 20% מערך המגרש. בית משפט קמא מצא תימוכין להחלטתו זו בעובדה שתוקפה של החלטה 347 פג ביום 1.10.88, ואילו פסק הדין ניתן ביום 22.1.89. יש ללמוד מכאן, לעמדת בית משפט קמא, על הסכמת הצדדים להחיל ביניהם הסדר זה.

10. בית משפט קמא אף קיבל את עמדת המשיבים שהסכם החכירה שהוצע להם בשנת 2005 אינו מידתי ומפלה אותם לרעה ביחס להסכמים דומים שנערכו לחלקות דומות בגודלן ובמיקומן.

11. בית משפט קמא דן גם בארבע הטענות שהיו הטענות היחידות שעלו מכתבי בי-דין המקוריים, לפני שהמשיבים ביקשו להסתמך על פסק הדין מ-1989, דהיינו טענת המשיבים שעילות המינהל התיישנו, טענתם כי הם רכשו בעלות במקרקעין עוד בשנות החמישים של המאה שעברה , טענתם החילופית, שניתן להם רשיון בלתי הדיר להתגורר במקרקעין וטענה שיהיה על המינהל, אם תתקבל תביעתו לפינויים, לפצותם על השקעותיהם במקרקעין. טענות אלו נדחו כולן, ואין עליהן ערעור נגדי מצד המשיבים.

עיקר טענותיו של המערער בערעור

12. המינהל ביקש לבטל את פסק הדין של בית משפט קמא ולהורות למשיבים לסלק ידם מהמקרקעין. כן התבקש צו להריסת בתי המגורים והיתר לפיצול סעדים לשם הגשת תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים.

13. נטען כי בית משפט קמא טעה כאשר אפשר למשיבים להגיש ראיה חדשה מטעמם, פסק הדין מ-1989, לאחר הגשת הסיכומים, אף ללא החלטה פורמלית בדבר קבלת ראיה לתיק ומבלי שאיפשר לתובעת להתגונן כראוי כנגד הטענות החדשות.

כמו כן נטען כי טעה בית משפט קמא בקביעתו כי המערערת בחרה שלא לגלות את פסק הדין על אף שהחזיקה בו ועל מנת למנוע מבית המשפט ומהמשיבים לעמוד על ההסדר שכבר הושג במסגרתו. טענה זו אינה מבוססת עובדתית: גם בא כוחו של המנהל התקשה באיתורו של פסק הדין ועל כן הפנתה את בא-כוחם של המשיבים להזמין את תיק ההסדר מבית המשפט המחוזי או מלשכת רישום המקרקעין. לפיכך, הדברים הבוטים שנכתבו בפסק הדין על התנהגותו כביכול של המינהל לא היו צריכים להכתב.

14. שגה בית משפט קמא כשקבע כי פסק הדין של תיק ההסדר, משנת 1989, הכריע במחלוקת והצדדים התחייבו לפעול לפי החלטה 347 להסדרת זכויות אביו של המשיב 1. על אביו של המשיב 1, כעולה מפסק הדין, היה לפנות למנהל בהתאם לאותה החלטה. הוא לא עשה כן ואף המשיב לא פעל לאורך כל השנים לפי החלטה 347. אין מחלוקת כי לו היה אביו של המשיב 1 פונה למנהל בסמוך למועד ההסדר, או לחילופין תוך זמן סביר, המינהל היה מחכיר את המקרקעין לפי 20%, שכן כך גם קבעה החלטה 347 וזו שבאה אחריה. על כן, כאשר פנו המשיבים להסדר בשנת 2005 עשה המנהל נכון כשהציע להם הסדרה בהתאם להחלטה התקפה של הסדר תמרה (923) – ולפי 51%.

15. קביעתו של בית המשפט כי גם כיום, בשנת 2013, יש לפעול בהתאם להחלטה 347, משל האפשרות להסדרה לפי 20% עומדת לזכות המשיבים בכל עת, והם יכולים להמשיך להתגורר על מקרקעי הציבור ללא תשלום, עד שיתרצה ויבקש לשלם, היא מוטעית.

16. נטען עוד כי פסק הדין מ-1989 לא קבע את אחוז התשלום הנטען (20%), אלא עיגן בלבד את ההסדר שהיה באותה עת לגבי פולשים בתמרה. החלטתו של בית משפט קמא לפיה אמנם החלטה זו פג תוקפה ביום 1.10.88, אך מאחר ופסק הדין ניתן ביום 22.1.89, הדבר מלמד כי הצדדים הסכימו ביניהם להחיל הסדר זה ללא הגבלה בזמן, היא מוטעית.

