לפני תביעה כספית שעניינה יחסי בנק לקוח בטענה לחיוב תוספות סיכון וריביות שלא כדין והתניית שירות בשירות.

רקע והתביעה שלפני

1. המנוח מחמוד מוסטפא קבהא (להלן: "המנוח") היה לקוח של הנתבעת (להלן: "הבנק") מיום 15.6.1981 ועד לשנת 2001. חשבונו של הלקוח התנהל בסניף הבנק בכפר קרע. המנוח ניהל חשבון עיסקי בבנק ונהג לפקוד את סניף הבנק באופן תדיר.
2. ביום 14.5.2000 נרשמה בחשבון הפעולה האחרונה כאשר יתרת החשבון לאותו מועד לאחר ביצוע אותה פעולה הראתה יתרת זכות. במהלך השנים בהן נוהל החשבון נפתחו תכניות חסכון וניתן למנוח אשראי על ידי הבנק. המנוח הלך לעולמו ביום 13.4.2004 והתביעה הוגשה ביום 28.7.2008 על ידי יורשיו בהתאם לצו ירושה שניתן. התביעה היא בעילה חוזית ונזיקית על סך של 687,114 ₪.
3. בשלב קדם המשפט הוריתי על פיצול שאלת החבות מהנזק כך שבתחילה נשמעו הראיות בשאלת החבות.

טענות הצדדים

1. בכתב התביעה נטען כי הריבית בה חויב החשבון כתוספת סיכון אינה משקפת את מצבת הביטחונות שסיפק המנוח כאשר הוא סיפק בטחונות העולים על הסכומים בהן פעל. בנוסף סוכן כי הבנק יחייב בשיעורי ריביות נמוכים לעומת לקוחות אחרים. עוד נטען כי פתיחת תכניות החיסכון הייתה ללא ידיעת המנוח. המנוח פנה בטרם מותו למומחה שבדק את החשבון מיום פתיחתו ועד לסגירתו ואז התגלו הנזקים שנגרמו לו בשל התנהגות הבנק. הבנק התנה מתן שירות בשירות עת התנה מתן אשראי בפתיחת תכניות חסכון, לעיתים ללא ידיעת המנוח, תוך שהוא משעבד אותם לטובתו.
2. הבנק טוען להגנתו כי התובענה התיישנה או הוגשה בשיהוי ניכר. לתובעים אין יריבות עם הבנק. עוד טוען הבנק כי לא הייתה בניהול החשבון התניית שירות בשירות והחשבון לא חויב בריבית יתר. הבנק טוען כי אין ממש בטענה לפיה מצבת הטחונות עלתה על סכום הפעילות בחשבון ואף לעיתים היו חריגות גדולות וחשיפה לסיכון לרבות משיכת שיקים ללא כיסוי. הבנק לא הבטיח או הציג מצג שווא לפיו במנוח יזכה לחיובי ריבית מופחתים. חיובי הריבית היו בהתאם להסכם עם המנוח ובהתאם לשיעורי הריבית שפורסמו מפעם לפעם.

דיון והכרעה

טענת ההתיישנות

1. לעניין ההתיישנות יש לעניות דעתי להפריד בין עילת התביעה שנושאה חיובי הריבית בגין תוספת סיכון לבין עילת התביעה העוסקת בהתניית שירות בשירות.
2. באשר להתניית שירות בשירות נפסק כי מועד מרוץ ההתיישנות מתחיל עם הפסקת הלחץ הכלכלי שמפעיל הבנק על לקוחו לפתוח תכנית חיסכון כתנאי למתן אשראי (ראו: ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק פועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, 583 (199) ; להלן: "ענין בוני התיכון"). כך לדוגמא נפסק כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הוא עם אישור הבנק בקש הלקוח לפדיון תכניות החיסכון מבלי להתנות את המשך מתן האשראי בפתיחת תכניות חדשות (ראו: ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי בע"מ, פ"ד נז(6) 769 [2003]; להלן: "עניין שאפ").

שונה המצב בכל הקשור לחיובי ריבית ותוספת סיכון שלא בהתאם למצבת הביטחונות ביחס לפעילות. נפסק כי חיוב שהצדדים קבעו מועד מוגדר לקיומו מתגבשת עילת התביעה בהגיע אותו מועד. עוד נפסק כי מקום שבו הצדדים קבעו זמן עתידי לפירעון חיוב כאשר הזמן העתידי הוא "עם דרישה" של הבנק אז מועד מרוץ ההתיישנות מתחיל עם הצגת הדרישה (ראו: ד"נ 32/84 ולטר ז"ל נ' israek british bank (London)(in liquidation) , פ"ד מד(2) 265, 271 ו- 273 [1990]).

