א. רקע:

1. בפניי תביעת פינוי, מלווה בתביעה כספית וכן תביעה כספית, שכנגד. בין הצדדים קיימות מחלוקות שונות אודות היחסים המשפטיים שביניהם, הנובעים מהשימוש רב השנים של הנתבע במקרקעין נשוא התביעה לניהול עסקו, ועתירת התובעים, לסילוק ופינויי של הנתבע מהמקום.
2. התובע 2, באמצעות התובעת 5 (החברה המשמשת לניהול עסקו), מנהלים מוסך לתיקון רכבים במקום, מזה שנים רבות (להלן: התובע או אפרים). הנתבע/תובע שכנגד מנהל חשמלייה במקום, שהינה צמודה למוסך של התובע, גם מזה שנים רבות (להלן: הנתבע או רחמים).
3. ביום 4/1/1988, נחתם הסכם שכירות בין התובעת 5 והנתבע. תקופת השכירות נקבעה לשנה, עם אופציה לשנתיים נוספות. בהסכם נקבע כי הנתבע יפעיל "מחלקת חשמל לרכב", בתחום של המוסך של התובעת 5. כן, נקבע שהתובעת 5 תהיה זכאית, בנוסף לדמי שכירות), ל- 10% מהתמורה שישלמו לקוחות שיופנו על ידיה לנתבע, לקבלת שירותי חשמלאות רכב.
4. באותו מועד, התובעים 2 ו-5 החזיקו בקרקע עליה ממוקם המוסך שלהם, מכוח חוזה שכירות עם בעל זכות החכירה בקרקע, דאז.
5. בחוזה שבין התובעת 5 לנתבע, הוענקה לו זכות שכירות משנה. הנתבע מחזיק במקום כדייר משנה. כמו כן, הוא עובד כמעין "קבלן משנה" עצמאי, שמוסך התובעים מפנה איליו עבודות חשמלאות רכב, לצד ביצוע עבודות חשמלאות רכב, בעבור לקוחות עצמאיים, משלו.
6. בתום תקופת השכירות, הנתבע המשיך לשכור את המקום וביום 31/12/1996, נחתם בין הצדדים הסכם שכירות נוסף, לתקופה שמיום 1/1/1991 ועד ליום 31/12/1996. בהסכם שכירות זה, הנתבע התחייב שוב לבצע את עבודות החשמל שאפרים יבקש ממנו לבצע וזאת לפי התעריפים שנקבעו על ידי השמאי, בתיאום עם הנתבע. שוב נקבע, לגבי עבודות שהמוסך של אפרים יספק למחלקת החשמל, כי "יש לתת 10% הנחה במידת הצורך".
7. הנתבע המשיך לשלם את דמי השכירות המוסכמים על הצדדים ולהחזיק את השטח שהושכר לו ולנהל את החשמלייה שלו במקום, מאז ועד היום, מבלי שנחתם בין הצדדים הסכם שכירות נוסף .
8. ביום 6/7/09 נחתם הסכם מכר, בין בעל זכות החכירה במקרקעין (מר שלמה פורת), לבין התובעים 1- 4 (אפרים, רעייתו וילדיו), להעברת זכות החכירה לידי התובעים, תמורת סך של 2.4 מיליון ₪.
9. לאחר כ-10 חודשים, ביום 4/5/10, אפרים ביקש מרחמים בכתב, לפנות את המקום, עד לסוף השנה (31/12/10). ביום 12/10/10 רחמים רכש מבנה חליפי באזור התעשייה, לשמש את צרכיו (לא הרחק מהמקרקעין נשוא התביעה), אולם הוא לא סגר ופינה את עסקו מהמקום. ביום 1/1/12 רחמים נדרש שוב בכתב, באמצעות ב"כ התובעים, לפנות את המושכר, אולם משלא פונה הנכס, לאחר מספר חודשים נוספים, הוגשה תביעה זו.
10. תביעת התובעים כוללת את הסעד העיקרי המבוקש, של מתן צו פינוי כנגד רחמים, וכן סעדים כספיים, בסך כולל של 500,000 ₪. סכום זה מורכב מפיצוי מבוקש על סך של 100,000 ₪ לטובת אפרים, בגין עוולת לשון הרע, וכן פיצוי בסך של 400,000 ₪ , לטובת התובעת 5 (המוסך), בגין הנזקים שנגרמים עקב העדר מקום להרחבת פעילותה העסקית, האטת עבודתה עקב סירוב הנתבע להתפנות, שלא כדין ואף תוך כדי פלישה והשתלטות על שטחים נוספים, כולל המעברים המשמשים לכניסה ויציאה של מוסך התובעים וכן בגין גניבת לקוחות ופגיעה במוניטין.
11. הנתבע הגיש כתב הגנה וכן תביעה שכנגד. התביעה שכנגד הינה תביעה כספית כנגד אפרים והתובעת 5. במסגרת תביעתו שכנגד, עתר רחמים לפסיקת פיצוי בגין עבודות אשר לטענתו, תמורתן לא שולמה לו; פיצוי בגין הוצאות "הסתמכות" ונזק לא ממוני בשל "הפרת ההסכם"; פיצוי בגין לשון הרע ופגיעה במוניטין; פיצוי בגין תקיפה והפרה נטענת של הסכם השכירות. לטענת רחמים, סך הנזקים שנגרמו לו על ידי הנתבעים שכנגד, עולה על סך של "1,810,000" ₪, אולם צוין כי לצורכי אגרה הוא העמיד את תביעתו, על סך של 500,000 ₪.
12. ביום 12/5/13 התקיים ישיבת קד"מ, לאחר הגשת תצהירים. התיק היה קבוע לשמיעת ההוכחות ביום 14/7/13 (ר' ההחלטה בנדון עוד מיום 12/11/12).
13. ביום 30/6/13, כשבועיים לפני מועד ההוכחות, רחמים הגיש תביעה נוספת כנגד התובעים, בבית המשפט המחוזי מרכז (ת.א. 61410-06-13), שבה הוא עתר לסעדים הצהרתיים וכספיים. ימים ספורים לאחר הגשת אותה התביעה, ביום 2/7/13, רחמים הגיש בקשה לנשיא בית המשפט העליון, להורות על איחוד הדיון של תיק זה, עם תביעתו שהוגשה בבית המשפט המחוזי. בקשתו נדחתה על ידי כבוד הנשיא גרוניס, ככל שהתבקש איחוד דיון בהליכים המתנהלים בערכאות שונות, שעה שהסמכות להורות על איחוד דיון, כמפורט בתקנות, מתייחסת לתובענות שהוגשו לבתי משפט אחדים בעלי אותה הסמכות. לצד האמור, ציין כב' הנשיא בהחלטתו כי "טוב יעשו בעלי הדין, להגיע להסכמה כי תחילה תידון אחת התביעות ואילו הדיון באחרת יעוכב". כן, הוא ציין כי נראה שיש להעדיף את בית המשפט הבכיר, להחליט בעניין.
14. בעקבות החלטה זו, ביום 11/7/13, נעתרתי לבקשתו של רחמים, לדחות את מועד ההוכחות (ר' החלטה בבקשה 12).
15. בדיון שהתקיים בפני כב' הנשיאה ה' גרסטל ביום 3/11/13, הצדדים הסכימו להצעת בית המשפט (בהמשך להחלטת כב' הנשיא המפורטת לעיל) כי מאחר ותביעת רחמים בבית משפט המחוזי הוגשה כשנה ורבע לאחר הגשת התביעה שבפני, יעוכבו הליכי התביעה בבית המשפט המחוזי, עד להכרעת תביעה זו. כן, הוסכם כי לאחר הכרעת תיק זה, באם יהיה צורך בכך, יודיע על כך ב"כ רחמים לבית המשפט המחוזי והוא יהיה זכאי לחדש את ההליכים, ללא צורך בהסכמת הצד שכנגד (התובעים בהליך דנן). כמו כן, הוסכם כי יימחק הסעד הכספי כנגד הנתבע 2 באתו הליך, מר פורת (שמכר את זכות החכירה תובעים 1-4), מבלי שיהיה בכך כדי למנוע מהתובע לשוב ולתבוע אותו, אם ימצא לנכון, לאחר מתן פסק הדין, בתיק דנן.
16. לאחר הדיון הנ"ל בפני כב' הנשיאה גרסטל, רחמים הגיש בקשה בתיק זה, לצירוף תצהירים ומסמכים (וביניהם חוו"ד של רו"ח לעניין המוניטין הנצבר ומסמכים חשבונאיים ), וכן לזימון עדים נוספים (ר' בקשה 15). בהחלטתי מיום 2/1/14, דחיתי את בקשתו לצירוף המסמכים, בין היתר, בהתחשב בעיתוי המאוחר של הגשת בקשתו, כשנה לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית, ופחות מחודשיים לפני מועד ההוכחות הנדחה, שנקבע.