17. הסדר תמרה איפשר לפולשים למקרקעי ציבור בישוב להתקשר עם המינהל. אופן ההתקשרות נקבע באופן מדורג במטרה להמריצם להסדיר בהסכם חכירה את המשך החזקה, כך שמי שמתמהמה במתכוון יקבל הנחה קטנה יותר בשווי המקרקעין. מדיניות זאת, בניגוד לפסיקתו של בית משפט קמא, תמת לב, חפה משיקולים זרים ומשקפת את האיזון הראוי בין אינטרס הציבור שמקרקעיו יוחזקו כדין ובתשלום לבין השאיפה להמנע מפינוי משפחות מבתיהן.

מי שפעל בחוסר תום לב הם המשיבים הפולשים אשר בנו בתים על מקרקעין אשר אינם שייכים להם, ללא היתר בניה והפרו צו הריסה שיפוטי, אינם משלמים על שימוש במקרקעי ציבור וכן לא הסדירו את זכויותיהם, על אף פנייתם בשנת 2005 להסדר, העדיפו להמשיך לגור מגורי חינם שנים רבות נוספות.

18 בית משפט קמא השאיר את המינהל נתון לחסדי המשיבים – ירצו, ישלמו, לא ירצו – לא ישלמו וימשיכו להתגורר על מקרקעי הציבור בלא כל תמורה.

עיקר טענות המשיבים בערעור

19 עמדתם של המשיבים היא שפסק הדין של בית המשפט המחוזי הכריע במחלוקת נשוא התביעה, ועל המינהל לפעול בהתאם להוראותיו.

20. נטען כי הגשתו של פסק הדין מ-1989 איננה בבחינת הרחבת חזית, שכן המשיבים לא ידעו על קיומו של פסק הדין עד לקבלת העתק ממנו בחודש אוגוסט 2013. לאחר שעו"ד משה עמאר, שייצג את אביו המנוח של המשיב 1 בתיק זה, פנה לקבל העתק מפסק הדין מפרקליטות חיפה. משנמצא פסק הדין והגיע לידי ב"כ המשיבים מחובתו היה להודיע לבית משפט קמא על איתורו, מאחר והוא, כאמור, הכריע במחלוקת בין אביו המנוח של משיב 1 ובין המינהל.

21. המשיבים הבהירו כי הם מבקשים לעמוד בתנאי פסק הדין של בית המשפט המחוזי ולחכור את המקרקעין בהתאם לתנאים שבו, היינו - החכרת המקרקעין למחזיק תמורת תשלום של 20% מערכו שייחשב כדמי חכירה ראשוניים בגובה 80%, ולפי ערך המגרש היום.

דיון והכרעה

הגשת פסק הדין מ-1989 לאחר הגשת הסיכומים

22. טענת המינהל כי בית משפט קמא שגה כשאפשר להגיש את פסק הדין מ-1989 לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים ואף להסתמך עליו כמקים עילת הגנה חדשר, דינה להדחות. ראיה זו עסקה בלב ליבה של המחלוקת בין הצדדים ומן הראוי היה לקבל אותה ולבחון את השלכותיה. בהתאם לתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 רשאי בית המשפט להתיר תיקון כתבי בי-דין בכל עת "כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין". נראה שלא יכולה להיות מחלוקת כי פסק הדין מ-1989, היה לכאורה חשוב להכרעה במחלוקת העיקרית בין הצדדים. זאת ועוד: נראה כי פסק הדין מ-1989 לא היה בידי המשיבים עד לסיום ההוכחות בתיק. אמנם המינהל טען כי פסק הדין הוגש רק לאחר שבית משפט קמא הבהיר את עמדתו שאין לקבל את טענת הבעלות של המשיבים, וזאת למרות שפסק הדין מ-1989 היה בידי המשיבים והם נמנעו מלהציגו כיון שכאמור הם טענו שהם הבעלים במקרקעין, ופסק הדין מ-1989 סתם את הגולל על טענה זו. אולם לעמדתו של המינהל אין ראיה. בע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן-נון פ"מ מו(3) 742,743, כתב בית המשפט כי "יינתן משקל לשיקול, אם יכול היה בעל הדין להביא את הראיות בשלב קודם, ומה טעם לא הובאו הראיות בזמן הראוי". במקרה דנן, טענו המשיבים, כי פסק הדין אותר על ידם רק בשלב זה ועל כן הוגש רק בשלב זה, ויש לקבל עמדתם זו.