תקופת ההתיישנות היא שבע שנים מיום שהחל מרוץ ההתיישנות כפי שמורה סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

1. בבואי ליישם את העקרונות הנ"ל על המקרה הניצב לפניי עולה כי חלפו יותר משבע שנים מיום התגבשות עילת התביעה, על חלקיה השונים, ועד למועד הגשתה.

ראשית, עיון בתצהירים ובמסמכים השונים שצורפו מעלה כי הפעולה האחרונה שבוצעה בחשבון שלאחריה החשבון עמד על יתרת זכות הייתה ביום 14.5.2000. החל מאותו מועד ועד לסגירת החשבון בשנת 2001 לא בוצעו בו פעולות נוספות על ידי המנוח. כזכור התביעה הוגשה ביום 28.7.2008 כך שאם נחזור שבע שנים לאחור נגיע ליום 28.7.2001.

שנית, חיובי הריבית בגין תוספת סיכון נעשו במועדים שקדמו ליום 14.5.2000. בשנת 2000 נעשה חיוב בפעם האחרונה בחשבון בגין ריבית חובה בסך של 183.35 ₪ (ראה נספח ג' לחוות דעת מטעם התובעים). על פי סעיף 4 לתנאי ניהול החשבון (נספח א לתצהיר וליד מסאלחה נ/2) חיוב החשבון בריבית או עמלה יעשה בסוף כל חודש או במועד אחר שהבנק ימסור עליו הודעה. לכן מדובר בחיוב שנעשה במועד קבוע ומוסכם בין הצדדים ולכן מרוץ ההתיישנות הוא מאותו מועד בו חויב החשבון בפועל כמוסכם על פי ההסכם.

שלישית, על פי הראיות שהונחו לפניי פעם אחרונה בה הפקיד המנוח לתוכנית חסכון או לפק"ם (פיקדון קצר מועד) היה בשנת 1997 (ראה נספחים ז' ו- ח' לחוות דעת מטעם התובעים). על פי אישורי יתרות שצורפו לתצהיר הבנק (נספח ד') פעם אחרונה בה למנוח היה תכנית חסכון הייתה שנת 1996 בסך של כ- 65,000 ₪. בשנת 1997 ואילך לא מצוין עוד כי המנוח החזיק תכנית חסכון זאת אני למד מאישורי היתרות שצורפו.

בדומה לעניין שאפ תכנית החיסכון האחרונה נפדתה בשנת 1996. החל מאותו מועד החשבון היה ביתרת חובה במרוצת השנים, למעט שנת 2000 בה היתרה הייתה בזכות, אם כי יתרות אלו היה מתונות. לכן לא ניתן לטעון כי לאחר שנת 1997 הבנק התנה מתן שירות בשירות בהעדר תכניות חסכון.

1. לסיכום ניתוח הראיות שעמדו לפני מצביע כי עילת התביעה ככל שקיימת התגבשה יותר משבע שנים לפני הגשתה. לאור זאת, במידה והתובעים לא יצביעו על טעם להארכת מועד ההתיישנות דין התביעה להידחות בשל התיישנותה.

הארכת תקופת ההתיישנות

מטעמי אי ידיעת העובדות

1. טענה ראשונה אשר בפי התובעים היא שיש להאריך את תקופת ההתיישנות בשל אי ידיעת העובדות. לענייננו רלוונטיות הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.".
2. לאחר ששקלתי את טענת התובעים והבנק דין הטענה להארכת מועד ההתיישנות בשל עובדות שנעלמו מעיני התובעים להידחות.

ראשית, על מנת שתובע יוכל להסתמך על טענה המאריכה את תקופת ההתיישנות נקבע בפסיקה כי עליו להגיש כתב תשובה (ראו: ע"א 7261/97 שרבני נ. שבירו, פ"ד נד(4) 464, 474 [2000]). לא נעלמה מעיני החלטת כבוד השופטת מישורי בבקשה לסילוק התובענה על הסף לפיה היא ראתה בתשובה לבקשה ככתב תשובה.