ב. תמצית טענות התובעים:

1. מאז תום תקופת השכירות המפורטת בהסכם האחרון בכתב שנחתם בין הצדדים, השכירות נמשכה, בהסכמה שבעל-פה בין הצדדים. בהעדר מועד סיום מוגדר, השכירות ניתנת לביטול, במתן הודעה לפינוי, תוך כדי נקיבת תקופה סבירה, לביצוע האמור. לא נוצרה מעולם כל "שכירות מוגנת" ו/או "שכירות לעולמים" ויש לדחות כל טענה שכזו.
2. רחמים לא תמך ולא סייע לעבודת המוסך של אפרים והוא שכר את השטח על מנת לנהל עסק משלו, של חשמלייה, כולל האפשרות לשמש בתור "חשמליית הבית", של המוסך של אפרים, אשר הפנה לרחמים, רכבים שהגיעו לתיקון במוסך של אפרים לאחר תאונה ונזקקו אף לעבודות חשמל. המוסך של אפרים שימש (בחלק מהשנים), כמוסך הסדר של חברות ביטוח. הנתבע קיבל מהמוסך של אפרים שכר בעבור כל פעולה/עבודה שהוזמנה ממנו. בזכות הסמיכות של החשמלייה למוסך של אפרים, רחמים נהנה אף מ-"עבודות קלות" נוספות (החלפת מצבר; החלפת סוללה לשלט הרכב ועוד). לא זו בלבד שהפעולות של רחמים לא "תרמו" למוסך של התובע, אלה שהפעולותיו של רחמים בחשמלייה גרמו לאובדן הזכויות שאפרים קיבל (ב-1998), להפעלת המוסך שלו כמוסך מורשה של יבואן רכב, משלא עמדה החשמלייה בדרישות של היבואן.
3. יחסי השכירות והסדרי העבודה המפורטים דלעיל, התנהלו ללא דופי מיוחד, במשך שנים, עד שרחמים (ביחד עם בניו), החליט להשתלט על חלקים נוספים של שטח המוסך, תוך כדי פלישה לתחום שלא הושכר לו ותוך כדי יצירת הפרעה לעבודה השוטפת של המוסך של אפרים. לדוגמא, הנתבע החל דרך קבע להחנות רכבים במעבר למוסך של אפרים, בצורה שיש בה להפריע ולחסום גישת רכבים למחלקת הצבע של מוסך התובע. יתרה וחמור מכך, רחמים הרחיב את אופי פעילותו והחל לתן שירותי מוסך מתחרים, בתחומים נוספים, החורגים בעליל מתחום "חשמלאות הרכב", לרבות מכונאות, פחחות, מיזוג וכו'. רחמים, על כן, פעל בניגוד להתחייבותו העקרונית והמהותית, שבבסיס הסכם השכירות שנקשר עמו. רחמים גם "הזניח" את לקוחות המוסך, לא נתן להם עדיפות בטיפול, כפי שהתחייב והגדיל לעשות, בשעה שהוא פעל "לגנוב" עבודות אחרות מהמוסך של אפרים, וביצע בעצמו (ובאמצעות בניו/עובדיו), מול עיני אפריים , תיקוני רכבים שהגיעו למקום.
4. רחמים מבצע את עבודות החשמלייה "בניגוד לכללי הבטיחות והגהות" ומציב סכנה בטיחותית לעובדיו ו/או ללקוחותיו, ובתוך כך גם ללקוחות המוסך של אפרים. התנהלותו של רחמים מהווה גם מטרד ומפגע לניהול המוסך של אפרים, תוך כדי גרימת נזקים ועיכוב בעבודות. על רקע האמור, התרחשו מספר אירועים אלימים ואף המשטרה הוזמנה, לאכיפת הסדר. רחמים הפיץ ברחבי אזור התעשייה טענות, שאפרים עושק אותו ומנסה לגרשו בכוח מהמוסך, תוך כדי היעזרות בעבריינים כשהפצת שמועות אלה, מהווה לשון הרע.
5. על אף רכישת נכס אחר באזור התעשייה ברחובות על ידי רחמים, והעברת ציוד ופעילות עסקית של עסקו לנכס שנרכש (כולל עבודות של מכונאות, פחחות, מיזוג וחשמלאות רכב) רחמים ממשיך לסרב, שלא כדין, לפנות את השטח נשוא התביעה, המוחזק על ידו.
6. אפרים, פנה בדרישות שרחמים יפנה את החשמלייה במהלך "10 השנים האחרונות" כאשר התקיימו ניסיונות להידברות, גם בסיוע צדדי ג', לפתרון מוסכם, אולם כל אלה לא נשאו פרי. רחמים אף הבטיח, פעם אחר פעם, לפנות את המקום, אך לא עשה כן, ובכך הוא היתל באפרים, עד שלא נותרה לתובעים ברירה, אלא בהגשת תביעת הפינוי.