רשות

23. מנגד לא מצאתי הצדקה לכתוב בפסק הדין של בית משפט קמא על התנהלות חסרת תום לב, גובלת בבזיון בית המשפט, ושגרמה להליך מיותר, מצד המינהל. מחד גיסא אין ראיה כי פסק הדין היה אצל המשיבים לפני מועד הגשתו, מאידך גיסא אין ראיה כי המינהל החזיק בו וידע על קיומו. ונא דוק, בפנייתם של המשיבים אל המינהל בשנת 2005 לא הוזכר כלל פסק הדין משנת 1989. ניתן להניח שלו היה פסק הדין בחזקתו של המינהל, הוא היה מגישו לבית המשפט על מנת לסתור את טענת הבעלות של המשיבים.

לגופו של פסק הדין מ-1989

24. לשונו של פסק הדין מ-1989 הוא כדלקמן:

"הצדדים הגיעו לידי הסדר ביניהם לפיו יש למחוק את שתי הבקשות בשני החלקים הנ"ל. יחד עם זאת המבקשים רשאים לפנות למינהל מקרקעי ישראל בהתאם לאמור בת/1 והמשיבות יפעלו בהתאם לת/1".

"ת/1" הוא ההחלטה 347 של מועצת מקרקעי ישראל, שקבעה הסדר באדמות תמרה, לפיו, מגרש בנוי או נטוע יוחכר למחזיק תמורת תשלום של 20% מערכו שייחשב כדמי חכירה ראשוניים בגובה 80%. נציין כי החלטה זו עמדה בתוקף עד ליום 1.10.88. כאמור, פסק הדין ניתן לאחר שפגה תוקפה של החלטה 347.

25. בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון מטעם המינהל הוצגו לראשונה ההסדרים שהוצעו לפולשים למקרקעי המדינה ביישוב תמרה לאורך השנים, על מנת להצביע על הרציונל העומד בבסיס "הסדר תמרה" - הסדרת חוזי חכירה לפולשים מסוג זה באופן מדורג, כך שכל המקדים זוכה בשיעורים נמוכים יותר – הכל במטרה להמריצם להסדיר בהסכם חכירה את החזקתם. מההחלטות שצרף המינהל עולה כי לאחר שפג תוקפה של החלטה 347 ביום 1.10.88, נכנסה לתוקפה החלטה 395 שהאריכה את תוקף החלטה 347 עד ליום 1.10.89. לאחר מכן באו מספר החלטות אשר העלו עם כניסתם לתוקף את שיעור התשלום עבור רכישת החכירה.

26. לדעתי, הסכם הפשרה קבע כי אם תוגש בקשה, היא תידון לפי החלטה 347 –" יחד עם זאת המבקשים רשאים לפנות למינהל מקרקעי ישראל בהתאם לאמור בת/1 והמשיבות יפעלו בהתאם לת/1". ברור הוא כי אם לא תוגש בקשה כנ"ל והפולשים לא יגיעו למינהל להסדר חכירתם, לא נכנסת לתוקפה הסכמת המינהל לפעול לפי תקנה 347. המשיבים לא טענו כי פנו אי פעם בהתאם להחלטה 347 וכי סורבו.

27. הפסיקה הכירה בכך שכאשר הוגשה בקשה למנהל מקרקעי ישראל על פי מדיניות קיימת של המועצה, ולאחר הבקשה שונתה המדיניות, יש להחיל את התנאים שנהגו בעת הגשת הבקשה למינהל (גדעון ויתקון, "דיני מקרקעי ישראל", מהדורה רביעית, תש"ע-2009 עמ' 267. לעניין זה ראו את רשימת פסקי הדין שנזכרו בספר זה: ת.א. (ת"א) 2773/00 בוקר נ' מינהל מקרקעי ישראל (2006) פורסם בנבו, ע"א (ת"א) 2595/00 מינהל מקרקעי ישראל נ' לאור, תק-מח 2005(3) 1911, ת.א. 1858/02 (מחוזי ת"א) שביט בנימין ואח' נ' רשפון מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית, הקרן הקיימת לישראל – מדינת ישראל, פורסם בנבו). זאת בשל אינטרס "ההסתמכות" של הפרט, שיש להגן עליו בהתאם למשפט החוקתי והמנהלי (בג"צ 2832/96 יוסף בנאי נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, פ"ד נ(2) 582, 594). עם זאת, מציין ויתקון בספרו כי "ככלל, אין לאדם זכות קנויה כי המדיניות לא תשתנה ורשאית הרשות לשנות או לתקן או לבטל את החלטותיה" (שם, עמ' 267. לעניין זה ראה גם בג"צ 198/82 מוניץ נ' בנק ישראל, פ"ד לו(3) 466).