שנית, אין די בכך שהתובע לא ידע את העובדות המהוות את עילת התובענה אלא שבזהירות סבירה לא יכול היה למנוע את אי הידיעה. על התובע להראות כי חוסר מודעותו נובעות מסיבות שאינן תלויות בו (ראו: ע"א 630/90 רוז'נסקי נ. ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה (5) 365). באותו עניין נדחתה הטענה להארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות מאחר ואי ידיעת העובדות על ידי התובעת נבע מהזנחתה ולא היה הסבר מדוע רק בשנת 1989 ביררה את העובדות בעוד שבשנים קודמות לא מצאה לנכון לעשות את אותו בירור.

בענייננו, נשאל המומחה מטעם התובעים מתי פנה אליו המנוח לראשונה על מנת שיבדוק את החשבון. מתשובותיו של המומחה עלה כי ההיכרות בין המומחה למנוח הייתה ללא קשר לתובענה שלפני והיא הייתה מסחרית (עמ' 43). המומחה מסר עוד כי המנוח אמר לו שיש לו חשבון בנק שהוא חושד שניהלו היה לא תקין (שם). המומחה הסביר את החשד שהעלה המנוח על רקע העובדה שהמומחה בעצמו הגיש תביעה דומה וזכה כנגד הבנק בשנת 1992 כאשר בתקופה זו היה בקשר עם המנוח ועוד לפני (עמ' 44). עוד מסר כי המנוח היה "חי את סיפור תביעתו" של המומחה והיה שואל ומתעניין (שם). לכן העיד המומחה כי המנוח פנה אליו וביקש שיבדוק את החשבון (שם).

עולה אפוא כי המנוח כבר בשנת 1992 היה מודע לאפשרות לתבוע את הבנק בגין ניהול לא תקין של החשבון. אין כל הסבר בראיות התובעים מדוע המנוח לא פעל לבירור העובדות, ככל שאכן אלו לא היו ידועות לו, לצורך גיבוש תשתית ראייתית בתמיכה לתביעה לאחר אותו מועד ועד שלבסוף הוחלט כן לבקש מהבנק את המסמכים בשנת 2003. בהקשר זה התובע מס' 1 מעד בלשונו בעת עדותו עת נשאל מתי הייתה פניה למומחה מטעמם ועל כך השיב לפני סגירת החשבון (עמ' 25 ש' 12) אולם מיד לאחר מכן התעשת ותיקן את תשובתו כאשר טען כי אינו זוכר (שם ש' 14).

1. התובע מס' 1 מלין בתצהירו שצורף לתשובה לבקשה לסילוק התובענה על הסף על כך שהבנק בתשובה לפניה שנעשתה אליו ביום 7.12.2003 המציא בתחילת 2004 רק חלק מהמסמכים כאשר הוא טוען שבא כוח התובעים שלחה מכתב נוסף לבנק ודרשה את המסמכים הנוספים. התובעים בסיכומיהם מקדישים לכך חלק נכבד. אולם לא נראה כי חסר זה במסמכים הפריע למומחה מטעם התובעים לערוך את חוות דעתו ביוני 2004 ועל כן טענה זו אינה יכולה להושיע את התובעים ולבסס את הטענה של עובדות שאינן ידועות להם.

יתרה מכך, אין כל הסבר בתצהיר התובע מס' 1 מדוע התובעים מצאו לנכון לפנות לבנק לצורך קבלת המסמכים רק בשנת 2003, כשבע שנים מאז פירעון תכנית החיסכון האחרונה ושנתיים לאחר סגירת החשבון, ולא לפני כן, זאת במיוחד לאור העובדה כי המנוח היה כבר מודע לאפשרות לתבוע את הבנק בשל התנהלות לא תקינה. לכן התובעים אינם יכולים לטעון כי העובדות לא היו ידועות להם מסיבות שאינה תלויה בהם או במנוח ונראה כי הפניה לבנק ולמומחה היה במועד מקרי.

לא זו אף זו, גם לאחר עריכת חוות הדעת בשנת 2004 לא אצה למנוח ולאחריו התובעים הדרך לתבוע את הבנק אלא המתינו עד לשנת 2008 ואז הגישו את תביעתם. התובעים לא פעלו מיד להגשת התביעה ולא ביקשו במידי לקבל את המסמכים משמע שעניין זה לא בער בעצמותיהם.