ג. תמצית טענות ההגנה והתביעה שכנגד:

1. לטענת הנתבע, במשך כל השנים, שטח המוסך של אפרים התפרש על כדונם, שעה שהחלק אותו שכר רחמים ב"שכירות משנה" מאפרים, עומד על כ- 80 מ"ר, בלבד.
2. בשנת 2009 אפרים הודיע לתובע, כי מר פורת (בעל זכות החכירה המקרקעין) מעונין למכור את השטח. אפרים הציע לרחמים לרכוש שליש מהשטח, לטובת החשמלייה. רחמים נענה להצעתו של אפרים והחל בעריכת בדיקות לטובת הרכישה. לאחר מכן, אפרים קיים עם רחמים פגישה נוספת והציע לו לקנות את מלוא השטח, לאור טענת אפרים, שאין לו יכולת כלכלית לבצע את הרכישה. בסופו של יום, התברר לרחמים שאפרים פעל "מאחורי גבו" והפר את "התחייבויותיו" לרחמים, שגילה, להפתעתו, שאפרים (ובני משפחתו) רכשו את זכויות החקירה במקרקעי, מבלי לשתפו. אפרים הרגיע את רחמים ההמום והחרד לגורל החשמלייה, בהבטחה שהוא יוכל לעבוד בחשמלייה, "עד לפרישתו לגמלאות".
3. מזה למעלה מ-25 שנה הנתבע שוכר את הנכס, משלם את דמי השכירות במועדם, ומתחזק בעצמו את שטח החשמלייה (ללא כל השתתפות מצד אפרים). בנסיבות אלה, לא ניתן לדרוש ממנו לפנות את המקום, ככל שהוא רכש רישיון "בלתי הדיר". יש לתן לו, לכל הפחות, "אופציה" לרכוש את החלק במקרקעין שבו הוא משתמש (80 מ"ר מתוך 2 הדונם של אפרים).
4. הפרת ההתחייבות של אפרים (לשתפו ברכישה ו/או לקיים את הבטחתו להותירו בשכירות במקום) וכן הלחצים והאיומים הנלווים, מטעם אפרים (חלקם באלימות), לפינוי המוסך על ידי רחמים, "אילצו" את רחמים, בלית ברירה, לרכוש נכס חלופי (מפעל בשר לשעבר), לניהול עסקו/מוסך. הוא נאלץ לרכוש את הנכס, במחיר מופקע של 1,125,000 ₪. כן, הוא השקיע בנכס החלופי 400,000 ₪ נוספים על מנת להתאימו לשמש כמוסך.
5. במשך תקופת השכירות של רחמים, אפרים נהג "לנצל" אותו ולדרוש ממנו לבצע בעבורו עבודות רבות. אפרים אף היה גם מטיל על רחמים "אחריות" לעבודות שהוא כלל לא ביצע, ודרש ממנו ללמד את עובדיו (של אפרים), לבצע עבודות החשמל. בכך, אפרים מנע מרחמים עבודות חשמל וקבלת שכר בעבורן. רחמים אינו נושא בכל אחריות לאיבוד הזיכיון של אפרים לשמש כמוסך מורשה של יבואן רכב והוא לא היה מעורב בהתקשרות של אפרים עם היבואן, בזמנו.
6. רחמים הכחיש את טענת אפרים, שהוא עסק בעבודות מכונאות ואחרות במקום. ככל שעשה כן, הרי שמדובר בעבודה שבוצעה בעבור אפרים, בשטח המוסך שלו או הוצאת עבודות החוצה, לצדדי ג'. רחמים לא "גנב" מעולם לקוחות של אפרים ולא שידל מעולם לקוחות, לעבור לקבלת טיפולים במוסכו. הוא לא פעל למנוע מלקוחות לגשת לטיפול במוסך של אפרים. נהפוך הוא, אפרים נהג להשמיץ את רחמים בפני לקוחות, בניסיון להרחיקם ממנו.
7. רחמים מקפיד לעולם על הבטיחות, הן של העובדים והן של הלקוחות וטענת אפרים בנושא זה לא נשמעה מעולם בעבר, ונטענה לראשונה בניסיון סרק, לבסס את תביעת הפינוי.
8. אפרים הוא שהסב לרחמים ובני משפחתו נזקים כלכליים ונפשיים, אשר באו לידי ביטוי בעלויות של רכישת העסק החדש; תשלומים כפולים בעבור שני המוסכים; הקדשת זמן ואנרגיה עקב דרישות הפינוי; הפגיעה במוניטין ובביטחון הכלכלי ועוד.
9. בנכס שנרכש שהוכשר והופעל על ידי רחמים אין "חשמלייה" ואינו יכול לשמש מקום חלופי לחשמלייה, "מסיבות שונות". סיבה עיקרית לכך, "העדר מוניטין" במקום החדש, אשר כמעט ואינו פעיל. מטה לחמו של רחמים הינו בחשמלייה בשטח נשוא התביעה, שם הוא פועל ועובד, מזה כ-27 שנה. לא ניתן להפריד בין ה"חשמלייה" לבין המוניטין שהוא צבר במקום זה.

ד. המסכת הראייתית:

1. מטעם התביעה העידו, אפרים (התובע 2) והתובעים 3 ו-4. כן, העידו מר שלמה פורת, מי שמכר את זכות החכירה במקרקעין לתובעים ומר יוסף טל, שהינו מכר משותף של אפרים ורחמים. תצהירו של מר משה מרכוס נמשך ונמחק, ככל שעד זה לא הגיע להיחקר, בשל בעיות בריאותיות. מטעם ההגנה/התובע שכנגד, העידו רחמים ורו"ח חיים דורסמן, המשמש כרו"ח של רחמים וכן שימש בעבר גם כרו"ח של אפרים. כן, העידו מר יהודה שפירא, מר אליעזר גלז', מר יגאל צירקין – לקוחותיו של רחמים ומר לירן בן אברהם - בנו הבכור של רחמים.
2. לכתבי הטענות של הצדדים ולתצהירי עדותם הראשית של העדים, צורפו מסמכים, כולל הסכמי השכירות שנערכו בכתב; הסכם רכישת זכויות החכירה על ידי התובעים; חשבוניות/קבלות שונות של המוסך והחשמלייה, תמונות מהמקום ועוד.

