בפני תביעת התובע לחייב את הנתבע לשלם לו את הסך של 280,489 ₪ וזאת כיתרת תמורה עבור עבודות הרכבת אבן (כולל אספקת אבן) לבנין בן 5 קומות שבבעלות הנתבע ומצוי בעיר תמרה (להלן: "הבנין").

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע אכן ביצע עבודות להרכבת ציפוי אבן על הבנין בו מתגוררים הנתבע ובני משפחתו, והמחלוקות העיקריות בין הצדדים מתמקדות בשאלת התמורה שסוכמה בין הצדדים ביחס לעבודות אלו, ומה גובה הסכום ששולם עבורן מתוך אותה תמורה מוסכמת.

טענת העדר היריבות

קודם שאגש לדון במחלוקות העיקריות, אסיר מעל דרכי את טענתו הראשונה של הנתבע לפיה לא הוא שהתקשר עם התובע אלא בנו בילאל עיאשי (להלן: "הבן") ולפיכך, יש לדחות את התביעה כנגדו בהיעדר יריבות.

טענה זו נדחית על ידי שכן שוכנעתי כי הועלתה על מנת להתחמק מתשלום לתובע והדבר עולה מדבריו של הנתבע עצמו בפתח חקירתו הנגדית, בה ציין "זה נכון שהתובע עשה לי אבן בבנין בשטח של 1580 מ"ר. את כל התשלומים ששילמתי לתובע, אני שילמתי בעצמי " (עמ' 9 שורה 28).

אמנם נכון שבהמשך עדותו חזר הנתבע על טענתו בתצהיר העדות הראשית כי לא הוא שהתקשר עם התובע אלא בנו, אולם, ניתן היה להתרשם מתיאור ההתקשרות בין הצדדים לרבות נוכחותו של הנתבע בעת שהגיע התובע לבנין לשם סגירת ההתקשרות, וכן ביצוע כל התשלומים על חשבון העבודה שבוצעה על ידי הנתבע, כי הטענה שהבן, שהיה בחור צעיר בעת ביצוע העבודות הוא שהתקשר עם התובע הינה טענה סתמית.

מעדותו של הבן עלה כי הלה אינו יודע כל פרטים אודות היקף העבודה, ואף לא אודות התשלומים שבוצעו ואופן ביצועם, וטענתו כי הוא שהיה מאשר לנתבע מה הסכום שיש לשלם בכל פעם לתובע, נשמעה לא סבירה ולא הגיונית, בהתחשב בכך שמדובר בבחור צעיר אשר כלל לא ברור מה מקור כספו מלבד כספי אביו. מה גם שבאם אכן הבן היה אחראי על ביצוע התשלומים לתובע והנתבע רק קיבל ממנו הוראות תשלום, הכיצד לא ידע לפרט את התשלומים שבוצעו, אופן ביצועם, או כל פרט אחר בהקשר זה. הבן גם לא הביא, ולו בדל ראיה, לטענתו כי הוא אחד הבעלים של הבנין, וזאת כאשר אביו אישר בפה מלא בעדותו כי הבנין שייך לו.

העובדה שבחלק מהמגעים להתקשרות ואף במהלך ביצוע העבודות היה מעורב הבן, אין בה להעיד כי התקשרות אכן היתה עימו, ובענין זה מקובלת עלי לחלוטין עדות התובע כי מי שהתחייב מולו היה הנתבע, עדות שזוכה לתימוכין מהעובדה כי במהלך שיחות הטלפון שתמליליהם צורפו לתצהיר התובע, לא העלה הנתבע כל טענה בדבר העדר יריבות, לא הפנה את התובע לדרוש את תשלום החוב לבנו, ודי בכך כדי לסתור את טענתו זו של הנתבע.

שאלת התמורה המוסכמת

כאמור עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת ההסכמה שהושגה ביחס לתמורה שתשולם לתובע, ובהמשך לכך, מה הם הסכומים ששולמו עבור התמורה.

הקושי בבירור טענה זו נובע מהעובדה שהצדדים בחרו שלא לערוך מסמכים כלשהם בכתב ולא הונפקו חשבוניות או קבלות בגין תשלומים ששולמו (מטעמים מובנים.... ), וכעת מבקשים הצדדים מבית המשפט כי ידלה, מתוך עדויות של בעלי ענין, מה היתה הסכמת הצדדים ומהם התשלומים ששולמו על חשבון התמורה. על אף שאין לחסום דרכו של אדם לתבוע סכומים המגיעים לו, בשל היעדרם של מסמכים (גם באם ברור כי חסר זה נובע משיקולי מס), אין ספק שהתנהלות זו מקשה מאד על בית המשפט ולכך יש לתת ביטוי בנקיטת זהירות בעת הסתמכות על עדות בעל פה בלבד, במיוחד כשהיא עדות בעל דין, וההלכות בענין זה ידועות.