אם לא די בכך, הטענה של אי שמירת מסמכים באה כנימוק מדוע יש להגביל את התקופה בה ניתן להגיש תובענה. אחד הנימוקים לקביעת מועד התיישנות היא שאין לצפות מהנתבע לשמור מסמכים עד אין סוף. התובעים שמצאו לנכון להגיש את תביעתם רק בשנת 2008, מטעמים הקשורים בהם בלבד, משתמשים באותה טענה כקרדום לחפור בו, כאשר טענה זו אמורה לשרת דווקא את הבנק. לכן משמצאו התובעים להגיש את תבעתם בשיהוי ניכר אין להם להלין אלא על עצמם בנושא זה. לא הוכח ואף לא נטען כי הייתה הסתרה של מסמכים במתכוון.

1. לסיכום האמור לעיל, התובעים אינם יכולים להסתמך על הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לצורך הארכת תקופת ההתיישנות כאשר לכל הפחות לא מתקיים בענייננו המבחן האובייקטיבי לפיו אי ידיעתם וידיעת המנוח הייתה בלתי נמנעת גם אם היו נוקטים זהירות סבירה. בנושא זה בחירת המועד לבירור העובדות היה בשליטתם הבלעדית של המנוח והתובעים ולכן לא מתמלאים התנאים הקבועים להארכת מועד ההתיישנות.

מטעמי תרמית

1. התובעים סומכים בעניין זה על הוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות הקובע כי "מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו.".

על מנת שתובע יוכל להסתמך על עילת התרמית תנאי הסף הוא שטענת התרמית תהיה התביעה עצמה. לכן על הטענה להיטען בכתב התביעה בפירוט ובפירוש (ראו: ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3) 455, 458-459 [1994]; ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4) 721, 727-728 [2002]).

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה נחה דעתי כי דין הטענה להידחות.

ראשית, טענה זו נזכרה בכתב התביעה ברמז בסעיף 23 בו נטען כי ברור שפקידי הבנק הוליכו את המנוח שולל, בכך שדאגו רק לאינטרסים של הבנק וקידום עצמם תוך שהם גורמים נזק למנוח. יחד עם זאת, טענת הולכת השולל נעדרת הפירוט הנדרש על פי הפסיקה ולכן דינה להיכשל. גם טענות אחרות שנטענו בכתב התביעה הנוגעות להסכם על מתן ריבית מיטבית לא פורטה כדבעי. לא צוין מתי הייתה הבטחה או הסכמה כזו כמו שלא פורט מי מפקידי הבנק הבטיח הבטחה כזו.

שנית, בתגובה לבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות טענת התרמית נזכרה אך גם שם לא פורטה כדבעי והתובעים הטילו את יהבם בעיקר על הטענה כי העובדות לא היו ידועות להם תוך שהם מפנים אצבע מאשימה לבנק על שלא המציא את מלוא המסמכים.

שלישית, לגוף הטענה לא הוכח במקרה הזה כי הייתה תרמית. באשר לעילת התביעה בגין חיוב בתוספת סיכון גבוהה נטען בכתב התביעה כי תוספת זו לא הייתה סבירה בהתחשב במצבת הביטחונות שהציב המנוח. נטען בכתב התביעה כי הוסכם שהריביות יהיו נמוכות (סעיף 11 לכתב התביעה). אולם טענה זו נטענה בשפה רפה. לא פורט מתי ניתנה התחייבות זו, מי הפקיד שנתן אותה בשם הבנק. בתצהיר התובע מס' 1 נטען כי ההנחה הבסיסית שלקוח המעמיד מצבת בטחונות כדוגמת זו שהעמיד המנוח יחויב בתוספת סיכון נמוכה (סעיף 8 לתצהיר). בסעיף 9 לתצהיר צוין כי הבנק פעל בניגוד למוסכם. עוד נטען כי בעת פתיחת החשבון הוסכם כי מדובר בחשבון מועדף על פני לקוחות אחרים (סעיף 11 לתצהיר). אולם טענות אלו נטענו בעלמא ולא פורט מי נתן בשם הבנק את ההתחייבות ומתי בדיוק ניתנה.