ה. עילת הפינוי:

1. אין מחלוקת שאפרים שכר במשך שנים את שטח המוסך שלו מבעל זכות החכירה (דאז) ואין מחלוקת שהוא השכיר חלק מהשטח האמור, בשכירות משנה לרחמים. יחסי השכירות, הוסדרו בין השניים, לעיתים, בהסכמים בכתב. משנת 1997 עד לסכסוך דנן, יחסי השכירות חודשו ונמשכו, ללא עריכת הסכם נוסף בכתב.
2. הדמויות הדומיננטיות והמרכזיות בתיק הינם אפרים ורחמים. חומר הראיות מלמד על מערכת יחסים קרובה שהתפתחה לידידות. לאור יחסי האמון ששררו בין הצדדים, הם לא מצאו צורך להקפיד על עריכת חוזי שכירות נוספים בכתב. התנהלות זו ביניהם לא הייתה חריגה ואפיינה גם את מערכת היחסים של אפרים עם המשכיר שלו. מר פורת העיד כי התנהלות זו אכן אפיינה גם את מערכת היחסים בין אביו המנוח ואפרים, והם ערכו חוזי שכירות ביניהם בכתב, "רק בשנים הראשונות" (ראה עמ' 8 שורות 12-13 לפרוטוקול). אף אפרים, העיד כי יחסי השכירות בינו לבין מר פורת (האב ז"ל), התנהלו במשך עשרות שנים, באמצעות "תקיעת כף", בהתבסס על אמון הדדי (ראה עמ' 22 שו' 9-10; שו' 21-24 לפרו').
3. מקובלת עלי טענת התובעים, כי בהעדר הסכם שכירות בכתב בתוקף, יש לראות את המפורט בחוזה האחרון, מתחילת שנות ה- 90, כמשקף את ההסכמות שבין הצדדים, מאז תום תקופת השכירות (שהוגדר באותו חוזה) ועד היום. בהסכם השכירות הוסכם, בין היתר, כי רחמים יפעיל מחלקת חשמל רכב, בתחום השטח שאפריים שכר, לניהול המוסך שלו. רחמים התחייב לבצע את "עבודות החשמל המתבקשות ממנו על ידי אפרים" ולבצע את עבודתו ב"יושר ובנאמנות". רחמים, מודה, אף הוא, כי בסיס ההתקשרות היה, ניהול עסק החשמלייה שלו, בצמוד למוסך לתיקוני רכב של אפרים, באופן שרחמים יוכל לספק שירות, ללקוחות של המוסך, של אפרים.
4. במכתב הדרישה לפינוי, מיום 1/1/12, פורטו טענותיו של אפרים. נטען אז, כי עם חלוף השנים רחמים (ביחד עם בניו) השתלט על חלקים נוספים של השטח, מעבר לשטח שנמסר ושהושכר לו וכי רחמים אף יוצר הפרעה ממשית לעבודת המוסך של אפרים. כן, הוטח ברחמים, כי "אין זה סוד" שהוא עוסק במתן שירותים החורגים מתחום חשמלאות הרכב, והכוללים שירותים בתחום המכונאות, הפחחות ותחומים נוספים, שבהם רחמים, בעצם, "מתחרה" עם המוסך של אפרים.
5. חלק מהטענות של רחמים כנגד אפרים אודות אירועים שהתרחשו סביב רכישת זכויות החכירה שבוצע, לבסוף, על ידי על ידי התובעים 4-1, הובילו להצגת ראיות על ידי הצדדים, בעדויות ובמסמכים באשר למגעים שהתנהלו בין הצדדים, בסמוך לפני רכישת הזכויות חכירה על ידי התובעים וחתימת חוזה הרכישה עם ה"ה פורת, ביום 6/7/09.
6. בעדויות אלו הוצגו גרסאות שונות, אודות השיחות ו/או המשא ומתן שהתנהל בין אפרים ורחמים. על פי עדותו של רו"ח דורסמן, הוא נכח אישית בפגישה (אחת), בין רחמים לבין אפרים, שבה השניים שוחחו על האפשרות שאפרים ירכוש את השטח ורחמים יצטרף, וירכוש את השטח של החשמלייה שלו. עדות עד זה, אודות אותה הפגישה, הינה אמינה ועדיפה בעיני, על-פי מבחן מאזן ההסתברות, על פני הגרסאות האחרות שהוצגו. עד זה גם העיד שרחמים טען באוזניו, מאוחר יותר, כי "הוצעה" לו אפשרות אחרת, שהוא ירכוש את מלוא הזכויות בחלקה. רחמים התעניין באופציות למימון הרכישה. בהמשך עדותו, רו"ח דורסמן הבהיר שהוא לא נכח בפגישה נוספת (נטענת), בנוכחות רחמים ומר פורת (המוכר). העד היה בעל היכרות עם שני הצדדים במהלך השנים, כאשר לדבריו, הוא מודע לסכסוך בין אפרים לרחמים, "החל משנת 2010". לבקשת רחמים, העד ניסה לנהל מו"מ עם התובע, להשגת הסכמות לפינוי החשמלייה על-ידי רחמים, מרצון. לדבריו, רחמים הציב רשימה של תנאים, כולל ארכה של שנתיים להתארגנות; התחייבות של התובע שלא להקים חשמלייה אחרת במקום במקומו; הצבת שלט במקום המפנה את לקוחות המוסך של אפרים, לחשמלייה של רחמים, במקומו החדש; תשלום פיצוי לרחמים, בגין הפינוי והמעבר מרצון.
7. עדות רו"ח דורסמן מלמדת כי אכן, בשלבים שבהם אפרים ניהל מו"מ לרכישת זכויות החכירה ממר פורת, הוא הגה את האפשרות של צירופו של רחמים, לעסקת הרכישה, ואף שוחח עִמו על כך. לא הוכח שמר פורת נפגש עם רחמים ולא הוכח שהוא נתן לרחמים התחייבות כלשהי. על פניו, שיחות הגישוש בין אפרים לרחמים, לא הבשילו לכדי עסקה וגם לא הבשילו להתחייבות לביצוע עסקה, בזכויות במקרקעין. אין מחלוקת שאפרים לא היה מחויב לשתף את רחמים ברצונו לרכוש את זכויות החכירה בשטח, מלכתחילה. אין גם מחלוקת שהיה בידי רחמים, לוּ היה בוחר לעשות כן, לפנות ישירות למר פורת ולהציע לו כל הצעת רכישה, עצמאית, מטעמו. רחמים לא עשה כן. הוא קיווה להגיע להסכמות עם אפרים, לרכישת חלק זה או אחר מהזכויות, ככל שאפרים נזקק וחיפש אחר מקורות מימון. על פניו, אפרים אכן נמנע מלעדכן את רחמים שהוא בוחר בנתיב אחר וגייס בעצמו משאבים חליפיים, המאפשרים לו לרכוש את הזכויות "לבדו". ייתכן ואפרים נהג כך בגין אי הנוחות שהוא חש כלפי רחמים, לאחר שהוא העלה בפניו אפשרויות ואופציות שונות, קודם לכן, בחיפושיו אחר אמצעי מימון הרכישה, במיוחד לאור יחסי הקרבה והידידות שהתפתחו בשנים הארוכות של שיתוף הפעולה העסקי והקרבה הפיזית של עסקיהם.

