רקע ותמצית טענות הצדדים

1. לפני בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך 169,021 ₪ שהגיש המשיב כנגד המבקש.
2. מכתב התביעה עולה, כי ביום 21.11.05 פנה המבקש למשיב, בנק מזרחי טפחות, ופתח חשבון עו"ש. המשיב טוען, כי ביום 25.1.12 עמד חשבונו של המבקש ביתרת חובה בסך של 18,843 ₪. עוד טוען המשיב, כי ביום 18.2.09 נטל ממנו המבקש הלוואה על סך 222,000 ₪ והתחייב להשיב את הסכום בתוספת ריבית בנקאית חריגה מצטברת. על פי תדפיס מיום 25.1.12 הרי שיתרת חובו של המבקש עמדה על סך של 150,584 ₪. עוד טוען, כי על פי המסמכים עליהם חתם המבקש, הוא רשאי להעמיד לפירעון מידי את כל הסכומים המגיעים או אשר יגיעו לו מהמבקש. לטענתו, פנייתו למבקש בדרישה, כי יסלק את החוב לא נענתה והחוב לא סולק עד למועד הגשת התביעה.
3. המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן במסגרתה טוען, כי ניהל חשבון עו"ש פרטי אצל המשיב וכי החשבון התנהל כסדרו ועל מי מנוחות במשך תקופה ארוכה תוך שהמשיב גבה ממנו עמלות וריביות בהיקפים עצומים ותוך התניית שירות בשירות.
4. לטענתו, יש להורות על מחיקת הכותרת והעברת התביעה לפסים של תביעה רגילה שכן מהמסמכים הבודדים והלא מפורטים אשר צורפו לכתב התביעה לא ניתן ללמוד על החוב או נסיבות היווצרותו ואין במסמכים שצורפו בכדי לבסס את דרישת המשיב באשר לחוב הנטען אשר הינו גבוה ובלתי סביר והמסמכים אינם עונים על דרישת תקנת 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, בשל העדר פירוט שיש בו בכדי להבהיר את סכום החוב. לטענת המבקש, המשיב פעל נגדו בחוסר תום לב שעה שביטל באופן חד צדדי את תנאי ניהול החשבון ו/או תנאי ההלוואה מבלי שטרח להודיע לו על כך ומבלי שניתנה לו האפשרות להאריך את תוקף מסגרת האשראי.
5. המבקש מוסיף וטוען, כי ההלוואה שנטל מהמשיב ניתנה לשם רכישת רכב מסוג "האמר" (להלן: "הרכב") אשר כפי הנראה עוקל, נתפס ומומש על ידי המשיב ו/או גורמים אחרים הקשורים איתו. בכל מקרה טוען, כי היה על המשיב לפעול לשם מימוש הרכב לפני כל גורם ונושה אחר וככל שלא עשה כן, הרי שאין לו להלין אלא על עצמו.
6. לטענת המבקש, כל בנק דורש ביטחונות ובטוחות מספקים בכדי להעמיד אשראי בהיקף הנטען ולטענתו, מכתב התביעה והמסמכים לא ניתן ללמוד דבר בנוגע לבטוחות אשר נעלמו כלא היו.
7. המבקש טוען, כי ככל הידוע לו המשיב ביצע בחשבון פעולות אסורות בניגוד לכללים ובניגוד להוראות החוק ולהוראותיו וללא הרשאה מפורשת כמתחייב בחוק ובכך פגע בזכויותיו כלקוח ובחובת הנאמנות והזהירות שלו. לטענתו, יש לו חששות כבדים, כי במהלך השנים בוצעו בחשבון פעולות רבות וביניהן התניית שירות בניגוד להוראות החוק. עוד טוען, כי הוא סבור שבמהלך שנות הפעילות בחשבון נגבו ממנו עמלות וריביות בניגוד למוסכם, לנוהג, לנורמה או להיגיון עסקי וכלכלי.
8. המבקש טוען, כי הוא בטוח שסכום התביעה מוגזם ובלתי סביר ויש לבררו באמצעות חוות דעת מומחים ולשם כך דרושים מסמכים הקשורים בחשבון ושנמצאים בידי המשיב.