1. עדות התובע מס' 1 הייתה עדות יחידה ועל בית המשפט להזהיר את עצמו שמדובר בעדות יחידה ובמידה והחליט לקבל את התביעה על סמך עדות יחידה לנמק מדוע הוא עושה כן (ראו: ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטים בע"מ נ. פיירמינס פאנד אינשורנס קומפני, פ"ד לג(2) 90 [1979]). בחינה מדוקדקת של עדות התובע מס' 1 מוביל אותי למסקנה כי לא ניתן להסתפק בעדות זו לצורך ביסוס מי מטענות התובעים. בתצהיר עדות ראשית לא נאמר כלל על ידי התובע מס' 1 כי היה נוכח בכל הפגישות בין המנוח לפקידי הבנק. במסגרת חקירתו הנגדית בבקשה לסילוק התביעה על הסף טען כי היה הנהג של המנוח והיה לוקח אותו אל הבנק. בתחילה אישר כי אביו היה מגיע כל יום לבנק ושותה קפה עם הפקיד ואליד (עמ' 9 ש' 6 -5) לאחר מכן הסתייג מעדות זו וטען כי המנוח הגיע מספר פעמים בחודש (עמ' 10 ש' 31). בשלב זה עוד לא טען התובע מס' 1 כי היה נוכח עת ישב המנוח עם פקידי הבנק אלא טען כי רק הסיע אותו לשם. אולם עיון בדפי החשבון מעלה כי כמעט על בסיס יומי הופיעה פעולה של הפקדת מזומן או שיק כך שעדות התובע מס' 1 באשר לתדירות של הגעת המנוח לבנק הינה תמוהה. עדות זו נובעת כנראה מהאינטרס של התובע מס' 1 להראות שהמנוח הגיע כמה שפחות על מנת להרחיק את האפשרות שהמנוח ידע את העובדות.

בחקירתו במסגרת התיק העיקרי השתכללה גרסתו של התובע מס' 1 וטען כי היה נוכח בכל פגישות המנוח עם פקידי הבנק. ברי כי גרסתו המתגלגלת והמתפתחת של התובע מס' 1 אינה מאפשרת לי לבסס את התביעה ולקבלה. לא זו אף זו גרסה זו סותרת את עדות עד התביעה מס' 3 מר זחאלקה אברהים שעבד בבנק כפקיד. כשנשאל עד זה אם המנוח היה מגיע לבד או עם הבן שלו השיב שאינו יודע אם מישהו היה נשאר ברכב אבל לבנק היה המנוח מגיע לבד (עמ' 53 ש' 21 – 22). עוד מסר עד זה כי המנוח היה מגיע כל יומיים שלושה (שם ש' 18) כפי שהעידו פקידי הבנק האחרים ובניגוד לגרסת התובע מס' 1.

כמו כן, עיון מדוקדק בעדות התובע מס' 1 מלמד כי אינו בקיא כלל בפרטי החשבון למרות שניסה ליצור רושם כזה. עדותו של התובע מס' 1 ככל שנשאל על פרטים מסוימים באשר להתנהלות החשבון וניהולו התאפיינה באמירות כלליות המלמדות כי לא באמת ידע הרבה על החשבון, ההתנהלות בו וההסכמות שהיו. כך לדוגמא כאשר נשאל התובע מס' 1 מאיין לו שהביטחונות שהציב המנוח עולים על ההתחייבויות השיב בעמ' 26 ש' 24 – 25: "לא יודע עניין של פקדונות וזה. אני לא מבין בעניין פקדונות וחסכונות בתקופה הזו". בהקשר זה טען לפתע התובע מס' 1 כי חלק מהביטחונות היה הבית של המנוח. אולם בהמשך כשנשאל על כך השיב שלא זוכר אם הבית היה חלק מהביטחונות (עמ' 27 ש' 16 – 17). בפועל הבית לא היה חלק מהביטחונות דבר המעיד על חוסר בקיאותו של התובע מס' 1.

כך לא זכר התובע מס' 1 מתי הייתה הפעולה האחרונה בחשבון (עמ' 25 ש' 15 – 16) ולא ידע שהחשבון נסגר (עמ' 9 ש' 28 – 29). התובע טען לפני כי היה מתלווה למנוח לבנק על מנת ללמוד את רזי העסק. אולם אם התובע מס' 1 היה אכן מעורב בניהול העסק והיה נוכח בכל הפגישות שהיו למנוח עם פקידי הבנק היעלה על הדעת שלא ידע שחשבון הבנק לבסוף נסגר? לזכור שבאותו שלב היה התובע מס' 1 כבר מספר שנים עובד עם המנוח ולכן עובדה זו אמורה להיות בידיעתו אילו אכן היה מעורב בניהול חשבון הבנק.