1. אפרים ידע בליבו שדבר הרכישה בוודאי ייוודע לרחמים. ייתכן שהחשש שלומהשפעתה על מערכת היחסים שבינו לבין רחמים, גרמה לו "לדחות את הקץ". כאשר נודע לרחמים אודות העסקה שבה התובעים 4-1 רכשו את זכויות החכירה ממר פורת, אכן נוצר שבר ביחסי הידידות והאמון שבין הצדדים. מה גדול היה שבר אכזבתו של רחמים, שעה שנודע לו שאפרים גייס משאבים חליפיים ורכש את הזכויות בנכס, מבלי לשתף אותו בעסקה. רחמים היה הראשון מבין השניים שחש שבר ואכזבה. הוא לא היה מסוגל ל"סלוח" על הבגידה "בחברות".
2. אין בכל אמור כדי לשנות את קביעתי, שאותם המגעים שנוהלו בין אפרים ורחמים בנדון, לא הבשילו לכדי כל ל"התחייבות לביצוע עסקה", מבחינת הגדרתם בדיני הקניין ובדיני החוזים.
3. על פניו, התסכול והכעס שרחמים חש, בהיוודע לו אודות העסקה, לא אפשרו לו לנהל כל דו-שיח "תרבותי" עם אפרים, החל מאותו מועד. סביר בעיני, כי מאותה נקודת השבר, החל כדור השלג של התדרדרות היחסים בין הצדדים. ההתדרדרות התאפיינה בהטלת האשמות מצטברות, מן הגורן ומן היקב, של כל אחד מהשניים, על משנהו. עם הזמן, כל צד התבצר ב"צדקתו" והחל להעלות מזיכרונו, עלבונות וכעסים "היסטוריים", שהם בחרו לא לדון בהם בעבר, על מנת לשמור על היחסים הטובים, הבינאישיים והעסקיים, ששררו ביניהם, כאחד. בכתבי טענותיהם וטיעוניהם בפניי, הצדדים לא התאפקו מלהעלות את שלל ההאשמות ההיסטוריות האמורות, על אף העדר הרלוונטיות שלהם, להכרעת המחלוקות שבפניי.
4. מערכת היחסים העכורה החדשה, שנוצרה בין הצדדים, לא ניבאה עתיד בר קיימא ליחסי השכנות של הצדדים והמשך יכולת תפקודם, תוך כדי שיתוף פעולה, זה לצד זה, בשטח.
5. הנתבע טען בסיכומיו, כי לאור הנסיבות המיוחדות, של "הציפייה שיצר אפרים אצל רחמים" – בדבר "זכותו להשתמש בנכס ושינוי מצבו לרעה כתוצאה מכך" – יש מקום לבחון את מערכת היחסים, לא רק במשקפיו של "הדין הפורמאלי" אלא גם על פי "שיקולי צדק", כשבית המשפט הוא שיקבע את משך ותנאי סיומם של אותם יחסים.
6. הנני סבורה שהיה ברור לשני הצדדים, בנסיבות שנוצרו, שעל הנתבע לסיים את השכירות במקום ולהעביר את עסקו, למקום אחר. איני שוללת את טענת הנתבע (נכון לשנת 2009-2010), שהיה מוטל על התובע יאפשר לו תקופת הסתגלות, לשם ביצוע מעבר בצורה מסודרת, בהתחשב בשנים הרבות בהן הוא ניהל את עסקו במקום. הנני סבורה כי בפועל (על אף שהתובע 2 מתקשה להודות בכך), אפרים לא חלק על כך ומסיבה זו, הוא הפגין אורך רוח. אמינה עלי טענתו, שהצדדים הסכימו על הפרדת דרכיהם וסיום השכירות,באופן עקרוני. אפרים גם הסכים לאפשר לרחמים שהות לצרכי התארגנות, גם בשעה שהמגעים בין הצדדים החלו להתנהל, בחריקת שיניים.
7. טענת רחמים,שלאחר רכישת הנכס, אפרים הבטיח לו כין אין לו מה לדאוג והוא יוכל להישאר בחשמלייה "עד הפנסיה", לא הוכחה ואינה אמינה. היא אינה תואמת את ההתפתחויות (כפי שתיארתי לעיל), בזמן אמת. רו"ח דורסמן לא אישר את טענת הנתבע, שהוא שמע מפי התובע 2 דבר אותה ההבטחה נטענת לפיה 'רחמים יוכל להישאר בחשמלייה עד לפנסיה'. אדרבא, על פי עדותו של רו"ח דורסמן, רחמים פנה אליו וביקש את עזרתו, על מנת לנהל משא ומתן עם התובע ולהגיע ל-"תנאי פינוי מוסכמים". יש בעדותו כדי לתמוך בטענת התובעים, כי הם דרשו פינוי של רחמים מהשטח וכדי לשלול את טענת רחמים, כי הוא זכה להבטחה הפוכה.
8. אין בעובדות שתוארו, שהובילו לערעור מערכת היחסים בין הצדדים (כמתואר לעיל), כדי להעלות או להוריד מהדיון בתביעת הפינוי. עליה להיבחן על פי מערכת יחסי השכירות ששררו בין התובע לנתבע. הנתבע אינו בעל כל זכות חזקה "לצמיתות" או כל זכות חזקה "שאינה ניתנת לביטול". השכירות החוזית, נמשכה במשך שנים רבות, מתוך הסכמה הדדית להמשך/חידוש השכירות, כל עוד שני הצדדים היו מעוניינים והסכימו לכך.
9. כן, אמינה עלי טענת אפרים, שדרישת הפינוי בכתב משנת 2010, נשלחה לאחר התעלמות מבקשות בעל-פה ובעקבות התנהלות "הפגנתית" ובלתי מתחשבת מצד רחמים ובני משפחתו, אשר החלו להפגין כוחניות בשטח. אמינה עלי עדותו, כי ממועד ההודעה לסיום השכירות ובקשת פינוי, רחמים נתן לו להבין כי הוא מתכוון להתפנות בפועל, לאחר תקופת התארגנות, אך בדיעבד, לא עשה כן. עם הזמן, הוברר כי הנתבע מסרב לפנות את המקום ומציב רשימת דרישות, בכדי לעשות כן. קשה להשתחרר מהתחושה שהנתבע גמל בליבו "ללמד את התובע לקח", אף אם המצב בשטח ייהפך לבלתי נסבל, בעבור לשני הצדדים ! על פניו, הנתבע סבר שבאמצעות הסירוב להתפנות ו"ניצול" המצב העכור והמתוח שנוצר בשטח, ניתן יהיה "לכפות" על התובע, לאמור: "רוצה אני, בכל מחיר", וכך התובע ישלם לו "פיצוי" , שהינו סבור שהנו זכאי לו.