9. לבסוף טוען המבקש, כי בשלב זה של הדיון, בית המשפט אינו בוחן את מהימנות טענות הנתבע ואת השאלה האם יהיה בידו להוכיחן ודי בכך שהנתבע הראה הגנה לכאורה בכדי שתינתן לו רשותן להתגונן. לטענתו, הוא הראה הרבה מעבר להגנה.

הראיות

1. לשם תמיכה בבקשת הרשות להתגונן צורף לבקשה תצהיר של המבקש. בדיון שנערך ביום 11.9.13 העיד המבקש על האמור בתצהירו. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

1. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם התובענה מתאימה להליך של סדר דין מקוצר והאם יש ליתן למבקש רשות להתגונן.
2. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר שקילה ובחינה של טענות הצדדים והחומר המונח לפני מצאתי, כי דין הבקשה להדחות, לאחר שהמבקש לא הצביע על טענת הגנה כלשהי וזאת מהנימוקים שיפורטו.
3. ראשית אציין, כי איני מקבלת טענת המבקש לפיה הליך של סדר דין מקוצר אינו ההליך המתאים לדיון בתובענה נשוא הבקשה שלפניי. תקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי ניתן להגיש בהליך של סדר דין מקוצר תביעה על סכום קצוב, בריבית או בלי ריבית, מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא אשר יש עליה ראיה בכתב. תביעת המשיב הינה תביעה לסכום קצוב מכוח חוזה אשר נכרת בינו לבין המבקש ויש לגביה ראיות בכתב. לפיכך, עסקינן בתביעה העונה על הוראות התקנה ואשר מתאימה להליך של סדר דין מקוצר.
4. אין מחלוקת, כי זכותו של מתדיין כי יהיה לו יומו בבית המשפט הינה זכות מהותית. לא בנקל יסגור בית המשפט שעריו בפניו מתדיין מבלי שניתנה לו האפשרות להעלות את טענותיו ולנסות ולהוכיח אותן. בית המשפט ייעתר לבקשת רשות להתגונן כאשר טענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות את בחינתן בדרך של בירור התובענה. בשלב בו בית המשפט דן בבקשת רשות להתגונן די אם הנתבע יראה הגנה אפשרית, אף בדוחק רב, בכדי להצדיק מתן רשות להתגונן. כאמור, בשלב בו בית המשפט דן בבקשה למתן רשות להתגונן, די אם הנתבע מראה כי יש לו הגנה אפשרית. בשלב זה לא בודקים כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או את טיב ראיותיו. ההלכה היא, כי בקשת רשות להגן תידחה רק כאשר אין, ולו בדל סיכוי אפשרי, כי טענה מטענות ההגנה המועלית תתקבל במשפט.
5. המבקש אישר את חתימתו על הסכם ההלוואה אשר נטל מהמשיב (עמ' 3 ש' 2-6). נטען בפניו, כי מהמסמך עולה, כי ביום 18.2.09 הוא לקח מהמשיב הלוואה על סך 222,000 ₪ והוא השיב, כי זה לא בדיוק כך וכי זה היה חלק. הוא טען שזה היה מורכב מ- 80,000 ₪ בנוסף לעוד סכום. המבקש נשאל, האם סכום כל ההלוואה היה 222,000 ₪ והשיב, כי נדמה לו והוסיף כי אינו זוכר המספרים (עמ' 3 ש' 7-10). המבקש אישר, כי נטל את ההלוואה כדי לקנות רכב מסוג האמר (עמ' 3 ש' 11-12).
6. נטען בפני המבקש שהוא לא עמד בתשלומי ההלוואה וכי הפסיק לשלם אותם והוא שלל טענה זו. בהמשך טען, כי היה מקרה שהוא התעכב בתשלום ואז איימו לקחת את הרכב ואחרי שבועיים הוא שילם. לטענתו, לאחר מכן הייתה תקופה קשה והוא ביקש לדחות את התשלום בשלושה שבועות והמשיב סירב ומאז הרכב נעלם (עמ' 3 ש' 13-16).
