בהתאם לפסק דינו של כב' השופט זיאד סלאח מיום 1.5.13, בתיק ע"ר 28468-02-13, הוחזר תיק זה לשולחני, לשם מתן החלטה בבקשה להארכת מועד בלבד.

בעניין זה הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב, וסיכומי שני הצדדים מונחים לפניי.

מאחר ובהחלטתי מיום 21.1.13 אכן אין התייחסות לשאלת הארכת המועד, שבתי ובחנתי את הבקשה להארכת מועד, ושקלתי את טענות הצדדים כפי שהועלו כעת בסיכומיהם.

המועד האחרון להגשת ההתנגדות בשני התיקים חל ביום 22.1.12. בפועל הוגשה ההתנגדות, יחד עם בקשה להארכת מועד, ביום 8.3.12, קרי – בחלוף כחודש וחצי לאחר המועד האחרון להגשת ההתנגדות.

בבקשה להארכת מועד העלו המבקשים מספר טענות, כלהלן:

א. החברה שניהל המבקש מס' 1, ושעליה פרנסת המשפחה, קרסה, ומתנהלים נגדה הליכי פירוק. בשל כך, נאלץ המבקש להתמודד עם הליכים משפטיים רבים.

ב. אשתו של המבקש מס' 1, היא המבקשת מס' 3, נקלעה למצוקה נפשית קשה בעקבות קריסת החברה, ואבדן מקור הפרנסה המשפחתי. המבקשת נזקקה לטיפולים רפואיים חוזרים ונשנים, בתקופה הסמוכה להמצאת האזהרה. מצב זה הקשה עוד יותר על הגשת ההתנגדות במועד, שכן המבקש מס' 1 נאלץ להתמודד גם עם מצבה הרפואי של אשתו, לסייע ולתמוך בה, במקום לטפל בהליכים המשפטיים.

ג. המשיבה הייתה מודעת לכוונתם של המבקשים להגיש התנגדות לביצוע שטר, ואף להעלות טענת זיוף. המשיבה לא הסתמכה על אי הגשת ההתנגדות במועד, שכן ידעה שבכוונת המבקשים להזמין חוות דעת מומחה לעניין החתימות על שטרי החוב. המבקשים אף הגישו בתיק ההוצאה לפועל בקשה להארכת המועד טרם חלוף המועד האחרון להגשת ההתנגדות (ביום 15.1.12).

ד. טענת ההגנה לגופו של עניין היא טענת זיוף, והיא מצדיקה הארכת מועד.

לטענת התובעת, לא התקיים במקרה דנן "טעם מיוחד", המצדיק הארכת מועד שנקבע בחיקוק. ההתנגדות הוגשה כשלושה חודשים לאחר שהנתבעים קיבלו לידיהם את האזהרה, ורק לאחר שהתובעת החלה בהליכי גבייה. קריסת העסק של המבקש מס' 1 אינה אירוע שקרה בן לילה, אלא מדובר במצב מתמשך שהיה ידוע למבקשים כולם, ולא מנע הגשת ההתנגדות במועד. מצבה הנפשי של המבקשת מס' 3 לא מנע מהמבקש מס' 1 להגיש את התנגדותו במועד ואינו מהווה טעם מיוחד מבחינתו. גם הצורך בהכנת חוות דעת מומחה אינו מהווה טעם מיוחד, שכן כבר ביום 8.1.13 קיבלו המבקשים לידיהם עותק ברור של שטרי החוב, שניתן להכין על פיו חוות דעת, ועמד לרשותם די זמן להגשת ההתנגדות עם חוות דעת, במועד. בפועל, ההתנגדות הוגשה מבלי שצורפה לה חוות דעת.

התובעת מוסיפה ומתייחסת בסיכומיה לנושא סיכויי ההצלחה של המבקשים בהגנתם. לטענתה, אין למבקשים הגנה אמתית, ועל כן מתן הרשות להתגונן יוביל להליך משפטי מיותר. החוב הוא גבוה מאוד, והטענות שהועלו כנגד גובה החוב לא פורטו כלל.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי ראוי להאריך את המועד להגשת ההתנגדות, עד למועד בו הוגשה בפועל, מאחר ויש בטענות המבקשים בבקשה להארכת מועד כדי להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד, כנדרש בתקנות.