ביחס להסכמות הצדדים, אין בפני אלא עדויות של בעלי הדין כאשר לטענת התובע הוסכם על תשלום של 350 ₪ למ"ר בעבור 1,000₪ המטר הראשונים, וסך של 300 ₪ בעבור כל מטר נוסף. לטענת התובע, לאחר שהגיע לביקור בבנין ובנו והאדריכל הסבירו מה הוא היקף העבודות המדויק הנדרש, סוכם התשלום האמור, וזאת לאחר שהתובע עשה הנחה מסוימת ביחס למחיר עבור המטרים הנוספים שמעבר ל- 1000 מ"ר.

בסופו של יום מבסס התובע תחשיביו על ביצוע 1,600 מ"ר (ואין למעשה מחלוקת על כך לאור עדות הנתבע שצוטטה לעיל) ובהתאם להסכמת הצדדים כגירסתו, התמורה שהיתה צריכה להשתלם לו, עמדה על סך של 530,000 ₪.

מנגד, טוענים הנתבע ובנו כי הוסכם בתחילה על תשלום כולל (פאושלי) של 350,000 ₪ ולאחר מכן, כאשר העלה התובע דרישות לתשלום נוסף בגין פרטים אומנותיים שונים שנדרשו כגון קשתות, מסגרות לחלונות וזויות, הוסכם על תשלום סך נוסף של 110,000 ₪ (ראה סעיפים 12 ו-20 לנ/2 וכן עדות הבן בעמ' 11 שורות 29-31) כך שסך כל התמורה הועמדה על 460,000 ₪.

לתמיכה בתביעתו העיד התובע, מלבד עדותו הוא, שני עדים אשר אינם עדים להתקשרות בין הצדדים, אלא אך לדין ודברים שנוהל בין התובע לנתבע, באשר ליתרת התשלום שנותרה לאחר סיום העבודות. אולם מאחר ובין הצדדים קיימת מחלוקת הן באשר לגובה התמורה המוסכמת והן באשר לתשלומים ששולמו על חשבונה, הרי שאין בעדויות אלו לסייע בקביעת ממצאים בסוגיות אלו. כך שביחס לשאלת ההסכמות בדבר התמורה מצויות בפני אך עדותם של בעלי הדין, כאשר בהקשר זה אני רואה את הבן כמי שמעיד מטעם הנתבע כאשר האינטרס שלו זהה לאינטרס הנתבע ואין לראות בעדותו משום עדות מחזקת לעדות הנתבע.

שמעתי את עדותו של התובע בפני והתרשמתי מכנותו ומאמינותו הן באשר לביצוע העבודות שלמעשה אינן במחלוקת, הן באשר לסיכום בין הצדדים באשר לתמורה עבור אותן עבודות והן באשר לניסיונותיו באשר לגבות את חובו. מנגד, עדותם של הנתבע ובנו הותירה עלי רושם לא מהימן וניכר היה שהם מנסים, בכל דרך לחמוק מתשלום יתרת התמורה עבור עבודות בהיקף ניכר אשר ביצע עבורם התובע, ככל הנראה על הצד הטוב ביותר שכן, לא הועלו טענות של ממש באשר לליקויים כלשהם בעבודות, ולכך אתיחס בקצרה בהמשך.

אלא שביחס לשווי המוסכם של העבודות נטל השכנוע מוטל על התובע, בהיותו "המוציא מחברו". כאמור, העדים הנוספים שהעיד התובע אינם יכולים לחזק עדותו בענין זה שכן שניהם הודו שאין להם מושג כיצד חושבה התמורה ויתרת החוב הנטענת, אלא כל שיכלו להעיד הינו ביחס לדין ודברים שהיה בין התובע לנתבע ביחס לתשלום יתרת החוב.