7. המבקש נשאל, האם זה נכון שמחודש ספטמבר 2010 ועד חודש מרץ 2011 הוא הפסיק לשלם את ההלוואה והשיב כי הוא הפסיק מאז שהרכב נלקח. המבקש הוסיף, כי הוא אינו זוכר מתי זה היה (עמ' 3 ש' 17-19). נטען בפניו, כי מתדפיסי הבנק עולה כי בששת החודשים האמורים הוא לא שילם את ההלוואה כאשר כל תשלום חודשי היה 5,100 ₪. בתגובה טען המבקש, כי זה הגיע עד 7,000 ₪. המבקש שב וטען, כי פעם אחת שילם בעיכוב של שבועיים וכי פעם אחת ביקש דחייה של שלושה שבועות והמשיב סירב ואז הרכב נלקח. לטענתו, המשיב לקח את הרכב (עמ' 3 ש' 20-24). הוא נשאל, האם לטענתו, לאחר העיכוב בן השבועיים והעיכוב של שלושת השבועות שהוא לא שילם המשיב בא ולקח את הרכב והשיב בחיוב (עמ' 3 ש' 25-27).
8. הנה כי כן, המבקש אישר, כי חתם על נספח ג' לכתב התביעה ממנו עולה, כי נטל מהמשיב הלוואה בסך 222,000 ₪. בעדותו אף העיד, כי נדמה לו שזה היה סכום ההלוואה וטען, כי אינו זוכר את המספרים. עוד עולה מעדות המבקש, כי באחת הפעמים שילם את ההחזר החודשי באיחור של שבועיים וכי בפעם השנייה ביקש לדחות את התשלום בשלושה שבועות והמשיב לא אישר לו לעשות כן. המבקש טוען, כי רכבו נעלם וכי החל מהמועד האמור הוא הפסיק לשלם את ההלוואה. מהאמור עולה, כי המבקש נטל הלוואה וכי לא עמד בחובתו לפרוע את ההלוואה בהתאם למועדים אשר הוסכמו בינו לבין המשיב. בנסיבות אלו, היה בידי המשיב להעמיד את מלוא ההלוואה לפירעון מידי, כפי שאכן עשה.
9. המבקש טוען, כי נטל את הלוואה לשם רכישת רכב האמר. בעקבות נטילת ההלוואה מושכן הרכב לטובת המשיב. לדברי המבקש, ככל הנראה הרכב האמור עוקל, נתפס ומומש על ידי המשיב או מי מטעמו. בנסיבות אלו טוען, כי אין מקום לחייבו בסכום הנתבע.
10. בדיון אשר נערך ביום 11.9.13 טען בא כוחו של המבקש, כי המבקש סבר כל הזמן שהרכב נמצא בידי המשיב. בהמשך טען, כי המבקש ידע כל הזמן שהרכב ברשות המשיב. הוא הוסיף שהמבקש קם בבוקר והרכב לא נמצא ליד הבית. המבקש עצמו הוסיף, כי שבוע לפני כן הם לא מצאו את הרכב של אשתו ואז הם הגישו תלונה ולאחר יומיים נודע להם שהחברה הממשכנת לקחה את הרכב. במאמר מוסגר אציין כאן, כי המבקש לא המציא כל אסמכתא בתמיכה לטענתו זו.
11. בא כוח המשיב טענה באותו דיון, כי נפתח תיק משכון כפי שנעשה בכל מקרה בו יש חוב בגין רכב משועבד וכי המשיב עשה את כל הפעולות החוקיות לשם איתור הרכב אולם הרכב לא נתפס ולא היה ברשות המשיב מעולם. עוד טענה, כי אם הרכב היה ברשות המשיב הוא היה ממומש. אציין, כי לסיכומי המשיב צורפו מסמכים התומכים בטענת באת כוח המשיב באשר לניסיונות המשיב לאתר את הרכב ובטענה, כי ניסיונות אלו לא צלחו.
12. המבקש העיד, כי לדעתו המשיב לקח את הרכב. הוא נשאל כיצד יודע זאת והשיב, כי זה הנוהל של המשיב. לטענתו, כך לקחו לו רכב סיטרואן וכך לקחו מאנשים אחרים. עוד טען, כי זו שיטה של מאפיה הלוקחת רכבים מאנשים והוסיף, כי שלושה-ארבעה רכבים נלקחו לפני האמר באותה צורה על ידי חברות ששכרו הבנקים (עמ' 3 ש' 30-31, עמ' 4 ש' 1-3).