לאור זאת לא אוכל לקבל את הטענה בדבר תרמית על סמך עדות זו.

1. העובדה שהבנק גבה שיעורי ריבית שאינם נמוכים לטעמם של התובעים בשל מצבת בטחונות שהציגו אינה מבססת טענת תרמית. נפסק כבר כי הבנק אינו מפר את חובות האמון שלו במידה ולא מעדכן את מסגרת האשראי של הלקוח להיקף הפעילות שלו ולביטחונות שמסר. חובת הנאמנות של הבנק אינה מטילה חובה עיוורת לדאוג לאינטרסים של הלקוח תוך הזנחת האינטרס שלו (ראו: ענין בוני התיכון עמ' 592).

לכן על מנת לבסס טענת תרמית אין די להראות שהבנק גבה ריבית גבוהה יחסית למצבת הביטחונות. יש להצביע על מסכת עובדות נוספת ולהוכיח את מצגי ואמרות פקידי הבנק לעומת מה שנעשה בפועל. משקבעתי כ התובע מס' 1 לא היה בקיא בפרטים אלו הרי דין טענת התרמית להיכשל והתובעים לא הרימו את הנטל להוכחתה.

דין דומה יש להחיל על המומחה מטעם התובעים. אין די בחישובים שעשה על מנת לבסס טענת תרמית. המומחה לא היה נוכח בפגישות המנוח עם הבנק ועדותו בעניין זה הינה עדות סברה שאין בה להוכיח מאומה.

1. לסיכום לא עלה בידי התובעים להוכיח טענת תרמית כעילה להארכת תקופת ההתיישנות. אין די בראיות שהביאו כאשר עדות התובע מס' 1 הייתה עדות יחידה שלא ניתן לבסס עליה ממצאים כאלה וניכר ממנה כי התובע מס' 1 לא היה בקיא בעובדות הרלוונטיות, ובעיקר המגעים בין המנוח לבנק, ולמצגים שהציגו פקידי הבנק ככל שהציגו. בשים לב לכך ומשלא הוכיחו התובעים שום עילה מן העילות להארכת תקופת ההתיישנות נותרה קביעתי לעיל על כנה לפיה התביעה התיישנה ודין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

ריביות גבוהות

1. משקבעתי לעיל כי לא ניתן לבסס ממצאים על עדות התובע מס' 1 הרי לא הוכחה הטענה כי פקידי הבנק הבטיחו למנוח שהריבית יהיו נמוכות לעומת לקוחות אחרים.

יתרה מכך, טענה זו סותרת את תנאי פתיחת החשבון שם הוסכם כי חיובי הריבית יהיה בהתאם לשיעורי הריבית עליהם יודיע הבנק ללקוחותיו פעם לפעם. לכן עדות התובע מס' 1 הינה עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב שאין לקבלה. לא נעלם מעיני כי הסכם פתיחת החשבון הוא משנת 1995 ולא ממועד פתיחת החשבון אך עד ההגנה מס' 1 פארס אגבריה מסר כי נהגו להחתים לקוחות על הסכמים חדשים כדי לאגד הסכמות ישנות וחדשות. מכל מקום התובעים לא הוכיחו קיומם של תנאים אחרים ושונים.

כפי שהראינו לעיל חובת הנאמנות המוטלת על הבנק אינה מחייבת אותו לגבות ריביות בשיעור נמוך אם הלקוח מציב ביטחונות טובים ולכן הטיעון ששיעורי הריביות שנגבו בשים לב לביטחונות אינם הגיוניים דינה להיכשל.

אם לא די בכך, התובעים לא הראו ופירטו את מצבת הביטחונות לעומת הפעילות שהצדיקה חיוב בתוספת סיכון נמוכה. התובעים לא יכולים להישען על המחזור העסקי כאינדיקציה בלעדית. ייתכן שהעסק מניב מחזור גבוהה של מיליוני שקלים חדשים אך הדבר אינו מעיד על רמת המסוכנות העסקית הטמונה באותו עסק. העד אגבריה מטעם הבנק העיד שהעסק הראה תנודתיות גבוהה. עובדה זו יכולה להצביע דווקא על ניהול בסיכון גבוהה. אולם אין לי צורך לקבוע מסמרות בעניין זה. התובעים לא הביאו חוות דעת של רואה חשבון או כלכלן שתפרט את מצבת הביטחונות לעומת הפעילות ותראה שאלו אכן מצדיקים חיוב בתוספת סיכון נמוכה.