10. הנתבע לא היה זכאי לפעול כך ורצונו לקבל פיצוי מהתובעים בגין העברת עסקו (מבלי לבחון כלל את נכונות הטענה), לא הקנתה לו את הזכות לסרב להתפנות והמשיך לנהוג מנהג בעלים בשטח, מבחינת הכלל, "כל דאלים גבר". אמינה עלי גרסת התביעה, כי "מפגן" זה כלל "התפרשות" בשטח, כולל העמדת רכבים במעברים, באופן החוסם או המקשה את הגישה, למוסך של התובעים.
11. אין מחלוקת שבסמוך לאחר ובהמשך לקבלת מכתב הדרישה לפינוי (משנת 2010), רחמים החל להיערך בפועל ל"יום שאחרי". הוא חיפש, מצא ורכש נכס אחר, באזור התעשייה, לצורך העתקת עסקו. גם אם אתעלם מהסתירות שהתגלו בין טענותיו השונות ומלוא חומר הראיות, באשר לסטטוס "הנוכחי" הנטען של המוסך החלופי של רחמים (באשר למועד תחילת הפעילות והיקפה), הרי שאין ולא יכולה להיות מחלוקת שהיה בידי הנתבע, בשנים שמאז רכישת הנכס החלפי (ב-2010) ועד היום, זמן והותר להכשירו להפעילו, לכל דבר וענין.
12. בסיכומיו, רחמים העלה טענות נוספות, באשר לטיב הזיקה שלו לשטח החשמלייה, תוך כדי הפנייה לספרות משפטית, כולל למאמרה של פרופ' נינה זלצמן, אודות – "רישיון במקרקעין". לטענת רחמים מאחר ויחסי השכירות התאפיינו, הן בתשלום דמי שכירות חודשיים והן בהעברת עבודות לרחמים מההמוסך של אפרים, הרי שיש לקבוע כי מדובר ברישיון "אישי", בתמורה. כן, נטען שלא ניתן להפריד בין ה"חשמלייה" שבמקום, לבין המוניטין שצבר רחמים ברבות השנים, על כן, יש להכיר בזכות של רחמים, כזכות של רישיון "בלתי הדיר".
13. אין חולק כי על פי ההלכה הפסוקה, הזכות של רשות להחזיק במקרקעין, ללא מועד סיום מוסכם ברור, הינה זכות הניתנת לביטול, תוך כדי מתן הודעה סבירה מראש, התואמת את נסיבות העניין. הבהרת לעילי, כי אין במגעים שתוארו (אודות רכישת הזכויות), כדי להעלות או להוריד מתוצאת הדיון בתיק זה. הטענות הנוספות שהועלו בסיכומים ,לזכות של רישיון "בלתי הדיר", לא נטענו על ידי הנתבע בזמן אמת, באותם המועדים שרחמים נדרש על ידי התובע לפנות את השטח. אדרבא, תחילה הוא ביקש שהות והחל להתארגן בפועל. רק לאחר מכן, הוא החל להציב דרישות וסרב להתפנות, בלעדיהן. ההלכה הינה כי ההכרה ברישיון כ- "בלתי הדיר", הינה חריגה ונדירה. כן, כבר קבעתי כי הבטחה לרשיון שכזו, לא ניתנה.
14. יתרה מכך, אין מחלוקת שההתקשרות שנוצרה בין הצדדים מתחילת הדרך (מלפני שנים רבות), נועדה, מאז ועד היום, להיטיב עם האינטרסים העסקיים של שני הצדדים. למוסך של התובעים היה אינטרס של הימצאות עסק מקצועי לעבודות חשמל ברכב, בצמוד אליו. יתרון דומה קם לעסק החשמלייה של הנתבע. שכירת שטח זה מאפרים, בצמידות למוסך של אפרים, אשר הפנה אליו עבודות (בנוסף לעבודות החשמל העצמאיות שהוא ביצע), הטיב גם עם עסקו. במשך שנים רבות, יחסים אלה תרמו לכלכלת העסקים, החברות והאמון שהתפתחו בין הצדדים, אִפשרו להם לנהל את עסקיהם הצמודים, תוך כדי שיתוף פעולה הדדית. ככל שמערכת היחסים התדרדרה (כמפורט לעיל), הלכה ודעכה המטרה שלשמה השטח הושכר על ידי התובע 5 לידי הנתבע, מלכתחילה.
15. אם לא היה די בכל האמור, הרי שעלה בידי התובעים להרים את הנטל הנדרש, לשם הוכחה פוזיטיבית של טענתם להפרה יסודית של הבסיס להסכם השכירות המתמשך ומטרתו, על ידי הנתבע.
16. אין מחלוקת שהמערכת החוזית בין הצדדים הושתתה על ההסכמה שהנתבע מבצע בעסקו שבמקום עבודות חשמלאות רכב בלבד ואינו מבצע עבודות/תיקונים נוספים לרכבים, ככל שביצוע עבודות שכאלו מתחרה, בהכרח, בביצוע העבודות המתבצעות במוסך של התובעים. מובן מאליו שאפרים לא היה משכיר למאן דהוא שטח, לצורך פתיחת/ניהול עסק מתחרה לעסקו שלו, תחת קורת גגו.
17. הנתבע מודה ומאשר כי חלק זה מהסכמת הצדדים, המהווה הבסיס לרישיון שלו להחזיק במקום, הינו מהותי, שריר וקיים. הנתבע הכחיש בתוקף את טענת התובע, שהינו מבצע במקום כל עבודה החורגת מד' האמות של עבודות "חשמלאות רכב" במקום, מאז כניסתו כשוכר לשטח ועד היום.
18. הוכח כי טענה זו אינה משקפת את המציאות, כהווייתה.
19. מר פורת, העיד כי אף שאינו "מומחה מקצועי" לדבר, בעת שהוא נכח בעסק של הנתבע, הוא ראה כי עבודות מכונאות מתבצעות במקום. מר יוסי טל, אשר העיד מטעם התביעה וטען להיותו מכר משותף של שני הצדדים, אף הוא העיד שהוא ראה סימנים של ביצוע עבודות מכונאות, בשטח המיועד לחשמלייה, המוחזק על ידי הנתבע. עד זה הוסיף כי הוא ערך סוּלחות בעבר בין הצדדים אודות מחלוקות שהתעוררו ביניהם, כולל השׂגת הסכמה והבטחה של רחמים, שהוא לא יבצע יותר כל עבודות של מכונאות, בעסקו (ראה עדותו בנדון, בע' 15 לפרוטוקול).
20. התובע 3 (בנו של אפרים) העיד שהוא הבחין שרחמים מבצע גם עבודות מכונאות (מנועים, ברקסים, גירים) באופן גלוי ובהיקף כזה שנוצר רושם בשטח המתחם של "שני מוסכים גדולים ומסוכסכים", בהעדר מקום של ממש לצפיפות העמדת רכבים של שני מוסכי תיקון, כללים.