13. מעדות המבקש עולה, כי אין בידו להעיד מידיעה אישית, כי יש ממש בטענתו לפיה רכבו נלקח על ידי המשיב. מהעדות עולה, כי מדובר בסברה המבוססת, לכאורה, על מקרים אחרים. ברי, כי לא די בסברה כאמור, אשר נטענה בעלמא, בכדי ללמד, כי יש ממש בטענה זו וכי בשל האמור יש ליתן למבקש רשות להתגונן.
14. המבקש נשאל, האם פנה לבנק לאחר שראה שהרכב נעלם והשיב, כי לא פנה לבנק משום שכבר יש לו ניסיון (עמ' 4 ש' 5-6). עוד נשאל, האם הגיש תלונה משום שאולי רכבו נגנב והשיב, כי הגיש תלונה בנוגע לסיטרואן וכי בנוגע להאמר לא הגיש תלונה (עמ' 4 ש' 7-8). המבקש טען כי מדובר ברכב שעולה 270,000 ₪ (עמ' 5 ש' 6).
15. עדות המבקש, לפיה יום אחד הוא ראה שרכבו אינו נמצא במקומו והוא סבר שהמשיב עיקל ותפס את הרכב ולא עשה דבר בכדי לבדוק את הסוגיה מול המשיב וכן לא טרח להגיש תלונה במשטרה, אינה סבירה בעיניי, בלשון המעטה. כאמור לעיל, מעדות המבקש עולה, כי מדובר ברכב בשווי 270,000 ₪. עובדה זו מחזקת את התרשמותי לפיה אין זה סביר שהמבקש לא טרח לברר היכן רכבו נמצא והאם עוקל או שמא נגנב. כמו כן, שווי הרכב עולה באופן משמעותי על גובה החוב. אף בכך יש בכדי לחזק את התרשמותי, כי אין ממש בטענה שהמבקש גילה בוקר בהיר שרכבו איננו, סבר שהמשיב לקח אותו ולא טרח לברר מה עלה בגורל הרכב ובין היתר לא טרח לדרוש מהמשיב את הפער בין שווי הרכב ושווי החוב, או לכל הפחות לבקש מהמשיב אישור לפיו סולקה כל יתרת החוב. אשוב ואציין, כי מעדות המבקש עולה, כי טענתו לפיה הרכב נלקח על ידי המשיב מבוססת, לכל היותר, על סברה, או על ניסיון קודם נטען שכלל לא הוכח.
16. במהלך עדותו נטען בפני המבקש, כי מרישיון הרכב עולה, כי הוא עדיין מופיע כבעלים של הרכב וכי הוא טוען שהרכב עוקל על ידי מישהו ונתפס. בתגובה טען שהוא אמר שהרכב נעלם (עמ' 4 ש' 27-31). המבקש נשאל איך יכול להיות שהרכב עוקל על ידי המשיב אם הוא מופיע, נכון לחודש ספטמבר 2011 כבעלים של הרכב ובתגובה טען, כי יש שעבוד. נטען בפניו, כי אם המשיב היה תופס את הרכב אז הוא לא היה נשאר הבעלים. המבקש השיב בשלילה וטען, כי לגבי רוב הרכבים שנלקחו בדרך כלל היו אומרים בסוף למי זה נמכר וטען שהמשיב לא אמר (עמ' 4 ש' 32, עמ' 5 ש' 1-3). המבקש נשאל, האם במידה שיוציאו היום רישיון רכב, האם לא יראו שהוא הבעלים והשיב, כי יכול להיות שכן וטען שאינו יודע (עמ' 5 ש' 4-5).
17. לא עלה בידי המבקש להסביר כיצד בחודש ספטמבר 2011 הוא עדיין היה רשום כבעליו של הרכב, ככל שהרכב עוקל. הוא אף העיד, כי ייתכן שאף כיום הוא רשום כבעליו של הרכב. ברי, כי ככל שהמשיב היה מעקל ותופס את הרכב הוא היה ממש אותו והרכב לא היה נותר על שם המבקש. אף בכך יש בכדי ללמד, כי אין ממש בטענת המבקש לפיה המשיב לקח את הרכב ועל כן הוא השיב למשיב את חובו בגין נטילת ההלוואה. כאמור, המבקש העיד, כי בדרך כלל כאשר רכבים עוקלו ונתפסו ניתנה הודעה למי נמכר הרכב. מעדותו עולה, כי במקרה האמור לא ניתנה הודעה כאמור. סבורני, כי אף בכך יש בכדי ללמד כי הטענה לפיה הרכב נלקח על ידי המשיב הינה טענה לא מבוססת ולא סבירה אשר נטענה בעלמא.