על אף התרשמותי לטובה מעדות התובע אינני יכולה בענין זה לקבוע ממצא על עדותו היחידה כעדות בעל דין. אמנם התובע צירף לתצהירו חשבוניות המעידות, לכאורה, על רכישת אבן בסך של כ-230,000 ₪ אולם אין באמור בחשבוניות כדי להעיד כי מלוא האבן שנרכשה בהתאם לאמור בהן הינה בעבור העבודות אצל הנתבע דווקא, ובכל מקרה אין בכך לחזק את עדותו באשר לתמורה המוסכמת, מקום בו לא הומצא על ידו כל בסיס לתמחור כלשהו שבוצע על ידו. בענין זה אין לי אלא לחזור ולהדגיש כי לו התנהל התובע כנדרש על פי החוק (מבחינת אופן ניהול עסק וניהול פנקסים), היו בידיו אסמכתאות להוכחת טענותיו, ואת המחדל באי קיומם, עליו לזקוף לחובתו.

יתירה מכך, השוני בגרסאותיו של התובע באשר ליתרת התמורה לה הוא זכאי, לרבות בשיחות שהוקלטו על ידו ובמכתב ב"כ קודם להגשת התביעה, אף הם מעיבים על האפשרות לסמוך ממצא ברור באשר לתמורה המוסכמת על עדותו בלבד. כך למשל בשיחה מוקלטת אחת שתמלולה הוגש כנספח ב' לתצהירו, הוא מציין יתרת חוב של "120,000 ₪ לפחות", סכום אשר צמח בתביעה לסך של 185,000 ₪, כאשר העדים מטעם התובע מציינים יתרת חוב של 170,000 ₪ או 180,000 ש"ח.

משכך, אינני סבורה שהתובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את גובה התמורה המוסכמת, ולפיכך, לאור הודאת הנתבע, באמצעות בנו, בתמורה מוסכמת של 460,000 ₪ עבור מכלול העבודות, אני מעמידה את התמורה המוסכמת על סכום זה.

טענות לליקויים בעבודות

טענות הנתבע בדבר ליקויים או חוסרים בעבודות שביצע התובע נדחות על ידי מאחר והועלו באופן סתמי, ללא שכומתו לסכום כלשהו, ומבלי שהוגשה חוות דעת מקצועית שתבסס טענות אלו. אפילו הייתי מוכנה לשעות לטענות אלו ללא חוות דעת של גורם מקצועי שלא היה מעורב בעבודות, הרי שלכל הפחות היה על הנתבע להעיד, את האדריכל שליווה את העבודות מטעמו אשר לדברי שני הצדדים, היה מעורב הן בהתקשרות בין הצדדים והן בביצוע העבודה ומדידתה בסיום העבודה.

טענת הנתבעים כי היה על התובע דווקא להעיד את האדריכל, נדחית על ידי שכן, אין מחלוקת שמדובר באדם שפעל בענין מטעם הנתבעים ולפיכך, באותם עניינים שעדותו רלוונטית, דהיינו היקף העבודה וטיבה, הכשל באי הבאתו לעדות, מונחת לפתחם של הנתבע ובנו.

הוכחת התשלומים שבוצעו

בענין זה לא יכולה להיות מחלוקת כי הנטל מוטל על הנתבע להוכיח את התשלומים שבוצעו על ידו ובהיעדר הודאה של התובע ביחס לתשלומים העולים על הסך של 345,000 ₪, אין בראיות שהביא הנתבע, כדי להוכיח תשלום מעבר לכך.

אמנם הנתבע צרף לתצהירו, נספח א', המרכז לטענתו את התשלומים שבוצעו לתובע, אולם המסמך הינו רשימה שניתן היה לעורכה בכל זמן נתון, אין הוא מכיל כל אישור של התובע לביצוע אותם תשלומים ואפילו אינו נתמך במסמכי בנק שיש בהם לתמוך בטענה כי השיקים המפורטים לסך כולל של 247,000 ₪, אכן שולמו לתובע או למי מטעמו, או מסמכים כלשהם המעידים על משיכת מזומנים בסכומים ניכרים במועדים שונים, לצורך ביצוע התשלומים הנטענים לתובע.

מדובר בראיות שהינן בהישג ידו של הנתבע ובהיעדרן אין הנתבע יכול לעמוד בנטל להוכיח ביצוע מלוא התשלומים הנטענים. משכך, בענין זה הכרעתי מבוססת על הודאת התובע כי שולמו לו תשלומים בסך של 345,000 ₪.