יתרה מכך, במסמכים שהובאו ניתן ללמוד כי תקופות ניכרות היה החשבון בחריגה והביטחונות שהיו בו נפלו מסה"כ הפעילות. כך לדוגמא בשנת 1994 היה החשבון בחריגה של למעלה מ- 300,000 ₪ כאשר הפיקדונות והטחונות נפלו מחריגה זו. התובעים לא הביאו נתונים אחרים המצביעים על תמונה שונה. לכן גם לגוף הטענה דינה להידחות.

1. לאור זאת דין התביעה לגופה להידחות בכל הקשור לחיובי הריבית שנטען כי נגבו בשיעורים גבוהים.

התניית שירות בשירות

1. הקביעות העובדתיות שנעשו בכל הקשור לטענת התרמית יפות גם לעניין התניית שירות בשירות. התובעים לא הוכיחו מסד עובדתי רלוונטי ולכן הם לא הרימו את הנטל להוכיח את טענתם בדבר התניית שירות בשירות.

יתרה מכך, התובע מס' 1 בחקירה הנגדית הודה לבסוף כי ההצהרות הגלומות בתצהיר הינן בהתאם לדברים שנמסרו לו על יד בא כוחו והמומחה מטעם התובעים (עמ' 27 ש' 8). הודאה זו יש בכוחה למוטט את התביעה בשים לב לכך שעדות התובע מס' 1 הייתה עדות יחידה. בהקשר זה בית משפט העליון הזהיר בפסיקתו מפני האפשרות של יצירת עילת תביעה בדיעבד לאור הרעת היחסים בין הלקוח והבנק על רקע דרישה של הבנק מהלקוח לפרוע את חובותיו. בעניין בוני התיכון נאמר בעמ' 586:

"יש לזכור, כי אפשר שתחושתו של לקוח שהופעל עליו לחץ לנטילת שירות, כגון פתיחת תכנית חיסכון, נוצרת בדיעבד, לאחר בדיקה חוזרת של הכדאיות הכלכלית. במיוחד קיים חשש כזה כאשר הבדיקה מתבצעת לאחר הרעה ביחסים בין הבנק לבין הלקוח. הרעה זו עשויה להיות קשורה בתביעת הבנק לתשלום חובותיו של הלקוח. לכן, על הלקוח לשכנע את בית־ המשפט כי נטילת השירות, מלכתחילה, הייתה תוצאה של התניית שירות בשירות. בעניין זה יצוין, כי גם עניין הכדאיות הכלכלית של השירות האחר אינו אלא אריח אחד - אם כי מרכזי - מבין האריחים המקימים את בניין ההוכחה."

לכן נקבע בעניין בוני התיכון כי על בית המשפט להצביע על נסיבות אובייקטיביות התומכות בטענות הלקוח לצורך ביסוס טענה של התלית שירות בשירות. בפסיקה ניתן למצוא מספר כללי אצבע לצורך ביסוס אותן נסיבות אובייקטיביות התומכות בטענה של התניית שירות בשירות. כך לדוגמא יש לבדוק את סמיכות הזמנים בין מתן האשראי לבין פתיחת תכנית החיסכון. או למשל יש לבדוק גובה האשראי שניתן לעומת סכומי ההפקדה של תכנית החיסכון (ראו: עניין שאפ עמ' 781 – 782).

1. בבואי ליישם את הכללים הנ"ל על המקרה הניצב לפני לא מצאתי כי קיימות אינדיקציות להתניית שירות בשירות.