1. לירן (בנו של רחמים), להבדיל מאביו, שהכחיש בתוקף ביצוע כל עבודות החורגות מחשמלאות רכב במקום, הודה בביצוע עבודות נוספות כגון, החלפת ברקסים, טיפול 10,000, ועוד, אלא שסייג וטען כי הם "לא מבצעים אותם בחשמלייה" (ראה ע' 48 לפרוטוקול). תשובה זו הייתה, בעיני, תשובה מתחכמת. משנשאל עד זה, אם ידוע לו שמוסך התובע כועס על עבודות אלה, השיב: "מה זה צריך להפריע לו? על מה יש לו לכעוס? אני בא אליו ואומר לו אלו עבודות חשמלאות לעשות, או לא? הוא מפנה אלינו עבודות לחשמלאות" (ר' עדותו בע' 51, שו' 11-13 לפרו').
2. אם לא היה די בכל האמור, הרי שהלקוחות של הנתבע, שהובאו והעידו מטעמו כעדי הגנה, אישרו בחקירתם הנגדית את טענת התובעים בנדון. מר אליעזר גלז אישר שהנתבע ביצע עבורו החלפת ברקסים וטיפולי "10,000", פעמים לא מעטות. לדבריו, הוא לא ידע תחילה שרחמים עושה גם טיפולים אלה, אך משנודע לו על כך, הוא עבר להיות מטופל על ידו (ראה עדותו בע' 45, שורות 14-1 לפרוטוקול). מר יגאל צרקין, העיד כי הינו מכיר את הנתבע מזה 5 שנים ובתקופה זו, הנתבע מבצע בעבורו את טיפולי המכונאות השוטפים ברכבו (כולל החלפת שמנים וברקסים) והוא מכונאי מצוין, והמליץ עליו גם לאחרים (ראה עדותו בע' 46, שורות 24-20 לפרוטוקול). גם העד הנוסף מטעם הנתבע – מר יהודה שפירא, אישר כי הנתבע החליף מנוע לרכבו, אם כי לטענתו, הוא פנה לרחמים בנדון, לאחר שאפרים "לא הסכים לטפל בכך".
3. בשעה שרחמים עוּמת עם העדויות הנ"ל, ניתן היה לזהות בנקל בחוסר הנוחות שלו, מלווה במתן תירוצים מגוונים לתופעה זו, כולל הטענה שמשעה שאפרים לא הסכים לטפל בו (באחד הלקוחות), מה היה עליו לעשות? "לזרוק אותו לרחוב". עדותו בנדון, הייתה מתפתלת ומתחמקת.
4. הוכח על כן, במידת הראיה הנדרשת ומעבר לכך, שרחמים בחר, תוך כדי העדפת האינטרסים העסקיים שלו, לבצע במקום עבודות אחזקה ותיקוני רכב נוספים, החורגים מד' האמות של עבודות חשמלאות, כולל עבודות המתבצעות במוסך של התובעים. הוא הכחיש זאת גם בעבר והבטיח שהדבר לא ייעשה/ישונה. הוא חזר והכחיש זאת בפני, על אף שהוכח אחרת. הנה לנו נדבך נוסף ולא מבוטל, להבנת שבר האמון שנוצר בין הצדדים וחוסר ההיגיון בהמשך ניהול עסקיהם בצמידות במקום, מכוח סירוב הנתבע , להתפנות.
5. צודקים התובעים בטענתם שפעולות אלו מהוות הפרה יסודית של הסכמת הצדדים ומקימות עילה נוספת ועצמאית לביטול הרישיון. בנסיבות המתוארות, מובן שהנתבע לא הרים את הנטל להוכחת אותם הנסיבות המיוחדות וחריגות הנדרשות, של "העדר הצדק ומידתיות" ל"השתקת" דרישת הפינוי של הבעלים (ראה ע"א 7139/99 יובל אלוני נ' אליעזר ארד [פורסם במאגרים, 2004]; ע"א 588/81 אריה ציזיק נ' דבורה הורוביץ [פורסם במאגרים, 1986]).
6. לאור כל האמור, הרי שעילת הפינוי הוכחה כדבעי.