28. במקרה דנן, כאמור, לא הוגשה בקשה בזמן שהחלטה 347 והחלטה 395, המאריכה את תוקפה עד יום 1.10.89, עמדו בתוקף ואף לא במשך השנים, כ-16 במספר, עד לפניה הראשונה מטעם המשיבים בשנת 2005. אוסיף, שלדעתי, אפילו הוגשה בקשה, והמגיש לא פעל על מנת לממש את העסקה, בטלה זכותו להנות מהמדיניות שהייתה נקובה בעת הגשת הבקשה.

29. מכאן שעל השאלה, אם יש להמשיך ולהחיל את התנאים שעמדו בתוקף בעת שנחתם בין הצדדים הסכם לפיו תוגש בקשה, והבקשה לא הוגשה. דעתי היא שיש לענות על כך בשלילה. אמשיך ואנמק.

30. על פסק דין שנתן תוקף של פסק דין להסכם בין הצדדים המתדיינים, חלים מחד גיסא דיני החוזים ומאידך גיסא זהו פסק דין שיפוטי לכל דבר ועניין. ההלכה הובאה בע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרדי ברבר, פ"ד מח(4), 699:

"הלכה פסוקה היא, שבפסק דין בהסכמה ממוזגות שתי תכונות: זו של הסכם וזו של פסק דין. (זוסמן, עמ' 503; ע"א 219, 151/87 ש.ארצי, חברה להשקעות בע"מ נגד אורי רחמני ואח', פ"ד מג 499, 489. מהות כפולה זו היא המייחדת הסכם פשרה כזה ומכתיבה את אפשרות התקיפות. כפי שמציינת ד"ר נ' זלצמן בספרה "מעשה בית דין בהליך אזרחי" (תשנ"א, 1991) (להלן: "זלצמן"), בעמ' 329: "לפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים מהות כפולה: מחד גיסא, זה הסכם שחלים עליו דיני חוזים. מאידך גיסא, זהו פסק דין, מעשה שיפוטי, לכל דבר ועניין. כל אחד מן היסודות הללו - היסוד השיפוטי - שומר על תכונותיו, סגולותיו ודיניו שלו. לכך חשיבות בעיקר לעניין יכולת תקיפתו של פסק הדין...".

31. סעיף 27(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 מאפשר התנייתו של הסכם בתנאים:

"חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן – תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן – תנאי מפסיק)."

סעיף 29 לחוק החוזים קובע כי:

"היה חוזה מותנה והתנאי לא נתקיים תוך התקופה שנקבעה לכך, ובאין תקופה כזאת - תוך זמן סביר מכריתת החוזה, הרי אם היה זה תנאי מתלה - מתבטל החוזה, ואם תנאי מפסיק - מתבטלת ההתנאה" (ההדגשה שלי, ר.ר.).

32. בה"פ (ת"א) 404/06 מושב עובדים להתיישבות נ' כללית קופ"ח כללית בע"מ ואח' (פורסם בנבו) עמד בית המשפט על תכליתו של סעיף זה וציין כי "סעיף זה נועד למנוע מצב הדומה למצב הנטען בהליך הנוכחי – מצב בו זכות שהועברה מכוח חוזה, כפופה לאורך זמן בלתי מוגבל לקיומו של אירוע עתידי, שאם יתרחש – יביא לפקיעת הזכות. מצב כזה אינו מצב רצוי."

33. לענייננו, יש, לעמדתי, לפרש את הסכם הפשרה בין הצדדים כמחיל תנאי מתלה, לפיו, אם יפנה המבקש שם (אביו המנוח של המשיב 1) למערערת תוך זמן סביר, בהתאם להחלטה 347, המערערת תפעל בהתאם להחלטה.

34. גם אם לא נראה בתנאי זה כתנאי מתלה, ניתן לפנות לס' 41 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, הקובע כי:

"חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש".

לשאלה מהו הזמן הסביר השיב בית המשפט העליון כי כל מקרה יבחן על פי נסיבותיו (ראו ע"א 611/80 צדקה ואח' נ' בן ארצי הכהן, פ"ד לז(4) 313 וכן ע"א 431/92 חסיד נ' פרזות חב' ממשלתית לשיכון ירושלים בע"מ, פ"ד לט(4) 451.

רק עתה, עם הערעור, ניתן לראות, ובקושי, בעמדת המשיבים משום בקשה לפעול על פי ההסכם שבפסק הדין משנת 1989. פניה לאחר למעלה מ-20 שנים, איננה פניה שנעשתה תוך זמן סביר, מה גם שיש להתחשב בתכלית שבהחלטות המינהל ששינו את השיעורים במטרה לעודד את הפולשים באדמות כפר תמרה לבוא ולהסדיר את חזקתם במקרקעי ציבור. בקשתם של המשיבים כי היום, בחלוף 25 שנה, תחול עליהם החלטה שהייתה תקפה בשנת 1989, משוללת בסיס משפטי ונעדרת כל הצדקה.