במכלול השיקולים אשר יש לקחתם בחשבון בהכרעה אם התקיים טעם מיוחד, כלולים שיקולים הנוגעים למידת השליטה של מבקש הארכה באירועים שבעטיים היא מתבקשת; אורך התקופה שלגביה מתבקשת הארכה; גודל הפגיעה באינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד; מהות העניין, סכום התביעה וטענות בעל הדין לגופו של עניין. בשקלול כל אלו מצאתי, כי אמנם התקיים כאן "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד:

א. בתקופה שעמדה לרשות המבקשים להגשת הגנתם התרחשו אירועים שיש בהם כדי להקשות על עמידה במסגרת הזמנים שנקבעה בחוק להגשת התנגדות לביצוע שטר. מדובר באירועים שלא היו בשליטתם של המבקשים, ובהם קריסת חברה שממנה התפרנסה המשפחה במשך שנים, ומחלתה של המבקשת מס' 3, שהיא אשתו של המבקש מס' 1 ואמו של המבקש מס' 2. לא ניתן להקל ראש באלו, ובטענה כי התרחשות אירועים מסוג זה עיכבה את הגשת ההתנגדות.

ב. הפגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיבה לא הייתה גדולה. המשיבה הייתה מודעת לכוונת המבקשים להגיש התנגדות לביצוע שטר, ואף להעלות טענת זיוף. כפי שנטען בסיכומי המשיבה, ביום 8.1.13, בטרם חלף המועד להגשת ההתנגדות, נענה ב"כ המשיבה לבקשת ב"כ המבקשים דאז, ושלח העתקים קריאים של השטרות ומסמכים נוספים שנתבקשו. בסמוך לאחר מכן הגישו המבקשים בקשתם בתיק ההוצאה לפועל, להארכת מועד להגשת התנגדות. כל אלו מעידים, כי המשיבה הייתה מודעת לרצונם של המבקשים להתגונן מפני התביעה השטרית, וככל שסברה, כי אי הגשת התנגדות עד ליום 22.1.12 מעידה על ויתור המבקשים על הליך זה, הרי שהסתמכות זו לא ארכה זמן רב, ובחלוף כחודש וחצי הוגשה ההתנגדות, עם בקשה להארכת מועד.

ג. העניין בו עסקינן הינו תביעה בסכום גבוה מאוד, כשנגדה מבקשים המבקשים להעלות טענת זיוף. בנסיבות אלו, חסימת דרכם של המבקשים אל ביהמ"ש, בשל איחור בהגשת ההתנגדות בלבד, יש בה פגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה מזכויות היסוד בשיטתנו. בהקשר זה אין בדעתי לשוב ולבחון את סיכויי ההגנה של כל אחד מהמבקשים, שכן בכך עסקה ההחלטה מיום 21.1.13. במסגרת החלטה זו ניתנה למבקשים רשות להתגונן, על אף קשיים מסוימים שנתגלו בהגנתם, אלא שהחלטה זו בעינה עומדת, ובמסגרת פסק הדין שבערעור היא לא שונתה, וביהמ"ש שלערעור לא הורה לשוב ולבחון את האמור בה.

אשר על כן, יש להאריך את המועד להגשת ההתנגדות, משהתקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד. איחור של חודש וחצי בהגשת ההתנגדות אינו מצדיק חיוב המבקשים בהפקדת ערובה כתנאי להארכת המועד, ודאי לא הפקדה בסכום גבוה כדרישת המשיבה, שכן בכך עלולה להיחסם דרכם של המבקשים אל ביהמ"ש, בשל חסרון כיס בלבד.

האיזון הראוי בין זכויות הצדדים, כאשר נדרש ביהמ"ש אך ורק לשאלה של הארכת מועד, הינו בפסיקת הוצאות אשר ישקפו את מידת הפגיעה באינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. לפיכך, אני מחייבת את המבקשים בהוצאות המשיבה, בסכום של 2,000 ₪.

לאור המסקנה אליה הגעתי בעניין הארכת המועד, הרי שמתן הרשות להתגונן, כמפורט בהחלטה מיום 21.1.13, בעינו עומד.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ב' כסלו תשע"ד, 05 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.