ראשית, התובעים בראיותיהם ובסיכומיהם אינם מצביעים על שום עובדה חיצונית אובייקטיבית המבססת את טענתם להתניית שירות בשירות. התובעים לא הראו למשל סמיכות זמנים בין פתיחת תכנית חסכון למתן אשראי או הגדלתו. התובעים לא הראו כי קיים מתאם מבחינת הסכומים בין תכנית החיסכון לבין מסגרת האשראי שניתנה. טענת התובעים בסיכומיהם כי הוכח שנפתחו תכניות חסכון בכפיה ללא אישור וידיעת המנוח אין בה די. גם אם הדבר נעשה, כאשר נטען כי הבנק נהג לפתוח תכניות חסכון ורק אח"כ לזמן את הלקוח ולידע אותו, הרי התובעים לא הצביעו כי הדבר נעשה בסמוך למתן אשראי. לא הוכח כי המנוח זומן לאחר מכן ונאמר לו שאם יבטל את תכנית החיסכון יבוטל האשראי. כל הטענות במישור זה נטענו בעלמא. אם לא די בכך הטענה שכך נהג הבנק עם המנוח לא הוכחה. לא הוכח כי הפתיחה הייתה ללא ידיעת המנוח כאשר הוא זומן מאוחר יותר לצורך קבלת אישורו למהלך. אף ייתכן כי גם תכנית החיסכון נפתחה ללא הסכמתו מראש הוא זומן והוא הסכים להשאירה לאחר שהועמד בפני הברירה אם להשאירה או לבטלה. על מה שאירע בפועל התובעים לא הרימו את הנטל כאשר עדי הבנק שוללים מנגד את טענות התובעים.

כאמור לעיל מטעם התביעה הובא לעדות מר אברהים זחאלקה שעבד כפקיד בנק. בתצהירו טען כי נהגו לפתוח תכניות חסכון ללא ידיעת הלקוחות על מנת לעמוד ביעדי גיוס כספים ולאחר מכן מזמנים את הלקוחות ומבקשים את אישורם. עוד מסר כי מי שלא רצה בתכניות החיסכון הן היו מבוטלות אלא אם כן לא היה לו מספיק בטחונות לאשראי שניתן (סעיף 5 לתצהירו). עוד מסר עד זה כי כך נהג הבנק במקרה של המנוח.

אולם בחקירתו הנגדית אישר שלא טיפל כלל בחשבון של המנוח ולא היה נוכח בפגישות בין המנוח לפקידי הבנק (עמ' 52 ש' 7 – 14). לאור זאת הצהרתו על התנהגות הבנק בחשבון המנוח הינה הצהרה תמוהה ולעד לא היה שום בסיס לטעון את מה שטען. עד זה אישר כי יש קירבה משפחתית בינו לבין המנוח ואף היו קשרים עסקיים עם המנוח בעבר (שם) לכן יש להתייחס לעדותו בזהירות המתבקשת ונראה כי עד זה אינו חף מאינטרסים אישיים להעיד כנגד הבנק. כשהתבקש עד זה להתייחס למסמכים ספציפיים שחתם המנוח בבנק העיד שאינם מוכרים לו (עמ' 53 ש' 2 – 6).

בחקירתו הנגדית לא עמד עד זה עוד מאחורי תצהירו וכך נרשמו הדברים בעמ' 53 ש' 11 – 14:

"ש. אתה אמרת היום שאתה לא יודע אם ללקוח היה פק"מ או פיקדון ואתה לא יודע אם חתם על מסמכים שהראיתי לך אז למה בסעיפים 3 ו-6 לגבי חשבון המנוח אתה אומר אחרת. איך אתה מסביר את זה?

ת. לא יודע. לא זוכר. מה אני אגיד לך."

שנית, טענת עד ההגנה וליד מסאלחה לפיה האשראי לא הוגדל בסמוך לפתיחת הפיקדון לא נסתרה, כמו שלא נסתרה טענתו כי מסגרת האשראי בחשבון הוגדלה עשרות פעמים ללא פתיחת תכנית חסכון.

1. לסיכום התובעים לא הרימו את הנטל ההוכחה ולא הוכיחו כדבעי קיומו של מסד ראייתי המבסס קיומו של התניית שירות בשירות. עדי ההגנה לא העידו שום דבר שיכול לבסס את עילת התביעה על שני ראשיה. בשים לב לכך, עילת התביעה של התניית שירות בשירות לא הוכחה ודינה להידחות.

התוצאה

1. בשים לב לאמור לעיל דין התביעה להידחות בשל התיישנותה ואף לגופו של עניין בשל אי הוכחת עילות התביעה.
2. התובעים יישאו בהוצאות הבנק לרבות שכר טרח עו"ד בסך של 12,000 ₪ בתוספת מע"מ.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ו, 13 יוני 2016, בהעדר הצדדים.