18. במסגרת הבקשה טען המבקש, כי כל בנק דורש ביטחונות ובטוחות מספקים בכדי להעמיד אשראי בהיקף הנטען ולטענתו, מכתב התביעה והמסמכים לא ניתן ללמוד דבר בנוגע לבטוחות אשר נעלמו כלא היו. כאמור, המבקש עצמו טען, כי הרכב אשר רכש בכספי ההלוואה מושכן לטובת המשיב. בנסיבות אלו, לא ברורה טענתו המפורטת לעיל.
19. בעדותו טען המבקש, כי מדובר ברכב שעולה 270,000 ₪ שלא נמצא אצלו ושאל האם בנסיבות אלו הוא צריך לשלם את החוב (עמ' 5 ש' 6-7). אף אם יש ממש בטענת המבקש לפיה הרכב אינו נמצא אצלו ברי, כי לא די בכך בכדי ללמד, כי אינו חייב לשלם את החוב או, כי קיימת לו הגנה טובה בגינה יש ליתן לו רשות להתגונן. ברי, כי ככל שהרכב נגנב מהמבקש הרי שאין בכך בכדי לפטור אותו מלהשיב למשיב את כספי ההלוואה. לפיכך, אף אם תתקבל הטענה לפיה הרכב אינו בידי המבקש הרי שאין בכך בכדי להועיל למבקש.
20. בנוסף לטענתו לפיה המשיב עיקל ותפס את הרכב טען המבקש, כי בכל מקרה היה על המשיב לפעול לשם מימוש הרכב לפני כל גורם ונושה אחר וככל שלא עשה כן הרי שאין לו להלין אלא על עצמו. איני מקבלת טענה זו. ככל שהרכב האמור נגנב או מומש על ידי נושה אחר, הרי שכספי ההלוואה לא הוחזרו למשיב וכן לא היה בידו להיפרע על ידי מימוש הרכב. אף אם המשיב לא פעל לשם מימוש הרכב הרי שהדבר אינו מועיל למבקש במסגרת הבקשה שלפניי, לאחר שהמבקש הודה כאמור, כי לא החזיר את כספי ההלוואה אותה נטל מהמשיב.
21. נטען בפני המבקש, כי בתצהירו טוען שיש בעיה עם הריביות והוא נשאל מה לא בסדר בחישוב של המשיב לגבי החוב שלו. בתגובה טען המבקש, כי בשלב מסוים, במועד שהוא לא זוכר, החוב עמד על סך של 139,000 ₪ ואז הוא שילם 7,000 ₪, לאחר עיכוב של שבועיים, וכעת התביעה מוגשת על סך של 160,000 ₪ (עמ' 4 ש' 9-14). הוא נשאל, האם הטענה שלו היא שלא ייתכן כי לפני שלוש שנים הוא ראה שיתרת ההלוואה היא 139,000 וביום הגשת התביעה זה 160,000 ₪ והאם מזה הוא מסיק שהמשיב חייב אותו בסכומים לא נכונים והוא השיב בשלילה. המבקש טען, כי ביום לקיחת ההאמר שוויו היה 270,000 ₪ והחוב היה בסך של 132,000 ₪. הוא נשאל, האם הוא רוצה רשות להתגונן משום שסכום התביעה הוא 160,000 ₪ והשיב כי ברור וכי הוא רוצה בדיקת מומחה שיעקוב אחר חמש שנים ורוצה לברר האם המשיב נהג בו בצורה חוקית ולפי הדין או לא. המבקש הוסיף, כי הוא הרגיש שהמשיב לא נהג בו בצורה נכונה ואף הסתיר מידע. לטענתו, המשיב טוען שהוא העלים את הרכב ולטענתו אין לו אינטרס לכך וסביר שאם הרכב לא היה אצל המשיב אז הוא היה פונה למשטרה מקבל כסף ואחרי שהיה משלם למשיב היה נשאר לו כסף (עמ' 4 ש' 15-26). בעניין זה אציין, כי המבקש העיד, כי לא פעל בכדי לברר האם הרכב אצל המשיב. כמו כן, אינני מקבלת טענת המשיב לפיה אין לו אינטרס להעלים את הרכב.