ו. התביעות הכספיות:

1. תביעת אפרים והתובעת 5 כללה עתירה לפיצוי כספי בסך כולל של 500,000 ₪ (ראה ס' 9 לעיל) והתביעה שכנגד הועמדה על סכום זהה (ראה ס' 10 לעיל).
2. אקדים ואומר כי נדמה שתביעת הסעדים הכספיים שנתבעו על ידי כל אחד מהצדדים, בוצעה, תוך כדי הוספת "נפח מלאכותי" לכתבי הטענות, כתולדה ישירה של מערכת היחסים העכורה שנוצרה בין הצדדים, כפי שתיארתי בהרחבה דלעיל.
3. הפיצוי הכספי הנטען על ידי התובעים לא הוכח בתשתית ראייתית ראויה והעילה הכספית נזנחה על ידיהם, הלכה למעשה, בסיכומיהם. העדר הוכחה מספקת מובילה לאי עמידה בכלל "המוציא מחברו עליו הראייה" ולדחיית התביעה בנדון. לכך הפנה ב"כ הנתבע בסיכומיו (ראה ס' 97 ) אחד לאחד.
4. בנוסף לאמור, ב"כ הנתבע ציין כי: "גם הנתבע אינו עומד על בירור הסכומים הכספים שנתבעו בבית המשפט דנן וסבור כי שתי התביעות הכספיות דינן קיזוז, כפי שהן, בלא פיצוי כלשהו לאף אחד מהצדדים, תוך שכבוד בית משפט זה יברר את נושא הפינוי וישאיר פתוח את הטענות בדבר מוניטין ופיצוי ואכיפה כפי שעלו בכתב התביעה בבית המשפט המחוזי שטרם נדון" (ר' סעיף 99 לסיכומיו).
5. בתוך כך, הוא מציין כי מדובר בנושא בשווי מוניטין של "מיליוני שקלים", כפי שפורט בחוות הדעת של רו"ח שהוגשה שם (בבהמ"ש המחוזי).
6. בנסיבות שתוארו, אין מקום להמשיך ולהרחיב יתר על המידה אודות התביעות הכספיות. אציין בקצרה, עילת לשון הרע לא הוכחה והתובע ויתר עליה. יש יותר מבסיס לקביעה שרחמים לא נרתע מלבצע עבודות מכונאות ואף לנכס לעצמו, שלא כדין, לקוחות של התובעת (ראה לעיל), אולם היקף ושווי לא הובאו, והטענה נזנחה. אמנם, העילה הכספית לא הוכחה ונדחית, אולם, כבר ציינתי לעיל, שיש באמור כדי להוכיח ולבסס את עילת ביטול הרישיון ותביעת הפינוי. כן, יש בראיות להצביע על ההשתלטות על מעברים על ידי רחמים, לאחר היווצרות הסכסוך ותיארתי לעיל את מערכת היחסים העכורה שנוצרה בשטח, אשר בוודאי לא תרמה ולא תורמת לרווחיות ו/או למוניטין של העסקים של מי מהצדדים, סיבה מצוינת נוספת, להפרדת הכוחות וסיום החזקת הנתבע בכוח, במקום.
7. הנתבע גם לא עמד בנטל המוטל עליו, להוכחת הנזקים שנטענו בתביעה שכנגד, לתמורה בעבור עבודות שתמורתם לא שולמה; ל-"הוצאות הסתמכות" ולנזק בגין "הפרת חוזה". קבעתי כבר, כי לא ניתנה התחייבות כזו. כך הדבר לגבי הנכס שהנתבע רכש ושיפץ לצרכי ניהול מוסך משלו ולגבי עילת לשון הרע, שנטענה. באשר לראיות באשר לאירוע התקיפה הנטען, לא ארחיב בהם ככל, שטענת ב"כ הנתבע כי "שתי התביעות הכספיות דינן קיזוז, כפי שהן", אף היא קונסטלציה, חליפית, נכונה, בנסיבות העניין, כל זאת לצד הכשלים הראייתיים, שעה שהטענות הכספיות בנדון (כפי שציינתי), נזנחו ממילא.
8. איני דנה בתיק 61410-06-13 – התביעה שהוגשה על ידי רחמים לבית המשפט המחוזי ואין זה מתפקידי או מסמכותי לקבוע, במסגרתה, דבר. מאידך, מובן מאליו כי ככל שהנתבע יבקש לחדש את הליכי אותו תיק, שמורות לצדדים כל הטענות שהועלו על ידם, להכרעתו של בית המשפט. אין זה מן הנמנע שבית המשפט יגיע למסקנה שמחלוקות שהועלו בכתבי הטענות של אותו תיק, הוכרעו בפסק דין זה, במסגרת המחלוקות שהיה עלי להכריע בהם, בהתאם לכתבי בית הדין.
9. איני סבורה שיש בעצם העובדה שב"כ הנתבע הביע הסכמה ל"דחייה הדדית" של התביעות הכספיות שנדונו בפניי, באופן מסויג, תוך כדי עמידה על המשך זכותו לברר את תביעתו לפיצוי כספי בגין מוניטין ו/או פיצויי אכיפה (ר' סעיף 99 לסיכומיו), כדי לקבוע כי הינו זכאי לתבוע את אותם הסעדים שפורטו על ידו בתביעתו בבית המשפט המחוזי, אם לאו. גם אם יש לי דעה באשר לסוגיות שבהן פסק דין זה מהווה סוף פסוק ומעשה בית דין בין הצדדים, הרי שאין זה מתפקידי או מסמכותי לקבוע קביעות שכאלה, באשר לתיק שאיני בקיעה בו, ושאינו מתנהל בפניי, אלא בבית המשפט המחוזי כאמור.
10. לסיכום, לא הוכח כי נכרתה הסכמה מחייבת בין הנתבע לתובע ו/או למר פורת בדבר רכישה בפועל של זכויות בשטח, טענה שנדונה בפניי, כטענת הגנה מפני תביעת הפינוי ונדחתה. הוכח כי רחמים, על אף הכחשותיו, הפר את ההסכמה הבסיסית שבין הצדדים אודות שהותו במקום. קבעתי כי מסיבה זו ואף מאחר וממילא תקופת הרישיון הייתה ניתנת לקציבה ולסיום, הרי שתביעת הפינוי, בדין יסודה.
11. איני שוללת את טענת רחמים לזכות למניעת הטעיית לקוחות ופגיעה עתידית המוניטין שלו, באם התובע לא יקפיד לאחר הפינוי שלו מהמקום, לשים שלט מאיר עיניים וליידע את כל באי המקום על החלפת עסק והנהלת החשמלייה במקום, ככל שתיפתח חשמלייה חלופית במקום (בין אם באמצעות שכירים במוסך שלו הוא ובין אם באמצעות קבלן משנה ו/או שוכר משנה) במקום. באשר לטענת הנתבע, בנוסף לאמור, לזכות כי יותקן בתוך השטח של התובעים שלט נוסף המודיע על עסקו וכתובתו החדשה. כמוכן, הנני סבורה כי מאז שנת 2010 ועד היום, היה בידי הנתבע זמן והותר להודיע לכל חוג לקוחותיו, על כתובת חלופית של עסקו וגם עתה עומדים לרשותו כלים להודיע ללקוחותיו על כתובתו החדש, באופן עצמאי ומבלי לדרוש מהתובעים לבצע פעולות יזומות נוספות בנדון.

ז. סוף-דבר:

1. לאור כל האמור לעיל, הנני מורה כדלקמן:
2. הנני מקבלת את תביעת הפינוי ומחייבת את הנתבע לסלק ידו מהמקרקעין ולהחזירם לידי התובעים, ריקים מאדם וחפץ השייכים לנתבע, עד ולא יאוחר מיום 2/1/2015.
3. התביעות הכספיות ההדדיות נדחות (ובהפניה למפורט לעיל).
4. הצדדים מופנים לאמור בסעיף 77 לעיל, בכל הקשור "ליום שאחרי".

ד. הנתבע יישא בהוצאות התובעים בגין הוצאות משפט ושכ"ט בסך כולל של 30,000 ₪.

זכות ערעור כחוק.

להמצאה מתועדת וסגירה.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ה, 30 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.