35. בה.פ. (מחוזי ת"א) 10871/99 מפעל המים – רמות השבים אגודה חקלאית שיתופית נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח' (פורסם בנבו) קבעה השופטת חיות (ביושבה בבית המשפט המחוזי) בפסק הדין שבחן את מעמדן של החלטות המינהל באשר להסכמי חכירה קיימים, כי, אם ניתנה בהסכם חכירה זכות, וזו לא מומשה, רשאי המינהל לשנותה, ככל שאיננה מתיישבת עם המדיניות הקרקעית המותווית בהחלטותיו (פסק הדין אושר בבית המשפט העליון בע"א 2621/03), וכך נכתב לענייננו (בעמ' 11):

"מכאן, שגם אילו היה בידי המבקשת להוכיח כי קודם לחקיקת חוק מינהל מקרקעי ישראל ניתנה לרמות השבים או אגודת אל-על הזכות לבנות בתי מגורים במקרקעין, בהתאם להסכמות שהושגו עם המשיבה 2 (הקק"ל), לא היה בכך בלבד כדי לשריין זכות זו לרמות השבים או לאגודת אל-על, גם לעתיד לבוא, וזאת משום שהמינהל היה מוסמך לשנות זכויות אלה, ככל שלא מומשו, ואף מחוייב היה לעשות כן, ככל שזכויות אלה אינן מתיישבות עם המדיניות הקרקעית המותווית בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל"

וראו גם בג"צ 6603/12 ינון בנין נ' מנהל מקרקעי ישראל (פס"ד מיום 13/1/14, פורסם בנבו).

נגזור מההלכה המצוטטת לענייננו: אם הסכם חכירה בין הצדדים, וזכויות שנקבעו בו לא מומשו, מוסמך המינהל לשנותן, ככל שאלה אינן מתיישבות עם המדיניות הקרקעית של החלטותיו, קל וחומר מקרה בו לא נחתם הסכם חכירה.

36. אוסיף, שלעמדתי, החלתה של החלטת המועצה משנת 1989 כיום היא זו שעשויה ליצור אפליה כלפי תושבים אחרים בתמרה, המבקשים להסדיר הסדרים דומים בהתאם להחלטות המצויות בתוקף כיום. היא אף יוצרת, בפועל, אפליה בין תושבים שפנו מאוחר יותר ושילמו לפי השיעור הגבוה יותר.

37. בהעדר ערעור שכנגד, אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא שדחו את יתר טענותיהם של המשיבים.

לסיכום

38. בהתאם למסקנותיי דלעיל, מוצע לעמיתי להרכב לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין של בית משפט קמא וכן להורות על צו פינוי המשיבים מהמקרקעין. מוצע כי הפינוי לא יהיה לפני תום 12 חודשים מהיום והוא הדין לגבי צו ההריסה של כל הבנוי על המקרקעין, הכל במטרה לאפשר למשיבים להגיע להסדר עם המינהל על פי החלטות המינהל שבתוקף, ואם יעשו כן, יש לראות את צו הפינוי שבפסק דין זה כמבוטל, ו/או על מנת להתארגן לקראת פינוי המקרקעין (כאשר אי אפשר שלא להיות ערים לכך שעל המקרקעין בנויים בתיהם).

באשר לבנוי על פני החלקה עומדת הזכות למינהל לפעול על פי פרק ד' "בנייה ונטיעה במקרקעי הזולת" בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ועליהם להודיע על החלטתם באשר לזכויותיהם על פי פרק זה למשיבים באופן מיידי.

כמו-כן, בלא להביע דעה לגבי סיכויי התביעה, הייתי נעתרת לבקשה לפיצול סעדים לעניין תשלום דמי שימוש ראויים.

השופטת ברכה בר-זיו:

אני מסכימה.

השופט דר' עדי זרנקין:

אני מסכים.

לפיכך הוחלט לקבל את הערעור בהתאם למפורט בפסק דינה של אב"ד – השופטת ש.שטמר ולהורות ככתוב בסעיף 38 לפסק דינה על כל קביעותיו.

כמו כן אנו מחייבים את המשיב לשלם למינהל את הוצאותיו וכן שכ"ט עורך דינו בסכום כולל של 10,000 ₪ + מע"מ

ניתן היום, כ"ד אדר תשע"ד, 24 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.