היתרה לתשלום

מקביעותי אלו עולה למעשה כי יתרת החוב של הנתבע כלפי התובע עומדת על סך של 115,000 ₪ נכון למועד סיום העבודות, כאשר אין מחלוקת של ממש באשר לכך שהסתיימו בחודש 12/08 או בסמוך לכך (סעיף 5 לת/2 וסעיף 9 לנ/2). התובע לא נתן כל נימוק משכנע מדוע יש לחשב את הפרשי ההצמדה מחודש 6/08 (במיוחד נוכח העובדה כי אין מחלוקת ששולמו לו סכומים ניכרים במהלך ביצועה), ולפיכך יש לחשבם מיום 1.1.09 בלבד.

אמנם התובע הביא למתן עדות שני עדים אשר טענו כי הנתבע הודה בפניהם בקיום יתרת חוב גבוהה יותר אולם לא מצאתי כי יש מקום לסמוך על עדויות אלו ממצא כלשהו, או כי יש בהן להביא לעמידת התובע בנטל המוטל עליו באשר להוכחת התמורה המוסכמת.

העד מר עאלם סברי העיד כי כאשר פנה לתובע על מנת שיעשה לו עבודות ריצוף אבן אצלו בבית, לקח אותו התובע עימו לביתו של הנתבע על מנת להראו לו את טיב העבודה כאשר ציין בפניו שבהזדמנות זו ידבר עם הנתבע על הכסף שהוא חייב לו. העד תאר את השיחה בין הצדדים וציין שהנתבע הודה שהוא חייב לתובע 180,000 ₪ אך ביקש ממנו להתאזר בסבלנות מאחר ואין לו כסף לשלם באותו מועד. העד לא יכול היה לציין את מועד אותה פגישה אלא שזו היתה בשנים 2006, 2007 (בעוד שהעבודות בוצעו רק בשנת 2008) אולם הוא ציין שזכור לו שהנתבע ביקש ממנו את עזרתו לבקש מהמועצה סך של 50,000 ₪ וזאת על מנת שיוכל לשלם לתובע את התמורה.

העד הנוסף מר נאדר אבו ראס, תאר פגישה אחרת אליה הגיע לבקשת התובע ואשר בה נכחו מלבדו, התובע, הנתבע ואדם נוסף מכפר כנא, כאשר במהלך אותה שיחה, דובר על חוב של הנתבע לתובע בסך של 170,000 ₪ כאשר בסיכום אותה שיחה, הוסכם כפשרה שהנתבע ישלם 140,000-150,000 ₪. עד זה אשר לא הגיש תצהיר מטעם התובע מאחר והוא מכר של שני הצדדים, אישר שהוא עוסק במכירת אבן ושיש והתובע רכש ממנו חלק מהאבן לצורך ביצוע העבודות בבית הנתבע, ונותר חייב לו כסף עבור האבן שרכש. העד גם אישר בהגינותו שהסכים לדחות את גביית החוב מהתובע, עד שהנתבע ישלם את מלוא התמורה, ובהחלט, נכונה טענת ב"כ הנתבע כי יש בעובדה שלעד זה אינטרס ברור להביא לחיוב הנתבע כלפי התובע, כדי להעיב על עדותו.

אמנם עדותו של מר סברי עשתה עלי רושם אמין, במובן זה ששוכנעתי כי בביקורו בבית הנתבע אכן דובר על קיום חוב כלפי התובע, והוא אף התבקש לסייע בגביית כספים מהמועצה על מנת שהנתבע יוכל לשלם את חובו, אולם אינני רואה מקום להסתמך על עדות זו באשר לגובה החוב, בין היתר לאור העובדה שלעד לא היה כל מידע כיצד נוצר חוב זה, דהיינו מה היה הסכום המוסכם ומה הם הסכומים ששולמו עד אז.

נראה משתי העדויות שבמהלך נסיונות התובע לגבות את יתרת חובו, הועלו סכומים שונים, אם כטענתו בדבר גובה החוב ואם כהצעות פשרה שונות, אולם לא שוכנעתי כי היתה הודאה של הנתבע בקיומו של חוב בסך 180,000 ₪ דווקא כטענת העד סברי.

סיכום

מכל האמור לעיל עולה כי על הנתבע לשלם לתובע את הסך של 115,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.09 ועד היום.

כמו כן יישא הנתבע בהוצאות התובע בסך של 750 ₪ הוצאות העדים, 4,700 ₪ בגין אגרת משפט (חושבה באופן יחסי לסכום פסק הדין), וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

על התובע לשלם את המחצית השניה של האגרה בתוך 15 יום שאם לא כן תועבר גבייתה למרכז לגביית קנסות ואגרות.

ניתן היום, כ"ח אדר ב תשע"ד, 30 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.