22. כאמור, אין מחלוקת, כי בשלב בו בית המשפט דן בבקשת רשות להתגונן די בכך שהוא יראה, כי קיימת לנתבע, אף בדוחק, הגנה אפשרית ולא בודקים כיצד יוכיח טענותיו או את טיב ראיותיו. עם זאת, אין בכך בכדי ללמד, כי די בהעלאת טענות בעלמא בכדי שתינתן לצד רשות להתגונן. אציין, כי קביעה כאמור תרוקן מתוכן את הוראות תקנה 204 לתקנות סדר הדין האזרחי לפיה מקום בו מוגשת תובענה בהליך של סדר דין מקוצר אזי הנתבע לא יתגונן אלא אם ביקש וקיבל רשות מאת בית המשפט או מאת הרשם.
23. על צד המגיש בקשת רשות להתגונן להוכיח, כי קיימת לו הגנה אפשרית וכי הגנתו אינה הגנת בדים. לא עלה בידי המבקש להרים את הנטל האמור. המבקש העלה נגד המשיב טענות באשר לאופן ניהול החשבון, התניית שירות בשירות ובאשר לריביות אשר גבה המשיב. כל הטענות האמורות נטענו בעלמא ללא כל אסמכתא ולא שוכנעתי, כי יש בהן בכדי לתמוך בטענת המבקש לפיה קיימת לו, לכאורה, הגנה מפני התובענה שהוגשה נגדו. אין בטענות המבקש באשר לפער בין סכום החוב לפני מספר שנים לבין סכום התביעה בכדי ללמד, כי קיימת למבקש, לכאורה, הגנה מפני התובענה נשוא הבקשה שלפניי. אף טענתו, כי הוא הרגיש שהמשיב לא נהג בו בצורה נכונה והסתיר מידע נטענה בעלמא ואין בה כדי לבסס, לכאורה, הגנה. טענת המבקש, כי רוצה לברר האם המשיב נהג בו בצורה חוקית ולפי הדין או לא אין בה כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. טענות המבקש באשר להתנהלות המשיב מבוססות על תחושותיו. ברי, כי לא די בכך בכדי להיעתר לבקשת רשות להתגונן.
24. הנה כי כן, המבקש מודה כי נטל מהמשיב הלוואה בסך 222,000 ₪ וכי בשלב מסוים הפסיק להשיב את ההלוואה. אציין, כי אף טענת המבקש לפיה סבר שהמשיב לקח לו רכב בשווי של 270,000 ₪ ולמרות שלשיטתו סכום החוב נמוך יותר, הוא לא פנה למשיב בנדון על מנת לקבל את ההפרש, יש בה בכדי לתמוך בטענות המשיב לפיה המבקש חייב לו כסף ובאשר לגובה החוב. טענת המבקש, לפיה הפסיק לפרוע את ההלוואה מאחר והמשיב תפס את רכבו נטענה בעלמא ואינה מבוססת על ידיעתו של המבקש אלא על השערות מופרכות אותן מצאתי אף כבלתי סבירות. כאמור, לאחר שרכבו של המבקש נעלם, לטענתו, הוא לא טרח לפנות למשיב לברר האם לקח את רכבו ואף לא הגיש תלונה במשטרה על מנת לפנות לחברת הביטוח, במידה והרכב בוטח. אף טענת המבקש באשר לריביות וטענותיו לפיהן המשיב לא התייחס אליו כדין, ביצע בחשבון פעולות אסורות ללא הרשאה והתנה שירות בשירות נטענו בעלמא ואין בהן בכדי לגבש הגנה לכאורה.
25. בנסיבות האמורות,ולאחר שהתרשמתי כאמור שהמבקש לא העלה כל טענת הגנה, הבקשה למתן רשות להגן נדחית.
26. בהיעדר כל טענת הגנה, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את המבקש לשלם למשיב סך של 169,021 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד מועד פסק דין זה.
27. בנוסף, מחייבת את המבקש בסכום כולל בגין הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך 17,700 ₪.
28. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, כ' שבט תשע"ד, 21 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.